שתף קטע נבחר

החיים עצמם: 5 נפשות ב-3 חדרים

אם תשאלו את משה מוסקוביץ, שגדל בחיפה, בדירת 48 מטרים עם 7 נפשות, האם גודל הדירה פוגע בפרטיות - הוא יסביר לכם, כי עדיפה האינטימיות והקרבה המשפחתית על פני המרחב האישי. "אנחנו מוצאים בתוך החלל הקטן הזה את המקום שבו אנחנו כן יכולים להיות בדיאלוג אינטימי ולא כל הזמן בקבוצה"

בשיתוף אפריקה ישראל מגורים

 

 

דירת ילדותו של משה מוסקוביץ' (38) התפרסה על פני 48 מ"ר בלבד וכללה חדר הורים, סלון, מטבח ומסדרון. בדירה, ששוכנת בקומה השלישית מבין ארבע בבניין מגורים ברחוב יצחק 27 במושבה הגרמנית בחיפה, חיו לא פחות משבע נפשות: ההורים אברהם ואסתר, משה, האחים ראובן (בן 54 היום) ומיקי (46) ושתי הסבתות.

 

מוסקוביץ', גריאטרולוג (חוקר זקנה) במקצועו, נזכר: "ההורים ישנו בחדר השינה, כשהדרך היחידה ליישר את הרגליים בזמן שכיבה היתה להשעין אותן על הקיר. הסבתות התמקמו איכשהו במסדרון־מטבח. אחי הבכור, ראובן, מצא דרך לברוח כשהיה חייל והלך לישון בבית החייל, ומיקי היה ישן בסלון תחת הטלוויזיה הכבדה של פעם. גם אני ישנתי בסלון, על הספה. כשרצית קצת פרטיות - היית נכנס לשירותים עם עיתון ומתנתק מהעולם".

 

משה לא הרגיש חריג, והוא לא זוכר שחבריו זכו לגדול בבתים מרווחים יותר. אם כי, הוא מודה, ביקור אצל חבר שהיה לו מחשב או אוסף בולים היה פינוק של ממש.

 

"אני כן זוכר חיים מלאים וחווייתיים עם הרבה שמחה, חום ואהבה. סבתא טוני היתה מבשלת לנו מרקי עוף משובחים ואופה עוגיות רחת לוקום ועוד מטעמים מהמטבח הרומני. אני רואה אותה בדמיוני במטבח, אוחזת במערוך, מוקפת בקמח ובחומרי גלם אחרים. מסבתא צירלה, שנפטרה כשעדיין הייתי ילד, אני זוכר שהייתי מטפס לה על הגב וצוחק בהנאה. לא חיינו בעוני, אבל גם לא היה לי משהו מסעיר להראות לחברים. הדבר הכי אטרקטיבי שהיה לי זה חיילי צעצוע קטנים וירוקים שבהם הייתי יכול לשחק שעות".

 (צילום: אבי חי) (צילום: אבי חי)
(צילום: אבי חי)
כחודש לפני הגיוס אביו של משה נפטר מדום לב. המשפחה נותרה המומה וכואבת. "כל חייו הוא עבד מאוד קשה. היה יוצא מוקדם בבוקר מהבית ושם פעמיו אל השוק הטורקי, שם הייתה לו חנות נעליים, ואמי הייתה עובדת איתו. הם היו מוכרים זוג נעליים בשלושה שקלים. אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי הוא הביקורים בחנות, כמעט מדי יום. גם הגן וגם בית הספר שבהם למדתי היו במרחק קטן מהבית כך שיכולתי לראות אותם מהחלון. בגלל הקרבה הזאת, מרוב שאננות הייתי מאחר באופן קבוע".

 

כיום, כשאתה מבקר את אמך בבית ילדותך, מה זה עושה לך?

"בעיקר נוסטלגיה. אני אוהב להביט בתמונות - בתמונות של אבי, זיכרו לברכה, ובתמונות שלנו כילדים, תמונות מחגיגות בר־המצווה של ראובן ומיקי. לי לא עשו חגיגה באולם בגלל שלא היה כסף. היום אמא שלי חיה בבית הזה לבד, ומאז פטירת אבי היא חוששת לישון בחדר שבו נפטר ועברה לסלון".

 (צילום: אבי חי) (צילום: אבי חי)
(צילום: אבי חי)

את אשתו הדר (33), העובדת כסייעת לילדה עם צרכים מיוחדים, משה הכיר במהלך הלימודים במכללת עמק יזרעאל.

 

"חבר שעבד איתי באבטחה ביקש ממני טובה - שאבוא איתו לבקר ידידה. זה היה אחרי המשמרת שלי ולפני המשמרת שלו. אחרי שבוע כבר היינו זוג".

 

לשניים יש שלוש בנות - מיקה (7), עלמה (4) ודריה (2). "הדר גדלה בטבריה. שנינו גרנו ביחד בהרבה מקומות בארץ: בהתחלה בנשר, אחר כך בטבריה, משם בשכונת ויז'ניץ בחיפה, שהיא שכונה של חרדים, ולפני שלוש שנים עברנו לפתח־תקווה. ואז זכינו במסגרת 'מחיר למשתכן' בדירה בשכונת פסגות אפק בראש־העין. עד שהיא הושלמה גרנו בדירה סמוכה".

 

המשפחה עברה לכתובת החדשה לפני שבועיים. מדובר בדירה לא גדולה, שני חדרים וסלון. "באתי מבית של בנים, כך שאני לא מנוסה ולא יודע איך זה לגדל שלוש מתבגרות החולקות ביחד חדר ומקווה שהן יידעו להסתדר. החדר שלהן הוא הממ"ד ויש להן מיטת קומותיים. הבת הקטנה, דריה, עוברת בקרוב ממיטת תינוק למיטת נוער. כולן יחלקו מחשב אחד. זה הולך להיות מאתגר, אבל אין ברירה. אני צריך לעבוד בכמה עבודות כדי לממן הכל, ואני מרגיש שאני לא מחסיר מהן דבר".

 

מוסקוביץ' מאמין שבאמצעות הדירה החדשה הוא מעניק למשפחתו איכות חיים שגם לו עצמו הייתה כילד.

 (צילום: יח"צ) (צילום: יח
(צילום: יח"צ)

"אנחנו מטיילים ביער בראש־העין, ואני אוהב לקחת את הילדות בכל פעם לגינה אחרת. זה משהו שהיה לי בילדות ואני זוכר אותו לטובה: היינו הולכים בכל ערב לגינה ציבורית אחרת. אני אוהב לקחת את הבנות לקיבוץ גבעת השלושה, שם יש גן עם משחקים של פעם, כמו קרוסלה ומגלשות. אני מתחבר לריח של הטבע, אפילו לריח של הפרות. זה מעניין, כי גדלתי בעיר הגדולה אבל איכשהו אני לא טיפוס עירוני".

 

מה לקחת מהילדות אל החיים הנוכחיים שלך?

"אני שמח שלקחתי את הצניעות. לדעת ליהנות מדברים שלא עולים כסף. מהפשטות. מהביחד. מלהיות בחוץ כשיש שמש חמימה ופתאום נעים לך. גם הדר וגם אני התרחקנו פיזית מהמשפחות שמתגוררות בטבריה ובחיפה, ופעם בחודש אנחנו נוסעים לבקר את ההורים. הם כמעט לא מגיעים אלינו, כך שאין בחייהן של הבנות שלנו דמויות דומיננטיות של סבא וסבתא".

משה עם אבא ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה) (צילום: באדיבות המשפחה)
משה עם אבא ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)

"הסבתות היו יורדות אחרי הלימודים עם פרוסה וגבינה צהובה או עם ענבים כשאני הייתי משחק בחוץ, והייתי שואל אותן איך אומרים כל מיני מילים ברומנית עד שממש רכשתי את השפה. לבנות שלי אין ילדות כזאת. אני חושב שכן הצלחתי לשמר את החום שקיבלתי, לתת אהבה ללא גבולות, אהבה שלא תלויה באיזה ציון הן קיבלו במבחן".

 

מוסקוביץ' אומר שעל אף שבמקצועו הוא עובד עם אנשים בגיל השלישי, הוא מתחבר בקלות גם לילדים. "שנים אני עובד עם ילדים אוטיסטים. אני מביא את עצמי ולא מפחד להיות קצת ילדותי, להשתטות ולעשות דברים מצחיקים. גם כשאני מגיע הביתה מאוחר, ממש לפני שהבנות הולכות לישון, אני מספיק לצחוק איתן, לדבר איתן בגובה העיניים, ממקום של ילד ולא ממקום שיפוטי של המבוגר.

 

"אני גם אוהב לשתף את הבנות במה שקורה לנו כמשפחה. לפני שעברנו דירה הייתי מראה להן את הארגזים ומשתף אותן בתהליך האריזה. ביום־יום הדר אחראית על הצעצועים המושקעים, ואני מביא ממתקים שאני יודע שהבנות יאהבו. זה הכיף שלי. הדר אומרת שדי עם הממתקים, אבל אני יודע שזה הזיכרון המתוק שיישאר להן בסופו של דבר. אני מנסה לייצר עבורן זיכרונות מיוחדים וחדשים כדי שיהיה להן על מה להתרפק בעתיד".

 

בשיתוף אפריקה ישראל מגורים

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים