להדפיס ולשמור: המלצות לפסטיבל חיפה

פסטיבל הסרטים חיפה יפתח ביום שבת הקרוב עם סרטו החדש של אבי נשר "סיפור אחר". לאורך עשרה ימים יציג הפסטיבל מבחר של סרטים בינלאומיים ומקומיים ויסתיים עם הסרט המדובר "האדם הראשון" של דמיאן שאזל. כבכל שנה, כתבי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני, ארז דבורה ואינה טוקר, בחרו את ההמלצות שלהם לפני תחילתו.  

קולנוע עלילתי

"נשים מתות מהלכות"

זהו ללא ספק אירוע בולט בפסטיבל. סרטה דובר האנגלית של הבמאית הישראלית הגר בן-אשר ("הנותנת", "הפורצת") מורכב מתשע אפיזודות, שכל אחת מהן מלווה אישה נידונה למוות בארה"ב. הוא מבוסס על מונולוגים שנושאות חלק מהנידונות (וגם על שתיקתה הרועמת של אחרת), וסיטואציות רגשיות אינטימיות, כאשר כל פרק מקרב אותנו ואת הגיבורה שלו אל רגע ההוצאה להורג. הסיפורים כוללים, בין השאר, נידונה שחורה (מיה לין רובינסון) הנפרדת מבנה שמסרה לאימוץ מיד לאחר שילדה אותו בכלא, ואחרת (דוט-מארי ג'ונס) שנסיעתה אל המקום בו יבוצע עונשה היא פרפרזה על שביל האבנים הצהובות מ"הקוסם מארץ עוץ".

השחקנית הישראלית מאיה עשת מגלמת אסירה שבעודה מסיימת את המקלחת האחרונה שלה מגוללת באוזני סוהרת אמפטית את הנסיבות שהביאוה עד הלום, ומצטערת על שאין ברשותה שפתון אדום. כמעט כל הסיפורים מפגישים בין נשים משני צדי החוק המעניקות זו לזו רגע של חמלה אנושית, וברקע – נוכחותו הגברית המגבילה והממשטרת של מנגנון הענישה המוסדי.

בן-אשר, שגם כתבה את התסריט, בחרה בסיטואציה טעונה במיוחד, ולזכותה ייאמר שסרטה אינו נוקט מניפולציות רגשיות זולות, ושעיקרו הוא התמקדות בפנים ובמחוות – פחות בשיח משפטי-פדגוגי או נפנוף דידקטי בשלט גינוי עונש המוות. השחקניות כאן מרשימות, ודיוקן כל אחת מהן נחקק בזיכרון. הסרט, שבכורתו העולמית התקיימה בפסטיבל טרייבקה, ראוי בהחלט לדיון ולהקרנה במסגרת רחבה יותר. (שמוליק דובדבני)

"דובלטוב"

סרטו של הבמאי הרוסי אלכסיי גרמן הבן עוקב אחר שש יממות בחייו של הסופר היהודי-ארמני, סרגיי דובלטוב, שזכה לפרסום בעיקר לאחר מותו, בשנת 1990, כגולה בניו-יורק. העלילה מתרחשת בנובמבר 1971, בלנינגרד, וגיבורהּ הוא רק אחד מחבורה של אמנים דיסידנטים המעדיפים לראות את יצירתם נדחית מאשר לשתף פעולה עם המשטר הקומוניסטי.

מתוך "דובלטוב"

סיפוריו של דובלטוב (בגילומו של השחקן הסרבי מילאן מאריץ') אינם מתפרסמים והוא עצמו נדחה מאיגוד הסופרים משום שהוא מבכר לכתוב על אנשי שוליים ולא על גיבורי הסוציאליזם. אין לו על כן ברירה אלא להתפרנס כעיתונאי, ובמהלך סיקורו את צילומיו של סרט תעמולה סובייטי הוא פוגש בשחקנים הלבושים כפושקין, טולסטוי ודוסטויבסקי ומפארים את הישגי המהפכה. סצנה נפלאה מתארת את ביקורו באתר הכרייה של הרכבת התחתית בו מתגלים שרידיהם של עשרות ילדים שנספו במקום בהפצצות מלחמת העולם השנייה.

הסרט מתעכב על סצינות האמנות האסורה בברה"מ של ברז'נייב – ערבי ג'אז מחתרתיים ומפגשים ספרותיים של מתנגדי המשטר – ומצלמתו של גרמן מעניקה להתרחשות ממד כמו-חלומי. זהו סרט החוגג את כוחה של היצירה החופשית, גם בתנאים של דיכוי וצנזורה, ואת נוכחותם של אמנים שהעדיפו מוות וגלות על פני התרפסות בפני המשטר. סרט מיוחד במינו. (שמוליק דובדבני) 

"לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים"

הקולנוע הרומני החדש שב וחוזר אל ימי שלטונו הטראומטיים של צ'אושסקו ואל המהפכה שהביאה את קצם, אך סרטו הציני והמרתק של ראדו ג'ודה עורך חשבון נפש לאומי הקשור לתקופה מוקדמת יותר, וחותר תחת תפיסת הקורבנוּת של העם הרומני. גיבורת הסרט היא במאית (יואנה יאקוב) המתבקשת לעצב מסכת חגיגית בכיכר העיר שתציין את כיבושה של העיר אודסה על ידי הרומנים (ששיתפו פעולה עם הצבא הנאצי) במלחמת העולם השנייה.

מתוך הסרט "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים"

ואולם הבמאית מבקשת לשחזר דווקא את הטבח שחולל שם הצבא הרומני-גרמני: במהלך שלושה ימים בחודש אוקטובר של שנת 1941 נרצחו בעיר וסביבותיה עשרות אלפי יהודים וצוענים. סרטו של ג'ודה (שזכה לאחרונה בפרס הסרט המצטיין בפסטיבל קרלובי וארי) נדרש לאמצעים גודאריים-ברכטיאניים הכוללים התייחסות ישירה אל המצלמה ועמדתה האסתטית-אתית, כמו גם הקראות מתמשכות מולה של כתבי איזאק באבל וחנה ארנדט. רובו המכריע מתאר את הכאוס המתחולל במהלך החזרות סביב סירובם של ה"שחקנים" בני העיר להיענות לתפיסה התובעת מהם למקם את עצמם בעמדת המקרבן ולא הקורבן. שמו של הסרט לקוח מנאום שנשא יון אנטונסקו, הדיקטטור הרומני דאז, לפני המתקפה שפתח בחזית המזרחית.

זהו סרט שעוסק בדרכו המורכבת והמחוכמת (הראויה לדיון רחב בהרבה מזה שמאפשרת סקירה תמציתית זו) בסוגיות של זיכרון קולקטיבי, הכרה ואחריות לאומית, שחזור היסטורי וייצוגה של "אמת". מבחינה זו, ישנם קווי דמיון רבים בינו ובין הקומדיה השנונה "12:08 מזרחית לבוקרשט" של קורנליו פורומבויו, שאף היא ביקשה לדוש במשמעותם של מושגים אלו, כמו גם עם סרטו של לוצ'יאן פינטיליה "השחזור" (1969), אולי הסרט החשוב ביותר בתולדות הקולנוע הרומני, שעוסק במהותו החמקמקה של המושג שבכותרת. אשר לג'ודה, סרטו הארוך (140 דקות) הוא תובעני, פרוע לעיתים, תוקפני ומצחיק, בעל רלוונטיות רבה לעידן הנוכחי של עליית הימין הקיצוני באירופה, ובהחלט-בהחלט מתגמל. (שמוליק דובדבני)

"רובן בנדט, אספן"

זהו סרט אנימציה מבדר, סוריאליסטי ושאפתני למבוגרים. אין יותר מדי סרטי אנימציה בפסטיבל, בוודאי לא למבוגרים, והסרט הזה מכוון לשוחרי פסיכואנליזה, קולנוע ואמנות פלסטית מושבעים. הגיבור הוא פסיכותרפיסט שסובל מסיוטים מאז מות אביו שבהן דמויות מיצירות אמנות מפורסמות מתקיפות אותו. הוא מגלה שהדרך היחידה להתמודד עם הצפת המטענים הנפשיים האלה היא להיעזר במטופליו אסירי התודה כדי לגנוב יצירות מופת מהמוזיאונים המפורסמים בעולם. החל משניות הפתיחה אין פריים בסרט שאינו משתעשע עם ריפרורים ויזואליים ליצירות אמנות ולסרטי קולנוע. מצד אחד הסצנות והמהלך העלילתי משחק עם קונוונציות ז'אנריות של סרטי בלש ואקשן, ומנגד היגיון הסוריאליסטי-פסיכואנליטי פועל בטשטוש מוחלט של הגבול בין "מציאות" לדמיון ועולם פנימי שכולו ייצוגים. עבור הקהל המתאים הסרט יהיה חוויה ייחודית ומהנה במיוחד. (ארז דבורה)

קולנוע תיעודי  

"שלושה זרים זהים"

וואו. ככה אפשר לסכם את הסרט התיעודי הזה, שעוד יעשה הרבה כותרות. בראש ובראשונה מדובר בסיפור יוצא דופן: אדם צעיר מגיע לקולג' ביום הראשון שלו ללימודים וכולם מברכים אותו לשלום ושואלים איך עבר עליו הקיץ. הוא כמובן מופתע מגילויי החיבה עד שלבסוף האמת מתבררת - יש לו אח תאום שלמד בקולג' הזה לפני שנה וכולם טועים לחשוב שזה הוא. הוא נוסע לפגוש את האח האובד, שאכן דומה לו כשתי טיפות מים. הם משלימים פרטים ומבינים ששניהם אומצו מאותה סוכנות. כמובן שהסיפור המרגש הזה מגיע לעיתונים, אבל הוא לא נגמר בזה. ברגע שתמונה של שניהם מתפרסמת בעיתון, אח שלישי מתגלה.

שלישיית האחים מככבת בכל תוכנית אירוח, הם הופכים למיני-סלבס, עוברים לגור יחד בניו יורק ונהנים מהמעמד החדש שלהם. אז העניינים גם מתחילים להסתבך כשההורים המאמצים תוהים איך לא סיפרו להם שהילד אותו אימצו הוא בעצם חלק משלישיית אחים. מבלי לספיילר, העלילה הולכת ונעשית מורכבת והמשמעות הקריטית של הפרדת שלושת האחים בגיל כה צעיר מתגלה, בזמן שנבחנות שאלות מהותיות סביב המחלוקת הפסיכולוגית בין מה שנרכש למה שמולד באדם. הסרט כולל בתוכו שחזורים מבויימים יחד עם צילומים אמיתיים ומרגשים מן התקופה וריאיונות עם האחים, בני משפחתם וחבריהם. זהו לא רק סרט לחובבי הדוקו, אלא לכל אדם שמתעניין בסיפורים גדולים מהחיים. (אינה טוקר)

"הרפסודה"

ואם כבר ניסויים חברתיים, גם "הרפסודה" מתברר כסרט מרתק ומהנה במיוחד על ניסוי חברתי שהתרחש בשנות ה-70. אנתרופולוג מקסיקני החליט לבחון את טבע האדם כשהשאלה המרכזית שלו הייתה מה גורם למלחמות. האם הטבע האנושי של בני האדם מוביל אותם להילחם אחד בשני או שמדובר בתוצאה של סביבה חיצונית?

משתתפי הניסוי של הרפסודה

לשם כך הוא בחר בקפידה 11 אנשים שהסכימו לחצות את האוקיינוס האתלנטי בתקופה של שלושה חודשים בלי אמצעי בידור על ספינה יחסית קטנה. תקוותו הייתה שהתנאים הקיצוניים שבהם המשתתפים שרויים יובילו לתשובות בנוגע לאופיו של האדם. באופן מכוון הוא בחר אנשים נאים ואת התפקידים החשובים נתן לנשים - למשל לרופאה ישראלית או לקפטנית השוודית של הרפסודה. כצפוי, העניינים הופכים למעניינים ככל שהם נכנסים עמוק יותר למים, לעיתים בהתערבותו הבוטה של האנתרופולג בשגרת חייהם.

גם סרט זה שופע בצילומים אמיתיים מהתקופה וכולל בתוכו ריאיונות עם ששת האנשים שעדיין חיים - באופן מפתיע חמש מהן נשים - ועם האנתרופולג שמספר את הדברים מנקודת מבטו. (אינה טוקר)    

טירוף בחצות

המסגרת המוצלחת של סרטי ז'אנר פרועים "טרוף בחצות" כוללת כמה הקרנות משמחות במיוחד. שתיים מהקלאסיקות של בכיר במאי ה"ג'יאלו" (מותחני בלהה איטלקיים), דאריו ארג'נטו (אביה של אסיה ארג'נטו). הראשון הוא הסרט שאיתו פרץ ארג'נטו לזירה הבינלאומית ב- 1975 "אדום עמוק", על פסנתרן ג'ז שהופך למעורב בניסיון לפענח סדרת רציחות. השני הוא "אישה בצל הפחד" מ- 1977, על בית ספר גרמני למחול שהוא קן מכשפות - הכנה נדרשת לקראת הצפייה בגרסה חדשה שיצאה השנה בבימויו של לוקה גואדאנינו.

בנוסף שני סרטים מהשנה האחרונה שזכו להערכה ביקורתית נדירה לתוצרי הז'אנר. "תורשתי" הוא סרט ביכורים של ארי אסטר שעל עלילתו ניתן לומר כי היא עוסקת במשפחה שמתגלים בה סודות אפלים. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס ומיד הפך לאחד מסרטי האימה המדוברים של השנה. השני הוא "מנדי", סרט נקמה פוסט-אפוקליפטי אלים באופן קיצוני, מסוגנן ומשוחק לכדי טירוף. עבודה של במאי בשם פאנוס קוסמאטוס שהבטיח בסרטו Beyond the Black Rainbow.(2011) וכעת מקיים. ניקולס קייג' בתפקיד הראשי מתחיל רגוע ומסיים בספירות קיצוניות שמגמדות את שיאי הקריירה שלו. (ארז דבורה)

הפסטיבל כולל כמה סרטים ראויים על במאים. מארק קאזינס בעל הסגנון האישי יתר על המידה בוחן ב"עיניים של אורסון וולס" את ציוריו ורישומיו של הבמאי הגדול ומהרהר בהם בדרך שהיא לפרקים מעניינת ולפרקים מייגעת. "מרקו פררי: מסוכן אך חיוני" הוא פורטרט של הבמאי המנוח שעבודותיו בשנות ה-70 וה-80 (למשל, "הזלילה הגדולה" מ-1973) ידעו לבעוט היטב בבורגנות. ולבסוף, עבור חובבי פיטר גרינאווי – "ג' זה גרינאוויי". הסרט, שצולם ע"י אשתו ססקיה בודקה, בנוי במתכונת של סגמנטים על פי נושאים המסודרים בסדר אותיות ה-ABC (מתכונת של שיטתיות שרירותית שמהווה אלמנט חוזר בסרטיו של גרינאווי). הסרט מעצב שיחה עם בתו המתבגרת של הבמאי, וכולל לא מעט רגעים אישיים החורגים באופן קיצוני מהאופי הקר, האינטלקטואלי והמבריק של סרטיו. "א' זה אמן, אבל א' זה גם אוטיסט. חיבור לשוני הלוכד בקליפת אגוז את כל הסרט התיעודי. (ארז דבורה)