לא תמיד קל, לא תמיד טוב

יצא שהמדינה ואמא שלי פחות או יותר באותו זמן, חגגו 70 עגול. המדינה ואמא שלי, השתיים הכי משמעותיות בחיי . שתיים שגדלתי על ברכיהן. שתיים שבנו והרסו ועיצבו וצילקו והשפיעו הכי־הכי על מי שאני. נזכרת כשהייתי ילדה קטנה איך הסתכלתי על אמא שלי שהיא הכי בעולם, על אמא שלי שהיא יותר מכולם, חזקה, נטועה, בטוחה, תמירה ויפה כל כך. זוכרת את השירים שהיא לימדה אותי, שירים יפים כאלה, על פרח ועץ ובית ונער, איך לימדו אותי לרקום בחוטים עדינים, צבעוניים ושמחים חלומות על עתיד ורוד ומבטיח.

הסתכלתי על כל תנועה, מחווה, בהערצה עיוורת. רציתי להיות בדיוק כזאת כשאהיה גדולה. הייתי כל כך גאה, גאה באמא שלי שיודעת לעשות הכל לבשל ולרקום ולסרוג ולתפור ולצייר ולצמוח ולבנות ולהיבנות ולחבק ולשמור עליי שאישן טוב־טוב במיטה הקטנה שלי .

אז זהו, שזה לא עד הסוף מדויק. כי יש גם את הרגע הזה שנחרת עמוק בתאים של מאגרי הזיכרון, שתינו במטבח הקטן ואמא מגישה לי ארוחת צהריים . אני כרגיל משחקת עם האוכל בחוסר חשק, מפוררת את השניצל, ממוללת את הלחם בידיים קטנות ועם ירקות הסלט כותבת על שולחן הפורמייקה הקטן באהבה ענקית את המילה אמא.

"אמא, עשיתי לך הפתעה, תראי איזה יופי כתבתי".

אבל אמא צועקת עליי, רושפת אש וגיצים "מה זה? לא משחקים עם אוכל, ילדה בת שש צריכה לאכול כדי לגדול, אם לא תאכלי תמותי! הבנת?".

נבהלתי נורא. כל כך פחדתי למות, וניסיתי בכוח להחליק את האוכל בגרון, אבל זה לא ירד. ובכיתי. בכיתי כל כך. ובאותו זמן בערך שאמא צעקה עליי גם המדינה צעקה חזק־חזק, ואני זוכרת את זה חזק־חזק. אני בשמלה לבנה חגיגית על הכתפיים החסונות של אבא שלי, בדרך לבית הכנסת בכיפור ומולנו צועדים כמה אנשים ירוקים עם רובים ומבט רציני, והם מדברים עם אבא במבט חודר ושפתיים חתומות . ואבא מחליק אותי בזהירות מכתפיו ואומר שהוא חייב ללכת, שיש מלחמה וחייבים לשמור על המדינה אחרת נהיה בסכנה גדולה. ואבא מתרחק והולך איתם ובכיתי, בכיתי נורא כשלקחו אותו אל עבר הלא נודע. ופחדתי נורא.

פחדתי שאבא ימות ולא יחזור. אני זוכרת כל כך איך הפחד דהר לי לתוך הגוף ותהום גדולה נפערה והביטחון הגדול באמא ובאמא אדמה שלי היה תלוי על סיכה קטנה.

אבא חזר, אבל אחר כך כבר הכל השתנה. אט־אט התמימות פינתה מקום לבגרות, לציניות, לסקפטיות.

אני לא מניחה את מילותיי על ספת פסיכולוג המדינה. אני לא שופטת אותה. רק מציינת שכשאני חוזרת לילדות, אני יודעת איפה השיבוש החל, איפה התמונה הנאיבית הפכה לאקספרסיבית. הרי כולנו טועים, וכולנו בנים של הורים שעשו טעויות ואדמה שעשתה טעויות.

אני מסתכלת עליי, אמא לארבעה ילדים , כמה טעויות עשיתי ואעשה ואיך זה הולך לעצב את הילדים המתוקים שלי. איך דברים כאלה, שאנחנו לא שמים לב אליהם בכלל שנאמרים כלאחר יד מתוך דאגה לשלומם, הורסים ומצלקים. אפילו בימים כמו היום, ימים שאנחנו כל כך מודעים למודעות.

אז יצא שאמא שלי והמדינה בערך באותו זמן בנות 70 ואני מסתכלת עליהן עם כל הקמטים והטעויות והאכזבות והציפיות והחרדות והפחדים ורואה אותי, רואה אותי ואוהבת ושונאת ומתכחשת וגאה. גאה בהיותי תבנית נוף ילדותי. שאול טשרניחובסקי כתב כל כך יפה:

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד

מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,

בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ

מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.

וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,

וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –

וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר

כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,

שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

מזל טוב למדינה והאמא שאני הכי אוהבת בעולם הזה.

ומה הכי ישראלי בעיניי? שאלה שכל פעם עולה מחדש, אז מעבר לסט התכונות המפארות לנו את הדשבורד, יש משהו אחד שהוא נורא־נורא ישראלי בעיניי, וזה סלט קצוץ עם השילוש הקדוש.

עגבנייה, מלפפון ובצל עם מלא מיץ של סלט

זה הרי הסלט הכי טעים בעולם, ואפשר כמובן להוסיף לו פלפלים, גזר, צנון וכרוב, אבל הכי חשוב זה המיץ מעסיס העגבניות עם השמן. הו הו הו, אם שואלים אותי, תמורת מה מוכרת את הבכורה שלי?

עגבנייה, מלפפון ובצל עם מלא מיץ של סלט | צילום: לייזה פאנלים

הייתי עונה בלי למצמיץ: "בשביל סלט עם מלא מיץ", להספיג אותו טוב־טוב באיזה פחמימה מהממה. סעו לחו"ל - אורופה, אמריקע - לא תמצאו בשום מקום את השילוש הטעימי הזה. אז בתור ישראלית שסופגת המון עלבונות בשם ישראליותה, אני רוצה להגיד לכם עולם יקר, כמי שהמציאו את הפתיתים, מפאת ימי הצנע ורגלי האנטנה, ואת עגבניות השרי ואת המיץ של הסלט, בוא נחבר את ההמצאות לתפארת סלט ישראל. הוא משביע, הוא טעים והוא אהוב על כולם. הכי פשוט. הכי חפיף. הכי שלנו. מערבבים הכל יחד, והיידה לפיקניק.

מה צריכים?

לסלט:

• קילו עגבניות שרי תמר קוביות

• 2 מלפפונים קלופים וחתוכים קוביות

• בצל סגול גדול חתוך קוביות

• פלפל ירוק חריף טרי

• שן שום כתושה

• צנון או קולרבי קוביות (לא חובה)

• גזר קוביות

• צרור פטרוזיליה קצוצה דקיק

• מעט נענע קצוצה דק

• אפשר להוסיף חופן זיתים/גבינה צפתית מלוחה (לא חובה)

• 1/4 כוס שמן זית

• מיץ מלימון אחד

החיבור בין הסלט לפתיתים | צילום: לייזה פאנלים