בין סנגל לישראל: מי העבד ומי בן חורין?

הייתי ממליץ לאנשים רבים לנסוע לסנגל לכמה חודשים, לקבל סדנה בסיסית אצל משפחה ששפר עליה גורלה, לאכול מקערה משותפת אורז ודגים, לחיות ללא מיזוג עם לחות שתל-אביב לא רואה גם בימי הקיץ הדביקים ביותר, לישון עם כבשה בחדר, אבל ליהנות ממשפחה חמה ותומכת, ממאור פנים, מאותם הדברים שאי אפשר לקנות בשום קניון.

בבירת סנגל, דקאר, גרים כ - 4 מליון תושבים (אף אחד לא יודע בדיוק את המספר). אחוז האבטלה עומד על 50%. אם שפר גורלך, ואתה עובד ומקבל שכר ממוצע של 150 דולר לחודש, תוכל לפרנס את משפחתך בכבוד וגם תוכל לעזור למשפחתך המורחבת שאינה עובדת.

אלו שלא שפר גורלם גרים ברחוב, בתוך קרטונים (כאלו יש בכל פינת רחוב, והם פשוט יושבים בתוך הקרטון כל היום עם ילדיהם), והאחרים גרים בחדרים קטנים וצפופים, כמובן ללא מיזוג.

ברוב הבתים אין מטבח, ואת הסירים שוטפים בברז בחוץ שמשמש גם כמקלחת. כולם אוכלים מאותו הסיר כך שחוסכים צלחות, שטיפה, וכו'. בחלק מהבתים ישנים יחד עם העיזים שמגדלים לקראת חג הקורבן, שכן 95% מהתושבים מוסלמים.

אין אלימות, המשפחה מלוכדת

ועם כל זאת, אין בדקאר אלימות, הרגשתי ביטחון להסתובב לבדי ברחובות.

המשפחה המסורתית לא התפוררה, וההיפך, בגלל התלות הכלכלית יש עזרה רבה וקשר עמוק במשפחות הרחבות.

התושבים בשכונות נמצאים הרבה ביחד, יושבים בקבוצות מחוץ לבתים, משחקים ב"משחקי שכונה" (מתי פעם אחרונה ראיתם ילדים בישראל משחקים בג'ולות, במחבואים, או בכדורגל שכונתי בסיסי? - לא בפיפ"א 2002 ברשת).

בדרך לעבדות המודרנית?

ישנה שמחת חיים בסיסית, והמקומיים מחייכים ומאירי פנים. לא רק לתיירים, אלא גם בינם לבין עצמם. כל מפגש ביניהם נראה כמו מפגש מחזור של גולני - חיבוקים, כאפות, שמחה אמיתית. הם עסוקים בהישרדות אך אין בהם מרירות, למרות העליבות הכלכלית. 

האם לרמת החיים המערבית תהיה השפעה הרסנית על החמימות הקולקטיבית של החברה בסנגל? האם המשפחות יתפרקו שם? האם האינדיבידואליזם והרדיפה אחר המותרות ישנו גם במקביל את איכות החיים? האם הם יורידו את איכות החיים או יעלו אותה? האם הייתי ממליץ להם להשאר במקום בו הם נמצאים, או לחילופין, לנו - לחזור כמה צעדים אחורה? מה הסנגלי הממוצע הולך להרוויח, ומה הוא יפסיד מהשינוי?

זה עוד יקח זמן רב, עשרות רבות של שנים. אך זה יגיע גם לסנגל. כבר רואים ניצנים ברחובות. כבר יש מכשירים סלולריים לאנשים.

היתה נסיעה מעניינת, שסיפקה לי עוד מחשבות, על המושג "חירות" ו"עבדות", האם הריצה אחר רמת החיים המערבית באה מחופש אמיתי, או שיש "נוגשים" ווירטואליים שמאיצים בנו בשוטים, ומניעים אותנו ממש כמו שהניעו את אבותינו בימי קדם, והריצה אחרי המותרות כבר הפכה אצלנו לעניין של הישרדות.

האם הייתם ממליצים להם לפרוש זרועות ולקבל את נפלאות הקידמה המערבית, להשתעבד למותרות, למותגים? האם תמליצו להם להצטרף לעבדות המודרנית, ולעבוד שעות על שעות כדי לשדרג את המכשיר הסלולרי? לקנות טלוויזיה לכל ילד ולוותר על הלכידות המשפחתית? מי הוא בעצם חופשי ומי הוא בן חורין אמיתי?

הכותב הינו יו"ר איגוד היועצים לכלכלת המשפחה, ויו"ר תוכנית "כספית" לחינוך פיננסי בבתי הספר