החלקים הקודמים של הספר:
- 9 -
למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, חשבתי על קלמנטיין במשך פחות מעשר דקות. התקדמות, אמרתי לעצמי. לא היה מזון ראוי לשמו בבית, אז החלטתי לגשת לבית הקפה לארוחת בוקר. בדרך קפצתי לגרייס וסיפרתי לה על הדונגל. העיניים שלה אורו. נראה שהיא מאוד רוצה להיות מעורבת בעניין.
"תשאיר את זה לי," היא אמרה במבט רעבתני. "אה, ואתה יכול להוציא את לאסו לטיול קצר? העצמות שלי לא יעמדו בזה היום, והוא לחוץ." הסכמתי לקחת אותו איתי לבית הקפה.
"הצלחת למצוא מידע על השוטרים?" שאלתי.
"כלום. האמת שהשתעממתי. הם כנראה חשאיים מאוד, או שהשמות שנתת לי לא נכונים. חשבתי שאולי הם עיתונאים. זה נשמע הגיוני. עיתונאים תמיד מחטטים בסבל של אחרים. אבל המשימה החדשה שנתת לי נשמעת הרבה יותר כיפית. עכשיו עוף מפה, ואל תמשוך לו ברצועה."
כרגיל, לאסו לקח את הזמן והתעורר רק כשהגענו למגרש המשחקים. שחררתי אותו כדי שיתפנה לענייניו. כשהתרחק, חברי הסנאי קיפץ על החומה הקטנה שבכניסה למתחם.
"הכול בסדר, חבר?" שאלתי אותו ביני לביני.
"לא רע, כשחושבים על זה," עניתי בשמו.
"הזנב שלך לא כל כך מנופח ומתנפנף היום. לילה קשה?"
"אולי לא כדאי שתגיד דבר כזה, לפני שאתה יודע מה הלך הרוח שלי. אולי אני דואג לך. זה עלה בדעתך לפני שהתפרצת עלי? לא נראה לי. אני צודק?"
"כן, אתה צודק. מצטער."
"אז הבחורה ההיא שהעיפה אותך. שמעתי שראית אותה שוב. מה קורה איתה?"
"שום דבר. לא היתה לי זכות לחשוב שהיא תרגיש כמוני רק כי פטפטנו קצת בפאב."
"לא מאמין לך. אתה שונא את זה שהיא לא מעוניינת, אבל אתה עוד יותר שונא את זה שלא הצלחת להתחבב עליה."
"לא, אתה טועה. אני לא משחק במשחק הזה איתה. היא לא מעוניינת בי, ואין לי בעיה עם זה."
"אז באיזה משחק אתה משחק? לא היית מדבר איתי אם לא היית חושב על משהו."
"האמת, חבר, אני אשכח ממנה בתוך יומיים. יש לי צרות אחרות על הראש."
"שקרן."
"אתה שקרן," עניתי.
"לא, אתה," השיב הסנאי, זינק מהחומה והתרחק במהירות הבזק.
שמתי לב שלאסו נמצא בעיצומה של התפּנוּת ושוב לא הבאתי שקיות קקי. ניגשתי אליו והעמדתי פנים שאני אוסף את הגללים. תוך כדי כך הרמתי את הראש וראיתי את הבלשים וילמוט וקאולי מתקרבים אלי.
"שלום, גארי," אמר קאולי. "מה אתה עושה פה? לא קובר משהו שאתה לא רוצה שנראה, אני מקווה?"
"לא, רק מנקה אחרי הכלב שלי."
"בידיים? גועל נפש," צייץ וילמוט.
"מה פתאום. גיליתי שלא הבאתי שקיות, אז חשבתי להעיף מבט במה שהוא עשה ולבדוק אם זה מהסוג המתפרק."
"הכול מתפרק בסוף, גארי, אלא אם כן הכלב שלך אוכל פלסטיק או חצץ. לא ידעתי שיש לך כלב, גארי," אמר קאולי בעניין.
"אין לי, זה הכלב של השכנה שלי. יש לה עצמות פריכות, ולפעמים קשה לה ללכת. תקשיבו, אפשר לראות את התעודות שלכם? אתם יודעים, בקטע רשמי. זה לא אומר כלום."
"שום בעיה, גארי," ענה קאולי. כל אחד מהם שלף ארנק קטן מהכיס. מבחוץ היה על הארנקים סמל מובלט של משטרת לונדון, ובפנים היה כיס ובו תעודת זיהוי מפלסטיק. השמות והתמונות היו עכשוויים ונכונים. הם נראו לי אמיתיים לגמרי.
"תודה רבה. אז רציתם לדבר איתי על משהו?"
"רק תהינו אם נזכרת במשהו שקשור לחקירה שלנו, גארי. אתה נראה כמו טיפוס שחושב. אולי עלה לך משהו לראש?" שאל קאולי.
"כן, נזכרתי בשני דברים שכדאי שתדעו, אבל לא היה לי את המספר שלכם. לא השארתם לי כרטיס ביקור."
"אוי, סליחה, גארי. זה היה רשלני מצדנו. אבל אנחנו כאן עכשיו, אז קדימה, תשפוך. מה יש לך לספר לנו?"
"אז קודם כול, אתמול בערב, כשהייתי בפאב, התקשרתי סתם ככה למספר של ברנדן אתם יודעים, בפעם האחרונה לפני שאמחק אותו מרשימת אנשי הקשר ומישהו ענה לי. אני מניח שזה היה שוטר, אבל הוא לא אמר מילה."
"אני מבטיח לך שאם זה היה שוטר, הוא היה מדבר איתך. ואם אתה זוכר, לא מצאנו טלפונים על ברנדן. יש לך כאן את הטלפון שלך?" שאל קאולי.
"כן."
"אז אולי תנסה להתקשר עוד פעם, גארי? זה יכול להיות חשוב," הורה וילמוט.
התקשרתי והגעתי להודעה קולית: "המספר שאליו הגעתם איננו מחובר." הם לא נראו מופתעים.
"טוב, תודה על המידע, גארי. מה היה הדבר השני שרצית לספר לנו?" שאל קאולי.
"פשוט הלכתי לעבודה אתמול ונזכרתי שיש אצלנו כמה מסמכים חשובים של ברנדן הצוואה שלו, שטרי בעלות, פוליסת פנסיה, דברים כאלה."
"הסתכלת בהם, גארי?" שאל קאולי.
"כן, הם נמצאים בכספת במשרד שלי, בתוך מעטפה. שום דבר שם לא נראה לי חשוב במיוחד, אבל חשבתי שתרצו לדעת."
"תודה, גארי, נבדוק את זה. נבקש אישור מהמשרד שלך להסתכל בדברים. היה עוד משהו מעניין במעטפה? אתה יודע איזה דיסק למחשב, יומן אישי, הקלטה, דברים כאלה?" שאל קאולי ונשמע פתאום נזקק מאוד.
"לא, רק מסמכים רגילים שאנשים מפקידים אצל עורכי דין."
עמדתי להזכיר את הדונגל כשווילמוט קיבל שיחת טלפון וסימן לשותפו שהם צריכים ללכת. הם הודו לי על המידע, פנו לדרכם וצעקו שיהיו בקשר. הייתי מרוצה מכך שלא הזכרתי את הדונגל. הרגשתי שאני חייב לברנדן לבדוק את התכולה לפני שאספר להם. ברנדן טרח ונתן לי אותו באופן אישי, ורציתי לכבד אותו ולבדוק מה יש בו לפני שאמסור אותו. אולי זה משהו אישי, אולי אפילו תמונות של גרביים. עדיף לחכות. הם לא התעניינו באליבי שלי, כלומר הסיפור עם קלמנטיין, וזה נראה לי מוזר, אבל החלטתי שזה סימן טוב. רציתי שיעזבו את שנינו בשקט.
כשהגעתי לבית הקפה, ויין בדיוק ניקה אחד מארבעת השולחנות העגולים שחלשו על המקום. החולצה השחורה ההדוקה שלבש בהקה תחת נורות הלֵד החזקות. הרגליים שלו היו נתונות במכנסיים בצבע בז', מהסוג שאני מכנה "מכנסי גזר" כאלה שנצמדים לרגליים ורק הולכים ונעשים צרים יותר, עד שהם לופתים את הקרסוליים כמו צבת.
"עוד פעם אתה," הוא אמר. "ועוד ביום ראשון. אתה כנראה באמת דלוק עלי."
"לאו דווקא עליך, ויין. על המכנסיים שלך."
ויין עמד זקוף, בפישוק קל, עם הידיים נטועות על המותניים. "כן, הם נעימים מאוד. הם נראים לך מגבילים? כי תאמין לי שהם לא."
"טוב לדעת, ויין. הם באמת נראים קצת צמודים, במיוחד בקרסוליים ובביצים."
"בשום פנים ואופן לא. זה כמו ללבוש חיבוק נוזלי. מה תשתה, גבר?"
"שני קפוצ'ינו בינוני ושתי "
"פרוסות באטנברג," הוא זימר והקיף את הדלפק. לאסו הלך אחריו עד למקרר של העוגות ושאר המאפים. הוא הניח כפה על הזכוכית, השפיל את ראשו ונעץ מבט בדונאט. אחר כך הניח לכפה להחליק על גבי הזגוגית עד לרצפה והרים את הכפה השנייה. הוא החליף בין הכפות שוב ושוב לאורך הביקור ולא הסיר את מבטו מהדונאט אפילו לרגע.
"פגשתי מישהי בפאב לפני כמה לילות," פלטתי והפתעתי את עצמי.
"היא יודעת את זה?"
"כן, דיברנו והתחברנו."
"אז תפגוש אותה שוב לפני שהיא תוציא צו הרחקה?"
"כן, פגשתי אותה מחוץ לבניין שלה."
"מה זאת אומרת 'מחוץ לבניין שלה'? עקבת אחריה? היא באמת חייבת להזדרז עם צו ההרחקה הזה."
"לא, לא עקבתי אחריה. פשוט יצרתי קשר."
"והקשר נוצר, או שהיא דחתה אותך?"
"קשה לומר. אין לי אינסטינקטים טובים להשערות כאלה."
"אז רק תספר לי איך הלך."
"חרא. נראה לי שתפסתי אותה בזמן לא טוב. היא בדיוק רבה עם החבר או עם בעל הבית שלה."
"חבר?! עזוב את זה, גארי. קח את הזיכרון שלה ותזרוק אותו לביוב."
"אבל היא ממש יפה."
"כן, ואתה לא."
הוא צדק.
כשגררתי את לאסו מהדלפק ברצועה, הוא נעץ בי מבט שאמר, "יכולת לשמח אותי. באמת תודה רבה." כדי לפצות אותו קניתי לו חפיסה קטנה של חטיפים לכלבים בחנות הפינתית ואחר כך המשכנו הביתה. כשנכנסתי לדירה של גרייס, היא ישבה ובהתה במסך המחשב בריכוז של צלף נורווגי.
"היי, גרייס, הבאתי לך קפה. מה קורה? התקדמת?"
"פשוט תניח אותו ותצא. אני לא יכולה להתרכז כשאתה כאן."
"טוב, אבל מצאת משהו?"
"לא, לך מפה."
"אבל את חושבת שתצליחי לפרוץ אותו?"
"כן, אני הכי טובה בתחום. לך מפה."
יצאתי בדיוק כשלאסו החליק מהכרית והראש שלו נחבט במעמד העיתונים. הוא לא הניד עפעף ונרדם על הרצפה כמעט מיד בגרגור מסופק.
- 10 -
למחרת היה יום שני, וחשבתי על קלמנטיין בערך חמש דקות לפני שיצאתי מהמיטה וכל הדרך לעבודה. לא רע. קניתי קפה, אבל לאכזבתי ויין לא היה שם. שאלתי למה הוא נעדר, ואמרו לי שהוא לא טרח להגיע. זה לא התאים לו. הוא תמיד היה שם, בגשם או בגשם. אולי הוא חטף פצעי לחץ מהמכנסיים.
כשהגעתי למשרד, שני שוטרים במדים יצאו מהבניין. חשבתי לשאול אותם אם הם מכירים את וילמוט וקאולי, אבל לא עשיתי את זה. כשנכנסתי, קיבל את פני אחד השותפים במשרד, ג'ון בלנקינגסטופ. הוא הסביר שפרצו למשרדים בלילה וביקש שאבדוק אם גנבו משהו מהמשרד שלי.
המשרד נראה בדיוק אותו הדבר, עד ששמתי לב לטביעות שהשאירו רגלי הכספת על השטיח. היה ברור שמישהו הזיז אותה מעט. פתחתי אותה וראיתי שהמסמכים של ברנדן נעלמו. דיווחתי לבלנקינגסטופ, והוא אמר שיעביר את המידע למשטרה. סיפרתי לו את החדשות הנוראות על ברנדן ועל המעורבות המעורפלת שלי. להפתעתי הוא הגיב באדישות מוחלטת.
"תיכנס בבקשה למשרד שלי, גארי," הוא ביקש.
ירדתי בעקבותיו למשרדו המפואר שבקומה הראשונה. הוא נועד להפחיד ולהרשים. שולחן מהגוני עצום בקצה אחד, מתחת לתמונת דיוקן מרשימה של מייסדי המשרד. כל שאר הקירות היו מכוסים בספרי משפטים מהרצפה עד התקרה. נזכרתי בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר הזה, כשהתראיינתי למשרה. השיחה התנהלה בערך ככה:
"למה אתה רוצה לעבוד בטראנט, מר תורן?"
"כי זה משרד ותיק עם מוניטין מצוין, שמתמחה בסוג התיקים שמעניינים אותי."
"בולשיט. יש מאות משרדים כאלה שמחפשים עובדים. מה הסיבה האמיתית?"
"לא, באמת. ערכתי תחקיר מקיף והגעתי למסקנה שהמשרד הזה הכי מתאים לי."
"הזדמנות אחרונה, מר תורן, או שאתה עף מפה."
"אני גר חמש דקות מכאן וזה יהיה לי ממש נוח."
"בחור טוב. אתה מוצא חן בעיני. תוכל להתחיל ביום שני?"
"כן."
"אתה רוצה להעמיד פנים שיש לך שאלות ואתה מעוניין לקבל עליהן תשובות?"
"לא."
"בחור טוב. נתראה ביום שני."
מצב הרוח שלו היום היה דומה.
"תקשיב, גארי, ג'ון מק'קוי, הבעלים של סיטיסייד, הוא לקוח חשוב מאוד שלי, וכמו שאתה יודע, ברנדן היה אחד העובדים האהובים עליו. תשתף פעולה כמו שצריך עם המשטרה."
"כבר דיברתי איתם. לא היה לי שום דבר שימושי להגיד להם. בסך הכול ישבתי עם ברנדן בפאב חצי שעה. הוא היה בסדר כשהוא הלך. אני אודיע לך אם הם ייצרו איתי קשר."
"אל תטרח. אני לא רוצה שיהיה ניגוד עניינים בין המשרד שלנו לסיטיסייד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותם. זאת צריכה להישאר הבעיה שלך, לא שלי. ואם בכל זאת יתעורר ניגוד עניינים, אני אזרוק אותך ולא את ג'ון מק'קוי. זה ברור?"
"כמובן, אני לא אזכיר את זה שוב."
"בדיוק. ותקנה חליפה חדשה, אתה נראה כמו מוכר שטיחים."
הספקתי להיות במשרד שלי אולי חמש דקות כשהטלפון צלצל. על הקו היה השוטר האחראי על העצורים בתחנת פקהאם. לקוח של החברה ביקש שנגיע לתחנה ונהיה נוכחים בזמן שהוא נחקר באזהרה. שמו של הלקוח היה ויין מוּר. אז בגלל זה הוא לא היה בבית הקפה הבוקר, חשבתי.
כשהגעתי לתחנה, השוטר הודיע לי שוויין נעצר בחשד להחזקת סמים מסוכנים למטרות הפצה ואספקה. הוא קרא לחוקר כדי שיעדכן אותי בפרטים. התיישבתי בחדר ההמתנה על ספסל הפלסטיק הכחול הנוקשה שניצב לאורך אחד הקירות. הקירות עצמם היו בצבע אפור בהיר וחשופים לחלוטין. המידע היחיד שהוצג עליהם היה שלט "במקרה של שריפה". מישהו כתב עליו "שתו בירה". כעבור כמה רגעים נכנס גבר בגיל העמידה, לבוש במעיל גשם ירוק כהה ובמכנסיים כחולים, וניגש אל הקצין התורן. היו לו כפות רגליים ענקיות, ונעלי ההתעמלות הלבנות המלוכלכות שלו נראו כמו נעלי ליצן. הוא הרכיב משקפיים עבי מסגרת והתהדר בתסרוקת מתוחכמת של הלוואה וחיסכון, שגם היא הזכירה לי ליצן בקרקס. הוא דיבר עם השוטר בקול רועם ובמבטא פּוֹשי יחסית.
"אתה האחראי כאן?"
"כן. איך אפשר לעזור לך, אדוני?"
השוטר היה בן ארבעים ומשהו, עם שיער קצוץ מאחור ובצדדים וראש גדול. הוא סבל מעודף משקל, והאצבעות השמנות המפונקות שלו שיחקו בעט כדורי בזמן שבהה באדישות במסך המחשב. חיוך מאולץ היה דבוק אל פניו השמוטות, והוא הקרין אדישות מבעבעת כלפי עבודתו. הנחתי שהוא חובב בשר גדול ושלא כדאי לחדור למרחב האישי שלו, בחוף הים למשל, או בחדר המתנה של רופא.
"באתי בעניין השכן שלי. אני רוצה שתעצרו אותו ותכניסו אותו לאחד התאים פה."
"ולמה שנעשה את זה, אדוני?"
"אני אגיד לך למה אם תיתן לי הזדמנות. במילים פשוטות, הוא מצא דרך לחדור לעליית הגג שלי מהשטח שלו. הוא נכנס כמעט בכל לילה ודופק ומתנשף כמו דוב קטן. זה מוציא אותי מדעתי וטורד את שלוותי. ונוסף על הכול, הוא זר. זה חייב להיפסק לפני שאני אעשה משהו שאתחרט עליו."
"מה הקשר לעובדה שהוא זר, אדוני?"
"זה ברור, לא? בארץ שלו כנראה מקובל להסתובב בעליית הגג של השכנים."
"איך קוראים לשכן שלך?"
"אלוהים, אתה באמת אוהב לקטוע אנשים. קוראים לו מר דוּשקוּ."
"ודיברת איתו על העניין הזה?"
"אני בדיוק מגיע לזה. לא, לא דיברתי איתו, אבל כתבתי לו כמה פעמים ולא קיבלתי תשובה. הוא בטח יגיד שהוא לא קורא אנגלית, אבל זה שקר כי ראיתי אותו קורא את 'הסאן' בגינה האחורית. והוא בהחלט מדבר אנגלית מספיק טובה כשהוא צועק על הילדים הברברים שלו."
"ממש ראית אותו בעליית הגג, או גילית איך הוא נכנס לשם?"
"אני יושב שם שניים או שלושה לילות בשבוע, והוא אף פעם לא מגיע. הוא בטח מציץ דרך איזה חור ולא נכנס כשאני שם. אני מסתתר מאחורי הדוּד הישן, והוא בכל זאת מצליח לראות אותי."
"אז איך הוא נכנס לעליית הגג שלך? יש איזה חור בקיר המשותף, איזה פתח או משהו?"
"אין לי מושג איך הוא עושה את זה. יש שם כל כך הרבה זבל, שאני לא יכול לבדוק את כל הקיר. ומה זה משנה בכלל? אני מדבר עם שוטר, לא עם מהנדס בניין."
"טוב, נראה לי שזה פרט חשוב מאוד אם מנסים לבסס את העובדות, אדוני."
"אני חולק עליך, כי יש לי הקלטות שלו זוחל שם באמצע הלילה. הנה, תקשיב."
הגבר בנעלי הליצן לחץ על כפתור בטלפון והתחיל להשמיע הקלטה. היא נפתחה בלחישה שלו, "הקלטה ממסדרון הקומה העליונה, ארבע בבוקר, שישה עשר בספטמבר." אחר כך נשמעו כל מיני גירודים ונקישות, ומדי פעם "נהמה" דומה לזו של גור דובים. השוטר קטע את ההקלטה ושאל:
"אתה בטוח שזה גור דובים ולא יונה?"
"יונה!" נבח הגבר בנעלי הליצן. "יונה משמיעה רעש כזה? אתה רציני? מה היא עושה, היונה המזוינת הזאת, מרימה משקולות או גולשת על סקטבורד?"
"טוב, אדוני, לא צריך לנבל את הפה. בוא נשמור על כללי הנימוס. הבעיה היא שאם הוא אכן נכנס לנכס שלך בלי כוונה לגנוב ובלי לגרום נזק..."
הגבר בנעלי הליצן התפרץ: "הוא ועוד איך גורם נזק! נזק לבריאות הנפשית שלי! אני בקושי ישן ומזניח את חובותי בכנסייה. אני כומר זוטר בכנסיית סנט מרי כן, כזה אדם אני אבל אף אחד, ממש אף אחד לא מוכן לעזור לי."
"אדוני, שמעתי אותך. עכשיו תקשיב, אני אבקש מאחד הקצינים לקחת ממך תצהיר ולהסביר לך מה אפשר לעשות, אם בכלל. תשב בבקשה על הספסל, ומישהו ייגש אליך."
הגבר בנעלי הליצן הסתובב לאט ונראה מרוקן במקצת. הוא התקדם לעברי, ואחת הנעליים שלו השמיעה ציוץ חלול. כשהסתכל עלי, שיגרתי אליו את החיוך הכי אוהד שהצלחתי לגייס. זה גרם לו לקפוא במקום. במשך כמה שניות הוא לטש בי מבט נוקב במידה מטרידה, כאילו בדק אם אני בנו האבוד. אחר כך עצם את העיניים לרגע או שניים ויצא מהתחנה.
השוטר נאנח מאחורי הדלפק והקיש משהו במחשב.
"נשמע לי כמו סנאי," הכרזתי.
"לא, חד משמעית יונה. יש לי אחת כזאת בעליית הגג. משגעת אותי," הוא ענה בלי להסיר את עיניו מהמסך.
קצין צעיר הגיח מדלת הביטחון הגדולה שהפרידה בין חדר ההמתנה הציבורי לשאר התחנה. הוא סימן לי שאבוא איתו והציג את עצמו כבלש ביילי. הוא היה הקצין האחראי על החקירה של ויין. הוא לקח אותי לחדר תשאולים קטן באמצע מסדרון מלא בחדרי תשאול והתיישבנו זה מול זה. הוא החזיק את התיק של ויין, קרא לי קטעים מתוכו והסביר שוויין ואביו נעצרו כשנסעו במכוניתו של האב בלואישהאם. הם הסכימו לחיפוש ברכב, והשוטרים מצאו חפיסה קטנה של מה שנראה כמו קוקאין מתחת למושב הנוסע. עצרו אותם מיד על החזקה בכוונה להפיץ. הם לא התנגדו למעצר, אבל הכחישו שידעו על קיומם של הסמים. הוא אישר שהמכונית שנסעו בה רשומה על שם האב. ויין ביקש עורך דין, ואני מוזמן להיפגש איתו. אם אחכה בחדר, יכניסו אותו לשם.
ויין הגיע כעבור חמש דקות בערך. הוא לבש מעיל שחור נפוח וג'ינס סקיני קרוע כהוגן ובאקראיות כביכול, כאילו גירית תקפה את המכנסיים. הוא לא נראה מודאג ומצב רוחו היה טוב. "שלחו אותך! מה עשיתי שזה מגיע לי?" שאל כשהתיישב בחינניות על הכיסא מולי.
"מה רע בי, ויין? אני כריש עם קבלות, ואתה יודע את זה."
"לא, אחי, אתה תמיד בהיי מקפאין ובאטנברג עם כמויות כאלה של חומר אתה לא יציב, במקרה הטוב."
הוא נופף באגרופו כמה פעמים כדי להראות לי שהוא בעצם שמח לראות אותי. הוא שאל את השאלה הראשונה שכל לקוח שנעצר שואל.
"אתה יכול להוציא אותי מפה, כאילו עכשיו? יש לי בית קפה לנהל."
"תלוי."
"במה?"
"טוב, בחומרת האישומים, בחוזק הראיות נגדך, בסבירות שתטריד עדים, בשאלה אם אתה עובד, אם אי פעם שוחררת בערבות ולא הופעת לדיון בבית משפט..."
הוא קטע אותי:
"תקשיב, לא עשיתי כלום. השוטרים שתלו את הסמים במכונית. הם כבר עשו את זה פעם לאבא שלי. הם עושים את זה כדי להפחיד אותו. הוא היה שוטר. הוא יודע איך הם מתנהלים, והם מפחדים שהוא יפתח את הפה. זאת בסך הכול תזכורת. האישומים יבוטלו, חכה ותראה. זה סתם משחק."
ויין המשיך והסביר את נסיבות המעצר מזווית הראייה שלו. הרגשתי שהוא דובר אמת, אבל נאלצתי להזהיר אותו שקו הגנה של "שתילת ראיות" בדרך כלל לא משכנע מושבעים. הוריתי לו שיענה "אין תגובה" במהלך החקירה והבטחתי שאעשה כמיטב יכולתי לשכנע את השוטר האחראי שיאפשר לו להשתחרר בערבות. הוא נראה נינוח להפליא לגבי כל העסק, והתשאול שלו עבר חלק. חלק אחד במיוחד נחקק בזיכרוני:
הבלש ביילי
למה היית במכונית עם אבא שלך?
ויין
אין תגובה, חוץ מזה שאני מעדיף שיסיעו אותי מאשר ללכת ברגל.
הבלש ביילי
למה אתה מוכן למסור את המידע הזה, אבל ענית "אין תגובה" על כל שאר השאלות?
ויין
אין תגובה, חוץ מזה שהשנאה שלי להליכה היא חלק מסגנון החיים ומהאופי שלי, ואני לא רוצה שזה יתפרש לא נכון.
הבלש ביילי
גם שימוש בסמים הוא חלק מסגנון החיים ומהאופי שלך?
ויין
אין תגובה, חוץ מזה שבחיים לא השתמשתי בסמים, כי סגנון החיים והאופי שלי לא מתיישבים עם הפעילות הזאת.
הבלש ביילי
לאן נסעתם כשהשוטרים עצרו אתכם?
ויין
אין תגובה, חוץ מזה שנסענו לסופרמרקט כדי לקנות חול לחתולים.
אני
ויין, אני מזכיר שיעצתי לך לענות "אין תגובה" על כל השאלות.
ויין
אין תגובה.
הבלש ביילי
למה נסעתם שניכם לקנות חול לחתולים?
ויין
אין תגובה, חוץ מזה שעדיף להוריד מישהו ליד דלת החנות ולחכות ביציאה, מאשר ללכת לבד ולחפש חניה. חוץ מזה, אבא שלי חושב שזה נשי לקנות חול לחתולים.
הבלש ביילי
ידעת שהיו לך סמים קשים מתחת למושב?
ויין
אין תגובה, חוץ מזה שיש לי חתול בבית, והוא צריך לחרבן.
כשהתשאול נגמר, ויין נלקח בחזרה למעצר. דיברתי קצת עם הבלש ביילי, והוא ציין שהאחראי על המעצרים ישמח לשחרר את ויין בערבות עד להמשך החקירה. היתה לי הרגשה שביילי מאמין שוויין לא ידע על הסמים. את אבא שלו לא הסכימו לשחרר בערבות, כך שהשוטרים ללא ספק חשבו שיש לו קשר לסמים.
לפני שיצאתי מחדר התשאולים לקחתי סיכון ושאלתי את ביילי אם יש חדש בחקירה בעניין ברנדן ג'ונס. הוא הסתכל עלי בתימהון ואמר שאין לו מושג על מה אני מדבר. הסברתי שהקולגות שלו וילמוט וקאולי ביקרו אצלי, כי הייתי האחרון שראה את ברנדן לפני שהוא מת. הוא הסתכל עלי שוב בבלבול. "וילמוט וקאולי האלה, הם אמרו במפורש שהם מתחנת פקהאם?" הוא שאל.
"למיטב זיכרוני. נדמה לי שהם אמרו שהם מפקחי בילוש."
"חכה רגע. אני אלך לשאול."
"יפה מצדך. ויין בחור נחמד, אתה יודע. אני רק אומר."
"נראה לי שאתה צודק."
ביילי יצא מהחדר, וכשחזר כעבור עשר דקות הוא הודיע לי שאף אחד מהחוקרים לא שמע על ברנדן ג'ונס ולא מתנהלת שום חקירה בנוגע למותו. הוא גם אישר שאין בתחנה שוטרים בשם וילמוט וקאולי. הוא שאל אם אני רוצה למסור תצהיר או להגיש תלונה נגד המתחזים. סירבתי. תחושת הבטן שלי אמרה שמוטב להתרחק ככל האפשר מהפרשה הזאת. חוץ מזה, עדיין הייתי המום מהאפשרות החדשה שאולי ברנדן לא מת.
ברגע שיצאתי מהתחנה התקשרתי שוב למספר של ברנדן. הוא עדיין לא היה מחובר. הדבר הבא שחשבתי לעשות היה להתקשר לקאולי, אבל ברגע שהמחשבה עלתה בדעתי נזכרתי איך הוא הסתלק בפתאומיות ממגרש המשחקים, ושוב לא השאיר לי מספר טלפון. כשחזרתי למשרד שלחתי הודעה למייל של ברנדן בעבודה.
היי, ברנדן,
היה נחמד לפגוש אותך ואת הגרביים שלך בפאב. חבל שנאלצת ללכת מוקדם. נשארתי שם ודיברתי עם בחורה נחמדה, אז למען האמת, טוב שהסתלקת! נתקלתי בה יומיים אחר כך והיא לא נראתה מעוניינת, אבל אני אשמע בעצתך ו"אלך עד הסוף".
יש לי חדשות קצת רעות... המסמכים שלך (הצוואה, שטר הבעלות וכל זה) נגנבו מהמשרד ביום ראשון בערב. אל תדאג. הפרטים שמורים במחשב שלי ואוכל להוציא לך העתקים.
ובנימה חיובית יותר, תרים לי טלפון בהקדם... יש לי עבודה בשבילך.
להת',
גארי
קיבלתי תשובה כמעט מיד מג'ון מק'קוי, הבעלים של סיטיסייד.
היי, גארי,
ברנדן עובד בשטח כרגע ולא יוכל לקחת על עצמו תיקים חדשים בעתיד הנראה לעין. אנא צור איתי קשר ישירות ואמסור את העבודה לאחד העובדים האחרים.
כל טוב,
ג'ון מק'קוי
נ"ב בהצלחה עם הגברת
התייחסתי לדברים כפשוטם והרגשתי לפתע התרוממות רוח לאור הסיכוי ההולך וגובר שברנדן עדיין איתנו. באמת רציתי לראות אותו שוב. באמת רציתי לשתות איתו שוב ולברך אותו על הבדיחה המוצלחת עם חנות הגרביים. אמנם המחשבה על וילמוט וקאולי ועל הכוונות שלהם לגבי העיבה קצת על התרוממות הרוח, אבל הזכרתי לעצמי שכך או כך, לא עשיתי שום דבר רע.
כשחזרתי הביתה, דפקתי על הדלת של גרייס, אבל לא היתה תגובה, חוץ מיללה משונה שלאסו פלט ונשמעה כמו "קוואקר".
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
