זאק אפרון נכנס לנעליים של טד בנדי: "תמיד אהבתי למתוח גבולות"

ג'פרי דאהמר, צ'ארלס מנסון, איילין וורנוס, ג'ון וויין גייסי, דניס רידר. רבים ורעים נכללים במסדר הזיהוי של הרוצחים הסדרתיים אשר החרידו את ארצות הברית לאורך השנים. מצד שני, על אף הזוועות הרבות שגרמו, והאובדן בחיים ובנפש, הם מעוררים בקהל האמריקני והבינלאומי סקרנות, השתאות, לעתים גם הערצה. על פניו מדובר בתופעה מוזרה, אבל היא חוזרת על עצמה שוב ושוב בתרבות הפופולארית שאימצה לתוכה את דמותם של רוצחים סדרתיים כגיבורי תרבות. המרתק ביניהם הוא כנראה טד בנדי הנודע לשמצה, שהסרט החדש "משפטו של טד בנדי" מנסה לפענח את אישיותו, ואף יותר מכך את התהודה התקשורתית שזכה לה אז והיום. "הוא היה המפץ הגדול של המשיכה שלנו לפשעים אמיתיים", אומר הבמאי ג'ו ברלינג'ר בראיון ל-ynet לקראת צאת הסרט בישראל.

המורשת של בנדי מזעזעת, מטרידה ומרתקת כאחד. כסטודנט מבריק ובעל חזות מרשימה, הוא נראה כמיצוי של הגבר האמריקני הנורמטיבי - נאה, אינטליגנטי ונעים הליכות. אולם במחשכים בנדי פעל כרוצח חסר רחמים ולכד, עינה, אנס והרג לא פחות מ-30 צעירות במהלך המחצית השניה של שנות ה-70. המראה שלו הטעה רבות מהן וסייע לו בפיתוי שלהן במהלך מסעות הצייד שלו. עם זאת "משפטו של טד בנדי" אינו אחד מאותם מותחנים מזוויעים המשחזרים בפרוטרוט את מקרי הרצח, אלא מתרכז דווקא בדרך שבה בנדי ניסה, ולא פעם הצליח, לתמרן את בתי המשפט ואת התקשורת במאבק על חפותו. זאק אפרון, שמגלם אותו בסרט, מבטא היטב את קור הרוח המצמרר, התמימות המזויפת שלו, וכן את הדומיננטיות שלו בדיון הציבורי של אותם הימים, שהותירה אותו בזיכרון הקולקטיבי עד היום - 30 שנה לאחר שהוצא להורג על כסא חשמלי בגיל 42.

"אחרי שקראתי את התסריט, ושוחחתי עם ג'ו, ממש לפני שחתמתי על החוזה, ראיתי הזדמנות שהיא מבטיחה בבסיסה", אומר אפרון במהלך הראיון, "זה לא היה קשור לכסף או משהו כזה, אלא בגלל שמדובר בדמות אמיתית שלא ידעתי עליה הרבה. מה שגיליתי זה שיש פה סיפור, וג'ו מצא דרך לספר אותו באופן נהדר וחכם כי הוא מתחבר לדמויות, והוא מציב אותך בנקודת המבט של מישהו שצפה במשפט בזמן אמת. אתה מתבונן בטד כפי שהוא עצמו מעל לפני השטח, ובלי לשפוט. זו רכבת הרים, ממש כמו רכבת ההרים שהציבור חווה בזמנו."

זאק אפרון וג'ו ברלינג'ר(צילום: AP)

"יש המון סרטים גרועים וגם כמה טובים, על איך רוצח סדרתי הורג, כשהעלילה עוסקת בהליך המשטרתי, וספירת הגופות הגואה. אבל לא הייתי מעוניין בסרט כזה, כי הרוצח היה מתואר בו כדמות דו-מימדית של מכונת הריגה. ולעומת זאת, המציאות היא שלרוב רשע מגיע מאנשים שהכי פחות היית מצפה מהם, ושבהם אתה בוטח, ואני רציתי לשרטט דיוקן שהוא מותחן פסיכולוגי על הטעיה ובגידה. אחת הסיבות שרציתי לעשות את הסרט הזה היא הניסיון לקחת צעד אחורה ולנתח את השאלה הזאת דרך המשפט הזה, שהוא המפץ הגדול של המשיכה שלנו לפשעים אמיתיים."

תמימות מזוייפת של רוצח. מתוך "משפטו של טד בנדי"

ובכל זאת, יש גם משהו בסקרנות האנושית שמייצרת אובססיה לרוצחים הללו.

"יש הרבה סיבות לכך שאנחנו נמשכים למקרים האלה. מהעת הקדומה של האנושות, כבר מימי האדם הקדמון וחברות של ציידים לקטים, בני אדם מחוברים לסכנה, ומתבוננים מעבר לכתף כדי לראות מה אורב להם, כי זה מנגנון הישרדותי מימים ימימה. ואני חושב שאנשים נמשכים לדברים רעים שקורים לאנשים אחרים. לרוע המזל זה חלק מהמצב האנושי. מצד שני, אף אחד לא רוצה להיות כמו הרוצחים הללו, יש להם בעיות."

זאק אפרון בתפקיד טד בנדי, מתוך הסרט

אפרון מזכיר כי "במהלך המשפט הוא הגן על עצמו, ורוב האנשים האמינו לו ועמדו לצדו. זה היה משהו כמו חצי חצי". לדבריו, מן הראוי שהקהל ייקח מהסרט את המסר המתבקש והרלוונטי, היום יותר מתמיד. "עכשיו אפילו עוד יותר חשוב שהלקח הזה יופנם על ידי אנשים - לא לשפוט אנשים לפי מראית עין ולהיות יותר מודעים, לסמוך על האינסטינקטים שלך, ולהיזהר."

מתוך "משפטו של טד בנדי"

עם זאת, ברלינג'ר מזכיר שזוהי אינה משימה קלה כל כך לחשוד באדם שאתה מעריץ או מעריך אותו: "לאחרונה היה לנו את הסרט הדוקומנטרי של HBO על מייקל ג'קסון, וחלק מהאנשים הפנו את הביקורת להורים: איך יכולתם להשאיר את הילדים שלכם עם אדם נוראי כזה. איך יכולתם להשאיר את הילדים שלכם במצב הזה. אני ממש לא מסתכל על כך מהזווית הזאת. בשבילי מייקל ג'קסון הציג את עצמו בדרך מסוימת שעוררה כנות ואמון ואנשים בטחו בו, ולכן ההורים הללו השאירו את הילדים שלהם בנוכחותו. זאת גם המשיכה לבנדי, כפי שהוא עצמו אמר: 'רוצחים לא באים מהאפלה, עם ניבים ארוכים ודם שזולג על הסנטר שלך. אתה אח, אתה אב, אתה עובד עם אנשים שאתה מעריץ - משם זה בא.'"