איך נשכחו סוחרי האיברים?

סמואל הופקינס אדמס היה עיתונאי וחוקר. ב-1905, פירסם סדרת מאמרים בה חשף את התרמית הגדולה של תעשיית "תרופות הפטנט" שהיו נפוצות מאוד באמריקה של ראשית המאה הקודמת. התרופות הללו הצטיינו באריזות מרשימות ובדברי הסבר לגבי כוחן הרב לרפא כמעט כל מחלה על פני כדור הארץ. אדמס הוכיח כי בתרופות הללו לא היה כל ממש. בעקבות כך הוחמרו דרישות החוק ונקבעו כללים ברורים כיצד לשווק תרופה או מכשיר רפואי.

הקרקע לצמיחת רפואת האליל נבעה מהביקוש הרב לשיקוי פלא שבאחת יגאל את החולה מכאביו, ירפא אותו ממחלות ממאירות, ישפר את כוח הגברא ואף יצמיח שיער על ראש של גבר קירח. מאז ועד היום, למרות החוקים והתקנות, ממשיכים לפרסם את יעילותן של "תרופות" המביאות מזור לפרקים כואבים ומאפשרות לדואבים להשתתף לפחות במירוץ הקפת התבור או אפילו במרתון של ניו יורק. טבע האדם לא השתנה והוא מבקש ישועה בעיקר כאשר היא איננה בנמצא.

החולשה האנושית הברוכה הזו מביאה לכך שחולים נודדים מרופא לרופא כדי לשמוע כי מחלתם אינה כה נוראה וכי יש תקווה. הרי עבור תקווה מוכנים לשלם... ויש תמיד אלו שיקבלו את התשלום.

היכולת להשתיל איבר ולהציל חיים בעזרתו, הביאה תקווה לאלפי חולים, אולם התקווה הטובה הזו, שהיא ממשית ונכונה, הביאה גם אכזבות בשל מחסור באיברים להשתלה ובשל כך שקבלת האיבר תלויה בעיקר בהתאמת רקמות התורם הנדיב למקבל הממתין בקוצר רוח. ההמתנה הממושכת מקרבת את קיצו של החולה ולכן הוא ומשפחתו מוכנים לעשות הכל כדי לזכות באיבר הנכסף, לעקוף את תור הממתינים ולקבל את מתנת החיים. זו מלחמה לחיים כנגד המוות.

אל שדה הקרב הזה נמשכים אנשים תאבי בצע וחסרי כל עכבות מוסריות. אלה מכירים היטב את החולשה והנכונות של הממתינים להשתלה לשלם כל שבידם, למכור את נכסיהם ולשעבד את עתידם, לנסוע לארצות רחוקות ושם לקבל את האיבר הנדרש.

אלה העוסקים בכך מכירים גם את המצוקה הכלכלית של שכבות חלשות, של אלה המוכנים לתת נתח מגופם כדי שיוכלו להמשיך ולחיות גם הם. וכאן מתחיל סחר באיברים. ככל מסחר, גם בו יש מתווך הנוטל את חלקו בעסקה, איש מבצעים המגלגל את המערכת המסובכת וכמובן רופאים תאבי בצע, המוכנים לבצע את ההשתלה ויותר נורא מכך – את הוצאת האיבר מגופו של ה"תורם" המוכר את כליותיו עבור פת לחם.

גם אם היו "סוחרי בשר" אלה משלמים לתורם את כל מה שהבטיחו לו, לא היה ניתן לומר עליהם שהם עוסקים במצוות. קל וחומר שהם, על פי כתבי האישום והתלונות של התורמים, נטלו את האיבר ולא פיצו את התורם, כך שעסקו בהונאה מהסוג הנורא ביותר.

הדבר שמחריד אותי כרופא בימים אלה הוא תשומת הלב המועטה הניתנת למעשים הללו. הציבור מולעט ברגעים אלה ממש על דבר עצור נוסף שקיבל שלמונים וראש ממשלה לשעבר הנחשד שכרטיסי הנסיעה שלו לא היו כשרים לחלוטין. אפילו פרשיה ביטחונית כבר נדחקה לשוליים, שלא לדבר על הסכנה הקיומית שאנחנו מתבשרים בעניינה מדי יום כדי להעלות את המורל הציבורי. כל אלה דחקו לשוליים את העבירה הפעוטה הזו, הנוגעת רק לחלק קטן של האוכלוסייה, בעיקר לאלה החסרים כליה (אם משום שנלקחה מגופם ואם משום שלקו במחלה).

הנאשם בפרשה וחבר עוזריו מחייכים למצלמות, חבריו לא מבינים את "עסקיו" ועורכי הדין מסבירים כי הכל עורבא פרח. רק תורמת הכליה שלא קיבלה את חלקה בעיסקה ממתינה לצדק. סחר איברים, כמו תרופות פלא ומחוללי ניסים ומרפאים בכוחות נסתרים - כולם עוסקים בניצול חולשות אנוש ומצוקת אנשים חולים. החברה צריכה להוקיע אותם ולתת מענה צודק והומני למצוקה.

שוחד כספי הוא תופעה לא בריאה. אך שוחד רפואי מסוכן יותר, כיוון שהוא חסר מעצורים ובלמים, ומי יודע אם הוא ניתן להכחדה.

פרופ' יואל דונחין, מנהל היחידה לבטיחות החולה, המרכז הרפואי הדסה עין כרם