שתף קטע נבחר

הגורו החדש שלא הכרתם: "לעולם אל תלכו אחרי החלומות שלכם"

עודד כרמלי קרא כ-150 ספרי עזרה עצמית - רק כדי להשליך אותם לפח, ולעשות ההפך. עכשיו הוא מפרסם אוסף עצות משלו, "הכלום מנצח", ומגלה את הסוד שלו לחיים מאושרים: צאו לעצמכם מהפופיק, אתם לא כאלה מעניינים. וכן, זה תקף גם לסופרים ומשוררים ישראלים. ריאיון

"אנשים נרשמים לסדנת מיינדפולנס כי הם שומעים איזה רחש פנימי קטן כזה שמציק להם", אומר עודד כרמלי. "אז מה הם עושים? הם הולכים ושותקים ושומעים רק את הרחש הזה, והוא גובר וגובר וגובר עד שהוא הופך לנהמה בלתי פוסקת 24 שעות ביממה, והם נהיים אומללים. יש ליונה וולך שורה יפה באחד השירים שלה - 'לא להפוך נוירוזה לאידיאולוגיה'. בסדר, אתה קצת נוירוטי, יש לך קצת בעיות בחיים, כל עוד זה לא מפריע לך לתפקד, כל עוד זה לא משהו קליני, אל תתעסק בזה, פשוט אל".

 

אז מה אתה מציע, להדחיק?

"לא צריך לקחת כל מחשבה ודאגה עד הקצה ולהבין מאיפה היא באה. אתה בן-אדם, לבני-אדם יש חרדות ויש פחדים וזה בסדר. זה מנגנון נהדר. הפחד נועד להגן עליך מפני דברים רעים, אז תפחד קצת במקום להתפלש בזה כל היום. יש הרבה דברים לעשות בעולם חוץ מלשבת בבית ולחטט בפופיק".

 

עודד כרמלי (צילום: אביגיל עוזי)
מרגיש קצת כלוא בכדור הארץ. עודד כרמלי(צילום: אביגיל עוזי)

עצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה ופרשו את מזרן היוגה - יש גורו חדש בעיר. אלא ש"הכלום מנצח", ספרו החדש של כרמלי, הוא מדריך רוחני מסוג קצת שונה; גדוש בסיפורים מלאי השראה ("בגיל שבעים אתה מת בקרוון, בזרועותיה של אשתך הנרקומנית"), במשפטי עידוד ("אתם לא סובלים מהערכה עצמית נמוכה, אתם סובלים מהערכה עצמית יתרה"), בשלל עצות מעשיות ("תפחדו מכישלון... אל תבטחו בעצמכם תמיד") ובשאלוני אישיות שיעזרו לכם להבין אם בגלגול הקודם הייתם שייקספיר או ברנדה מ"בברלי הילס 90210".

 

הוא דורש מהקוראים להפסיק לחשוב שהם כל כך שונים ומיוחדים, חדי-קרן זהובים ("סתם סוס עם קרן. סוס, כמו חמור גדול. וקרן, כמו עז עם אחת"), ולהבין שהם בסך הכל חלק מהסטטיסטיקה. במקום ללמד אותם איך להאמין בעצמם וללכת אחרי המיות ליבם, הוא מציע להם להתאפס על עצמם: "די לחשוב על מה שהיה יכול לקרות אם. כי לא היה קורה שום דבר. תתבגרו ותחזרו לעבוד. הצטברו לכם כבר עשרים מיילים מהבוקר. זכרו: לעולם אל תלכו אחר החלומות שלכם".

 

כרמלי היה בריטריט כתיבה במצפה רמון כשהפציעה בו ההארה לכתוב את הספר. "גרתי בדירה כזאת של רוחניקים עם לונגים על הקירות ומזרני יוגה. הייתה שם ספרייה דלה עם כל מיני ספרי עזרה עצמית שמבטיחים לך חיבור מהיר לעצמי האמיתי שלך, וחשבתי שחבל שאין ספר שמבטיח לך ניתוק מהיר מהעצמי האמיתי שלך". משם הוא יצא לתחקיר יסודי שבמסגרתו קרא כ-150 ספרי עזרה עצמית - בהם "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", "הסוד", "כוחו של הרגע הזה" ואפילו "100 שיעורים על החיים" של אלון גל - זיקק מהם את הסודות שאצורים בהם, רק כדי להשליך אותם לפח ולנסות ללמוד לעשות בדיוק את ההפך. "הספרים האלה מושכים אותך פנימה, כי כל משפט שאתה קורא בהם גורם לך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך. אבל בסופו של דבר אתה סוגר את הספר ואין לך מושג מה קראת עכשיו, מה זה אומר".

 

כי העצות האלה לא פרקטיות?

"זה לא רק שהן לא פרקטיות - הן לא מיועדות לבני-אדם. אומרים לך לחיות את הרגע, אבל בני-אדם לא חיים את הרגע, אנחנו חושבים קדימה ואחורה כל הזמן. זה מי שאנחנו. טרנד ה'מיינדפולנס' שהולך עכשיו חזק מבקש ממך להיות ב'עכשיו' בלי לשפוט את הסביבה שלך. אבל אנחנו יצורים שיפוטיים, זה מה שאנחנו עושים. זה כמו בדת, שאומרים לכומר קתולי 'אל תקיים יחסי מין', אבל זה צורך אנושי, אז זה יסתיים בפרוורסיה, כי אתה דורש מבן-אדם שלא יהיה בן-אדם".

 

"כשגורו או קואצ'ר אומר לך שכדי להיות מאושר אתה צריך להפסיק לדאוג, או לחיות את הרגע, או להאמין בעצמך תמיד, בסופו של דבר מה שהוא מנסה להגיד זה שכדי להיות מאושר אתה צריך להיות כבשה. כבשה תמיד מאמינה בעצמה, כבשה לא דואגת ממה שיקרה בשנה הבאה. הוא רוצה שלא תדאג כי הוא רוצה את הכסף שלך עכשיו, הוא רוצה שתירשם לסדנה שלו עכשיו ושתקנה את הספר שלו עכשיו. אז הוא מבקש ממך להיות כבשה".

 

אבל למרות שמדובר בספר פרוע ומצחיק מאוד ("נכון, רובנו לא מנהלים את הרייך השלישי, אבל אני מאמין שכל אחד מאיתנו הוא פיהרר חייו"), מה שאולי נראה בהתחלה כמו בדיחה שנמתחת על פני 191 עמודים בכריכה קשה, מתגלה כטקסט עם משנה סדורה ורצינית למדי. פרודיה על ספרי עזרה עצמית שהיא קודם כל ספר עזרה עצמית.

 

"זו לא דאחקה. היו כמה אנשים שקראו אותו ואמרו שזה אשכרה עזר להם. אני מוקף באנשים האלה שכל הזמן קופצים מהייפ אחד לאחר, זה הדור שלי, אלה חברים שלי, שקופצים מסדנת 'מיינדפולנס' לוויפסנה ורק נהיים אומללים יותר ויותר משנה לשנה. ורציתי להגיד להם שיש עוד המון דברים שהם יכולים לעשות כדי להיות מאושרים יותר, והדבר הראשון הוא להפסיק לנסות להיות מאושרים יותר".

 

בגיל 33, עם סקרנות אינסופית ומשאבי אנרגיה מעוררי קנאה, כרמלי הוא אחת הדמויות הפעלתניות בסצנת השירה והספרות המקומית. הוא סופר ומשורר פעיל ("כלכלת בית", "ליקום אין אופוזיציה"), מפעילי מחאת האוהלים ב-2011, מייסד כתב העת "הבה להבא" והוצאת "הבה לאור" וממובילי פסטיבל תל-אביב לשירה, שהפך בשנים האחרונות לאחד מאירועי התרבות הבולטים בארץ.

 

 

עטיפת

לאורך השנים הוא קנה לעצמו שם של אופוזיציונר, "הילד הרע של השירה הישראלית", מי שאינו מפחד לפתוח פה גדול ולהשתלח בדמויות מפתח בזירת הספרות, לעיתים גם לפעול נגדן. כמו בספרו החדש, קשה לפעמים לזהות אצל כרמלי איפה נגמרת הדאחקה ואיפה מתחילה אמירה רצינית, בוערת. כפי שקרה למשל ב-2007, כשערך את כתב העת "כתם" עם המשורר והמבקר יהודה ויזן, והניח איתו מטען חבלה מדומה - עטוף בנייר צבעוני של פו הדב - בפתח משרדי עמותת "הליקון" לשירה; מה שהוביל למעצר ולחקירה במשטרה. בשנים האחרונות סימן לעצמו כרמלי כמטרה את סצנת השירה המזרחית החדשה ובייחוד את משוררי "ערס פואטיקה" רועי חסן, עדי קיסר ושלומי חתוכה, שאותם כינה "עדר קרנפיו של ארז ביטון".

 

"הכלום מנצח" (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן) אמנם לא דן בסצנת הספרות המקומית, אבל מתברר שתעשיית ספרי העזרה העצמית והספרות העברית העכשווית נפגשות שתיהן במקום חמים ומלא מוך: הפופיק. "אני מסתכל סביב ואני רואה שהספרות העברית תקועה בתנוחה עובּרית, בעיסוק הזה בעצמי, בפוליטיקה של זהויות, בתרבות של קורבנוּת - כל אחד מציג רק את הפצע השותת שלו ואומר, 'תראו, זה הפופיק שלי!' וזה כמובן מאוד מרגש", הוא אומר בנימה אירונית, "כי הוא מדבר על המקום שלו, וזה הרי גם המקום שלי, וככה חבל טבור אחד עובר בין שני הפופיקים שלנו ואנחנו מזינים אחד את השני. אבל לא רק שזה לא מעניין אותי, אני חושב שזה גם מזיק".

 

בסופו של דבר אנחנו מדברים על רב-תרבותיות, על השמעת קולות שונים, על רגישות לקבוצות מיעוט. למה זה כל כך מזיק?

"כי זו רב-תרבותיות מזויפת לחלוטין, זה ההפך הגמור מלרצות להכיר אנשים אחרים ולהכיר תרבויות אחרות. אתה לא רוצה להכיר אף אחד. אתה רוצה להכיר את עצמך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, ושחס וחלילה לא ישמיעו באוזניך מילה שאתה לא מסכים איתה. כל הספרים שיוצאים היום כאילו משוכפלים בזירוקס באיזה מרתף אחד בדרום תל-אביב של זהות-זהות-זהות. וכשלוקחים את הפרומיל הקטן הזה בחוויה של הקיום והופכים אותו לחזות הכל, כשהופכים ספרות לעוד קמפיין במערכת בחירות - זו בעיה. אתה בעצם אומר לקורא שהוא לא זכאי לשאול שאלות על אהבה, על בדידות, על קיום, על מדע, על מיסטיקה".

 

"אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים כל הזמן שומעים רק דברים טובים לגבי עצמם: שהם כל כך מיוחדים, שהם פתיתי שלג, שהם חדי-קרן. החברה, לא רק בישראל, עוברת איזשהו תהליך של אינפנטיליזציה, כולם נכנסים למין גיל התבגרות נצחי. וזה תהליך הרסני. כי כל פעם שאומרים לך דבר שלא לגמרי נעים לך לאוזן, אתה טורק את הדלת. וזה מוביל לבדידות איומה ולהמון כעס כלפי כולם על זה שלא מבינים את האני האמיתי שלך. אז אנשים מחפשים ספרים שיגרמו להם להזדהות ולהרגיש מוסריים וצודקים כל הזמן, שיספרו להם את הסיפור של עצמם שוב ושוב כדי שהם יוכלו להמשיך להתחפר בתוך מערת הפופיק של עצמם. החוויה הקיומית והאנושית כל כך גדולה ועצומה, יש כל כך הרבה מה לחקור בעולם, ובסופו של דבר מה שמשנה זה הצורה של הפופיק שלי? זה שאני גבר אשכנזי מכפר-סבא?"

 

עמדה שהיום, עם עליית שיח הזהויות, לא נוח להיות בה?

"אני מסרב, סירוב אקטיבי, לשחק במשחקי ההון האלה. לא רק מסרב לשתף פעולה אלא גם לחשוב בקטגוריות האלה, כי זה יאמלל אותי ויצמצם את עולמי, וזו רדוקציה לי ולמי שאני מדבר איתו. הזהות שלי זה הדבר האחרון שאמור לעניין אותי. אני מתעניין בכל זהות שהיא לא של עצמי. החלום שלי זה שהייתי יכול להיות פחות עם עצמי. זה היה ממש מגניב אם הייתה מכונה כזאת שמאפשרת לי להחליף כל יום בן-אדם. אז לימודים הם מכונה כזאת, ספרות היא מכונה כזאת".

 

עוד יותר מפוליטיקת הזהויות, מי שבאמת מוציא אותו משלוותו הוא זה שכרמלי סימן כארכי-אויב שלו - עורך מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", בני ציפר. "אין הרבה רשעים בעולם. וגם אין הרבה רשעים בעולם הספרות. גם על יריביי המרים ביותר לא אומר שהם פועלים מתוך רוע, מתוך רצון להרע. לא כך בני ציפר", כתב עליו בפוסט לפני כמה חודשים. "אני לא בז לציפר על ה'ידידות' עם בני הזוג נתניהו, אני בז לבני הזוג נתניהו על הידידות עם ציפר", כתב בפוסט אחר. "עיתונאי סוג ז'", "עבריין" ש"צריך לעמוד לדין בינלאומי על פשעים נגד הספרות" - אלה רק חלק מהדברים שכתב כרמלי בשנים האחרונות על העורך עם עניבת הפפיון.

 

 

  

למה הוא כל כך מרגיז אותך?

"ציפר הוא עוד נער שחושב שהוא מורד בכולם ובעצם מורד בעצמו. הוא אומר שהוא שונא ספרות עברית בזמן שהוא עורך מוסף מרכזי לספרות, ומבחינתי זאת אמירה שמתאימה לילד בן 13. תתבגר. אם אתה באמת לא אוהב את זה, תעשה משהו אחר. אם אתה אוהב רכילות, כפי שניכר, לך תעשה את זה. אני הכי אשמח אם ציפר יערוך את מדור הרכילות ב'הארץ', זה יכול להיות קורע. אבל הדווקאיות הזאת, כשהוא בכוונה עושה משהו שהוא בז לו כל כך - או לפחות אומר ככה, אי-אפשר לדעת מרוב נשף המסכות שם - זאת התנהגות של גיל ההתבגרות".

 

יש הרבה שרואים בו טרול או מוקיון בלתי מזיק.

"אני מכיר את התזה הזאת. סבבה, טרול, אבל הוא טרול שעורך מוסף ספרות ומנהל את פסטיבל השירה במטולה ושופט בחצי מוועדות הפרסים כאן. אני אוהב טרולים, אמיר חצרוני קורע אותי מצחוק, יש לזה מקום בפייסבוק או בטוויטר. אני אוהב שעושים שטויות, אבל לא במוסף ולא בפסטיבל".

 

אבל גם עליך יהיו מי שיגידו שאתה פרובוקטור, שאתה מתנגד לשם ההתנגדות.

"ממש-ממש לא! אני מתנגד כשיש משהו שראוי להתנגד לו. אבל במקום להתייחס לדברים שאתה אומר, חוזרים כל פעם למה האינטרס שלך, מה המקום שממנו אתה בא. באקלים הקיים, כן, אני באופוזיציה התרבותית וגם הרוחנית, אבל אין לי שאיפה להיות בשוליים. אני באופוזיציה שמנסה להרכיב את הממשלה הבאה. אני לא קם בבוקר ושואל, 'את מי אני אקטול?' להפך, אני מנסה לבחור את הקרבות שלי כי יש המון קרבות. אני עושה את כל זה כי אכפת לי. כי אני אוהב ספרות. כי ספרות חשובה לי".

 

אז אתה כבר לא הילד הרע של הספרות?

"לא! לא! אני לא ילד רע כי אני לא ילד, אני סיימתי עם התקופה הזאת בחיים שלי. די, עברתי את זה".

 

כרמלי מצביע החוצה מבעד לחלון בכל פעם שהוא מזכיר את שביל החלב. אחרי עשור של כתיבה במערכות עיתונות שונות, היום הוא יכול סוף-סוף לכתוב על מה שמעניין אותו באמת: חלל ומדע. הוא עובד ככתב החלל של סוכנות החלל הישראלית, כותב ידיעות מדעיות לדוברות אוניברסיטת תל-אביב וכותב במקביל על חלבונים מתקפלים ועל גז מתאן במאדים בפלטפורמות שונות, בהן מגזיני מדע בינלאומיים כמו "ניו סיינטיסט".

 

כשכרמלי מדבר על הקשר בין "אפולו 11" לשיר של זלדה, או בין מרוץ החלל לכתיבתו של דן פגיס, החיבור בין שירה וספרות לחלל החיצון נראה כמעט טבעי. את המשיכה שלו למה שנמצא מעבר לאטמוספרה הוא זוכר כבר מגיל צעיר: "ההורים קראו לי אסטרונאוט, כי הייתי מעופף, אז ניסיתי להבין למה הם מתכוונים. וזה היה וואו, כי הבנתי שאסטרונאוט הוא אדם באמת מנותק. שלא שומע אף אחד". 

 

 

הבה להבא (מהאתר של
כשהשירה והחלל החיצון נפגשים. גיליונות "הבה להבא" (צילום: havalehaba.co.il)

 

אז המשיכה לחלל היא לשקט? למרחק?

"אני פשוט מרגיש קצת כלוא בכדור הארץ. זה לא ייאמן שיש כזה חלל עצום ואני תקוע בנקודה הספציפית הזאת. שוב הפופיק הזה שלי, המקום שבו נולדתי ושבו אמות ושבו נגזר עליי לחיות כל הזמן הזה. זה משגע אותי. אני מת לראות חור שחור בלייב. לא בהדמיה. אני רוצה להיות שם. והמחשבה שכנראה אף פעם לא אוכל לעשות את זה היא בלתי נסבלת".

 

אתה הכתב של סוכנות החלל הישראלית! שייקחו אותך לדווח משם.

"דיברתי פעם עם שני אסטרונאוטים, והעליתי את הרעיון לשלוח משורר לחלל. המשכנו לדבר ואז שאלתי אותם, 'אוקיי, נניח שאתם עכשיו בחלל ואתם עושים עבודות - אין לכם את הדחף הזה פשוט לקחת מספריים, לחתוך את חבל הטבור ולהתחיל פשוט לשחות? לטייל? לחשוב מחשבות בחלל?' אחד מהם הסתכל עליי ואמר, 'אתה רואה, בגלל זה לא ייקחו אותך לחלל. אלה בדיוק המחשבות שמסננים בנאס"א'".

 

כמו כותבים רבים גם הוא מילא מחברות בסיפורים וברעיונות מאז היה ילד - אי שם במערכת השמש, בכפר-סבא, הצעיר בין שני בנים להורים בעלי חברה לשלטים וחותמות - אלא שכרמלי התפרנס מספרות כבר בכיתה ד'. "כתבתי סיפור נונסנס מצחיק על קומקום. ובגלל שהיינו מהראשונים שהייתה להם מדפסת, הדפסתי את הפרק הראשון וחילקתי אותו לכל מי שרצה לקרוא. ואז, כשהייתה דרישה, הצעתי את הפרק הבא תמורת שקל. וככה זה התפשט ובסוף עשיתי מהסיפור הזה כסף לא רע. זה פחות או יותר מה שאני עושה היום. כבר אז הייתה לי אסטרטגיה שיווקית".

 

אתה מדבר על הכתיבה ממקום פרגמטי מאוד. לכתוב כדי לחקור, לכתוב כדי להתפרנס. אבל אדם כותב גם כדי להתייחד עם עצמו, כדי להתמודד עם רגשות, עם דברים שעוברים עליו.

"עבורי זה ההפך הגמור. זה הרגע שלי להתנתק מעצמי ולהתמודד עם דברים יותר עמוקים שקורים לי בחיים. לא איך לסגור את החודש ולא החברה שלי, אלא להיות באמת במקום הקיומי הזה שבו אתה נשמט ואין לך במה לאחוז. זה השִיט האמיתי שרוחש מתחת לשיט הקטן והיומיומי שלנו. וברגעים הקשים האלה - בארבע בבוקר, עם ספר של יאיר הורביץ על הרצפה - אני הכי פחות עצמי מאשר אי פעם אהיה. זה רגע של התעלות רוחנית אמיתית - לצאת מעצמך, להתעלות מעל עצמך. וזה מה שעושה ספרות גדולה".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אביגיל עוזי
עודד כרמלי
צילום: אביגיל עוזי
לאתר ההטבות
מומלצים