הבטחת לעצמך שלא תהיי שוב "מטפלת" של גבר
ובכל זאת, מצאת את עצמך מחכה לבדוק את מצב רוחו כל יום, כל רגע, לפני שיכולת לדעת מה מצב הרוח שלך. כמו אשה מוכה. אם הוא שמח - שמחת גם את. אם הרגיש רע, בעיקר עם עצמו, ידעת שגם לך צפוי יום קשה. אבל מספיק עם זה כבר
כבר לפני שנים הבטחת לעצמך שלא תקלעי ליחסים של מטפלת-מטופל ותפסיקי לאסוף לחיקך בחורים שצריכים אמא יותר מכל דבר אחר. אבל אלוהים יודע איך, מצאת את עצמך בפינת ליטוף-האגו שלו שוב ושוב. ואז היתה הערה אחת לא במקום, והערת עליה. והוא, ביכולותיו המרשימות, גרם לך להרגיש כאילו את זו שנסחפת בפרשנות, במערבולת מיותרת של רגשות. במסגרת חשבון הנפש התקופתי עוד כעסת על עצמך שאת נותנת לאגו שלך לשלוט בך. אז מחלת. ושכחת. עד ההערה הבאה. וכל האחרות שהגיעו.
כששאלת חבר טוב שלך למה הוא ממשיך להתנהג אלייך כמו הדבר הכי מובן מאליו ביקום, החבר השיב בפשטות – "כי הוא יכול, כי את מאפשרת לו, כי את שם. עדיין". כעסת על החבר הטוב, גם מפני שעליו קל יותר לכעוס, וגם מפני שידעת שהוא צודק. ידעת שלא תוכלי להסתכל לעצמך בעיניים אם תישארי שם ותאפשרי לו לנהל את מצבי הרוח שלך.
מזמן הגעת למסקנה שכל מי שיוצא בהצהרות רשמיות, מתנהג בדיוק, אבל בדיוק, ההיפך. אז אחרי כל הטפות המוסר שלו להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, הבנת שהכוס שלו ריקה, והיא בכלל מפלסטיק. הכל עקום בעיניו, הכל סתמי ומכוער. אם ציניות היתה מחלה הוא כבר היה מזמן במאוזן בטיפול נמרץ באיכילוב.
הבגד שלבשת - הוא היה יכול להיות יפה, אילו רק היה מותג. הטעם המוזיקלי שלך היה יכול להיות סביר אילו רק היה לך דיסק איכותי של מייקל ג'קסון (אתה לא רציני!). וגם את, היית יכולה להיות יפה, אילו רק היית מורידה 15 קילו.
אז שמת גבולות. גם השמש צריכה לדעת את זמנה לזרוח ושעתה לשקוע.
שלחת אותו, על כל שריטותיו, לאמא שלו
אספת את זכרונותייך מימים של אהבה עצמית וענית לו, היית אפילו גאה בעצמך על השנינות. אמרת לו שמי שלא רואה כמה שאת מדהימה כבר עכשיו, לא יזכה לראות כמה את מדהימה גם פחות 15 קילו. ושלחת אותו, על כל שריטותיו, לאמא שלו, לקבל קצת חום ואהבה, או לפחות חינוך מחדש. אבל זה לא אומר שלא היה לך עצוב.
כעסת על עצמך שהרגשת כך, במקום להיות גאה שהוצאת אותו מהחיים שלך. חיכית שידפוק על דלתך השכורה בשתיים בלילה ובמחווה רומנטית יאמר בעיניים דומעות שהוא מתנצל, שהיה מטומטם... אבל זה לא קרה (מה שלא גרם לך להפסיק לחכות).
כשחברות שלך אמרו לך שגם להן היה חבר שהרשה לעצמו להקטין אותן בניסיון להרגיש טוב יותר עם עצמו, הבנת סוף סוף שזה לא באמת קשור אלייך, זה קשור אך ורק אליו. נזכרת בכל הדרמות שלו, שזכית לקחת חלק בהן מהיום הראשון שנכנס לביתך- הבריחה המוזרה בחמש בבוקר, ואז מבול הטלפונים וההודעות (גם דרמטי, גם פתטי), בקשות מוזרות שתכתבי לו בפייסבוק כדי שכולם ייראו, או שתשלחי לו הודעות לפלאפון בשעות מסוימות. הקינאה המוזרה בידיד הכי טוב שלך, והציניות, אוי הציניות... איזו נכות רגשית.
אז כשנסע לצד השני של העולם, שוב, החלטת שאת ההתמחות שלך במקרים קשים של נכות רגשית ובעלי הערכה עצמית נמוכה את עוזבת באמצע. היא לא תעניק לך דבר מלבד נזק לטווח ארוך.
הוא הצחיק אותך מאוד, את זה אי אפשר לקחת ממנו
ובראייה מפוקסת של יומיים אחרי, הכנת רשימה של כל הדברים הטובים שבו. ניסית להבין מה גורם לך לרצות אותו. מראה חיצוני? סביר. אינטליגנציה? לא ממומשת. סקס? לגמרי בינוני. הוא הצחיק אותך מאוד, את זה אי אפשר לקחת ממנו. אבל רגעי הצחוק היו שזורים באינספור רגעים של ביקורתיות, מתח, השפלה. במילים אחרות - אפשר להחליף אותו בפרק טוב של חברים או סיינפלד, או בהופעה של שחר חסון. אריאל הורביץ שר על זה כבר לפניי "זה נכון שהוא הכין אוכל סיני וגם פאי. אז תאכלי החודש מקופסה, ויאללה ביי".
תאהבי קצת את עצמך!
כי את אולי "רוחניקית" שמחפשת את עצמה, אבל מי שלא מחפש, לא מוצא. ואילו הוא... רחוק מזה שנות אור, או לפחות ארבע עונות של מכבי חיפה.
מישהו אמר לך שאין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם. אבל היום החלטת לסגור בפניהם את פינת הליטוף.
- מאמרים, טורים וסיפורים על התמודדות עם פרידה.
