"אהובתו של רופא הנפש": עוקץ את הקורא

"אהובתו של רופא הנפש" הוא ספר שנון ומתוחכם - שנזקק לקוראים שנונים, סבלניים, ובוודאי ערניים ממני. חיים לפיד, סופר ופסיכולוג, החל לפרסם בשנות ה־80. הביקורת בדרך כלל העריכה את יכולתו לשלב בין ספרות בלשית למחשבה עיונית, פסיכואנליטית, בין תעלולי עלילה ומבנה סיפורי להתבוננות בכתיבה ובמעשה הספרותי. כיצד נפלתי אני בפח שספרו החדש טומן לקורא המפונק?

ארבעה חלקים נכללים בסיפור. חלקו הראשון כתוב כמלודרמה פסיכולוגית, משפחתית, עם זנב כמו ארוטי. הגיבור, פסיכיאטר מצליח ובן זוג כושל, עורך לעצמו אנליזה כפולה, שנמסרת בגוף שלישי ונעה בין שני סיפורי אהבה כושלים.

החלק הזה בסיפור יוצר רושם מטעה של עוגת שוקולד דחוסה, בסגנון קונדיטוריות שייבאו לארץ את העוגות המוגזמות של מרכז־מזרח אירופה, אבל החליפו את החמאה בתועפות מרגרינה, קצפת נוקשה, דובדבנים משומרים. במחשבה לאחור, הייתי אמור לזהות את הקריצות העבות. את החיצים שלפיד שולח לשבט המכובד של רומנים ישראליים, מקושטים בכל סימני הזיהוי של דרמה אדיפלית, סיפורי חניכה מינית מיוסרת, שליפות של שלדים מקברי הארון. "ביומן שלו קרא לכך פעם בשם 'רומיאו ויוליה של בית המשוגעים'... זוג אוהבים שמדמים... שמשפחותיהם מתנגדות בתוקף לרומן שביניהם, ובכך מביאים על ראשם טרגדיה בלתי נמנעת, אבל מיותרת לגמרי".

היה אפשר לומר שלפיד יוצר כאן פרודיה מושלמת. עוגת מרגרינה ספרותית, שיכולה לעבור מתחת לרדאר, אם מתעלמים כמוני מסימני אזהרה גלויים בפתח הסיפור, שהולכים ומתעבים. אולי בהשראת "אחותי ואני", הווידוי המפוברק כנראה שיוחס לניטשה אחרי מותו, החלק הפותח של הספר מתגלה בהמשך כיצירת ספרות כתובה, כניסיון ספרותי ראשון של פסיכיאטר שמעצב לעצמו אלטר אגו, משגר את כפילו הספרותי לעלילת רצח, שאין בה רוצח מובהק. לסירופ הפסיכולוגיסטי ("הכישלון הנחרץ שלה בתחרות חסרת הסיכוי שניהלה על ליבו של בנה לא רק עם אב נערץ, נעדר, גדול מהחיים, אלא גם עם אחייניתה הצעירה...") מפעפעים גם חומרים צלולים יותר שקוטעים את הסיכומים המפותלים והיבשים. תובנות, מראות וסצנות שמאפשרים את המשך הקריאה, ומעצימים את השאלה: איך אותו סיפור יכול להביע חוסר מודעות, לצד שנינות, הומור יבש.

שלושת החלקים הבאים בספר מנתחים את היוצר של חלקו הראשון, לרוב בגוף ראשון. התוצאה היא גרסה מתונה לספרות שמחקה יקיצה מעגלית לתוך חלום. לפיד וגיבוריו הם קוראים מנוסים של הספרות הקיומית, הבלשית, הפסיכולוגית של המאה ה־20. כל חלק בספר כתוב כמחווה לז'אנר מסוים. החלק המעניין והרענן, בעיניי, נכתב בסגנון סיפורי בית המרפא (תומאס מאן, דוד פוגל). התכתבות – חד־צדדית, מבחינת הקורא – בין הפסיכיאטר המאושפז לידידו הסופר. מיילים בסגנון המאה ה־19, נגיד, שמתנהלים כביקורת ספרותית, יומן אישי וטיפול פסיכולוגי.

החלק הזה מקבץ את סעיפי האישום שהקורא יכול לנסח בתחילת הספר, מול הסגנון הגס, מול השימוש הזול במשקפי הפסיכולוג. הסופר המתחיל בוחן את עצמו, את הדחפים הקטלניים והפחדניים שלו ככותב. על הדרך, הוא שופט למעשה את הקורא שהתייחס ברצינות ליצירת הבוסר שלו, שלא הבין את הבדיחה, את סימני הפרודיה, מלכתחילה.

השאלה שמעסיקה את גיבורי הספר היא מהות הרצח הספרותי. האם היוצרים הגדולים של ספרות הבלש, של הנפשות והגופים המעונים בטרגדיה וברומן, אינם אלא "הגרועים שבפושעים" ש"מתעללים ביצירי רוחם", כלומר, הדמויות הספרותיות הקרובות ללב, המשפיעות, מבלי לעמוד לדין. האם הקורבן הספרותי מציל את האנשים הממשיים בחיי הכותב והקורא; מאפשר לאלימות להשתולל בלי לערוף ראשים אמיתיים. אבל השאלה שהעסיקה אותי כקורא היא מה בעצם מבדיל בין ספרות גרועה לחיקויה. בין פטפטנות ספרותית למופע מודע לעצמו של אכילת ראשים.

העניין הזה נוגע למה שלפעמים קוראים לו "גרוּב", ולפעמים מסבירים אותו במונח "קאמפ". אפשר להעריך וליהנות מתצוגה של כיעור, של הגזמה, של

 אסתטיקה פרועה, בשתי דרכים, שאינן שונות כל כך אחת מהשנייה: להתנשא או לשתף פעולה. לצחקק מול המחוות המוגזמות של דמויות באופרות סבון – או להעריך את המיומנות האלגנטית, את העמדת הפנים המתריסה, את הבוז לחוקי הטעם הטוב. ליהנות מהיצירתיות והברק מאחורי האקסטרווגנזה של אמני דראג, למשל בקולנוע של ג'ון ווטרס.

לפיד בוחר בדרך ביניים. בעקיצה עצמית של הסופר באשר הוא, וגם של הקורא: אלה שמנצלים את הדמות הסובלת כמין דוב מרקד, כהסחת דעת ביחס לגיבנת הפסיכולוגית של עצמם. התוצאה היא ספר משועשע, לא באמת קודר, שלפעמים אובד בכסות המלומדת שלו, במקום לאפשר לבדיחה ולמשחק הספרותי להגיח באופן ישיר יותר מבין השורות.

"אהובתו של רופא הנפש", חיים לפיד, כתר, 220 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".