גיא נתיב: "עזבתי את ישראל שבור לב"
אחרי הזכייה באוסקר עם סרטו הקצר, הבמאי גיא נתיב מספר ל-ynet על התחושות והתגובות (1,500 הודעות ביממה זו רק ההתחלה), משתף בתוכניות להגיע למצביעי טראמפ ומתייחס לתגובה של מירי רגב: "לא מסכים עם שום דבר שהיא מאמינה בו, אבל שמחתי על הברכה שלה והמסר נגד הגזענות"
אחרי לילה של טירוף חושים, גיא נתיב התעורר עם הנגאובר די רציני - תוצאה של שתייה מופרזת בחיזוק חוויה שלא מהעולם הזה. לצדו במיטה הוא מצא את אשתו ג'יימי, עדיין ישנה, ובתם התינוקת עלמה נס, כאילו היה זה יום ככל הימים. יתכן שהכול היה בעצם חלום? ואז הוא הפנה את מבטו לעבר הארונית בחדר השינה ועיניו המנומנמות נפערו לרווחה אל מול זוג הפסלונים המוזהבים שניצבים שם זקופים מגאווה, ומביטים לעברו כשני סימני קריאה. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלום, אבל כזה שהתגשם. זה קרה. גיא נתיב זכה באוסקר.
"זה הרגיש כאילו הייתי בחתונה הכי מטורפת בעולם, שהיא בעצם החתונה שלי - ובעיצומה אתה מגלה שזכית בלוטו, ובנוסף מסתבר שאשתך בהריון והיא הרגע ילדה, וכל האנרגיות האלה מוזרמות לגוף בשנייה. אתה מרגיש שאתה יכול לעוף", נתיב מנסה לתאר בראיון ל-ynet את התחושות שהציפו אותו ברגע ההכרזה על זכיית סרטו Skin באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר. בתוך התעלות שכזו, כמעט בלתי אפשרי לנצור בזכרון את הרגעים שהגיעו אחרי, ושבסופם הצטרף באופן רשמי לרשימת זוכי האוסקר לדורותיהם.
"אחרי כל זה אתה מוצא את עצמך צועד במסדרון שלאורכו תלויים פוסטרים ענקיים בשחור לבן של אייקונים עם אוסקר ביד, והנה אתה בעצמך אוחז באוסקר בידך ואתה פשוט רועד מהתרגשות. פתאום אתה מקבל שוק ומעכל באיזה מעמד אתה נמצא. השוק השני הגיע בדרך הביתה, כשאני לבד עם ג'יימי במכונית. אני שתוי וגמור לחלוטין, מסתכל עליה. ושנינו אומרים לעצמנו: 'מה לעזאזל קרה פה עכשיו?'. זו הסטירה השנייה. ואז אתה קם בבוקר, וזה כל כך קיצוני והזוי שאתה בטוח שחלמת חלום. אני לא מצליח למצוא מטפורות לזה".
1,500 הודעות ביממה
בבוקר שאחרי, הבמאי הישראלי עדיין מלא חיוכים, מוצף בהודעות ושיחות טלפון מהארץ, ולא פחות חשוב - גם מאנשי תעשייה בלוס אנג'לס בה הוא מתגורר כבר חמש שנים עם אשתו, השחקנית האמריקנית ג'יימי ריי ניומן. עם כל הכבוד להישג הנוצץ ולהערכה מסביב, עכשיו הוא צריך למצוא דרך למנף את המומנטום לטובת פרויקטים נוספים, וכאלה יש לא מעט. הצעות שונות ומשונות מהוליווד ומההולי-לנד כבר זורמות אליו כבר כמה חודשים, אך בעקבות האוסקר הזרם צפוי להפוך לשטפון, ואיתו ההתלבטויות המהותיות לגבי העתיד.
לא רק גיא נתיב: הרגעים הגדולים של האוסקר
הישראלי שלנו באוסקר: גיא נתיב הצליח איפה שאמריקנים רבים נכשלו
נשיא המדינה על הזכייה: "הסרט הוא מתנה עבור הילדים והנכדים שלנו"
"אני מג'נגל בין פניות של עיתונאים, לבין 1,500 הודעות שקיבלתי ביממה האחרונה, לבין אנשים בתעשייה שמברכים וגם רוצים להיפגש", הוא מדווח, "בכל הבלגן הזה צריך להישאר עם הרגליים על הקרקע ולנסות להבין מה הלאה". לפיו, ברגע כזה, "אתה חייב לבחור נכון. זה מומנטום שאתה יכול לנצל לטובת ההמשך. אתה חייב להירגע מההייפ העצום. זה נדיר מאוד, אבל עכשיו צריך לחזור ליום יום. זה לא פשוט, כי זו היתה שנה היסטרית".
זו באמת הייתה שנה בלתי נתפסת של הצלחות עבור נתיב, שהפיק עם ג'יימי אשתו את הסרט הקצר Skin ובשיתוף איתה השלים גם את הסרט הארוך שלו - שנקרא גם הוא Skin, אבל עלילתו שונה - אשר הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו ולאחרונה גם בפסטיבל ברלין. בנוסף, השניים השיקו יחדיו תינוקת ראשונה שהגיעה לעולם במקביל לפרויקטים הקולנועיים של הוריה (למעשה, עלמה נס נולדה בשלהי פסטיבל טורונטו בו זכה אביה בפרס המבקרים). מנקודת מבטו החדשה כאבא הוא צופה לעתיד המשפחתי שלו, וכקולנוען הוא צופה אחורה לקורות חיי משפחתו, עליהם מבוסס התסריט עליו הוא עמל בשנתיים האחרונות - "וירג'יניה".
לא רוצה להפוך להיות לעוד במאי אמריקני
Skin הארוך נרכש להפצה על ידי אחת מחברות ההפצה העצמאיות המצליחות ביותר A24 ויצא לבתי הקולנוע בארצות הברית בקיץ הקרוב, והוא פרי של הפקה מושקעת המבוססת ברובה על אנשי מקצוע מקומיים ושחקנים הוליוודיים כמו ג'יימי בל, דניאל מקדונלד ו-ורה פרמיגה. בניגוד אליו, הצוות של Skin הקצר ישראלי ברובו. מלבד הבמאי נתיב, נמנים עליו התסריטאי השותף שרון מימון, העורך יובל אור ומעצב הפסקול רונן נגל. על כן, מתעקש נתיב כי למרות שהסרט דובר האנגלית צולם בקליפורניה, בהשתתפות שחקנים מקומיים, ועוסק במתח בין ניאו-נאצים לאפריקנים-אמריקנים - הוא יצירה כחול לבן.
"גדלתי בישראל, וכל מה שאני מביא איתי מאוד ישראלי, כולל השפה הקולנועית שלי", אומר נתיב, "אלמלא הייתי ישראלי, אני לא חושב ש-Skin היה נראה ככה. אלמלא הייתי גדל במלחמות ועובר את המסלול הלא פשוט שעברתי". הבמאי מוסיף :"מעולם לא התכחשתי לישראליות שלי ואני מאוד לא רוצה להפוך להיות לעוד במאי אמריקני. אני רוצה להביע את הייחוד שלי גם בסרטים האמריקנים שלי".
אבל גם אם נקודת המבט שלך מושפעת מהישראליות, מדובר ביכשרון שלך ובהישג שלך. זה לא מתנגש עם הנטייה של המדינה לנכס אותך לעצמה?
"אני אוהב להיות חלק מ'השלנו', אבל הגאווה שלי היא לא גאווה לאומית. יש פה כמה שכבות. את האוסקר קיבלתי על היצירה האמנותית שלי. זו חגיגה אמנותית, זה אני. וחוץ מזה יש פה מסר שמדבר במיוחד אלינו, דור ההמשך של ניצולי השואה. זה מחבר את כולנו - ימנים ושמאלנים. זה מה שיוצר את הביחד הזה. חיבור יהודי, גלותי. אבל זה לא חיבור לאומי, בין ימין לשמאל. ברור שבישראל המורכבת, להתחיל מהדורת חדשות עם 'הישראלי שזכה באוסקר', זה הכי מדהים בעולם. אם יש פה קונפליקט, אני נהנה ממנו".
בניגוד לזכייה של נדב לפיד בדב הזהב בברלין, במקרה שלך מירי רגב פרגנה מכל הלב - אפילו שהסרט לא ישראלי בהגדרה.
"שמחתי על הברכה שלה, וגם על המסר שלה נגד הגזענות. זה דבר בסיסי ששרת תרבות צריכה לעשות, לפרגן. במקרה שלי היא לא אמרה 'אני מקווה שזה לא סרט כזה או כזה'. אם היא הייתה אומרת, הייתי יוצא נגד הדבר הזה. אני לא מסכים עם שום דבר שהיא מאמינה בו, ויש לנו דעות הפוכות אבל הציטוט שלה היה מכובד בעיניי. יש מי שיגיד שהוא צבוע, אבל אני ראיתי בו שמחה ואהבה. אבל מי שבאמת מאוד מאוד ריגש אותי הוא רובי ריבלין. הוא ממשיכו של שמעון פרס בענווה שלו, באנושיות שלו ואני אשמח לפגוש אותו כשאגיע לארץ".
"אני מתגעגע לישראל היפה, לא הבעייתית"
למרות שהוא נהנה כיום מהליטוף והפרגון של הציבור והממסד בישראל, נתיב מעולם לא מנע מעצמו להתבטא בביקורתיות נגד ישראל מעל במות שונות. אחרי הקרנת הבכורה של Skin הארוך בטורונטו סיפר לקהל על הדאגה שלו מהתפשטות הגזענות והפילוג בישראל. וכך גם בראיונות לקראת האוסקר, דיבר נתיב בגלוי על בעיית הגזענות בישראל. ממקום מושבו בלוס אנג'לס, חופש הביטוי נרחב יותר כשהוא לא נתון לשיקולים של צנזורה ממסדית, ואיומים שקשורים במימון. מצד שני האתגרים שלו שונים בחיפוש אחר משקיעים לסרטים הפוליטיים הביקורתיים שאותם הוא שואף ליצור בארצות הברית.
"אני לא צריך להתמודד עם ישראלים ועם פוליטיקה ישראלית כרגע, אני צריך להתמודד עם אמריקה וזה הרבה יותר מורכב", מסביר נתיב, "הסרט הקצר מעביר מסר, הסרט הארוך הוא לא פחות נוקב. ואני עכשיו צריך לפצח איך אני מגיע לקהל אמריקני שלא מסכים עם דעותיי. קהל אמריקני ימני, שהצביע לטראמפ. לאנשים האלה אני מכוון ורוצה להגיע כי הסרטים שלי מדברים אליהם ומנסים לשנות משהו אצלם. זו מורכבות אחרת מהשבטיות הישראלית".
"אני לא עושה סרטים כאלה על ישראל, למרות שיש כמובן השלכה על המדינה שלנו. אני נוגע בדבר ההרסני הזה שנקרא טראמפ ומה שהוא מייצג. אני באמת מעריך קולנועים כמו ספייק לי, או אוליבר סטון שהוא אחד מגיבורי ילדותי. אלו קולנוענים אמיצים שהלכו כנגד הזרם ועשו סרטים פוליטיים בלי להתפשר עם אמירה מאוד חזקה והצליחו להיות סרטים מסחריים. כרגע העיסוק המרכזי שלי זה פוליטיקה האמריקנית".
נתיב צריך להסתגל גם לפוליטיקת הזהויות שמשגשגת בשנים האחרונות באמריקה, כפי שהתפרצה שוב עם ההכרזה על זכיית "הספר הירוק" בפרס הסרט הטוב ביותר: ספייק לי ניסה לעזוב בהפגנתיות את הטקס במחאה על צוות ההפקה המנצח, הגדוש בגברים לבנים, למרות שהסרט עצמו עוסק באפליית השחורים. "אני לא שותף לזה שאם עושים סרט על שחורים אז חצי מהמפיקים צריכים להיות שחורים. ואם נעשה סרט על לבנים אז כל הצוות צריך להיות לבן?", תוהה נתיב, שמצהיר כי דווקא הזהות הישראלית שלו לא עמדה לחובתו בעיסוק במתחים בין-גזעיים בארצות הברית.
אתה רואה מצב שבו אתה חוזר לישראל כמרכז החיים שלך?
"עדיין לא. זה לא יקרה בקרוב. עזבתי שבור לב, לא עזבתי מקום ששנאתי. לא עזבתי את הארץ מבחינת היצירה שלי ואני מתכוון לעשות סרטים ישראלים. זה ברור. אני גם מאוד אוהב את הקהילה שלנו, ואני מקבל מלא פרגון מהחברים. זו החבורה שלי. אני מתגעגע אליהם, אני מתגעגע לישראל היפה, לא לזו הבעייתית".
