האינסטגרם שלו היה מושלם. ואז יצאנו לדייט
יוני נדהם לגלות שהאף שלי לא סולד כמו בתמונות, ואני נדהמתי לראות קרחת ושיניים אפורות. אני גם די בטוחה שהוא נדהם לשמוע שלמרות התמונות חובקות העולם שהעליתי, אני עדיין גרה אצל ההורים. בקיצור, האגדה שיצרנו לעצמנו נשארה אי שם באינסטוש, ואפשר להגיד שהגיעה השעה חצות ואני הפכתי מסינדרלה ללכלוכית והוא מנסיך לצפרדע
ניסיתי כבר הכל. פייסבוק, אפליקציות הכרויות למיניהן, טיולי פנויים-פנויות, מסיבות, ברים ואפילו לרדת לשפוך את הזבל במיני ועקבים. ומשום מה, אני עדיין לבד. יש שיגידו שאני בררנית מדי, אבל בואו, איך אפשר להגיד זאת על מי ששברה שיא גינס עולמי בבליינד-דייטים? בכל אופן, אני יודעת מה טוב לי ומה לא. אני ולא אף אחד אחר. ואם עד עכשיו לא התפשרתי, אז גם לא אתפשר.
הרי אני זאת שאמורה להעביר חיי נצח עם אותו מגבון שלא הכי לח בחבילה. אם הוא נמאס עליי בדייט השלישי, מה יהיה אחרי שלושים שנה? סביר להניח שתמצאו אותי באחד מהשניים - מוסד לחולי נפש או כלא תרצה. בכלל, אני לא מבינה למה כולם מכריחים אותי להמשיך בקשר שאני לא מעוניינת בו. הם לא צריכים לשמוע את הסיפורים המשעממים של רוני ההייטקיסט על קפטן אמריקה ובאטמן וגם לא לשמוע את הנחירות של נדב כל לילה מעשר עד שש בבוקר. המרצה שלי לפסיכולוגיה התנהגותית תמיד אמר שלחץ הוא אלמנט חיובי, אבל לי זה בעיקר מרגיש כמו היעדר מים חמים במקלחת ביום חורף קר. ובכל זאת, אני מנסה לשמור על אופטימיות נצחית ותקווה. הרי בסופו של יום, צריך רק אחד. רק גבר אחד שיתאים לי.
ואז הגיע הסופ"ש ונפגשתי עם טליה ונופר. זהו מפגש רווקות נצחי כזה שמתרחש כל יום חמישי בבר של גילי. לפי המסורת, זהו היום להתמרמר באוזני מי שעוד מוכן להקשיב לסיפורי הבלהות על כל אותם לוזרים שפגשנו ועל כל אותם ווינרים שנתפסו לפני שידענו מי הם בכלל. וכך, בעוד החיים הרומנטיים של טליה ושלי עדיין לוקים בבצורת מייאשת, של נופר נראו פתאום מבטיחים מתמיד. חצי אכולת קנאה בסתר וחצי מפרגנת בגלוי, ביקשתי ממנה לגלות לי היכן! היכן היא פוגשת את כל אותם גברים מושלמים עליהם היא מדברת. מה לעזאזל פספסתי? תהיתי לעצמי, והיא ענתה, "באינסטוש". אינסטוש, חשבתי לעצמי, "את מתכוונת לאיסנטגרם?!", שאלתי בתדהמה. נופר ענתה בחיוב וצחקה.
לא יודעת אם התאכזבתי או נמלאתי תקווה. התעוררו בי רגשות מעורבים למדי. מבחינתי האינסטגרם הוא תמצית השקר והפברוק. מיליוני פרופילים של ברבי וקן, מכוניות יוקרה, מסעדות פאר ופלאי תבל. מה פייק ומה לא? אין לדעת. מה שבטוח הוא שהחלטתי לנסות, מה כבר יכול לקרות? מקסימום אמצא את עצמי באיזה מרתף נטוש עם פושע נמלט או שקרן פתולוגי. לא משהו שלא קרה לי עדיין. צוחקת.
באותו לילה רצתי הביתה ועד השעות הקטנות של הלילה הקמתי אינסטגרם שלא מבייש אף קרדשיאן. הורדתי כל תוכנת ליטוש אפשרית והחלתי לשפצר תמונות כאילו שאני מקסימום עורכת שער של "ווג". במהרה הגיעו העוקבים ואיתם גם כל החתיכים. מצאתי את עצמי עובדת בעבודה שנייה מפרכת - מנסה להעלות את מספר העוקבים ויחד איתם את הסיכויים למצוא אהבה. ואז הגיע האחד! יהונתן, 36, עבודה טובה, תמונות עם מלא חברים, מסעדות, טיולים, נראה כאילו שיצא מערוץ החיים הטובים. הוא פרפקט בשבילי, רעדתי מאושר והכרזתי בקול. חתונה באביב תהיה מושלמת! אמא תהיה גאה בי וסבתא צילה תוכל להשוויץ בו לכל הזקנים בערב בינגו.
ממלון שבעה כוכבים בדובאי לאכסניה עלובה באילת
הדייט המיוחל הגיע. יצאתי למשימת כיבוש בשמלה שחורה צמודה ועקבים דקים, פן גולש וליפסטיק בוהק. חיכיתי ליהונתן שיפציע כמו קשת בענן לאחר סופה של לוזרים. והוא אכן הפציע. יוני! יוני שלי! החתן המושלם! או בעצם, לא כל כך מושלם. הבטנו האחד בשנייה ושאלנו בו זמנית בתדהמה: "אתה יוני?", "ואת שירי?"
יוני נדהם לגלות שהאף שלי לא סולד כמו בתמונות, ואני נדהמתי לראות קרחת ושיניים אפורות. אני גם די בטוחה שהוא נדהם לשמוע שלמרות התמונות חובקות העולם שהעליתי, אני עדיין גרה אצל ההורים. בקיצור, האגדה שיצרנו לעצמנו נשארה אי שם באינסטוש, ואפשר להגיד שהגיעה השעה חצות ואני הפכתי מסינדרלה ללכלוכית והוא מנסיך לצפרדע. בלב כואב ודואב התקשרתי לטליה ונופר והודעתי להן שהחתונה מבוטלת. התאבלתי בערך חצי יום על הקשר שלי ושל יוני, שהפך ממלון שבעה כוכבים בדובאי לאכסניה עלובה באילת, ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אשבה יותר בקסמו של האינסטוש ונתיניו.
ואז זה היכה בי. לפתע הבנתי שאני חלק מדור ששבוי באשליה של שפע ושלמות, אשליה שקרית שגורמת לאכזבה הסדרתית שאנו חווים שוב שוב עם מחזרים פוטנציאלים למיניהם. אנחנו מנסים להעמיד פנים שאנחנו משהו שאנחנו לא. ובכלל, מה אנשים מחפשים בפלטפורמה הזו מלבד "חומר" ושטחיות? בתמונה אי אפשר לראות אם יוני הוא גבר חכם, טוב ונאמן, כל אותם דברים שבכלל לא טרחתי לבדוק אם הם קיימים בו באותו ערב. בכל אותו קולאז' מרהיב אין רגש ואם אין רגש, אז גם אין אהבה. אפשר אף להגיד שהאינסטוש הוא "אהבה ממבט ראשון ואכזבה ממבט שני".
נראה לי שהגיע הזמן להתעורר ולהתרכז בדברים קצת יותר חשובים מהמכונית שנוסעים בה או ממספר כוכבי המישלן של המסעדה שבה סעדנו. הגיע הזמן להשלים עם עצמנו ועם חוסר השלמות הקיים בנו, ולהפסיק להתאמץ לשדר חיים שהם מושלמים וריקים מתוכן. ברגע שנלמד להתרכז בעיקר ולא בטפל, יהיה הרבה יותר קל להכיר ולאהוב זה את זה. אני מוכנה לנסות, ואתם?
סיון קנטי אביטן, יועצת דייטינג ושדכנית "אחת שיודעת"
