החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 20-
ג'יני ישבה על המיטה שלו. וזה הפך את כל תאי המוח שעוד נותרו לו למרק תאים חסר תועלת.
זה התחיל כבר כשראה אותה על מדרגות ביתו, ושמש בין הערביים האירה את פניה ושיוותה לה זוהר זהוב. אבל דווקא הבעת הפנים שלה היא שגרמה לו לקפוא, החיוך הרחב, הניצוץ בעיניים. היא נראתה פשוט מגוחכת עם התרנגולות שטיפסו עליה כאילו היתה ענף, אבל זה הצחיק אותה והיא מלמלה להן מילים מטופשות ולקחה הכול בקלילות.
ועכשיו היא היתה כאן בחדר שלו, על המיטה שלו, והיה לה ריח של קרני שמש ושל קפה קלוי, והוא לא רצה לדבר. הוא רצה להיכנס אל כלוב רגליה ולהצמיד אותה למזרן. הוא רצה את האנחות המתנשפות שלה על צווארו. הוא רצה שתגנח את שמו.
"לוגן?"
שיט.
"אממ... כן. סליחה. מה אמרת?"
לחייה היו סמוקות ושפתיה אדומות כתפוחים. היא נראתה כאילו ידעה בדיוק על מה הוא חשב, וכאילו גם היא חשבה על זה.
היא נדה בראשה. קווצות שיער צנחו מהפקעת שלה. "אני חושבת שהשיחה מגיעה מתוך הבית."
לוגן מצמץ. "על מה את מדברת, ג'יני?"
"לא חשוב, זה רפרנס לסרטי אימה." היא חלצה נעליים וקיפלה את הרגליים תחתיה כאילו היא יושבת על המיטה שלו כל יום. כאילו ככה הם תמיד מדברים בסופו של יום ארוך.
"אני חושבת שמי שמנסה להיפטר ממני עובד בבית הקפה."
"רגע, באמת?"
היא הנהנה והתכוננה להסביר לו את התיאוריה שלה, והוא נאלץ לנשוך שפתיים כדי לא לחייך. הוא לקח את זה ברצינות, אבל היא היתה כל כך חמודה כשמשהו סחף אותה. וזה קרה הרבה. הוא אהב את זה.
הוא חיבב את זה.
חיבב.
"אוקיי, אז קרו עוד כל מיני דברים מוזרים. יום אחד השקע של המקרר היה מחוץ לתקע. כל החלב כמעט החמיץ! אחר כך היה בוקר שלם שמכונת הקפה התקלקלה כל הזמן. ובכל פעם שסידרנו אותה, היא שוב התקלקלה."
"אוקיי. זה באמת מוזר."
ג'יני הנהנה והתחילה לדבר בלהט. "נכון?! ממש. אפילו חשבתי שמישהו גנב כמה מהציורים על הקירות, אבל אז מצאתי אותם בארון הציוד. זה כל כך מוזר. מי היה יכול לעשות את זה? רק מישהו שיש לו גישה לבית הקפה בזמן שהמקום סגור, נכון?"
לוגן הרגיש עקצוץ קטן של אי נחת בבטן. אפילו אם ג'יני לא היתה בסכנה ממשית, העובדה שמישהו משגע אותה בכוונה היתה בלתי נסבלת.
"אז מי את חושבת שזה?" הוא שאל.
ג'יני חייכה חיוך קטן, פרס על כך שהוא לוקח אותה ברצינות.
"אוקיי, אז חוץ ממני, יש מפתח לעוד שלושה אנשים: נורמן, קריסטל וג'ו."
"שלושה חשודים."
החיוך של ג'יני התרחב. "כן, בדיוק. נתחיל בנורמן."
נורמן. לוגן חשב על האיש המבוגר. הוא עבד עם דוט בבית הקפה במשך שנים רבות. "למה שנורמן ירצה לפגוע בבית הקפה? הוא אוהב את המקום הזה."
"זה גם מה שאני חשבתי," אמרה ג'יני. "הוא ודוט ניהלו אותו יחד שנים. למה שהוא ירצה להרוס משהו שהוא בנה, נכון?"
לוגן הנהן.
"אוקיי, נעבור לקריסטל." ג'יני שינתה תנוחה והסיטה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה. "אני חושבת שאולי היא דלוקה עליך."
לוגן נחנק מהמים שלו. "מה? מה פתאום."
"בכל פעם שאתה נכנס, העיניים שלה נהפכות ללבבות!"
"ממש לא."
אין סיכוי שקריסטל מעוניינת בו. קריסטל היתה מלכת הנשף בתיכון שלהם ונהפכה לסלבריטי מקומית אחרי שהופיעה בסדרת פרסומות למזרנים. אין סיכוי. השמועה האחרונה ששמע היתה שהיא יוצאת עם איזה שחקן פוטבול חצי מקצוען, אבל היא סירבה לומר מי. היא בפירוש לא מעוניינת בו. "בכל מקרה, למה זה חשוב?" הוא שאל.
"אולי היא יודעת עלינו והיא כועסת ומחפשת נקמה." המילים יצאו כל כך מהר מהפה של ג'יני, כאילו היא מתביישת לומר אותן אבל גם חייבת להוציא את זה.
"אף אחד לא יודע עלינו." ברגע שאמר את זה נזכר במפגש הלילי שלהם בטנדר שלו באמצע הרחוב. כל אחד שעבר שם היה יכול לראות אותם. כן. יכול להיות שמישהו יודע, אבל הוא לא חשב שלקריסטל יהיה אכפת. "לא נראה לי שזה זה. מה לגבי ג'ו?"
ג'ו היה צעיר, בקושי בן תשע עשרה, והיו לו פירסינג בשפה וכמה קעקועים על הצוואר. במסדר זיהוי ג'ו היה נראה כמו פושע. אבל לוגן הכיר את ג'ו. הוא ידע שהוא מסיע את סבתא שלו לשיעור אירובי במים כל שבוע. הוא אפילו הקפיץ כמה פעמים את ננה. היה קשה להאשים בחור צעיר שמתייחס כל כך יפה לאנשים מבוגרים.
ג'יני משכה בכתפיה, אבל נראה שהוקל לה להתקדם מהתיאוריה שלה על קריסטל. "ג'ו הוא ילד מתוק. אני לא יודעת למה שהוא יעשה דברים כאלה. חוץ מזה, הוא ממש צריך את העבודה הזאת. אז זה לא הגיוני."
לוגן נשף ארוכות, ורווח לו שג'יני מסכימה איתו בקשר לג'ו.
"מה דעתך?" היא שאלה, וקמט של דאגה הופיע בין גבותיה.
"זה מוזר, אבל אולי כל הדברים האלה קרו בטעות? אולי מישהו משך את כבל החשמל של המקרר עם הרגל, בלי לשים לב? אולי מכונת הקפה באמת כל כך קפריזית?"
ג'יני כיווצה את שפתיה לצד אחד. "כן... אולי. זה פשוט נראה ממש מוזר." היא משכה בכתפיה.
בפעם האחרונה שפטר את החששות של ג'יני בלא כלום, מישהו שבר לה את החלון באמצע הלילה. אסור לו לעשות את זה שוב.
"אולי הגיע הזמן לעוד מארב."
הוא ראה את ניצוץ ההתרגשות בעיניה של ג'יני. "אתה חושב?"
"תגידי לי מתי לבוא ואני אהיה שם, טוב?"
"תודה." היא קמה, והמוח שלו ניסה נואשות לחשוב על סיבה שתשאיר אותה כאן. להיום, לתמיד.
הדירה היתה קטנה. בתוך שלושה צעדים הוא כבר עמד מולה בלי שום תוכנית מוגדרת, חוץ מאשר לאחוז במותניה ולמשוך אותה אליו.
"אם מישהו מנסה לשגע אותך, אנחנו נגלה מי זה. טוב?"
היא הטתה את פניה אל פניו. "טוב."
הוא רצה להגיד עוד משהו, לשאול אותה אם היא מאושרת כאן, אם היא אוהבת לנהל את בית הקפה. אם יש לה תוכנית סודית לברוח בחזרה לבוסטון ברגע שהוא ירשה לעצמו להתאהב בה.
היא נשכה את שפתה התחתונה והישירה אליו מבט בעיניה החומות העמוקות.
על מי הוא עובד, לעזאזל? הוא התאהב בה ברגע שראה את מכנסי הפיג'מה עם הקיפודים.
ועכשיו היא כאן. הוא צריך להיות טיפש כדי לפספס את הזדמנות כזאת.
אצבעותיו של לוגן התחפרו בירכיה בדיוק בעוצמה הנכונה. ידיה נחו על חזהו, והיא העבירה אותן על כתפיו הלוך וחזור והתענגה על רוחבן ועל איתנותן.
פתאום היא הבינה שבגלל זה הגיעה לכאן.
לא כדי למשש אותו, אם כי זה בהחלט היה חלק מהעניין.
לא, לא, זה היה מפני שבזמן הקצר שחלף מאז עברה לגור בעיירה, לוגן נהפך לעוגן בחייה. אפילו כשהרגישה שהיא מאבדת שליטה בבית הקפה, או כשלא היתה בטוחה אם היא שייכת לכאן, או כשלא היתה בטוחה איך להיות הג'יני שהיא רוצה להיות, כשהיא היתה עם לוגן היא הרגישה שהכול... בדיוק כמו שהוא אמור להיות. היא הרגישה שהיא יכולה להתמודד עם הכול. היא רצתה אותו לידה כדי לדבר איתו בסוף היום. לשמוע מה דעתו על הרעיונות שלה. ולשמוע אותו אומר לה שהכול יהיה בסדר.
הוא היה מנחם. והוא נסך בה ביטחון.
והוא היה גם סקסי בטירוף. הוא הזכיר לה את זה כשמשך אותה קרוב אליו והצמיד את פיו אל העור הרך מאחורי אוזנה. שפתיו המטירו נשיקות לאורך קו הלסת שלה עד שמצא את פיה.
"הפה הזה." קולו היה נהמה חרישית. ידיו מיהרו במעלה גופה, ריחפו מעל קימור ירכיה, מעל העמק של מותניה ומעל צדי שדיה. "הגוף הזה," הוא גנח.
היא נישקה אותו ולכדה את הגניחה שלו והתענגה על הרטט שהעבירה בה.
ג'יני למדה מהר שלוגן עושה הכול בתשומת לב, כולל לנשק אותה. הוא לא מיהר לשום מקום. הוא לקח את הזמן. הוא היה יסודי. אף אחד מעולם לא נישק אותה ככה. היה נדמה שהוא מוכן לנשק אותה כל היום, כאילו לעולם לא יימאס לו. כאילו הנשיקות שלו לא היו אמצעי להשגת מטרה.
ג'יני לא רצתה להתנשק כל הלילה. היו לה תוכניות אחרות, אבל אלה נקטעו כשנשמעה דפיקה על הדלת.
לוגן הגיב במהירות, כאילו שמע יריות.
הידיים שלו נמשכו מגופה במהירות שיא. הוא עשה צעד לאחור, ואחר כך עוד צעד, והשאיר ביניהם כמה שיותר מרחק. פניו הסמיקו במבוכה מעל הזקן. עיניו הכחולות נפערו מרוב אשמה או פחד, או משהו אחר לגמרי, אולי חרטה.
הוא התנתק ממנה בכזאת פראות, כאילו נתפס עם כלי הרצח ביד בעודו רוכן באופן מחשיד מעל הגופה ופורש את תוכניתו הזדונית בקולי קולות.
הוא התרחק ממנה בקפיצה, כאילו יעלה באש אם רק ייגע בה.
הוא שמט את ידיו מהגוף שלה, כאילו הוא לא יכול לשאת את המחשבה שמישהו ידע מה הם עושים בשבועות האחרונים.
ופתאום, מערכת היחסים הסודית הזאת נעשתה הרבה פחות כיפית.
היא הסתכלה על לוגן מעביר יד בשערו בדרך אל הדלת. היא הקשיבה לו מדבר עם האדם שהיה מעברה האחר. מישהו אמר משהו על משלוח שהגיע לפני הזמן. ועד שהוא סגר את הדלת והסתובב אליה, הרגע נהרס לגמרי.
פתאום כל האזהרות של חברותיה החדשות הצטלצלו באוזניה: שלוגן מתאהב חזק ומהר, ושמישהי שברה לו את הלב. כל כך הרבה אזהרות, על כך שהיא צריכה להיות עדינה איתו ולנסות לא לפגוע בו. אבל עכשיו, בפעם הראשונה מאז התחילו את הדבר הסודי הזה ביניהם, היא תהתה מי שומר עליה שלא תיפגע.
כשהם התחילו זה נראה כמו רעיון טוב, כמו דרך לא מלחיצה ליהנות קצת יחד, אבל עכשיו זה הפך לה את הקרביים. הסוד הזה נראה פחות כיף מקרוב, כשהבינה איך הוא ייגמר. כשראתה בבירור שהוא עדיין לא התגבר על האקסית שלו. כשהרגישה עד כמה הרשתה לעצמה להיקשר לאיש הזה, להיות תלויה בו. היא סירבה לתת לרגשות שלה כלפי לוגן להסתבך ברגשות שלה כלפי המקום הזה.
לא משנה מה יקרה עם לוגן, היא אהבה לגור כאן. היא אהבה את החברות החדשות שלה ואת מועדון הקריאה החדש שלה. היא למדה להיות בעלת עסק טובה ובוסית טובה. אפילו היה לה חתול, מי היה מאמין! היא לא יכולה לתת לרגשותיה המסתבכים כלפי לוגן לשבש לה את התוכניות.
"כדאי שאלך."
הקמט בין הגבות של לוגן העמיק. "ג'יני, אני "
"לא, לא, זה בסדר." היא נופפה בידה ועצרה את ההתנצלות שלו. היא לא רצתה אותה. היא רק רצתה לחזור הביתה, לעשות סדר במחשבותיה המבולבלות ולטפל ברגשותיה הפגועים. "אני פשוט צריכה ללכת... אממ... לבדוק את המלאי. ולתת לקספר ארוחת ערב. אתה יודע איך זה לטפל בחיות מחמד." היא הכריחה את עצמה לצחוק וניסתה לגשת לדלת, אבל לוגן תפס את ידה ועצר בעדה.
"אני מצטער. זה סתם היה משהו של העבודה, אבל את יודעת איך אנשים מרכלים בעיירה הזאת."
"כן. אני יודעת. זה בסדר." החיוך המזויף שלה הכאיב לה בלחיים.
"ג'יני." קולו היה נמוך, והוא דרש ממנה שתגיד לו מה באמת קורה לה בתוך הראש.
"זה ממש בסדר, לוגן. זה מה שסיכמנו מההתחלה. זה רק ביני לבינך."
הוא קימט את מצחו והבעת פניו נעשתה קודרת. "את לא מרוצה מזה."
"מי אמר?"
"אני. את מחייכת את החיוך המזויף הנורא הזה."
"איזה חיוך מזויף?"
"החיוך הזה! החיוך שאת מחייכת כשאת מנסה לשכנע אותי שאת בסדר, אפילו שאני יודע שאת לא. למה את עושה את זה?"
"אני לא עושה את זה." איך הוא מעז להעמיד פנים שהוא מכיר אותה? "פשוט התחלתי לחשוב שאולי זה לא היה רעיון טוב."
הוא התכווץ בתגובה, וג'יני כמעט הרגישה רע, אבל האופן שבו היא הושלכה הצדה באמצע נשיקה מדהימה לחץ על משהו בתוכה.
"אנחנו בקושי מכירים, וזה היה ממש נחמד, ואני מאוד מעריכה את כל מה שעשית בשבילי מאז שעברתי לכאן, אבל אולי אנחנו צריכים לשמור קצת על מרחק. לפחות בינתיים."
"לשמור על מרחק?"
"כן."
"זה מה שאת רוצה?"
ג'יני נאנחה ארוכות בתסכול. "אני לא יודעת מה אני רוצה, טוב? זאת הבעיה. ובכל פעם שאני חושבת שאני יודעת מה אני רוצה, אתה מסתכל עלי ככה ואתה מנשק אותי, ואני לא יכולה לחשוב כשאתה מנשק אותי!"
"את לא רוצה שאני אנשק אותך יותר?" באיזשהו שלב הוא עשה צעד בכיוונה, והוא עדיין לא עזב את ידה. אצבעותיו עוד היו שלובות באצבעותיה.
"אני לא רוצה שלא תנשק אותי יותר."
"ג'יני." הוא שוב עשה את זה, אמר את השם שלה בנימה הרצינית והסקסית הזאת שגרמה לה לרצות לשפוך את הלב בפניו. הוא היה צריך להיות חוקר במשטרה.
"כן?"
"את מבלבלת אותי מאוד."
"אני יודעת. סליחה."
"זה בסדר. אני יכול לחכות שתפתרי את זה עם עצמך."
הגוש המתהדק בתוך בטנה התרפה מעט. "טוב."
הוא הנהן. "טוב."
"לוגן?"
"כן?"
"מה קרה עם לוסי?"
הפעם היה תורו של לוגן להיאנח ארוכות. הוא ליטף את זקנו והעביר את המשקל באי נוחות מרגל לרגל, כאילו הוא מעדיף לברוח מאשר לנהל את השיחה הזאת עכשיו, ולרגע אחד ג'יני חשבה שאולי הוא לא מתכוון להגיד כלום.
"היא לא היתה מאושרת כאן," הוא אמר לבסוף. "היא לא היתה מאושרת איתי."
"אני מצטערת."
הוא משך בכתפיו. "זה התחיל עוד לפני שהצעתי לה נישואים, אבל חשבתי שאוכל לתקן את זה. חשבתי שאוכל לשכנע אותה לגור כאן, אבל..." הוא היסס ומשך שוב בכתפיו הרחבות. "זה לא הצליח."
"זה שהיא עזבה לא אומר עליך שום דבר, אתה יודע."
הוא נשף בקול.
"אני רצינית. גם אם לא התאמתם, זה לא אומר שזה היה באשמתך." היא לא ניתקה ממנו את מבטה. הוא הסתכל עליה בכוונה רבה, כאילו הוא אומד את הכנות שבמילותיה, כאילו הוא רוצה להאמין לה. "חוץ מזה, היא עשתה את טעות חייה כשהיא ויתרה על ההזדמנות להיות בעלים משותפים של התרנגולות הקורעות האלה."
צחוק מופתע חמק מבין שפתיו. "הן בהחלט היתרון הכי בולט שלי."
ג'יני חייכה ועשתה צעד בכיוונו, וכבר הרגישה שוב את ההשפעה של כוח המשיכה שלו. זה כנראה מכיוון שהוא גדול ממנה. זה מדעי, לא?
"אני לא יודעת," היא אמרה. "יש לך עוד כמה דברים."
"אה, כן?" חיוך ריקד בזוויות פיו. חיוך קטן, מהוסס ומלא תקווה.
"לדעתי יש לך עתיד כבלש או אולי כמנעולן."
החיוך שלו התרחב.
"אתה די חמוד."
"אה, כן?" סומק קל עלה בלחייו.
"כן. ואתה מנשק לא רע בכלל." היא נצמדה אליו ונתנה לו נשיקה רכה על השפתיים. "אבל עכשיו אני באמת הולכת."
הרגשות שלה עוד היו מפוזרים מדי, וזה לא היה רעיון טוב להישאר בחדר הקטן הזה עם הגבר הגדול הזה. היא בטח תקבל החלטות שאחר כך תצטער עליהן.
"את מוצאת חן בעיני, ג'יני," הוא אמר בקול נמוך ומחוספס.
"אוקיי, טוב." זה באמת היה טוב. התחלה טובה. אבל ג'יני עדיין לא ידעה איך זה משפיע עליהם ועל מצב הביניים המוזר והסודי שהם היו בו. היא לא ידעה אם היא מוכנה להמשיך להתגנב איתו ככה בעיירה ולהעמיד פנים שהם לא יחד, עכשיו כשברור שהיא רוצה שהם יהיו יחד.
"אוקיי, טוב," הוא הסכים.
"אני הולכת עכשיו."
הוא הרכין את ראשו ונישק אותה עוד פעם אחת, וגרם לה לשקול מחדש וברצינות את התוכנית שלה ללכת הביתה, אבל אז הוא התנתק ממנה.
היא מיהרה לצאת מהדירה, ועדיין לא היתה בטוחה על הלב של מי היא שומרת בתוך כל הבלגן הזה.
-פרק 21-
לוגן ניקה את הדיר של התיישים בדיוק כשנואה עצר בחניה. טכנית, עובדי החווה היו אמורים לעשות עבודות מהסוג הזה, אבל כולם היו עסוקים בקטיף של התפוחים האחרונים שהיו על העצים ובאיסוף הדלועים בשדה מאחור. וחוץ מזה, לוגן העניש את עצמו על ההתנהגות המחורבנת עם ג'יני. הוא פשוט דחף אותה מעליו כשסבא שלו דפק על הדלת. הוא העליב אותה, זה היה ברור עד כאב. בטח שהעליב אותה. אף אחד לא רוצה להרגיש שמתביישים בו.
ואפילו שג'יני היתה בסדר עם הסידור הקטן שלהם בהתחלה, עכשיו היא כבר לא בסדר איתו. והוא צריך להחליט אם כדאי לו להוציא את הסיפור לאור.
האם כדאי לו להתאהב שוב בפומבי, מול כולם?
האם ג'יני שווה את זה?
בגלל זה הוא אסף גללי תיישים בדיר. כדי להעניש את עצמו ולנקות את הראש. מי צריך מדיטציה כשאפשר לנקות קקי?
נואה ניגש בצעד קליל אל הדיר ונשען עם זרועותיו על הגדר. שני הבובים נשנשו את שרוולי חולצתו.
"הֵיי, אתה לא אמור להיות הבוס כאן? סבתא שלך עדיין מכריחה אותך לנקות את הדיר?"
"טכנית, החיות הן לא חלק מהחווה," רטן לוגן ופיזר חציר טרי בדיר.
"אה, נכון. שכחתי שאלה הילדים שלך." נואה גירד למארלי בין האוזניים והתיש הזקן פעה בשמחה. או ברוגז. קשה לדעת.
"מה אתה עושה כאן?"
"טוב לראות גם אותך, חבר," אמר נואה בחיוך משועשע.
"תראה, זה שהעונה אצלך נגמרה לא אומר שלכולנו אין עבודה." נואה ירש את סירת הדיג של משפחתו, עבר לדרים הרבור לפני כמה שנים והקים חברה לתיירות דיג. אבל בעונה הזאת היו מעט מאוד סיורים. בחורף הוא עבד כברמן כדי לגמור את החודש, אבל מנקודת המבט של לוגן, נואה חי חיים רגועים למדי עד שהגיע שוב הקיץ.
"באתי לבדוק מה שלומך."
"לבדוק מה שלומי?"
"כן, ברור. לבדוק מה שלומך. לא ראיתי אותך מאז ערב הטריוויה, כשברחת לפני תחרות הריקודים הגדולה, וגם לא שמעתי ממך מאז."
"הייתי עסוק."
"כן, ברור, הקטיף והכול. אבל יכולת לענות להודעות שלי. חשבתי שאולי אתה מת."
"לא מת." אבל גם לא במצב רוח לדבר עם אף אחד. לא כל עוד הראש שלו מלא במחשבות על ג'יני ועל מה לעזאזל לעשות איתה.
"מה שלום ג'יני?" שאל נואה כאילו קרא את מחשבותיו. תחמן קטן.
"מאיפה לי לדעת?"
נואה חייך אליו בידענות. "חשבתי שאתם חברים, זה הכול."
חברים. למה המילה הזאת היתה פתאום כמו בעיטה בביצים? "כן, חברים. אם כבר מדברים על חברים, ראיתי איך הסתכלת על הייזל."
הלחיים של חברו הג'ינג'י התלהטו ונעשו דומות לשיער שלו. "לא יודע על מה אתה מדבר."
לוגן שילב את זרועותיו על החזה ונשען על עמוד בגדר. "היא לא כמו הבחורות שאתה יוצא איתן בדרך כלל."
"מה זה אמור להביע?"
"הייזל חכמה."
נואה נשף בעלבון. "אני יוצא עם בחורות חכמות."
לוגן זקף גבה. "איזה ספר קראת לאחרונה?"
"לא יודע! חייבים לקרוא כדי לצאת עם הייזל?"
"היא מנהלת חנות ספרים. קריאה זה כל החיים שלה. וידעתי שאתה רוצה לצאת איתה."
"אולי אני אוכל להראות לה דרכים אחרות ליהנות." נואה הרקיד את הגבות שלו ברמיזה, וללוגן היה פתאום דחף להכניס אגרוף לפרצוף היפה מדי שלו.
הוא צמצם את עיניו, והרגשה מגוננת ועוצמתית גאתה בתוכו.
"הייזל לא אוהבת הנאות מהסוג הזה."
"אה, כן?"
"תתרחק ממנה, נואה. היא רק תיפגע בסוף." לוגן ידע איך נואה עובר מאישה לאישה. הוא אף פעם לא היה במערכת יחסים שנמשכה יותר מחופשת קיץ. המחשבה על הייזל המתוקה והביישנית מסתבכת עם נואה הציתה בו כל מיני אינסטינקטים של אח גדול. לא שהייזל היתה אחותו, אבל אחרי חברוּת של כל כך הרבה שנים, הוא בהחלט הרגיש כאילו הם אחים.
"מי אומר שלא אני זה שייפגע?" השמש נצנצה בשְׂער הנחושת של נואה. הנמשים שכיסו את לחייו שיוו לו מראה ילדי, כמעט תמים, אבל אז הוא כיווץ את שרירי זרועותיו על הגדר, וקעקוע בת הים העירומה למחצה שעל זרועו ריקד.
לוגן נשף ובעט באדמה. מה לעזאזל הוא עושה?
השיחה הזאת היתה מגוחכת לחלוטין, וההבנה הזאת נחתה עליו כמו סטירה. הוא דאג לשני החברים שלו ולא רצה שיסתבכו במשהו והכול יתפוצץ להם בפנים. והדאגה הזאת הפכה אותו למישהו שדוחף את האף, כמו כל החטטנים האחרים בעיירה. הוא יכול כבר להצטרף למועדון הקריאה.
הדאגה שכולם הפגינו כלפיו אחרי הסיפור עם לוסי נראתה לו פתאום פחות שיפוטית. אולי הם לא ראו בזה כישלון. אולי באמת היה להם אכפת ממנו.
ואולי בשנה האחרונה הוא היה נזיר מתבודד וקוצני בלי שום סיבה חוץ מאשר הגאווה הפגועה שלו, ועכשיו הוא הולך לסכן משהו טוב עם ג'יני רק מתוך פחדנות.
שיט. המחשבה הזאת לא היתה נוחה לו. הרבה יותר קל לכעוס על כולם, כולל על עצמו.
לוגן משך בכתפיו והצטער שהוא לא יכול לשכוח מהתגלית הזאת. "כן, מצטער. תעשה מה שאתה רוצה."
"אז אתה נותן לי את ברכתך?" שאל נואה בחיוך שובב.
"אתה לא צריך את ברכתי. הייזל אישה בוגרת."
נואה הנהן ולוגן כבר ראה את התוכניות נרקמות בעיני השקד שלו. אבל התוכניות של נואה לא היו עניינו.
הוא הניח את המגרפה בצד ומחה את הזיעה מהמצח. הקור של שלהי הסתיו כבר ירד, אבל בשמש של אחר הצהריים הוא עדיין הזיע. נואה צפה בו ממקום עומדו ליד הגדר.
לוגן לא ידע אם זה בזכות הסבלנות של חברו, בגלל ההבנה החדשה שהאנשים סביבו פועלים מתוך אכפתיות, או שאולי פשוט נמאס לו לחשוב על כל הדברים האלה ולדוש בהם בתוך הראש שלו, אבל פתאום הוא הרגיש צורך לעשות משהו שאף פעם לא עשה.
הוא רצה לדבר. על הבעיות שלו. בקול רם.
הוא נשם עמוק. נואה זקף גבה.
"אני חושב שדפקתי את הסיפור עם ג'יני."
חיוך אטי התפשט על פניו של נואה כאילו רק חיכה לרגע הזה. "נראה לי שהשיחה הזאת צריכה לבוא עם בירה."
"בהחלט," רטן לוגן, שכבר התחרט שפתח את הפה הגדול והמטופש שלו.
נואה נכנס אחריו לבית הגדול, והם צעדו יחד לאורך המסדרון ונכנסו למטבח של סבתא שלו. הוא הוציא שתי בירות מהמקרר והושיט בקבוק אחד לנואה. הוא פשפש במגירת הג'אנק בחיפוש אחר פותחן, אבל נואה כבר פתח את הבקבוק על שולי הדלפק.
"שננה לא תראה אותך עושה את זה," הוא מלמל.
נואה חייך. "אסטל אוהבת אותי."
"את הדלפק החדש שלה היא אוהבת יותר."
נואה צחק והתיישב באחד הכיסאות סביב שולחן המטבח. לוגן נשען על השיש, קצר רוח מכדי לשבת.
"טוב, אז מה קרה עם ג'יני?" שאל נואה ולגם מהבירה הקרה שלו. גם לוגן לגם מהבירה כדי לאזור אומץ.
"אנחנו... אממ... אני לא יודע בדיוק, אבל דפקתי את זה. העלבתי אותה."
עיניו של נואה נפערו בתענוג. "וואו, בגלל זה מיהרתם ללכת בערב טריוויה? כדי שתוכלו..."
"זה לא ככה," התפרץ לוגן, אפילו שזה היה די בדיוק ככה. "שמרנו על זה בסוד, זה הכול. רציתי שלא כולם ידעו עלי הכול לשם שינוי."
נואה הנהן. הוא לא נכח בקטסטרופה של טקס חג המולד, אבל לוגן היה בטוח שהוא שמע הכול. מה שבטוח, נואה ידע שיום אחד לוסי היתה כאן ולמחרת נעלמה. כששאל את לוגן מה קרה, הוא מלמל שזה לא הסתדר, אבל הוא לא יהיה מופתע אם ישמע שנערכה פגישת תושבים בנושא.
"העיירה הזאת באמת קצת אובססיבית לגביך. אני באופן אישי לא מבין את זה."
לוגן צחק בנשיפה. "כן, נו. לא התחשק לי שהסיפור עם ג'יני יהיה על הרדאר של כולם, אבל אני חושב שזה מתחיל לפגוע בה. כל עניין הסודיות. לא יודע." הוא ליטף את זקנו והרגיש כמו אידיוט.
נואה קימט את המצח כאילו הוא מנסה לפתור חידה. "אז אולי אתם צריכים פשוט לפרסם את זה." הוא ראה כנראה את הרתיעה של לוגן על פניו כי הוא המשיך, "זה לא חייב להיות מופע שלם. פשוט, אתה יודע, תצאו לדייט כמו אנשים נורמליים."
אה, נכון. לצאת לדייט כמו אנשים נורמליים. זה לא נשמע כל כך רע.
אבל זה לא באמת כל הסיפור, נכון?
"מה חשבת על לוסי?" לוגן פלט את השאלה לפני שהספיק לעצור את עצמו.
נואה קפא כשהבקבוק צמוד לשפתיו וחשב על זה. "היא היתה יפהפייה. בחורה נחמדה. אבל היה לה וייב כזה של 'לאכול, להתפלל, לאהוב'."
"מה זה אומר?"
נואה משך בכתפיו. "שהיא כאילו באה לכאן כדי לברוח מהחיים האמיתיים. שהיא חשבה שהיא תוכל למצוא את עצמה או משהו."
כל הדברים שג'יני אמרה לו שהיא רוצה להתחיל מחדש ושהיא רוצה שהכול יהיה מושלם התנגנו לו בראש. גם היא ברחה מהחיים הקודמים שלה, מהפחדים שלה, לא?
"ומה אתה חושב על ג'יני?" הוא שאל ופחד לשמוע את התשובה.
החיוך של נואה התרחב. "היא מוצאת חן בעיני מהערב שהיא כיסחה לנו את הצורה בטריוויה. היא כיפית. נראית זורמת."
עכשיו התנגנו לו בראש זיכרונות מג'יני: איך רצה איתו בגשם השוטף, איך הפה שלה נצמד לפיו ואיך שאלה אותו שאלות על חטיפים שהוא אוהב ושנייה אחר כך היתה מוכנה לתפוס רוח רפאים. הוא נזכר איך פטפטה עם כל השכנים בפגישות התושבים, ואיך התיידדה עם החברות הכי טובות שלו. האם לוסי נראתה ולו לרגע אחד שייכת לכאן?
האם אי פעם יפסיק להשוות ביניהן?
הוא לקח עוד לגימה מהבירה.
"תשמע, בנאדם, אם אתה מפחד שג'יני תזרוק אותך, אני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. ומכיוון שיש לי הרגל לצאת רק עם נשים שבאות לכאן לקיץ אחד, זאת דעתי כמומחה בתחום."
נואה גמר את הבירה שלו. "בכל אופן, יופי של שיחת נפש! בוא נעשה את זה שוב בקרוב." הוא חייך אל לוגן.
"אל תבנה על זה."
נואה טפח לו על השכם. "נחיה ונראה."
לוגן נאנח, והצחוק של חברו הדהד במסדרון בדרכו החוצה. "נתראה!" צעק נואה מהדלת.
"נתראה."
לוגן המשיך להישען על הדלפק ולחשוב על השיחה שלהם בשעה שהשמש שקעה. קולות החווה נדמו: הטרטור הרחוק של הטרקטור, קולות העובדים בדרך הביתה, פעיות התיישים הממורמרים. כדאי שהוא יתחיל להכין ארוחת ערב, כדי שננה לא תצטרך לבשל אחרי השיעור. סבא שלו בטח עדיין בשדה. הוא תמיד חוזר אחרון. הוא אהב את השקט שלו בסוף יום ארוך.
עד שלוגן הצליח לזוז, הוא כבר הגיע למסקנה אחת ויחידה. לא היה לו מושג מה הוא עושה, אבל הוא היה די בטוח שג'יני שווה את זה.
הוא קיווה שלא הרס הכול לגמרי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
