יונה עטרי, שהלכה לעולמה היום (ב'), התפרסמה בשנות ה-50, בימים שבהם היה ערוץ אחד, מדורת השבט זרחה באש תמיד וכל כוכבת הייתה כוכבת-על. לא ניתן ואין צורך להגדיר את עטרי כאחד משניים - שחקנית או זמרת - כיוון שהייתה תמיד גם וגם, ובכך היה כוחה: כשהייתה פוצה את פיה לשיר, הייתה עושה זאת עם מידה הגונה של דרמה, ובהופעותיה בתיאטרון שולבו ביצועים קוליים משכנעים, מבדרים וזכירים. במהלך הקריירה שלה, הקפידה לעבוד עם השמות הגדולים ביותר של הפזמונאות העברית - הפסקה הזו צרה מלהכילם - וגם לכך היה בוודאי תפקיד בחקיקת שמה בזיכרון הישראלי.
יונה עטרי (צילום: שאול גולן)
אחד התפקידים המזוהים ביותר עם עטרי הוא נעמה, אשתו של הסנדלר בהצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שתירגם מגרמנית - וכמעט כתב מחדש - נתן אלתרמן. מאות פעמים עלתה על הבמה בתפקיד הזה, ומאות פעמים שרה את "שיר המריבה", שגם הופץ לאחר מכן על גבי תקליט, והפך ללהיט היסטרי. אם אתם לא מכירים את השיר, שבמהלכו נעמה ונופרית בת פרעה מגדפות זו את זו, זה אומר דבר אחד: ההורים שלכם יכירו אותו. "ספחת! דבלה נדבקת! קליפה מובהקת!" - קללות מעולם לא זכו לכל כך הרבה פאסון.
כל זוג מכיר את כלל הזהב למניעת מפולות הרים רומנטיות: אסור ללכת לישון כועסים. גם הסנדלר אינו הולך יחף: בתום "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", נעמה ושלמי מתפייסים, בשיר חיזור מתקתק, שמהדהד את "שיר השירים" ו"אשת חיל" גם יחד, וגורם להם להישמע קולחים כמו שיר פופ, בלחן פלרטטני וקופצני לא פחות של סשה ארגוב. עטרי ביצעה את "שיר פיוס" יחד עם שלמי האגדי, אילי גורליצקי, שהספיד אותה הבוקר: "זו האישה הכי קרובה שהייתה לי בחיי מלבד בני המשפחה", אמר עליה.
ארבעת המופלאים של עולם הבמה הישראלי - עטרי, גורליצקי, אלתרמן וארגוב - שילבו כוחות פעם נוספת במופע "שוק המציאות", שיצרו שואל בונים ואריה לבנון. "קונצרטינה וגיטרה", שיר בסגנון פסדובלה, כולל נרטיב מופרך למדי, מה שלא פוגם בחינניותו: בני זוג שעובדים בנמל מפרטים זה בפני זה את שגרת יומם - כשמעשיהם נדחקים הצידה, לטובת הדיקציה ואוצר המילים הווירטואזי של אלתרמן: ולוטה? ברקרולה? קרנטינה? חפשו בגוגל. זה שיעור פסיכומטרי בליווי אקורדיון.
ליונה ויוסף - הלא הם יונה עטרי ויוסי בנאי - יש בעיה: יש להם חור בדלי. אבל הקש ארוך מדי, והגרזן קהה מדי, והמשחזת לא עובדת - הבנתם את הרעיון. כמו שקורה עם שירי-עם בדרך כלל, המלחין של השיר הזה - שמסתובב בגרסאות שונות בעולם כבר משהו כמו שלוש מאות שנה - אינו ידוע, והלחן הוא בגדר מתן בסתר. מי שיצר את הגרסה העברית, לעומת זאת, לא סובל מאלמוניות יתר - זהו דן אלמגור.
עוד לפני שהביטוי "כפר גלובלי" נעשה שגור, התרבות הישראלית, שהייתה צעירה וטרם גיבשה את אופייה (ב-1958 עוד לא חגגנו בת מצווה), פינקה את עצמה בשופינג רב-תרבותי: לחנים מצרפת, איטליה ורוסיה היו פופולריים כמו בקבוקי סיפולוקס. "תל אביב הקטנה" היה מופע קברט שגולל את קורות העיר העברית הראשונה לרגל שנתה ה-50, ונכתב על ידי שני יוצרים שבטח עוד תשמעו עליהם - חיים חפר ודן בן אמוץ. הלחן של "טיטינה" לקוח משיר צרפתי, ועטרי עטתה אותו עליה באופן טבעי, כאילו התחנכה בפרומאז'רי בפרובנס.
יש שירים שעושים יותר גלגלונים ממתעמלת סובייטית באולימפיאדה. כזה הוא "רינה", שהולחן על ידי איסאק דונאייבסקי לסרט סובייטי, קיבל מילים של נתן אלתרמן, הופיע בהצגה "חגלידע" של תיאטרון "המטאטא", וזכה להכרה בישראל כשהופיע ב"תל אביב הקטנה". בקצרה, זהו דואט בין בחור נואש ועלמה קשה להשגה: הוא מפזר לה הבטחות, והיא מציבה תנאים: "תקרא לי בובהל'ה", למשל. מספרי טלפון עוד לא ממש היו אז, ובסופו של דבר המחזר העיקש זוכה לקבל את הכתובת של הקראש: "דיזנגוף 80, קומה שנייה משמאל".
יונה עטרי אומנם מופיעה בשיר הזה של להקת "בצל ירוק" (מילים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי), בתפקיד שולי כאחת מחברות הלהקה - אך אין לגזול ממנה את הקרדיט על השתתפותה בהקלטת להיט הענק. "ונצואלה" מתגלה כמקום בלתי ממשי, אלא כמושא של כל חרדותיהם והפנטזיות של השרים: הנפט זורם בנהר, הזהב גודש את המכרות והכי חשוב - אין אוניברסיטה. בקיצור, אקזוטיקה.
הרבה אחרי שנותיה בלהקת הנח"ל או בצל ירוק, עטרי השתלבה במותג קצת אחר: "רחוב סומסום". הגרסה הישראלית, שהציבה בפרונט את דמותו הפרוותית של קיפי בן קיפוד, שודרה בטלוויזיה החינוכית לאורך שנות ה-80, וניסתה להחדיר קצת ערכים בצופי הטלוויזיה הסוררים. מלבד מוישה אופניק וחבורה של ילדים טובים ירושלים, ברחוב גרו גם כמה שכנים מבוגרים, ובהם יונה. ברגע טלוויזיוני נדיר ומפתיע - ומעל הכל יפהפה - יונה ואחותה הצעירה, הזמרת גלי עטרי, התיישבו באולפן עם גיטרה ודרבוקה, וביצעו שיר מתימן, משם עלתה יונה עם ההורים בעודה תינוקת. סגירת מעגל.
