זעקת האלטע זאכן האחרונה
סוף עידן / כמי שחי ונושם ידיעות עכשוויות חשובות, כמו למשל מצב הגז שלנו ("הבלון בחצר נגמר", צעקתי לה) או קריסת הכלכלה היוונית, היה לי ברור למה הידיעה שהכנסת אישרה חוק נגד האלטע זאכן הפכה לשולית.
אבל באמת לא הבנתי מה בער לח"כים לפורר את המקצוע המפואר הזה, שבאמצעותו במשך כל חיינו הצעירים, הורינו התפטרו מהג'אנק המשפחתי על ידי עגלונים עם עגלה וסוס. כי כשהם היו נכנסים לרחובותינו בצעקות "אלטע זאכן" וכשהסוס היה משתין בקשת לדלי שמתחתיו, היינו צורחים בשיא האושר.
אבל אז באו והסבירו לי המומחים למודרניות, שבעידן החדש האלטע זאכן נחשב למקצוע שמענה בעלי חיים. שתנועת העגלות מאטה את תנועת המכוניות, ושמר אלטע זאכן מעצבן את הרחוב בצעקות שלו ביידיש עם מבטא ערבי.
אז הבנתי הכל, ובכל זאת, נצבט ליבי. כי תולדות האלטע זאכן שזורות בחיי בני דורי, ממש כפי שהאפליקציות שזורות בחיי הנוער של היום.
זריקת הזיכרונות שלנו / "הזמן יעבור וחיינו ישתנו", הזהיר פעם בוב דילן בשירו המפורסם "The Times They are a'Changing". וכשהנכד שלי שאל אותי מה זה בכלל אלטע זאכן, לא הופתעתי. הסברתי לו שבשפת היידיש אלה הם דברים זקנים ומשומשים. ושהמושג הזה דבק באנשי העגלות שעסקו בקנייה ובמכירה של החפצים האלה לנו ומאיתנו.
"יש אנשים שיודעים להיפטר מחפצים ואנשים, ויש כמוני שלא", הבהרתי לנכד את התיאוריה שלי על בני אדם וחפצים. הוספתי שכשאני מזהה מישהו או משהו שנמאסו עליי, קשה לי מאוד להיפטר מהם (בגלל ייסורי אשמה) ואני צובר את כולם בשקט עד לכדי ערימות.
"זריקת חפצים ואנשים כמוה כזריקת הזיכרונות שלנו, ואיתם אנחנו משליכים גם קצת את עצמנו", הסברתי לו.
להיפטר מאנשים וחפצים / היינו שומעים אותם מרחוק נכנסים לרחוב וקוראים "אלטע זאכן, אלטע זאכן", וכך הייתה כל השכונה הקטנה (כולל השמש והכוכבים) נכנסת לסחרחרת של קניות ומכירות, מה שנקרא היום "outlet sale".
"תגיד לו שיבוא הנה", הייתה אמא אומרת, והייתי ניגש בזהירות לגבר המפחיד עם האף תפוח־אדמה ואומר לו בקול רועד:
"אמא אומרת שתבוא".
"תראה לי איפה הבית", היה עונה לי והייתי נאלץ ללכת לצידו, כמו שני אחוקים.
אבל למרות שהוא היה גדול ומפחיד, אמא ידעה לרדות בו דווקא בנקודות הכוח שלו, כלומר במשא ומתן. הוא היה מתחיל ב־20 לירות, גומר בחמש ועוד יוצא מבסוט עם מיטת הברזל שלי על הגב השבור שלו.
"אז יש לנו כסף לדג לשבת", הייתה אמא אומרת בהומור. ומכאן ואילך היינו מתחילים לצבור שוב דברים, עד לביקור הבא שלו.
ביקורים תכופים / כמו ביקורים תכופים אצל רופא המשפחה בקופת חולים, ככה היו האלטע זאכנים מגיחים בפתאומיות מדי חודש־חודשיים. וזה ממש תאם את קצב ההתפתחות של העולם שלנו, שבו הכל התיישן במהירות וחפצים התחלפו בחפצים (הטלפונים נכנסו הביתה, אנשים החלו לרכוש מכוניות ואת מקרר העץ ומגהץ הגחלים החליפו מכשירים חשמליים).
ובתוך מהומת האלוהים הזאת הלכנו וגדלנו כילדים, והאלטע זאכנים קנו את הבגדים המתקצרים שלנו.
היו אלטע זאכנים אליטיסטים, שקנו מאיתנו רק ספרים. היו שעסקו בקניית מיטות ברזל פאקיריות. אבל יותר מכל אני זוכר אחד אדיש ופילוסוף שהיה ממלמל, "תמכרו הכל – כי חפצים משומשים מביאים מזל רע".
הווילונות / "הילדים והילדות שלכם כבר מעבר לפקודות שלכם", מטיף בוב דילן באותו שיר. אבל אני דווקא זוכר איך חייתי אז תחת מרות ההורים. ורק כשאמא החליטה להיפטר מזוג המכנסיים שהכי אהבתי, העזתי להתנגד.
"אני אוהב את המכנסיים האלה, כמו שאת אוהבת את הווילונות המכוערים שבסלון", ניסיתי להפעיל את מנגנון הצדק שלה.
"אי־אפשר לצבור דברים. כאן זה לא השואה", אמרה בקשיחות ומכרה ת'מכנסיים האהובים שלי.
הבן של האויב / האם אתם זוכרים איך התפוגג הגז מהבלונים בחצר שלכם, או מתי התחלתם לאבד את שערות ראשיכם העטורים? מן הסתם לא. אז ככה, בשקט־בשקט, נעלמו גם האלטע זאכנים היהודים מהרחובות שלנו. ורק אחרי מלחמת ששת הימים הופיעו שוב בדמות ערבים מהשטחים, שהבינו שלקנות ולמכור דברים משומשים ליהוד זה עסק לא רע.
הערבים התחילו להעיר את היהודים מה"שלאף שטונדה" בשכונות המנומנמות בשעות הצהריים עם מגאפון ומבטא ערבי, ולמדו לקרקס כמה שיותר יהודים במו"מ שהיווה תחליף לנקמה על מה שלדעתם עוללנו להם. והם היו טובים בזה, עובדה שהעגלות שלהם היו תמיד מלאות ג'אנק.
"אל תתלהב, כי הם באים ככה מלאים מראש מהשטחים, כדי שתחשוב שמכרו המון", הסביר לי מישהו עם כבוד יהודי מפותח. אבל לא ידעתי אם זה שקר או אמת.
"תן לאחמד משהו לשתות", אמרה לי אמא הטובה, ואני הייתי מביא לילד שישב ליד אביו העגלון (זה שכולם כינו אותו הבן של האויב) מיץ תפוזים קר תוצרת "יפאורה". וכשהוא שתה לאט ובהתכוונות, נהייתי מהופנט.
חסד נעוריהם / בערוב ימיו היה אבי עסוק בלהתלונן איך ולמה הפכו כל אלה שעשו משהו בשביל המדינה הזאת לאלטע זאכנים. הוא לא היה יכול להשלים עם כך שרובם הושלכו כמו חפצים משומשים לטובת המודרניות העכשווית הדורסת.
לטענת אבא, הפכו רוב ערכינו ההיסטוריים, האידיאלים שלנו, המקומות המשמעותיים והאנשים הטובים בחיינו לאלטע זאכן בגלל כפיות הטובה שלנו ואי־היכולת שלנו "להרגיש חייבים ו"לזכור להם חסד נעורים".
"להיות חייב משהו למישהו זה נטל", הסביר אבא החכם.
בהתחלה אולי לא הבנתי אותו, אבל בחלוף הזמן, כשאני רואה את מי זוכרים בארץ הזאת ואת מי לא, הכל מובן.
השקים הסודניים / כשהודיעו בכנסת על סוף עידן האלטע זאכן, הצטברו אצלנו בחצר כמה שקי בגדים שאספה זוגתי למען ילדים סודנים מגני הילדים הצפופים בדרום תל־אביב.
"מתי נפטרים מהם?" שאלתי אותה והיא ענתה: "תהיה סבלני. אנחנו עושים מעשה טוב".
וכשכמה ימים אחר כך הבחנתי שנעלמו השקים מהחצר שאלתי:
"נתת?"
"נתתי לילדים", אישרה.
"את בטוחה שלא מכרת לאלטע זאכן האחרון שעבר פה?"
"איפה אתה חי? כבר שנים שלא עבר פה אלטע זאכן", השיבה. ואני הבנתי מזה שהחוק שעבר בכנסת היה רק תירוץ אחרון למותם של הזמנים הישנים.
לאן נעלמו החפצים? / שאלת השאלות שהטרידה אותי בזמנו הייתה: לידי מי התגלגלו כל החפצים שאמא מכרה? כלומר, איזה ילד לבש את המכנסיים שאהבתי, או האם יש מצב שמקרר העץ הישן שלנו עלה באש במדורת ל"ג בעומר לא הגיונית ברמאללה?
בסוף השיר שלו כותב בוב דילן: "הדרך הישנה הולכת ומתפיידת ומה שראשון עכשיו יהיה אחרון אחר כך". כלומר, גם מה שהכי דנדש יהיה בסוף אלטע זאכן.
בוב האליל צדק תמיד. ועל כן לא זעק איש את זעקת האלטע זאכנים האחרונה.
והאמת שגם לא היה כבר מי שיצעק בשמם, כי הרחובות מלאים מזמן במחטטי הזבל החדשים והאגרסיביים, שאוספים ג'אנק מכל הבא ליד בחינם.
חוקי הטבע ידועים מראש. וגם אם אנחנו נוטים לפעמים להתכחש להם, נגזר כנראה על כולנו להיות באיזשהו שלב אנשים משומשים שייכנעו לקצב הזמן וייצאו מהאופנה או, במילים אחרות, קצת אלטע זאכנים.
ואם זה נכון, אז מי צריך חוק נגדנו? אולי צריך דווקא כמה שיותר חוקים בעדנו.
