כמו בסרט של קורסאווה, הסמוראים הכחולים נפלו
זה היה ארוך ומייגע, עם סוף עצוב, כמו סרט יפני ישן. שחקני נבחרת יפן ראו איך פרגוואי בורחת להם לרבע הגמר הפעם, אבל תהיו בטוחים שבטורניר הבא זה עוד יבוא
זה היה ארוך ומייגע. 120 דקות של כדורגל איטי ברובו, ללא שערים, אבל עם הרבה הקרבה ונשמה, ממש כמו סרט יפני ישן של אקירה קורסאווה. בסוף גם היה סוף עצוב מבחינת היפנים, סוג של חראקירי. להפסיד לפרגוואי בפנדלים, אחרי משחק בו היתה לך יותר מהזדמנות אחת לנצח, זה כואב. כואב מאוד. אבל יפן יכולה להרים את הראש ועוד נגיע לזה בהמשך.
"אוי לא, אנחנו הולכים להארכה", היתה התחושה ביציע העיתונאים, שהורכב ברובו המכריע, כמו כל האצטדיון, מיפנים. בעוד אני מצאתי את עצמי מפהק בשעת צהריים מאוחרת, העיתונאי שלידי התחיל לנקר. חשבנו שיפן ופרגוואי יתנו לנו קצת יותר שערים ואולי פיצוי על זה שאת ספרד ופורטוגל נראה רק בטלוויזיה, אבל בסוף זה נגמר בפנדלים ועולה אחת שעשתה היסטוריה ענקית עם העפלה לרבע הגמר. כנראה שזה באמת הטורניר של הדרום אמריקניות.
האוהדים שהגיעו לאצטדיון היו מרוצים וניסו להשכיח את העובדה שכמוני, הם "תקועים" ברבע הגמר הפחות טוב מבין השניים של היום האחרון בשמינית הגמר. המקומיים שרכשו כרטיסים מבעוד מועד, ביחד עם אוהדים נוספים של נבחרות שכבר הודחו ואפילו לא מעט ישראלים, ניסו להתנחם בשובו של הגל המכסיקני ושימוש יתר בוובוזלות. שירה יפנית, אם אפשר לקרוא לצעקות מחרישות אזניים של בחורות, כמעט ולא שמענו. את הפרגוואים הרגשנו רק אחרי הפנדלים.
דומות אבל שונות
בכלל, פרגוואיי ויפן הן שתי מדינות כל כך שונות. מספיק להסתכל על האוהדים כדי להבין את זה. פרגוואי הענייה, כמעט ולא הביאה קהל לדרום אפריקה ואפילו הכוכב הגדול שלה, רוקה סנטה קרוס, התייחס לעוני כחלק מהרצון של השחקנים להצליח. לפרגוואים אין אקדמיות לכדורגל, מתקנים מפוארים או תכנית רב-שנתית לקידום הספורט. הכל בא מהרעב להצליח ומספיק מבט אחד לנלסון ואלדס, כדי להבין תשוקה מהי.
מהצד השני קיבלנו את יפן, עוד נבחרת של כוכבים מקומיים, עם סגל ותיק שכנראה כבר לא נראה במונדיאל הבא, ממש כמו כל האירופיות שכבר הודחו. מולדת הסוני פלייסטיישן, נחשבת לאחת המדינות העשירות על הגלובוס ומובילה את העולם בהרבה תחומים, למעט כדורגל. למעשה, אין סיבה שעם הכסף והתשתית שהושקעה בכדורגל, היפנים לא ירימו נבחרת שתתאים לרמות הגבוהות בעולם, למרות שמבחינתם כלל לא מדובר בענף הלאומי.
למרות ההדחה, יש עתיד ליפן
אם פעם הורגלנו לראות קצת יותר ליגיונרים בנבחרת היפנית, כמו הידטושי נקאטה, שינג'י אונו, ג'וניצ'י אינמוטו ושונסוקה נקאמורה (השניים האחרונים, הם המבוגרים ביותר בסגל הנוכחי), הפעם ישנם קצת פחות, אם כי תהיו בטוחים שזה ישתנה אחרי דרום אפריקה. דור הביניים שכולל את קייג'י טמאדה, מרקוס טנאקה, יוג'י נקאזווה ויסהיטו אנדו, לא קיבל מספיק הזדמנויות באירופה ויסיים קריירה מפוארת בליגה המקומית.
יכול להיות שזה בגלל התנאים הנוחים שהיו להם בבית, אבל גם לספקנות האירופית ולחוסר האמונה בשחקן היפני, היה חלק בכך. לסמוראים הכחולים היה חסר דור יציב, שיפתח את הדלת לאחרים ויכול להיות שהזמן הזה הגיע. קייסוקי הונדה ויוטו נגאטומו, ילידי 86', נראים כמי שהולכים בדרך הנכונה. הונדה נתן עונה אדירה בצסק"א מוסקבה והוזכר כמועמד לאינטר, בעוד נגאמוטו מטוקויו FC, כבר מבוקש ברומא, בירמינגהאם וקבוצות נוספות בגרמניה.
צ'ילאברט יודע
לא בכדי היו השניים המצטיינים של יפן במשחק, אבל אל תתנו לסטטיסטיקה להטעות אתכם - הירידה בכמות ייצוא השחקנים לאירופה, לא בהכרח נובעת מהליכה אחורה, אלא להיפך. הג'יי-ליג נחשבת לליגה הטובה באסיה. לשחקנים יש שם הכל, כסף, תהילה ובמה שרק משתפרת במשך השנים. ובכל זאת, תהיו בטוחים שהסמוראים הכחולים רק יילכו וישתפרו, אחרי שב-2002 הגיעו לראשונה לשמינית הגמר, ב-2010 הם כבר כמעט עברו משוכה נוספת ועל הדרך, בשלב הבתים, הם גם השיגו ניצחון ראשון בגביע העולמי מחוץ לאדמת אסיה.
יחגוג יותר במונדיאל הבא? כנראה שכן (צילום: AP)
היפנים כבר לא צריכים מאמנים זרים יקרים או שכירי חרב אחרים כדי להמשיך בתהליך ההתקדמות. טקאשי אוקאדה הוא המאמן המוערך ביותר שיש להם, הבעיה שהוא התפטר הערב מתפקידו. הנבחרת שלו לא הפסיקה לרוץ גם עמוק בתוך ההארכה. היריבה לעומת זאת, החזיקה מעמד בעיקר בזכות הנשמה והתחילה לשחק רק בחלק הראשון של ההארכה, כשאוסקר קרדוסו, סקורר מלידה שמשחק בבנפיקה, החליף את סנטה קרוס.
היה נהדר לראות את הנשמה והרצון של החבורה באדום-לבן-כחול. ככה, בלי לשים לב, קיבלנו את הנציגה הרביעית מתוך שמונה, שמגיעה מדרום אמריקה לרבע הגמר. אם חוסה לואיס צ'ילאברט חושב שהנבחרת הזו, למרות ההצלחה, יכולה להוציא הרבה יותר מעצמה, מי אנחנו שנתווכח וסביר להניח שגם יש אמת בדבריו.
