40 ל"קצת אחרת": אגדה שקשה לשחזר

שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה ידוב נפגשו בסוף 1973, כנגנים בתוכנית טלוויזיה שהוקדשה לזמרת הצעירה נורית גלרון, שגרוניך תרם לה לא מעט לחנים. שלושתם ראו כי טוב ביחד, איחדו כוחות והחלו להקליט באולפני טריטון את מה שהפך להיות השם הנרדף לרוק מתקדם ישראלי. לא שהיו יותר מדי מועמדים אחרים, אבל אנשי קצת אחרת הרוויחו את התואר בצדק מוחלט. 12 רצועות היו באלבום הזה (שזכה לגרסה דיגיטלית מעולה 20 שנה אחרי צאתו), מתוכן 4 אינסטרומנטליות לגמרי, ועוד כמה שקשה מאוד להגדיר כ"שירים" במובן המסורתי. "שניים סינים", למשל, הוא בלגאן אנרכיסטי ומענג, שמשלב אינספור סגנונות ונשמע מאולתר - ומתוכנן - לגמרי.

מי שלא ממש מתמצא בז'אנר, יזהה בקלות רק את "הנסיך הקטן" ואת "שיר בין ערביים", שהפכו ללהיטים. אבל במובן מסוים, הם מוציאים את האלבום הזה מהקשרו כי הם לא באמת משקפים אותו. את ההתרסה. את הכישרון, היצירתיות והחוצפה של אנשים צעירים ותמימים, שפשוט התפוצצו בתוך אולפן ההקלטות בלי שיקולים של רדיו ורייטינג. אם תרצו, זו האירוניה הישראלית בהתגלמותה. בתוך אלבום שלם, שמצלצל כל כך אחר, כמעט זר (כולל שירים באנגלית, והשפעות ברורות של הרכבים מעבר לים כמו ג'נטל ג'אינט), נותר בתודעה דווקא שלאגר יום הזיכרון האולטימטיבי - "הנסיך הקטן".

לא פלא ששלמה גרוניך, הצלע הכי דומיננטית בהרכב הזה, עזב את ישראל זמן קצר אחרי שהאלבום יצא, ולא זכה להצלחה. ובכלל, האזנה לאלבום הזה, לצד "מאחורי הצלילים" ו"למה לא סיפרת לי", אלבום הבכורה של גרוניך, מזכירה שוב איזה גאון מטורף פעל פה פעם, ועד כמה חבל שגם גרוניך נכנע, בסופו של דבר, לבינוניות המקומית. תקשיבו ל-Spring הבריטי והמחוייך שלו מתוך קצת אחרת, תעברו ל"קווינטה" הנוגה עם ההשפעות הצ'יק קוריאה-יות הברורות ואז תקנחו ב"204" המוטרף לחלוטין, שבו גרוניך תוקף בזעם את הקלידים, ותבינו על מה אני מדבר.

קצת אחרת לא הצליחו, כאמור, בזמן אמיתי. השיר הפותח של האלבום, "שיר הנסיעה", מתעד את חוויותיהם של מוזיקאים צעירים ותפרנים, שיישמעו מוכרות להפליא גם היום ("עובדים בשביל הדלק ולא נשאר מזה פרוטה"). ובכלל, מפתה להשוות בין הטריו החלוצי הזה, לבין סצינת האינדי הנוכחית של ישראל. אבל ההשוואה תהיה לא מדוייקת.

גרוניך, לוי ויידוב היו ממש אי מוזיקלי בודד, במציאות של 1974. הם פחות או יותר המציאו ז'אנר חדש, שהחל ללבלב בעקבותיהם (עם הרכבים כמו "ששת" ו"ארבע עשרה אוקטבות"). העובדה הזו פעלה אמנם לרעתם בזמן אמיתי, כי עורכי הרדיו לא ממש הבינו מה הם רוצים מהם, אבל גם אפשרה להם להתבלט ולזכות בהכרה זמן לא ארוך אחר כך. הצירוף "קצת אחרת" הפך למותג, ולשמם של תוכנית רדיו מוערכת ברשת ג' וחנות תקליטים מיתולוגית (גם לסינגל של רוני דלומי, אבל בואו נדחיק את זה יחד).

בניגוד מוחלט אליהם, האינדי הישראלי של היום פועל במציאות שבה הכל אפשרי. כי האינטרנט סופג הכל. זה אומר, מצד אחד, שאתה יכול להוציא בקלות את המוזיקה שלך, גם אם היא נתפסת כאוונגרדית, ואפילו למצוא קהל, אבל מהעבר השני קשה לך מאוד להתבלט. במילים אחרות, אם היה פועל היום טריו מהסוג הזה - ואני משוכנע שברמת הכישרון והתעוזה, יש כרגע בשטח מוזיקאים ישראלים שיכולים להיכנס לנעליים האלה - הוא לא היה מצליח להפוך לאגדה, כמו אנשי השלישייה המקורית. כי היום, כמעט בלתי אפשרי להיות "אחרת". אפילו קצת.