לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-28-
זה לא היה פשוט בכלל, כל זה. כל הלחזור לבית של רמון. היה ברור שאחיטוב אוהב את עתליה ודואג לה, אבל לא סובל את רמון ואיבון.
כשחזרנו מהמסיבה, שאלתי על איבון. אחיטוב היה שיכור, אבל כנראה במוסד הרגילו אותו לתפקד טוב גם כשהוא שיכור, כי הוא החזיק את ההגה ופנה בכל הפניות בלי לגמור את החיים שלנו בקיר.
"היא לא בת שלהם. מה פתאום."
"אבל היא אמרה 'אבא'."
"היא יכולה להגיד עד מחר... בושה אין לה..." הוא אמר בעצבים.
"אבל מה הסיפור שלה בכלל?" שאלתי, "למה היא שם? למה היא קוראת לו אבא רמון?"
"למה? כי עתליה הבת שלי, הטובה, שכולם מנצלים את הלב הטוב שלה, אימצה אותה לפני כמה שנים. היא אמרה שהיא ענייה מאוד. שההורים שלה סוחרי בגדים שהגיעו מאיראן והם קשי יום. קשי יום! את יודעת כמה מרוויחים היום סוחרי בגדים?"
לא עניתי. הסתכלתי בכביש ופתאום פחדתי שיקרה משהו. שתהיה תאונה ואני לא אוכל לחזור לשם יותר.
רציתי לדעת הכול. אבל אחיטוב לא אהב לדבר עליהם. רק כשהשתכר — וזה קרה יותר ויותר מאז המסיבה — הוא התחיל לתת פרטים בחתיכות מעצבנות. קודם כול, שאלתי אותו למה הוא לא מספר להם. "מספר מה?"
"שאני גרה אצלך. שיש לך סרטן."
"למה?" אמר אחיטוב, "אמרתי לך כבר למה. אם יש משהו שלמדתי בחיים שלי זה לא לסמוך דווקא על אלה שאתה הכי אמור לסמוך עליהם. ניקח אותך לדוגמה, כן? אנחנו הכרנו רק עכשיו. לאף אחד פה אין אינטרס. תרצי — תלכי. אבל הוא רוצה את הירושה. למרות שבסוף הוא יהיה רמטכ"ל, שלא יהיה לך ספק, הרבה מושחתים מגיעים לתפקיד הזה, ממש אל תתלהבי," הוא אמר לי והמשיך להתעצבן: כי בכל זאת, למרות שלא חסר להם בית, שאחיטוב קנה להם, אגב, ומשכורת יפה מאוד של אלוף בצבא שזה לא בדיוק קוץ ודרדר, הוא עדיין רוצה עוד. ועתליה, עתליה הבת היחידה שלו יותר גרועה מפרנציסקוס הקדוש. את כל הכסף שלו שעבד עליו כמו חמור, היא תגמור. מספיק בכי של איזה עני, וזהו. או יותר גרוע, רמון ואיבון השקרנית...
בכל זאת, למרות כל מה שאמרתי מקודם על הטבע ועל איך שכל הגוף שלי גדל ונראיתי סוף־סוף כמו אישה, אני רוצה להביא ראיות פה למשפט. ראיות אחרות שיוכיחו שבאמת חשבתי שרמון הוא אבא שלי, ולמה כל כך נפלתי בו כאילו הוא סם, ומשם כל הדברים רק הסתבכו. למשל, הטיול המשפחתי.
עתליה הזמינה אותי לטיול. רמון היה בקורס בירושלים וכרגע נמצא הרבה בבית. עתליה החליטה שאחרי הטיול נאכל אצלם. כמובן שרציתי. חשבתי איזה יופי יהיה כשאצטרף אליהם לג'יפ שלו, הגדול. בטח רמון ינהג עם יד אחת על החלון. חזק ויפה.
ובערב, כשישבנו אחיטוב ואני על הספסל בגינה והבאתי לו את הרמי מרטן שלו, הוא שתק הרבה זמן ואחרי ששתק ככה, הסתכל עלי ואמר: "עתליה משגעת אותי. ברור שאני הפרויקט שלה עכשיו. היא רוצה כסף, ובעלה אומר לה לבוא ישר אלי, כאילו חסר לו."
לא אמרתי שום דבר.
"מה את אומרת?"
"אני לא אומרת כלום."
"בכל זאת, תגידי מה את חושבת."
"טיול נשמע לי לא רע," אמרתי.
"קשה לך עם הזקן, אה?"
"לא, לא קשה."
"את צעירה, ואת נתקעת פה בגללי."
לא עניתי, אבל ביום של הטיול מצאתי את עצמי עוזרת לאחיטוב להתארגן. הוא לא הסכים לנסוע ברכב שלהם ואמר לעתליה שהוא יצטרף, אבל בתנאים שלו ושתפסיק לדבר אליו כאילו הוא ילד בגן.
*
יצאנו מירושלים — אני ואחיטוב ותולי וג'וני. כשעברנו ליד ליפתא, הסתכלתי על המקום שבו נולדתי. מצד שמאל, על ההר, כל המשפחה שלי שכבה בשקט.
אחיטוב הדליק סיגריה ואמר שהכול משתנה כל הזמן, ויום אחד גם ליפתא תהפוך לכפר של מלונות. עכשיו, וזה סוד די ידוע, חופרים פה מנהרה בשביל ראש ממשלה וכל הפוליטיקאים המושחתים כדי שיוכלו לברוח מהעיר במקרה של מצב חירום, אמר. לאיזה מדינה הפכנו. אתם בטח רוצים לשאול, כבוד השופטים והסוציאליים, אם אחיטוב עשה איזה סימן בפנים כשהוא דיבר על ליפתא. אז לא. אפילו לא סימן קטנטן. הוא היה שחקן מושלם. כשהגענו לשביל העפר, עקף אותנו רכב גדול במהירות והספקתי לראות שרמון נוהג בו ולידו יושבת איבון. והיה פתאום שקט מוזר באוטו. תולי, נטש את הברכיים שלי ועבר למושב האחורי שם רבץ ג'וני. כשהגענו לאיזה חתיכת יער ועצרנו, היו שם עוד מכוניות. עתליה ואותלו שלה כבר ישבו על סלע ושתו יין. "אני מוכרח לומר שהשחקן הזה נראה קצת פחות בררה מכל אלה שנדבקים אליה," אמר אחיטוב, כשג'וני ותולי קפצו מהרכב.
עוד ועוד רכבים הגיעו. "את כבר תגלי מה זה טיול משפחתי," חייך אחיטוב.
עוד אנשים נשפכו מהרכבים, חלק מהם היה במדים. הם ניסו להדליק מנגל. רמון, שהיה עכשיו עסוק בדיבור לתוך המירס שלו, בא וניפנף, ותוך רגע היתה אש, כמו בקסם. עתליה הסתובבה עם אותלו, שלא זז ממנה, ואמרה שלום לכולם. היא החזיקה לי את הידיים ואמרה שהיא מאוד שמחה שבאתי, ושבזכותי אחיטוב נושם אוויר, כי אף אחד לא היה מצליח להוציא אותו מהבית. ראיתי שאיבון מורידה מחצלת ופותחת שולחן לבן מפלסטיק.
אחיטוב אמר שחם לו מאוד. הוא הוציא בקבוק קטן מתוך הז'קט שלו ושתה.
איבון הלכה לרמון — כל הזמן הסתכלתי עליו — ומשכה לו בשרוול. הוא הפסיק לדבר למירס ואמר לה משהו. הרגשתי שמשהו זוחל לי על הלב כאילו שראיתי משהו אסור אבל אני לא יודעת מה הוא בדיוק. עכשיו, כבוד השופט והסוציאליים, אני כבר יודעת, אבל אז לא הרגשתי נוח בתוך הגוף שלי. השמלה שלבשתי לכבוד הטיול נראתה לי עכשיו מגוחכת מאוד, שמלה שעוד איכשהו עלתה עלי אחרי שהגוף שלי השתנה. עזבתי את הרעש והלכתי לכיוון צומת שבילים שהוביל למקום שהיה מוכר לי מאז שנולדתי. היד של נבי סמואל.
מאז הבשורה של שאול על אמא שלי בכלל לא עברתי בליפתא, וגם את שאול לא ראיתי מאז. שלחתי את האף קדימה והלכתי אחרי הריח. תולי הזדנב לידי. אחרי כמה דקות הגעתי למבנה אבן עם שוקת ובריכה שהמים בה היו שקופים כל כך, שאפשר היה לראות את האבנים שהיו בתחתית שלה.
הם ישבו מתחת לשיח. כנראה ראו אותי קודם. "חתול יפה," אמר אחד מהם ונתן מרפק לבחור שלידו.
הרחתי סכנה. מיד הסתובבתי והתחלתי ללכת משם בחזרה, כאילו אני אדישה לגמרי ולא פוחדת מצרות. הבחור השני צחק ואמר, "היי ג'ינג'ית, לאן את חושבת שאת הולכת?" וההוא אמר, "כן, למה רק לחתול את מרשה להידבק אלייך ככה?"
היו לו עיניים רעות שלימדו אותי שהוא כבר יודע את כל מה שיש לדעת על עובדות החיים ובאופן מעוות ורע. בן שלוש־עשרה, ארבע־עשרה בסך הכול, אבל הידיים שלו היו מנופחות כאילו מישהו שם בפנים זרע.
איך שהסתובבתי, הוא קפץ עלי והחזיק לי בשמלה. תולי נצמד אלי עוד יותר והתחיל ליילל. הבחור משך אותי עוד עד שנפלתי.
השמים והארץ התחברו לי מול הפרצוף. הפחד הזה, המוכר, שכבר חשבתי שלעולם לא ארגיש אותו במחלקה הקדמית של העולם, התחיל לדפוק לי בבטן. שמעתי קולות, אבל לא ידעתי אם זה הלב שלי.
פתחתי עין אחת ולתוכה נכנסו נעליים כבדות של הצבא, רמון, ואחר כך התחברו לפנים שלו. רמון תפס אותי, הושיב ובדק מהר־מהר כמו בסרט נע: היד שלו עברה על המצח, פנים ודופק. הוא הלך לבחורים שהחלו להתרחק. כשהבחינו ברמון ניסו לברוח. רמון לא מיהר בכלל. אני זוכרת את התנועה שלו יורד במדרון ההר, כמו נחש איטי שיודע כמה ארס יש לו ושיש לו את כל הזמן בעולם.
הוא תפס בכתפיים את הנער עם העיניים הרעות וזרק אותו לוואדי מאחורי הבריכה. השני נבהל והתחיל לזחול משם, רמון הלך אחריו לאט־לאט וצחק. כשהגיע אליו, הנער התחיל להתחנן שיעזוב אותו. רמון בעט בו ישר בתחת, לאט ובדיוק, ואז הסתובב וחזר אלי.
"את בסדר?" יצא ממנו המון כוח. תולי השתרע לידי בשקט כאילו לא קרה כלום הרגע ורמון פתח את הידיים שלו, ושם, בלי אף אחד מסביבנו, כשרק היד המרגלת של נבי סמואל רואה אותנו, שמתי את הראש שלי על החזה שלו והתחלתי לבכות. מהחולצה שלו יצאו תלתלים אפורים שגרמו לי לבכות עוד יותר ולהיצמד אליו ולהרטיב אותם ככה שהשטחתי אותם. הוא אמר, "ששששש, קטנטונת. שום דבר לא קרה פה. אנחנו לא נגיד לאף אחד מה שקרה פה. הכול בסדר עכשיו. לא קרה שום דבר."
הוא העביר ככה יד על השיער שלי. תפס לי את הסנטר ואמר, "החראים הקטנים. אבא טיפל בהם... אל תדאגי... זה רק בין אבא לאביטל, בסדר?"
כשחזרנו, כל המקום היה עוד יותר מלא אנשים ממה שזכרתי. חיילת צעירה מאוד אמרה, "איזה בת יפה יש לך, המפקד," ורמון לא אמר כלום ולא תיקן, רק שם לי חתיכת סטייק בשיפוד וצלחת עם סלט ואמר בלחש שעכשיו אני מוכרחה לאכול בשר כדי להירגע. וכשהזזתי את המבט והסתכלתי על כל החבורה כדי לחפש את אחיטוב, ראיתי אותו יושב באוטו שלו, עייף וזקן והראש שלו על ההגה, ומיד אחרי זה המשכתי עם המבט שלי עד שהוא נתקע באיבון. ומיד ידעתי שכל הזמן הזה היא ראתה אותי ואת רמון. שום טוב לא היה במבט שלה.
-29-
אחרי הטיול כבר לא הייתי צריכה את אחיטוב בשביל להתקרב לרמון. סוף־סוף היה מה לעשות בכל החבילות שאחיטוב קיבל וסוף־סוף בפעם הראשונה בחיי היה לי טלפון, ולא נעים להודות, אדוני השופט והסוציאליים, אבל ככל שאחיטוב התעייף יותר ויותר, ככה יכולתי ללכת לבית של רמון ועתליה מתי שרציתי, בלי שהוא ידע.
תמיד היו שם הרבה אנשים, והכול היה קסום ומצחיק ומשונה. ערבוב של חיילים ושחקנים, והכי חשוב: רמון. רמון שהיה חזק כל כך. ומצחיק. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. וגם איבון לא הורידה את העיניים — לא ממנו ולא ממני.
היא שנאה אותי ממבט ראשון, ואז הגיע הרגע השני והיא שנאה אותי עוד יותר. אחיטוב אמר שלאיבון יש תכונות של טרקטור — האישה לא מגיעה לעומקים, היא פשוט נוסעת ודורסת את כל מי שנמצא בדרך שלה, העיקר שתגיע לאן שהיא רוצה. הזחל"מים בצאלים דורסים פחות מהאישה הזאת.
החלום של איבון היה להיות עיתונאית מפורסמת, אבל בינתיים היה לה טור רכילות ב"ירושלים שלנו" על כל מיני כוכבים ומפורסמים שעקבה אחריהם. לטור שלה קראו "רואה בכוכבים", שם שעתליה נתנה, כי עתליה חכמה ועתליה הכי־הכי ועתליה תהיה התיאטרון הכי נחשב בארץ. חוץ מזה איבון גם רצתה להיות סופרת. היא כבר עבדה על ספר שיקראו לו "גיבורה אמיתית", ובו היא מספרת על הכאב והזוועה לחיות בישראל השנייה. בכל מפגש כזה היא נהגה לקרוא מתוך הספר שהיא כתבה על עצמה ושעתליה עודדה אותה לכתוב.
כנראה שאיבון לא קראה שום ספרי יתומים או ספרים בכלל. לפי מה שהיא כתבה ואחר כך קראה לנו בקול, הייתי מוכנה להתערב שהיא לא הכירה את חברי הטובים מהעבר — לא את פוליאנה או גילגי או אן שרלי או ג'רושה אבוט או אפילו את אוליבר טוויסט. כי הגיבורה של הספר שכתבה איבון היתה כמובן היא עצמה, והיא לא היתה מצחיקה או עצובה, לא קרו לה דברים איומים מדי או גדולים. למרבה הטרגדיה, הגיבורה איבון סבלה משערה השחור.
מי שהיה מקשיב לה, היה חושב שהיא מתארת את חייה בשוודיה ולא בלבנט, כי היא כל הזמן תיארה את הבלונדינים העשירים והמפונקים סביבה, וכמה שהשיער השחור שלה בלט והשניא אותה על כולם. אפילו את בעיית המשקל שלה היא תיארה כ"קלה בלבד", במקום להתפרע כמו שהיתה גילגי מתפרעת. את הסבל היא תיארה כ"רגשי נחיתות וחוסר ביטחון עצמי". כל זה גרם לעיניה הקוקאיניות של עתליה להתרחב עוד יותר. היא ממש זרחה מאושר ואמרה שהיא תדאג שהספר הזה יצא בהוצאה טובה ושהיא אפילו חושבת לעשות מזה הצגה. גיבורים אמיתיים, אמרה עתליה, צריכים להיות עם לב, לא פסלים מברונזה ששמים בכל המקומות העשירים והשבעים ובמוזיאונים של השואה.
במבט לאחור אני מבינה שכבר אז הרגשתי שאחיטוב יודע משהו לגבי. אני, היתומה הג'ינג'ית עם העור הלבן לא נראיתי כמו איבון, אני, על כל סוגי הערק שגנבתי בשביל הזרוע הצבאית והמודיעין ועל כל הביקורים במשטרה והתלונות והרווחה, לא יכולתי לסחוט טיפת רחמים.
למרות שנחשבה לאישה חמימה ולו רק בגלל מוצאה המזרחי, איבון לא גילתה כלפי חמימות. גוש קרח היה לה בחזה.
ופעם אחת כשרמון אמר משהו על השיער היפה של הקטנטונת, איבון יצאה בעצבים לעשן בחוץ ורמון הלך אחריה. רציתי להגיד לה שאני הבת שלו ואין במה לקנא, אבל הייתי צריכה להיות רגועה ולא לעשות דברים מהר מדי.
כשאחיטוב גילה שאני הולכת לעתליה ורמון — הוא תמיד ידע איכשהו, מה שבטוח זה שלעבוד במוסד היה שימושי מאוד — הוא שתק בהתחלה. הוא נראה עצוב ועייף, אבל אז התחילו הסיפורים. לאט־לאט הבנתי שהוא מנסה להתחרות בהם, ברמון והמשפחה שלו שאליה הלכתי כל הזמן. אז הוא הוציא מכל המגירות ומכל הארונות שלו המון מסמכים ומפות. הפעם באמת ולא כדי שאסדר מסמכים בכאילו. עכשיו, אחרי שהגינה כבר התחילה לפרוח מעצמה, הוא חיפש לי עוד עבודות ואמר שצריך לסדר את כל המסמכים. ולפעמים, כשהיה רוצה ממש לקמט לי את הלב, הוא היה אומר, "לפני שאני אמות וישכחו בכלל שהיה בנאדם כזה."
לא היה לי כוח לשבת שם, בבית החנוק, במשך שעות ולקרוא מסמכים מתקופת נבוכדנצר, לא היה לי חשק לנשום את כל האבק הזה של העיתונים, שכמה שלא שטפתי אחר כך את הידיים, הוא פשוט לא יצא ממני. אבל לא יכולתי להגיד לא. הרי גרתי בבית שלו. הרי הוא זה שהכיר לי את רמון, את הליר שלי. את מי שחיפשתי כל החיים. הייתי מוכרחה להמשיך ולהיות מלאת הכרת טובה כמו פוליאנה מול דודה פולי חמורת הסבר.
אחיטוב הכי אהב לספר על כל השיטות הסודיות של גיוס אנשים.
"קחי אדם, כל אחד מהרחוב," אמר, כשעזרתי לו למיין צ'קים בני שלושים שנה, "תבדקי מה הוא רוצה ומה הוא צריך. אפשר לגייס אותו משלוש סיבות קבועות: אידיאולוגית, כספית ונפשית. את מבינה, אם חסר לך כסף או אהבה או שיש רעיון שלם שאת מאמינה בו — אפשר לגייס אותך בלי בעיה."
ואני, אביטל הקטנה והטיפשה, שנמצאת עכשיו במנזר אחרי ששיקרתי לאגנס ואמרתי לה שקוראים לי עתליה, לא פחות ולא יותר, הייתי בדיוק כמו עתליה האמיתית: לא ראיתי מה נמצא כל הזמן מתחת לאף שלי. לא ראיתי שאחיטוב מדבר עלי, לא ראיתי שהוא גייס אותי כדי לכפר על הדבר המזעזע שהוא עשה. סבלנות, כבוד השופט, סבלנות, סוציאליים. להכול אני אגיע בסוף.
אז הקשבתי לאחיטוב ברבע אוזן על כל המבצעים. על הכורדים בעיראק, על איך הוא עם צוות מיוחד הגיע ונפגש איתם כדי לעזור להם נגד העיראקים. משהו עבר על אחיטוב: הוא כבר לא עישן ולא שתה כל כך הרבה, ופתאום הוא היה נרדם לפעמים באמצע המשפט.
האמת? לא היה אכפת לי מכלום כי חגגתי את הכול. חגגתי את האהבה החדשה בחיים שלי. אהבה של בת לאבא שלה, שאהב את אמא שלה אבל היא היתה ענייה מאוד וגם הוא היה עני, והם נפרדו בגלל משהו — את המשהו הזה עדיין לא הצלחתי להסביר לעצמי, אבל תיארתי לעצמי שזה משהו גדול מאוד שבטח אבין בהמשך. הרי לא סתם מישהו זורק את האהובה שלו ככה.
ואז בטח עתליה העשירה נכנסה לתמונה, עתליה שלא רואה כלום ממטר, עם האגו של האמנית והתיאטרון שהקימה בזכות אבא שלה ובזכות קשרים עם כל מיני עמותות. עתליה שרצתה רק לראות שמישהו מטפל באבא שלה ונותן לה להמשיך עם כל הפרויקטים שלה. ורמון שאהב אותי מהרגע הראשון, עכשיו כשפגש אותי, שקרא לי קטנטונת בלי שאפילו הבין למה.
בסוף האמנתי שעתליה תאמץ אותי במקום את איבון והתחלתי לגלגל במוח את השיחה: אולי לא נספר לה מההתחלה, שרמון הוא אבא שלי האמיתי. דברים כאלו צריך לספר לאט, כי זה מסוכן. גם איבון לא תשתוק. ולכן הייתי צריכה להיזהר, וגם אחיטוב אמר לי לא לדבר על איפה אני גרה. "הם יזיקו לך הרבה יותר ממה שאת חושבת." וכששאלתי מי זה "הם", הוא לא ענה. לא סיפרתי לו על רמון.
וכל הזמן הלכתי בין אחיטוב לרמון, ועדיין לא הרחתי שום ריח אצל עתליה ורמון, גם לא כשישבתי מול התנור עצים הענקי שלהם.
כן, עד לנשף פשוט לא הרחתי שום דבר.
21.3.2001
לכבוד אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
דוּפּן היקר,
אני מבקש להוסיף לפרוטוקול את עצתי כחבר שלחם שנים רבות במשרד, ולא רק כעורך דין מסור ונאמן. עם מצפון לא מתווכחים, ואני מבין דבר מתוך דבר לגבי הקטנה שלנו, אבל כפי שאמרתי בשיחה בטלפון ב־1.3 אני מציע לא לנהוג בגחמנות. אני מבין שיש סיפור משפחתי סבוך, ובכל זאת אתעקש: יש להוסיף לצוואה נהנה אחד לפחות מהמשפחה. מניסיוני במקרים כאלה, העברת כל הרכוש לנהנה אחד בלבד, בעיקר אם היה עני רוב חייו, לא תיטיב איתו. להפך. בנוסף, אם כל המשפחה לא תקבל כלום, גוברים הסיכויים שייכנסו למאבק משפטי עם הנהנה הזר. אני, כמובן, אשאר בנאמנות ואעשה כדבריך, אבל אני עדיין ממליץ להוסיף בן משפחה. מה לגבי נכדך היחיד?
בכבוד,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
* עדכון לתיק: לאחר שיחה ניתן אור ירוק מאחיטוב, יש להשיג את עירד פורת ולהוסיפו כמוטב לצוואה.
שער ד: אי־סדר חברתי
-30-
עכשיו, כשאני קוראת מהר שוב את כל מה שכתבתי, אני לא חושבת שהייתי כל כך טיפשה. עכשיו אני מבינה את עצמי קצת יותר. כמו שהגן של אחיטוב הלך וגדל, ככה הפנטזיה אצלי הלכה והתפרעה. איך יכולתי לדעת שבגלל הפנטזיה האיומה הזאת אני עוד אהרוג גם את אחיטוב ואחר כך גם את רמון?
זה היה פשוט עד כדי כך: העולם כולו חשב שרמון הוא אבא שלי. כשיצאנו להסתובב בשכונה עם הכלבים, אנשים עצרו ליד רמון והתחנפו אליו, ותמיד כשראו אותו איתי אמרו לו שהבת שלו דומה לו שתי טיפות מים — הרי כמה ג'ינג'ים כבר יש במדינה הזאת — והוא אף פעם לא תיקן. רק חייך והמשיך לטייל איתי. לא דיברנו כמעט, כי האמת שלא היה לי כל כך על מה לדבר איתו. כל כך הרבה שנים חלמתי על ליר, ועכשיו כשהלך לידי לא ידעתי מה לעשות בו.
הלכנו לכיוון גיא בן הינום ולכל האזור הזה, ככה שאחיטוב בחיים לא היה יכול לפגוש אותנו. ורציתי יותר. כל הזמן רציתי יותר מזה. מה בדיוק רציתי? אני לא יודעת.
כל מה שסיפרתי לכם עד עכשיו המשיך ככה עד לנשף המסיכות של עתליה. משם העניינים כבר השתגעו בטירוף וקרו כל כך מהר.
גם פה במרימ'ס העניינים מתחילים להסתבך.
היום הגיע מישהו למנזר וביקש לדבר עם המנהלת. אני הלכתי להאכיל כמה חתולים וכששמעתי אותו, התחבאתי מיד ליד השיח של הבוגנוויליה. אחת מהבנות, רוזי נדמה לי, שכל הזמן מסתובבת ליד השער כאילו היא מתה לברוח מפה ולתפוס לה גבר, רצה לפתוח לו ואחר כך הלכה לקרוא לאגנס. התחבאתי והפסקתי לנשום. היתה לי תחושה שזה קשור אלי. ובאמת האיש הזה שאל את אגנס אם מישהי חדשה הגיעה בזמן האחרון למנזר. ואגנס שאלה למה. ושמתי לב שהוא מחזיק חבילת דפים לא קטנה ביד. הוא לא אמר למה. ואגנס אמרה שכל הזמן באים אנשים. כשהצצתי עוד פעם מתוך הקוצים ראיתי שיש לו צלקת מתחת לצוואר. לקח לי כמה רגעים להיזכר איפה ראיתי אותו.
בגן הישועות של הילדים האומללים! פתאום הוא החליף לצרפתית, ואגנס מהר עברה גם כן וככה הם התקשקשו שם איזה עשר דקות ואני כמעט בטוחה ששמעתי את השם שלי, היה קשה לשמוע בצרפתית, אבל לפי הפרצוף שלו היה ברור שהוא לא מרוצה. אחרי שהוא הלך חזרתי בשקט לחדר שלי. אם היה משהו שלמדתי מאחיטוב ומהחיים זה לעשות את עצמי בלתי נראית. שישכחו ממני. ישבתי על המיטה וחשבתי מהר. כל הדברים שלי בעולם נמצאים בחור הזה הכי קטן בעולם. למה הוא הגיע? הוא בטח מהמשטרה. במקרים מיוחדים הם לא לובשים מדים, כבר למדתי מאחיטוב שככל שהם לבושים בגדים יותר רגילים, ככה המקרה יותר חמור.
בכל מקרה, אין לי מה לעשות. רק לשבת פה ולחכות.
אז כבוד השופט, אם הגעת עד לפה, כדאי שתיכנס ישר לתוך הנשף של עתליה, כי הרי משם, כפי שתראה מיד, כל העניינים ירדו לגמרי מהפסים.
בכל שנה עתליה עשתה נשף מסיכות ענקי לקבוצת קיקלופ שלה, שאחיטוב קרא להם "אנשי מעוק ומצוק".
אחיטוב ידע על הנשף ומיד אמר לי שאין לי מה לחפש שם. ואז הוא לקח אותי לשיחה הכי מלחיצה שאי־פעם האיש הזה הוציא מהפה שלו, "את צריכה לשמור על עצמאות," הוא אמר. "יטרפו אותך שם." רציתי לצרוח: למה שיטרפו. רציתי להגיד: איך אתה לא רואה את עצמך. אתה אבא שלה. אתה אוהב אותה. ורמון הוא אדם טוב. אבל לא העזתי להגיד שום דבר. הוא אמר שזה פשוט לא טוב. ושיש דברים שאני לא מבינה ושהוא זקן מדי. ובאמת הוא נראה כאילו המחלה קפצה עליו בבת אחת. הוא בכלל לא עישן וגם מזג שתייה ולא שתה, סתם שפך אחר כך כוסות שלמות רק כי היה לו כסף. זה עיצבן אותי יותר ויותר.
רציתי ללכת לנשף.
אפילו איבון היתה קצת נחמדה אלי לפני הנשף. רמון אמר שלא בטוח שהוא יהיה. יש מבצע לפני שהוא חוזר לשוטפת, ככה הוא אמר, שוטפת, והלב שלי ישר עלה וירד ארבע פעמים כי הבנתי שזה אומר שרמון יחזור לצבא ואז איך, איך מרקו ימצא את אמא.
הנשף הזה היה לפני ההצגה של עתליה בחאן. אחר כך המחזה היה אמור לעלות בקאמרי שהוא תיאטרון אמיתי ולא "איזה קקמייקה שמציגים קופסת קוטג' על הבמה וחושבים שיש לזה אמירה", כמו שאמר אחיטוב. היה לי קשה יותר ויותר להיות עם אחיטוב. ראיתי שהמחלה כבר השפיעה עליו, למרות שלא דיבר עליה.
הוא היה עייף ונרגן. כשרציתי לצאת לשאוף אוויר, הוא היה מעכב אותי. מספר לי שוב ושוב על הכורדים, אמר שהסיפור עם אלי כהן לא קרה כמו שלימדו אותי בבית הספר. התלונן שכולם פה מטומטמים ומאבדים את כל מה שהוא וחבריו עשו בשביל המדינה הזאת. לא היה אכפת לי מאלי כהן. ולא היה אכפת לי מהמדינה. רק מרמון היה אכפת לי. בגיל עשרים ואחת רציתי לקבל אבא ואז לפרסם את הנס הכפול של החיים שלי: קודם כול הצלחתי להיוולד לאמא מתה ואחר כך קיבלתי אבא שקם לתחייה. ונכון שיש איבון, אבל אני הבת המועדפת. אני הבת שבטעות שכחו. לכן היה צריך לאמץ מישהי אחרת.
היום של הנשף היה יום טוב. הוא היה רגע לפני שהחורף החליט להתקפל וכל האוויר היה שקוף.
באותו היום אני ועמיקם הווטרינר ניתחנו פלמינגו עם פריצת דיסק — בפעם הראשונה בחיים שלי עשיתי את זה, עם ההרדמה והכול, ואיך שהחזקנו אותו, וסידרנו לו את החוליה, הרגשתי את הדבר הכי קרוב לאושר שהרגשתי אי־פעם וידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים החדשים האלה שלי.
כשחזרתי הביתה, אחיטוב ישב על הספסל והסתכל בטווסים שהיו מעבר לגדר. הוא אמר שנראה שהם עברו השתלת אישיות מאז שהגעתי לפה. ואז הוא נרדם, וכשקמתי בשקט כדי ללכת, הוא מיד התעורר ואמר שלא אשכח לנעול אחרַי את הדלת והרגשתי לא נעים, כי האיש הזה, שהשתתף בכל המבצעים והיה גיבור, ישב שם ככה על הספסל ונראה כל כך מסכן וקטן. נכנסתי לדירה שלי, לממלכה שאחיטוב סידר לי, והתקלחתי מהר־מהר כי כבר ברחה לי הדרך והלכתי בקפיצות עד לבית של עתליה ורמון. בכניסה עמדה מישהי וחילקה מסיכות נשף לכל מי שהגיע. היא נתנה לי כזאת עם נצנצים, שחורה. נכנסתי ולקח לי איזה רגע להבין שסידרו את כל הבית כאילו הוא אונייה, כנראה בגלל המחזה שקורה בים. ולמרות שכל זה קרה ביום די נעים, האש באח היתה גדולה, כי לעתליה תמיד היה קר.
עכשיו, מסיכות־מסיכות כולם הסתובבו בבית. אני חיפשתי את אבא שלי. אבא שלי הגדול והחזק, אולי יש לו מבצע והוא לא יבוא, כי הוא צריך לנצח שם. לאבא שלי יש צל"ש, מגיע כמעט עד השמים.
את עתליה מיד זיהיתי לפי העגילים הענקים שזזו לה באוזניים חזק, ולידה עמד, כמובן, אותלו. לפי איך שהחזיק את הכוס, הבנתי שזה הוא. לא רציתי שיזהו אותי. עמדתי ליד השולחן וחשבתי מה לאכול.
תיאבון לא היה הצד החזק שלי אף פעם, אבל מאז שהגעתי לבית של אחיטוב התקדמתי מאוד וכבר יכולתי להבדיל בין גבינת פרמזן לקממבר. וכבר פעמיים לקח אותי אחיטוב ליפו ושם אכלנו שרימפסים. הטעם החלקלק הזה הצליח להעיף לי מהפה את כל העופות הזקנים שסבתא היתה מבשלת. לפני זה הייתי מורטת להם את כל הנוצות, ואם במקרה הם הצליחו להגיע לצלחת — כי בדרך כלל סבתא היתה שוכחת אותם על הגז, וזה שהיא וסבא מתו משריפה בגיל שבעים ולא לפני זה, זה חתיכת נס — אף אחד לא היה יכול לאכול אותם, גם לא העניים של רוממה.
עכשיו, עם המסיכה וכשאחיטוב לא נמצא באזור, החלטתי להיות חופשייה. לקחתי לי אוזו בגלל שהוא היה הכי קרוב לערק. זה היה מוזר, כמה שלא ריחרחתי אותו, לא הצלחתי לזהות את הריח המוכר של הילדות שלי. שתיתי, אבל רק חצי כוס. מתישהו, כמו איזה גנב, נכנסה לבית מוזיקה שלא זיהיתי. רק הצלחתי לדמיין חיה שחורה על ים שחור. ומאותו הרגע כבר לא ראיתי אנשים, רק צללים שחורים. אותלו, שכבר היה לגמרי מסובב על כל הראש, הלך וצעק, "הו מתה! מתה דסדמונה!" ואנשים צרחו, "יחי הסדר החברתי החדש!" וכולם צחקו כאילו אין מחר.
האוזו הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו בחזרה, והחלטתי שכלום לא יקרה אם אני אקח עוד קצת ממנו. ופתאום זה קרה. האף נפתח לי ואני הרחתי את הערק ומיד ראיתי את התאנה הקשישה בליפתא ואת סבתא קוטפת תאנים ומניחה בתוך דלי כדי שנוכל למכור בצומת למעלה.
ומיד לאחר שריח הילדות הזה נכנס לי עד העצם, הזדחל אלי אד של משהו מרקיב.
לקצב המוזיקה השחורה אנשים נעו ונראו לי חייזרים עם המסיכות והתזוזות של הראש. הריח הרקוב הוסיף לזחול אלי. אולי מישהו ריסס משהו. נטשתי את הסלון.
במסדרון, ליד הארון הענקי של עתליה שהיו בו, ככה אמר רמון, נעליים לכל יום מימות השנה, עמד זוג והתנשק כאילו היו באמצע מבצע החייאה, ואם יפסיקו — הם ימותו על המקום. לא היה להם אכפת כשעברתי לידם. החלטתי לעלות לגג, כדי לשאוף אוויר. האוזו השתולל לי בדם, וידעתי שככה לחזור לארמון של אחיטוב אני לא יכולה. עדיין לא.
בקומה שבה הייתי לפני שעליתי לגג, הרצפה היתה עשויה כולה מעץ והיא חרקה וחרקה. פתאום ראיתי אותי ממול. הורדתי מסיכה והסתכלתי על עצמי. היו לי מגפיים אדומים, שאחיטוב קנה לי מחבר מהמשרד שנסע לחוצלארץ. מצא חן בעיני הרעיון שבזמן שהיה עסוק בלהתנער מהעוקבים שלו בצרפת או ברוסיה, הוא מצא לו זמן לקנות לי מגפיים.
המגפיים היו בדיוק במידה ובדיוק בטעם שלי. לבשתי מכנסיים ירוקים מקטיפה וטוניקה אדומה שהגיעה לי עד לאמצע של הירכיים. השיער שלי היה על הגב וזז שם כמו גלים־גלים כי כבר לא היה אף אחד שיציק לי בגללו, הייתי מוגנת כבר זמן רב בזכות אחיטוב, והמחשבה הזאת גרמה לי נקיפות מצפון. הוא היה כל כך טוב אלי. וכל הדברים הטובים שקרו לי — קרו רק בגללו. הסתכלתי בעצמי ואהבתי את מה שראיתי.
עזבתי את המראה ועליתי לגג. הסתכלתי על ירושלים. היה המון אוויר ולקחתי אותו פנימה, ככה עם נשימה עמוקה כמה שרק יכולתי, והריח הרע של הרקב נרגע קצת. והיתה לי שמחה ענקית בלב, ופתאום הבנתי מה אני צריכה לעשות: אני צריכה ללכת לאחיטוב ולספר לו על רמון. הוא בטוח יעזור לי. נכון, הוא לא מת עליו, לא צריך להיות חכם גדול בשביל לראות את זה, אבל עכשיו, אחרי שאני אספר לו, הוא יבין. הוא יעזור לי.
הרגשתי כל כך חזקה, כמו גילגי שהחזיקה סוס ביד אחת וביד השנייה סתם קראה ספר, או אכלה עוגייה, או טיפסה לאנשהו, או עשתה שלום לאמא שלה שהיתה בשמים.
הוא יבין. הוא מוכרח להבין. ורמון יראה ויבין. והכול יהיה חלק ומסודר. זה יהיה ככה כי אני חלק מהמשפחה הזאת. מעכשיו אני אהיה אביטל של האנשים ולא רק של החיות.
פשוט מאוד. הכול הרי מסתדר: מי הציל אותי בטיול? רמון. ומי מסתכל עלי ככה כאילו שהוא דואג לי כל הזמן? רמון. והכלב שמכולם ישר רץ אלי, של מי הוא? של רמון. ומי נפגש איתי במקרה? אחיטוב. מהרגע ששאול סיפר לי על אמא שלי, איך היא מתה ושמרה עלי כל הזמן, עד שאני אצא כדי שהיא תוכל למות בשקט, מרגע שזה קרה, הוא חיכה לי. הליר שלי חיכה לי רק כדי להופיע בדיוק ברגע הנכון.
ירדתי מהגג והגעתי לקומת העץ, זאת שעמדה בדיוק מעל הסלון. רמבו רבץ שם כמו שטיח לפני החדר של איבון, ונראה לא מרוצה. לפני זה הוא לא היה שם, אני בטוחה בזה גם עכשיו. הוא ראה אותי ורק הזיז אוזן אחת וחיכה שאלטף אותו. לפני זה, עברתי כמה וכמה פעמים ליד החדר של איבון והצלחתי לקלוט איזה שלוש מאות סוגים של לקים והמון בגדים. היא אהבה בגדים, איבון. אחיטוב אמר שכמה שהיא לא תקרא לעצמה סופרת או עיתונאית, מגנים מאוד קשה לברוח, ואצלם לסחור בבגדים זה כנראה עובר בדם.
הדלת היתה פתוחה קצת ויצא ממנה אור כחול. ואז שמעתי משם קול מוזר, כאילו מישהו נחנק. בבת אחת הציף אותי הריח. החזרתי את המסיכה שלי לפרצוף, כרעתי על ברכי וזחלתי לשם. רמבו לא זז. אם מי שהיה בפנים שם את רמבו בשביל לשמור, הוא היה צריך לחשוב גם עלי. הקולות של החניקה הפכו לצרחות קטנות. חשבתי בהתחלה שאולי זה איזה רצח, או אולי זה חלק מהמחזה ומכל הנשף המוזר הזה, אבל זה היה סקס. פשוט סקס. אי־אפשר היה לטעות בריח. רציתי ללכת משם. אבל רמבו היה שם ואיפשר לי עוד רגע לחשוב מה קורה פה, ומהר מאוד הבנתי שזה לא איזה שחקן מהקיקלופ.
חבל שלא הלכתי משם מהר, ככה יכולתי להיות בדיוק אותה אביטל של מקודם. אם הייתי בורחת משם בטוח שלא הייתי עכשיו פה במנזר, מתחבאת מהמשטרה, תחת שם לא שלי, תחת השם עתליה.
לא. אני נתקעתי שם בגלל הנעליים האדומות של הצבא. הנעליים של רמון שתמיד היו מצוחצחות ועכשיו היו ככה ריקות ופתוחות, כאילו רוצות לבלוע את העולם.
היא דהרה עליו. לי היתה מסיכה ולה היתה מסיכה, אבל לרגע ממש קטן המסיכה שלה נפלה כשהיא הסתובבה אלי, ואי־אפשר היה להתבלבל בעיניים הקנאיות האלה, העיניים הרכות שלה. ובאותו הרגע עוצמת הריח הגיעה לשיא, האף שלי נפתח והצלחתי להריח את הבית הזה והיה שם ריח רקוב כמו של משהו שנשכח מתחת לרצפה, המון זמן הוא נשכח, ועכשיו פתאום התחיל להסריח.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
