גיוסה של האקו־פואטיקה

"אני מַשְׁמִיעַ אֶת צְרִיחָתִי הַבַּרְבָּרִית מֵעַל גַּגּוֹת הָעוֹלָם" (וולט ויטמן)

בספרו 'וולדן' כותב הנרי דיוויד ת'ורו (1817־1862): "היה סוס מת בבור ליד השביל המוליך לביתי, שאילץ אותי לסטות מדרכי, בייחוד בלילה כשהאוויר היה סמיך, אך ההבטחה שהעניק לי, זו של תיאבון עז ושל בריאותו הלא מוּפרת של הטבע, פיצתה אותי על כך". בספרו 'וולט ויטמן והאדמה: מחקר באקו־פואטיקה', כותב ג'ימי קילינגסוורת': "שירו של ויטמן 'פסולת אורגנית' הוא אולי מיטב תרומת המאה ה־19 לשירה האקולוגית באמריקה... הוא אוצר מסורת רטורית ופואטית הידועה כ'נשגב', ביטוי של יראת כבוד הטבועה בבני אדם ומעוררת מוסריות וענווה".

משחר ימי האדם עלי אדמות, הוא מתבונן בטבע ובפלאי הבריאה במזיגה של התפעלות, השתאות ויראה. כך בשיר זה ('עלי עשב', מהדורה שנייה, 1856), שבו ויטמן מביע פליאה לנוכח כוחה המחַיֶה של האדמה: "עַכְשָׁו אֲנִי יָרֵא אֶת הָאֲדָמָה,/ כֹּה שְׁלֵוָה וְסַבְלָנִית הִיא,/.../ מְזַכֶּכֶת רוּחוֹת מֻפְלָאוֹת מִתּוֹךְַ צַחֲנָה נִדֶּפֶת,/.../ שֶׁלּא מִדַּעַת מְחַדֶּשֶָׁת בְּיִפְעָה אֶת יְבוּלֵי/ הַשָּׁנָה הַשּׁוֹפְעִים, הַנְּדִיבִים, חֳמָרִים אֱלֹהִיּים תַּעֲנִיק לִבְנֵי אֱנוֹש/.../ עֵשֶׂב אָבִיב מְכַסֶּה עֲרָבוֹת, פּוֹל בּוֹקֵעַ/חֶרֶשׁ דֶּרֶךְ אַדְמַת גַּן,/ גִּבְעוֹל בָּצָל עָנֹג פּוֹרֵץ מַעְלָה,/ אֶשְׁכְּלוֹת נִצָּנֵי תַּפּוּחַ,/.../ תְּחִיַּת הַחִטָּה מוֹפִיעָה בְּפָנִים חִוְּרוֹת מִתּוֹךְ/ קִבְרֵי פְּסֹלֶת אוֹרְגָנִית..."

ויטמן ות'ורו מדברים על המחזוריות בטבע, על תחיית האדמה המצמיחה פריחה מתוך קברי מתים. קילינגסוורת' מוסיף ואומר: "כשעלינו להגן על האוויר או לקנות מים בבקבוקי פלסטיק, הם הופכים לדברים שחדלו לפעול והם אינם עוד אמצעי חיים ברורים..." המשורר טוען שבהפיכת האדמה במחרשה לא נחשף בשר אדם מצחין, אלא הפסולת הפורייה של הנשמה החיה. תעלומת כוחותיה המחַיים של האדמה באה לידי ביטוי בפרגמנט 42 של 'שירת עצמי': "וַאֲשֶׁר לָךְ, גְּוִיָּה, מַאֲמִין אֲנִי שֶׁדֶּשֶׁן טוֹב אַתְּ,/.../ וַאֲשֶׁר לָכֶם, חַיִּים, מַאֲמִין אֲנִי שֶׁשְּׁיָרֵי מִיתוֹת רַבּוֹת/ אַתֶּם/ (אֵין סָפֵק שֶׁאֲנִי עַצְמִי כְּבָר רִבּוֹא פְּעָמִים מַתִּי).

• • •

וולט ויטמן (1819־1892) ה"ברברי", מי שהפך למשוררה הלאומי של אמריקה, טיפח בקפידה ואף בהגזמה את דמות הפרא האציל, אולי בהשפעת ז'אן ז'אק רוסו בן המאה ה־18, שבספרו 'על האמנה החברתית' ניסה לתאר כיצד חיו בני האדם בטבע, מעֵין פראים אצילים; האדם הטבעי שלו, אותו פרא אציל, הוא יצור עם טעם פשוט ואינסטינקטים בריאים. האם הייתה זו אותה פראות אצילית, או שמא עזות־מצח שובבה מצידו של ויטמן להכניס כפתח דבר למהדורה הראשונה של 'עלי עשב' את המכתב הנלהב ששלח לו ראלף וולדו אמרסון לאחר שקרא את כתב היד?

אמרסון (1803־1882), פילוסוף, סופר ומשורר, שהושפע מן הרומנטיציזם הגרמני ומבודהיזם, פגש במסעו באירופה את הרומנטיקנים האנגלים, ויליאם וורדסוורת' וסמיואל טיילור קולרידג'. עם כל ההבדלים, הטרנסצנדנטליזם האמריקאי מקביל לרומנטיציזם האירופי, ובייחוד האנגלי. אמרסון הרבה להרצות ובמהלך הנדודים שנדרשו לכך פיתח ידידות עמוקה עם הנרי דיוויד ת'ורו ותמך בו רבות בתחילת דרכו. הקרקע שעליה בנה ת'ורו את בקתתו הנודעת הייתה שייכת לאמרסון, שסיפק לו מזון ועבודה במשך שנתיים. מערכת היחסים ביניהם התפרקה לאחר כישלונו של ספר שת'ורו הוציא לאור בהנחיית אמרסון, פרסום שהכניס אותו לחובות. השניים התפייסו כעבור שנים, אך נותרו ביניהם משקעים. ת'ורו האשים את אמרסון בסטייה מן העקרונות המקוריים של הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית שייסד, ואמרסון מצידו ראה בת'ורו מיזנתרופ, ועם מותו הספיד אותו במזיגה של חיבה וביקורת.

ת'ורו נולד בקונקורד, מסצ'וסטס, שם פגש דרך חבר משותף את אמרסון שהיה לידידו ולמורו. ת'ורו היה פעיל מאוד ב'מסילת הרכבת המחתרתית', שבה הוברחו אלפי עבדים שחורים ממדינות הדרום לקנדה. ב־1846, כשפרצה מלחמת ארה"ב־מקסיקו, ת'ורו החריף את סרבנות המס שלו ושילם על כך בלילה אחד בכלא. נושא זה תואר על ידו במסתו 'אי־ציות אזרחי', שהשפיעה גם על טולסטוי ועל מהאטמה גנדי.

ת'ורו אימץ אורח חיים פשוט כדי להעמיק את מעייני רוחו. הוא התגורר בגפו שנתיים (1845־1847) בבקתה שבנה במו ידיו על שפת אגם וולדן שבמסצ'וסטס. תקופה זו תוארה על ידו בספרו 'וולדן' (1854). ת'ורו הִרבה לקרוא על בוטניקה, הוקיר את ספרו של דרווין 'מסע הביגל', וערך תצפיות מפורטות על פולקלור הטבע של קונקורד; הוא תיעד הכל, החל משלבי הבשלתו של פרי ועד עומקי התנודות של אגם וולדן והימים שבהם הבחין בנדידת ציפורים. בספרו 'טיול' (תרגום: סיגל אדלר), הוא כותב: "רצוני לומר מילה בשבחו של הטבע, בשבחם של חופש ופראות חסרי מעצורים לעומת חופש ודרך־ארץ שאינם אלא תוצר התרבות... בימי חיי פגשתי רק אדם אחד או שניים שהבינו את מהות אמנות הטיול הרגלי, שניחנו... בכישורי שוטטות (sauntering): מילה שנגזרה יפה מ'הולכי בטל בני ימי הביניים שהתהלכו בארץ וקיבצו נדבות, בתואנה שהם בדרכם לארץ הקודש.... עם זאת יהיו שיגזרו את המילה מן המילים sans terre, חסר ארץ או בית... אבל מרגיש בבית בכל מקום... נכון, אנחנו – ואפילו המטיילים בינינו – איננו היום אלא צלבנים מוגי־לב... מסעותינו אינם אלא סיורים, שעם ערב חוזרים מהם אל האח המבוערת, אל הבית המוכר שיצאנו ממנו... מוטב שנצא לדרך הקצרה ביותר, אולי – ברוח ההרפתקנות הנצחית – כדי לא לחזור לעולם... אם מוכן אתה לעזוב את אביך ואת אמך, את אחיך ואת אחותך, את אשתך ואת ילדיך ואת חבריך... אם פרעת את חובותיך והכנת צוואה והסדרת את כל ענייניך והנך אדם חופשי, הרי אתה מוכן לצאת לטיול רגלי". ת'ורו ממשיך וכותב שהוא וחבריו נהנים לדמיין את היותם אבירים מסוג חדש, שאינם שייכים לשום מסדר של אבירי־פרשים, אלא למסדר הטַיָילים.

שלישיית אמרסון־לייק־פלמר (ת'ורו הוא לייק שהתגורר במשך תקופה על לייק וולדן; פלמר הוא ויטמן הסַווָר שעבר משער פלמר בחיפה לשער נמל מַנַהַטָא) ממשיכה להשפיע על שירת הטבע עד היום. ת'ורו, שלא זכה להערכה רבה בחייו, נחשב היום לאחד מאבותיה הרוחניים של האקו־פואטיקה. גארי סניידר (יליד 1930), משורר ופעיל סביבתי — שכבר עלה ארצה בתרגום 'שירים לגאיה' (סבינה מסג ואליק פלמן) — קרא לאחד מספריו Turtle Island ('אי הצב'), שזכה בפרס פוליצר לשירה (1975). האוג'יבואה, האירוקוי ועממים אינדיאניים נוספים מאמינים שצפון ומרכז אמריקה מחזיקות את העולם על גבו של צב.

בשירו 'לא חשוב, לא משנה', הוא כתב: "הָאָב הוּא הֶחָלָל הָרֵיק/ הָרַעְיָה גַּלִּים// הַיֶּלֶד הוּא חֹמֶר.// הַחֹמֶר שׁוֹכֵב עִם אִמּוֹ/ וּבְנָם הוּא חַיִּים,/ בַּת.// הַבַּת הִיא הָאֵם הַגְּדוֹלָה/ שֶׁעִם אָבִיהָ/ אָחִיהָ הַחֹמֶר/ כִּמְאַהֲבָהּ,// מַעֲנִיק לֵדָה לָרוּחַ". סניידר, הכוהן הגדול של האקו־פואטיקה, מבקש להציל את שנשאר מן הטבע ולצמצם את הפגיעה בו. הוא השתייך לאוונגרד המחשבתי, שניסח את העקרונות בשנות ה־60 יחד עם טימוטי לירי, אלן גינזברג, אלן ווטס, הרברט מרקוזה וז'אן פול סארטר. דליפת הנפט ההרסנית בסנטה ברברה, קליפורניה (1969) הכתה בהלם את האמריקאים המסוחררים משיאי הקפיטליזם הצרכני, אך בסוף תור הזהב של התנועה ההיפית הגיעה תודעת הסביבה לקונגרס שחתם על חוק המדיניות הסביבתית. ב־1962 כתבה רייצ'ל קרסון את הספר Silent Spring (שתורגם בעברית ל'האביב הדומם') המתאר את ההשפעה ההרסנית של חומרי הדברה על הסביבה, ובעיקר על ציפורים. כתוצאה מכך נאסר ב־1972 הדי־די־טי לשימוש חקלאי. שנה לפני כן, ב־1971, הוקם ארגון 'גרינפיס'.

בפתח ספרו 'לדובים שהיו כאן פעם', מביא צוריאל אסף מוטו נפלא משל ת'ורו: "בתוך חצי שעה אני יכול לפרוש לכברת ארץ כלשהי על פני האדמה שאין אדם עומד עליה מתחילת השנה ועד סופה (ועל כן אין שם דריסת רגל לפוליטיקאים, שאינם אלא כעשן הסיגר שפולט אדם)". אסף, תלמידה ובן טיפוחיה של סבינה מסג, הרוח החיה של האקו־פואטיקה בישראל, כותב בשיר הנושא את שם הספר: "...לַדֻּבִּים שֶׁהָיוּ כָּאן פַּעַם/ אֲנִי חָב אֶת מוֹרָא הַכַּוָרוֹת/ הַמַּסְתִּירוֹת אֶת יַעְרוֹת הַדְּבַשׁ/ בְּעֹמֶק בַּדֵּי הֵָעֵצִים.// אֲנִי אוֹסֵף כִּלְאַחַר יָד/ בַּלוּטֵי אַלּוֹן שֶׁכֻּרְסְמוּ הַלַּיְלָה./ הַנַּבְרָנִים לֹא מַכִּירִים אֶת חוֹבָם הַמֻּחְלָט/ לַנְמִיָּה שֶׁרָאִיתִי אֶתְמוֹל חוֹצָה אֶת הַכְּבִישׁ/ וּבְפִיהָ נָחָשׁ". איזו היכרות עם הטבע, איזו קִרבה, השתלשלות אירועים לוליינית במרחב ה'טבעי' שעוד נותר לנו. בספרה 'ישר מן השטח', מִבחר שירים (מוסד ביאליק, ירושלים), כותבת סבינה מסג: "שְׁבִילֵי עִזִּים/ הֵם/ הָרְחוֹבוֹת שֶׁלִּי// בָּתֵּי הַקָּפֶה/ שֶׁלִּי, הֵם/ עֲצֵי חָרוּב// (מֵאֵלֶּה שֶׁנָּטַע אוֹתוֹ זָקֵן גְּלִילִי// כְּשֶׁהָיָה בְּגִילִי) אֵשֵׁב/ אֶשְׁתֶּה/ אַמְשִׁיךְ אֶל בּוֹר הַמַּיִם/ לִרְאוֹת// אִם יֵשׁ לוֹ שִׁירִים בִּשְׁבִילִי". השיר הוא מטפורה כפרית רעננה המקישה מן האורבני על הטבע ולהפך. הספר מלוּוה באחרית דבר צנומה של פרופ' דן מירון, הנושאת את השם "להזין את היֵשׁ להזים את האַיִּן".

• • •

יש מעט אקו־פואטיקה אותנטית בארץ, ואולי בעולם היום. הפיכתה לטרנד פירושה היותה מגויסת ואף שטחית. בתוך המולת האקו־פואטיקה נשכחו צליליה של שירת הטבע העברית הישירה, החוֹוָה, המתבוננת לעיתים בפליאת ילד בסובב אותה, בחי, בצומח, בדומם. שירה שכתיבתה אהבה והיא נאהבת עד היום. גם אקו־פואטיקה אותנטית נכתבת מתוך אהבת הסביבה וכאב חורבנה. אך נדמה כי מרוב התפלספות על הטבע נשכח הטיול בטבע שת'ורו מרבה כל כך לדבר עליו, נשכח הקשר הרוחני העמוק, שהרי אדם מאמין עשוי למצוא בטבע את בית התפילה שלו; מיעקב פיכמן, רחל, אסתר ראב, פנחס שדה, איתן איתן, ועד רובי שונברגר ורפי וייכרט.

ב'הבריכה' משתאה ביאליק אל מול פלאי היער: "עוֹמֵד לוֹ חֹרֶשׁ רַב מְזִימָה כֻּלּוֹ טָעוּן/ סוֹד מַלְכוּת נֶאֱדָר... כְּאִלּו שָׁם לִפְנַי וְלִפְנִים...עַל עֶרֶשׂ טֽל מַעְיָן כָּל חַי מֻצְנַעַת תִּישַׁן/ כְּלִילַת הוֹד וַעֲלוּמִים בַּת מַלְכָּה מִנִּי קֶדֶם שֶׁנִּתְכַּשְׁפָה/וְהוּא הַחֹרֶשׁ הֻפְקַד לִמְנוֹת נְשִׁימוֹת אַפָּה."; בספרו 'הימים שבאו' כותב יוריק ורטה, איש כליל, ב'ככה אני מבין גבעה', שיר שבו הוא מנסה להתחקות אחר מהותה של גבעה שיד האדם עושה בה ככל העולה על רוחה: לְהַנִיחַ לָהּ לְהַגִּיעַ/ לְפִרְקִָהּ הָרִאשׁוֹן.../ לַעֲבֹר הָלוֹךְ וְחָזוֹר... כְּמוֹ נוֹצָה/ בֵּין אֶצְבְּעוֹת הַזֵּיתִים שֶׁלָהּ".

נפשם של רבים נקעה מן המושג אקו־פואטיקה. אינני יודע, אולי בשל קנאותם ומגויסותם הטוטלית של האקו־פואטיקנים. לעניות דעתי, אל לו למשורר להיות מגויס מטעם תנועה, מפלגה או כת ספרותית, אלא מתגייס מטעם עצמו למען מה שיאמין בו. דודו פלמה, משורר פסימי, שאינו מגדיר את עצמו אקו־פואטיקן ובוודאי שלא מחַשֵׁב קִצין, כותב בשירו 'אמת מטרידה': "עַכְשָׁיו הָעוֹלָם בָּא, בִּצְרִיחַת קַרְחוֹנִים מִתְרַסֶּקֶת/ וּבְקִינַת אֶל נִינְיוֹ.../ לִמְחוֹת אֶת צַחֲנַת עָרֵינוּ הַמְעַשְּׁנוֹת עַצְמָן לָדַעַת דֶּרֶךְ הַחוֹר בָּאוֹזוֹן". •

תרגום הקטע הפותח של ת'ורו, שירי ויטמן ושירו של גארי סניידר: ע.פ