לא זקן מדי לרוקנ'רול

ככל שחולפות השנים, קשה יותר לפגוש בשיר פופ שיהיה בו משהו לגמרי חדש: תפיסה לגמרי מקורית של הלחנה, או המצאה חדשה בעיבוד ובביצוע, או תוכן שלא ניסחו קודם במילים.

לקווין אייֶרס, מוזיקאי בן דורם של אמני וודסטוק, יש באלבומו האחרון שיר כזה, על נושא שטרם טופל בפופ. השיר עוסק בבני דורו וחבריו של איירס, או ליתר דיוק, באחד הצדדים הפחות נעימים ופחות מופגנים בהליכי התבגרותם הבלתי נמנעת.

לו ריד. יוצר הרוק הגדול הראשון שעסק בבגידת הגוף ומחלות

הנה תרגום חופשי וכמעט מלא ל"כתף קרה", שאיירס, שיחגוג בשבוע הבא יום הולדת 65, הוציא לפני שנה וחצי: "אני כבר לא מבין כלום, וככל שאני מתבגר הדברים רק מתערפלים / כתפיים זקנות הופכות לכתפיים קרות / ולא נותרו שום חלומות. כולנו מקובעים בפחדים וחוששים מלקחת סיכונים / כתפיים זקנות הופכות לכתפיים קרות / ולא נותר על מה להישען". רוברט ווייאט, חברו הוותיק של איירס מאז ימי "Soft Machine", שר לו ברקע קולות מלאכיים, מתוקים ומהורהרים, והלחן הנהדר עטוף בעיבוד מיתרים, כלי נשיפה וגיטרות חמים. אבל קשה שלא לטעות באומץ, בכאב ובכנות בנכונות של איירס לספר משהו שעמיתיו, כנראה, נמנעו מלשיר לפניו.

דכאון ההתבגרות, בגידת הגוף

"Magic and Loss", האלבום המופתי של לו ריד מ-1992 היווה אבן דרך ראשונה ברוק בכתיבה על, אל, ומהגיל השלישי. ריד דן בו בבגידות הגוף, כשמולן ניצחונות הרוח והנפש. ריד יצר את "קסם ואובדן" בעקבות מותם של שני חבריו מסרטן, אחד מהם הכותב הנפלא דוק פומוס שחיבר, בין שאר השירים הנפלאים, את "Save The Last Dance For Me".

"סופט מאשין" (איירס שני מימין), מחלוצי הפסיכדליה האנגלית 

ריד היה אז כמעט בן 50, וכמו שבשנות העשרים שלו ב-"Velvet Underground" ניסח בחלוציות את דיכאונות גיל ההתבגרות, בו הגוף אולי חסון אבל הנפש רכה ומתייסרת ועורגת ברומנטיות אל המוות, כך בגילו המתקדם היה ליוצר הרוק הגדול הראשון שהקדיש אלבום שלם להפך המוחלט, ולנושא לכאורה לא סקסי כמו מחלות וההתקרבות אל סופם של החיים.

חמש שנים אחרי "קסם ואובדן", הגיחה יצירת גיל זהב מופתית נוספת, "Time Out of Mind" של בוב דילן, וגם בה אחד מבכירי יוצרי הרוק שב לכושר שיא יצירתי, כשהוא מאתגר את עצמו ואת מאזיניו, וחוצב נושאי ואפשרויות יצירה חדשים. רגע מרכזי נוסף בתולדות "רוק גיל הזהב" התרחש בשנת 2000, כשג'וני מיטשל, כמעט בת 60, הקליטה בקול מעובה משנים ומניקוטין גרסאות חדשות לשירי נעוריה. מיטשל הפכה את "Both Sides Now" ממבט רגיש, עמוק וחכם של נערה מוכשרת להפליא, להגשה מצמררת של מעין סיכום פרידה מהחיים בקולה של מי שכבר ראתה וחוותה הכל.

רוברט ווייאט. חברויות ותיקות מתייפות עם הזמן 

האמנים האלה, ועוד יוצרים בכירים כמו פול מקרטני בשני אלבומיו האחרונים, ניל יאנג, מריאן פיית'פול ופאטי סמית', מוכיחים שגם לאחר שעברו את גיל 64, הם נותרים יצירתיים, חדים, חדשניים ונוגעים. במקום להתכחש אמנותית להליכי ההתבגרות הגופניים והנפשיים, הם חוקרים ומתעדים אותם בשירים.

מראשוני ההיפים באיביזה

אלא שאיש עוד לא כיבס בפומבי כביסה מפוקפקת כמו איירס, ולא קבל על תופעות מכאיבות כמו ההתרופפות באמון בחברויות שליוו אותך כל חייך ותחושות הנטישה, ההתרוקנות וההתכווצות של חיים מלאים ועשירים למרחב מחיה קטן ומסוכן יותר. איירס, תמיד אמיץ וקצת יוצא דופן, חורג בשיר הזה אפילו מהסממן הכי מובהק שלו ככותב וכזמר- האירוניה. הוא תמיד לבש ריחוק מעט יבש ואדיש, חמוש בהומור מאופק אבל קורע, של מי שלכאורה יותר מתעד מאשר נוכח בשיריו.

איירס היה ממנהיגי "חבורת קנטרברי" ברוק הבריטי באמצע שנות ה-60, וסייע בהולדת הפסיכדליה האנגלית עם להקתו "סופט מאשין", החברים מלהקת"Caravan" וידידו הקרוב סיד בארט, מנהיג "פינק פלויד" המנוח. בסוף שנות ה-60 פרש מהלהקה אחרי אלבום הבכורה והיה מראשוני ההיפים האנגלים שהתנחלו

לעשרות שנים באיביזה. ב-1974 חבר לווייאט, ג'ון קייל וניקו (שני יוצאי "וולווט אנדרגראונד"), להופעה היסטורית שתועדה באלבום הנושא את תאריכה, האחד ביוני 1974.

איירס הספיק להוציא 16 אלבומים, אבל "The Unfairground" (משחק מילים המשלב בין "יריד שעשועים" ל"חוסר צדק"), מתוכו לקוח "כתפיים קרות", הוא האלבום הראשון שלו מזה 15 שנה שכולל שירים חדשים. בניגוד מלבב לתוכנו, וכהוכחה שגם חברויות ותיקות מסוגלות להישאר איתך ולהתייפות גם אל תוך ההזדקנות, הוא מלווה שם בקולות של וואייט, וגם בבאס של חבר אחר בסופט מאשין, יו הופר, שלמרבה הצער נפטר ממש בחודש שעבר.