לא סלחתי לך כי נהניתי לחטט בכאב

החלטתי לסלוח לך, למרות שזה ממש קשה. עברו כבר יותר מ-15 שנה, שזה משהו כמו טריליון פעימות לב, ועדיין באחד החדרים של הלב הזה, מתחת לבלטות, יש איזה עצב חשוף שאם נוגעים בו זה כואב. ממש לשנייה, אבל כואב. עברו כבר יותר מ-15 שנה, כבר מצאתי את אהבת חיי המושלמת שלי, יש לי שלושה ילדים מדהימים שממלאים את צנצנת הנפש שלי בסוכריות גומי מהסוג שאני אוהב (עם הלבן מאחורה), ועדיין - כשאני נזכר בך פתאום קצת ריק לי. ממש לשנייה, אבל ריק.

עברו כבר יותר מ-15 שנה. יש לי קריירה במקצוע שאני אוהב, אני קם בבוקר עם חיוך, מסתכל במראה ומרגיש שלם. ועדיין - כשאני מסתכל פנימה וחופר איזה קילומטר או שניים לתוך הנשמה, אני יכול עוד להרגיש את הצלקת שהשארת לי. ממש בקטנה, אבל היא עוד שם.

ניר אמבר. באחד מחדרי הלב מסתתר עצב חשוף שעדיין כואב(צילום: יניב באיו)

זמן זה דבר מתעתע. הרי אין סיבה שלא אסלח לך היום על מה שעשית לי לפני 15 שנה. גם המושלמת שלי תמיד אומרת: "היא לא רצתה אותך, אז אני הרווחתי", שזה מדהים. ומקסים. ובגלל זה היא מושלמת. אבל אני לא מושלם. רחוק מזה. ובתור מזוכיסט חובב אני אוהב לפתוח את הפצעים הישנים מפעם לפעם, להיזכר בהם ולכאוב. אולי בגלל זה לא באמת סלחתי לך עד היום. נהניתי לחטט בכאב, להרגיש שוב את הצריבה הזו בלב, לשמוע אותו צורח בלי קול.

לצלול לאגם השחור של הבדידות

יש משהו משחרר בלצלול לתוך האגם השחור של הריקנות שהשארתי מאחור, לבלוע קצת מים עכורים של בדידות מוכרת מפעם, להשתעל החוצה את כל הרעל ולצאת מהאגם למושלמת ולילדים שלי כשאני נקי, מאושר ואסיר תודה. וזה לא שלא ביקשת ממני סליחה - ביקשת. אפילו כתבת לי מכתב מרגש ממש. נכון, באותו הזמן כשיד ימין כתבה מכתב התנצלות נוגע, יד שמאל שלך היתה עסוקה בלדקור, למעוך, לרמוס ולגרוס לי את הלב. אבל סליחה - ביקשת.

עברו כבר 15 שנה מאז, אבל את מכתב הסליחה שלך לא שכחתי עד היום. משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא ששמרתי אותו ופעם בכמה שנים, כשאני עובר על "שקית הסנטימנטים", אני נכנס למכונת זמן הזויה שעשויה מדפים דהויים עם ברכות יום הולדת מכיתה ז', שובר לארוחה חינם במסעדת הגורמה "ניו יורק, ניו יורק" באילת שבה מלצרתי אחרי הצבא, ומכתב תשובה מיצחק רבין שמבטיח לעשות הכול כדי למצוא את רון ארד. בכל מסע כזה אל העבר אני תמיד שולף בסוף את המכתב שכתבת לי, ונזכר בריח של דם ניגר, הריח של הלב המדמם שלי.

הסיבה השנייה שבגללה לא שכחתי את המכתב שלך היא כי הלחנתי אותו. זו היתה הדרך שלי לנקום בך. את עוזבת אותי? אני אגרום לך להישאר איתי לנצח. את לא רוצה להיות שלי? אני אהפוך אותך לחלק ממני. את כותבת לי מכתב פרידה? אני אהפוך אותו לשיר. שיר שלי. שלי לתמיד. מזוכיסט, זוכרת? אבל היום, אחרי יותר מ-15 שנים, אולי הגיע הזמן לסלוח לך. אז אם את קוראת את זה, תדעי שאני מאושר. שמצאתי את המושלמת שלי.

שאני קם בבוקר, לוקח את הילדה לגן ונותן לה נשיקה ארוכה, כזו שנשארים צמודים ללחי שלה כדי לקחת אוויר ולהסניף את העור המתוק שלה עוד קצת. תדעי שאני חוזר הביתה למשפחה בערב ומבין איך זה מרגיש כשעירית ענבי שולפת שישה כדורים עם מספרים (וגם את המספר החזק) וכולם כתובים בטופס ששלחת.

ואני יודע שעברו כבר יותר מ-15 שנה ושגם את המשכת בחייך. שגם לך יש אהבה, משפחה וקריירה, ואושר שבטח מצטלם מצוין בפייסבוק וקצת פחות בחיים האמיתיים. אני יודע שלא באמת אכפת לך אם סלחתי לך או לא. וכשאני חושב על זה, זה קצת מרגיז, את יודעת? בכל זאת, יש פה בנאדם שנפגע ממך, ששיחקת לו בלב. שגרמת לו לכאוב כל כך עד שהוא התמכר לזה, ואפילו התחיל ליהנות מזה. עכשיו הוא כבר לא יכול להפסיק, וזה גורם לו לעשות דברים מטופשים כמו לכתוב טורים עליך, ולדבר על עצמו בגוף שלישי. אז בעצם, אולי אני לא סולח. אולי אמשיך לכעוס עליך עוד איזה שנה. לפחות עד כיפור הבא. סליחה.