החלקים הקודמים של הספר:
26.
היא ויתרה על שנת הצהריים. בכל יום היתה יוצאת מהחדר, נשענת בישיבה על הקיר החיצוני ומשננת מתוך המחברת את המילים החדשות. היא שמה לעצמה מטרה לשלוט בשפה העברית, וככל שלמדה והעשירה את אוצר המילים שלה, הרגישה שהיא מתקרבת אל היעד. מפעם לפעם יצאה בשעות השקטות האלה לטייל ברחבי הקיבוץ, התוודעה לכל משעוליו ופינותיו, הסתובבה במתחם המסגרייה, במפעל לייצור קרטונים, בלול וברפת, וחשה כי הליכתה מחברת אותה לקיבוץ והוא נעשה ידידותי וקרוב ללבה.
באחד הימים ראתה את יעל, בת הקיבוץ, יושבת על ספסל בגן הפרחים. היא קרבה אל הנערה, שהיתה בת גילה, חייכה אליה וזו השיבה לה חיוך. הן התראו בחדר האוכל וכבר השתתפו יחד במפגשים חברתיים של בני הקיבוץ וחברת הנוער. תמר שמחה על ההזדמנות שנקרתה לה לשבת קרוב אליה ולשוחח. היא התיישבה לצדה ואמרה, "גם את לא לישון בצהריים?"
יעל התבוננה בה ובספסל חליפות, ובמקום לענות על השאלה, אמרה, "אני שומרת מקום על הספסל לרותי."
תמר הודתה בלבה על הזכות הכפולה לשבת לצדן של שתי בנות הקיבוץ. כמה טוב שבספסל יש מקום מרווח לשלוש בנות.
"את לא יכולה לשבת איתנו. חפשי ספסל אחר."
המשפט, שהושלך בפשטות מפיה של יעל, הקפיא את גופה של תמר. במשך רגע ארוך נעצה עיניה ביעל, כמו בודקת את מידת רצינותם של דבריה, ולפתע קמה ונמלטה מהמקום. היא רצה, לבה פועם בעלבון, ורק כשהגיעה לקיר החיצוני של החדר עצרה והניחה לנחשול הבכי לפרוץ מגרונה. מחשש פן הבכי יעיר את חברותיה, הלכה לחדר הרחצה, שטפה פנים והמתינה שם בידיעה שכולם ישנים כעת והיא מוגנת מפני עיניים בולשות וחטטניות.
דבריה של אהובה על ילדי הקיבוץ המגעילים קיבלו משמעות מוחשית, והיא הושלכה אל קרקע המציאות. מילותיה הדהדו באוזניה "האשכנזים הקימו את הקיבוץ, אז הם מתנהגים כמו הבעלי בית. אנחנו רק אורחים שצריכים להגיד להם תודה שקיבלו אותנו" והבנה כואבת ניצתה בה.
היא שבה לחדר ומצאה את הדס ואהובה ערות.
"איפה טיילת היום?" התעניינה הדס. "המחברת שלך כאן, אז היום לא עשית חזרות על המילים."
תמר שקלה אם לשתף את חברותיה לחדר בתקרית הספסל.
אהובה קירבה את ראשה אל פניה וקבעה, "את בכית."
הדס החרתה החזיקה אחריה, "את בכית. מה קרה?"
"אני לומדת היום על חיים בקיבוץ," השיבה תמר מהורהרת.
"מה זאת אומרת?" שאלה אהובה.
"אני לומדת מה אתם אמרתם לי על קיבוץ זה נכון."
"את מוכנה להסביר את עצמך ולא לדבר בחידות?" קראה אהובה בקוצר רוח.
הדס הזעיפה אליה פנים. "תני לה להסביר את עצמה. את לא רואה שקשה לה?"
תמר חששה מהחרפת העימות בין השתיים ומיהרה להסביר, "אני יושבת על ספסל איפה יש פרחים. יעל אומרת את לא יושבת פה, רותי יושבת פה."
אהובה הזדעקה, "איך היא מעיזה? אין מקום על הספסל לשלוש בנות? אני הולכת אליה עכשיו ולוקחת אותה עד הספסל ומראה לה שיש מקום גם לשלוש בנות וגם לפצעונים עם המוגלה שיש לה על הפנים."
תמר נבהלה. הדבר האחרון שרצתה הוא להיות מוקד לסכסוך בין בני הקיבוץ לחברת הנוער. "לא!" קראה כשאהובה כבר עמדה על סף הדלת.
אהובה נעצרה. "למה לא? אם לא נאה למכוערת לשבת לידך, שהיא תלך לספסל אחר או שתלך לכל הרוחות."
"אהובה, תיכנסי. נחשוב מה נעשה. תמר כבר נפגעה פעם אחת מהיחס של יעל. אנחנו לא רוצות שהיא תיפגע בפעם השנייה כשיאשימו אותה שהיא גרמה לסכסוך בינינו לבינם," אמרה הדס בדאגה.
"את מתבלבלת, הדס. מי שגרמה לסכסוך זאת יעל ולא תמר."
"זה נכון, אבל אנחנו לא רוצות שיהיו לתמר אויבות. מה שקרה לה זה לא דבר חדש אצלנו, נדבר על זה עם שושנה והיא תטפל בזה. היא תשמח שפנינו אליה ולא ניפחנו את הבעיה."
"אני נכנעת רק בגלל תמר. אם זה היה קורה לי, הייתי נלחמת עם כל הקיבוץ."
תמר האזינה לשיחה בין הבנות וחשה מוגנת תחת כנפיהן. "תודה, אהובה, תודה, הדס, אתן יש לב טוב, ואני שמחה, כבר לא כועסת."
•••
משני צדיה של דלת החדר ניצבו העציצים החדשים עם פרחי הגרניום, הבגוניה והבוגנוויליה, ועל הקיר החיצוני נתלו כמה מציוריה. תמר עמדה זקופת גו וצפתה בתוצרי ידיה.
"מה את עושה?" שאלה אהובה והעבירה את כריות אצבעותיה על עיניה כדי למחות מהן עקבות שינה. "זה מה שאת עושה במקום לישון, מפריעה למנוחת הצהריים של החברות?"
"בבית שלנו בח'ומיין, בכניסה יש יפֶה." עיניה שידרו חג.
"את מתגעגעת לבית?"
"לפעמים."
אהובה העמיקה להתבונן בעציצים ובציורים.
"זה יפה," חיוותה דעתה. "במרוקאית אומרים 'הִיבַּת דַאר עַלַה בַּאבּ דַאר', היופי של הבית מתחיל בכניסה לבית."
מפניה של תמר נשקף תימהון. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעה ממנה מילים טובות. קולה נמסך בנגיעות של ריכוך ובעיניה היטשטשה ההבעה הצינית התמידית. היא רצתה לשאול מה קרה, אבל דבריה של הדס הדהדו בזיכרונה, לא לערבב את החרא במקל.
"אני רואה פרחים, אני אומרת בפרסית, 'נָפָסֶם בָּלָה אוּמָד', הלב שלי עולה למעלה, זה אומר שהוא שמח."
"זה טוב, גם הפרסים יודעים לדבר, נשבעת לך שלא ידעתי."
תמר חייכה אליה אך מיד הרצינה. "אני לא רוצה כועסים בקיבוץ. אני לקחת העציצים מהכניסה לקיבוץ למה יש שם הרבה."
"אף אחד לא יכעס עלייך. את עשית דבר נכון. חוץ מזה, מה אכפת לך מה יגידו, תשימי עליהם פס."
"פס? מרוקו?"
"לא, פֶס זה השם של העיר שלי במרוקו. אבל תשימי פס זה ככה, בואי תראי." אהובה נכנסה פנימה ותמר בעקבותיה. היא נטלה מהארגז השולחני נייר ועט, קשקשה כמה מעגלים ומתחה עליהם קו. "הנה, את שמה פס, את מוחקת מה שאת לא רוצה."
"אני מבינה," אמרה תמר, והשתיים שבו אל פתח החדר.
"אני רואה שהעיניים שלך נוצצות."
"זה כי אני חושבת על אבא שלי. הוא עושה הרבה פרחים ועצים בחצר שלנו בח'ומיין. אם אבא פה, הוא עושה חצר קיבוץ הרבה הרבה יפה. הרבה ירוק, הרבה צבעים."
אהובה משכה אנחה. "אני מקנאה בך."
"לא, אהובה. לא מְקָנָה."
"כן, אני מקנאה בך. לי אין אבא כמו שלך. אבא שלי לא נמצא כמעט בבית. הוא דואג לפרנסה. יש לי תשע אחים אנחנו שבע בנות ושלוש בנים."
תמר האזינה בדריכות לחברתה לחדר, שפתחה לה פתח צר. המחשבה שמא היא מרמזת לה להדוף את הדלת ולהיכנס פנימה ריגשה אותה, והיא החליטה לצעוד את הצעד הראשון.
"מה אבא עושה?"
"חייט. הוא יוצא לעבודה ויושב עם עוד חייטים ותופר הרבה כַּפתָנים."
"כפתנים?"
"כפתן זה הבגד שלובשים במרוקו. כמו שמלה עם הרבה קישוטים. זה גם נוח וגם יפה. יש לו רקמה יפה."
"יש לך כפתן?"
"אין לי כלום. באתי לפה עם הבגד של הצופים שנתנו לנו. הכול נשאר שם."
"אין דבר, אני באתי עם שמלה מאיראן ולא לובשת."
"את צודקת, תמר. כפתן לובשים במרוקו, לא בקיבוץ."
"אמא לבד בבית?"
"אמא לא לבד, היא עם הילדים. לפני זה גם סבא היה." אהובה עצרה לרגע, מבטה כמו הרחיק אל ביתה בפס. "לסבא היו עיניים כחולות, הוא היה יפה," אמרה, ותמר הבחינה ברעד קל בקולה. "סבא היה צורף," המשיכה במסעה המשפחתי. "היה יושב עם חלוק לבן ודופק על הזהב והיו יוצאים כל מיני צורות. היו לו יעה ומברשת, והוא היה אוסף את כל הפירורים של הזהב שנפלו על הרצפה והיה משתמש בהם עוד הפעם. אבל הוא מת."
"יש אמא בבית וזה הרבה טוב לילדים," ניסתה תמר לנחם.
"לא כל כך. אמא מסכנה, צריכה לגדל לבד את הילדים, כי אבא לא בבית. אז כל היום היא עובדת, מכבסת, מבשלת, מנקה, רוחצת את הטוסיקים של התינוקות, כל פעם יש עוד תינוק חדש. אין לה הרבה זמן בשבילנו. היא היתה מכינה בצק ללחם, ללחמניות, לעוגות, שמה על קרש ושולחת אותי למאפייה, כי בבית לא היה תנור, היה רק פרימוס. האופה היה מוציא את הלחם מהאבנים החמות והיה יודע של מי כל לחם וכל לחמנייה וכל עוגה. אף פעם לא התבלבל."
"אמא שלך טובה."
"אמא כל היום עובדת ושרה, ואנחנו הולכים אחריה ושומעים את השירים שלה, שירים שמחים ועצובים. אבל את יודעת מה? גם השירים השמחים וגם השירים העצובים מחבקים אותנו. היא שרה יפה. היתה יכולה להיות זמרת."
"גם את שרה יפה. עכשיו אני יודעת זה מאמא שלך."
"כן," צחקה אהובה. "כולם אומרים שאני דומה לאמא. לשנינו שיער מתולתל ועיניים גדולות."
"את הרבה יפה."
"אני יפה?"
"את יודעת זה. את שומעת מה אומרים בנים."
"הבנים הם חרמנים ודלוקים על כל הבנות, יפות, מכוערות, הכול הולך." האדמומית שהפציעה על פניה של תמר פייסה את אהובה. "נגיד שאני יפה. אבל את יותר יפה ממני. ותדעי לך שאני לא מקנאה בך בגלל שאת יפה, אלא בגלל אבא שלך שאוהב אותך ואת סיפרת שהיה אומר לך מילים טובות."
"כל אחד אוהב מה יש למישהו אחר. אבל צריך אוהב מה יש לך."
"את חכמה, תמר. את כל כך צודקת. אני צריכה לזכור את זה. רק תזכירי לי מה יש לי שאני צריכה לאהוב..."
"אמא שרה, את שרה, את יפה, תלתלים יפים. בנים אוהבים אותך "
"היי, אל תגזימי. הבנים לא אוהבים אותי. הם מפחדים ממני ומהעצבים שלי. הם לא אוהבים את הקללות שלי. אפילו שגם הם מקללים. הם חושבים שרק לבן מותר לקלל. בת מקללת היא לא מחונכת, אבל בן מקלל הוא עלא כיפאכּ, הם קוראים לו חברמן."
תמר בלמה בפעם השנייה את הרצון לברר עם חברתה מדוע היא סרה וזועפת. הנה הפתח אליה התרחב, ולא ירחק היום שאהובה תפתח את הדלת לרווחה ותשתף אותה בסוד שהיא נושאת עמה.
"איזה יופי," קרבה אליהן הדס. "מי עשה את זה? תנו לי לנחש: תמר."
"תודה על האמון שאת נותנת בי," הגיבה אהובה בעקיצה, "יאללה, בואו לכיתה, אנחנו מאחרות."
"תשמעו, אהובה התלמידה מתגעגעת לכיתה."
"התעסקנו בגעגועים לבית, אז אני עושה סוף לרגשות. מה רע?"
"לא רע בכלל, בואו וספרו לי בדרך על הגעגועים האלה."
27.
תמר ודפנה ממשואה שימשו תורניות מטבח. דרך חרך צר השליכו החברים בזה אחר זה את כלי האוכל היישר אל הכיור עצום המידות, המלא במי סבון מקציפים. תמר קרצפה את הכוסות והצלחות העשויות פלסטיק בספוג ואחר כך העבירה אותן אל הכיור הסמוך המלא במים. דפנה שטפה את הכלים והניחה אותם על משטח הנירוסטה, לגלישת הנוזלים. לאחר שתם סבב הכוסות והצלחות, חזרו על הפעולות עם הסכו"ם ועם הכולבויניקים, שהתרוקנו מהאשפה, ואז הגיע תורם של סירי הנירוסטה ושל המחבתות, המרתיעים את כל התורנים ואין בנמצא תורן שלא תירץ תירוץ יצירתי כדי להשתמט מהדחתם.
תמר לא נזקקה לתירוץ. היא העמיקה יד אמיצה אל קרקעית הסיר, מירקה בתנועה סיבובית כלפי מעלה, כמו במדרגות לולייניות של קיר חלק, ואחר כך הפכה את הסיר וחזרה על הפעולה מצדו החיצוני והעבירה אל כיור המים. "הלוואי שהיית פה תורנית קבועה," החמיאה לה נורית, אחראית המטבח. "בלי לגעור, בלי הוראות חוזרות, ככה חד וחלק ונקי."
תמר חשבה שהיתה מוכנה לקבל על עצמה תורנות מטבח יום יום. היא שמה לב שיותר ויותר מכוונים את הבנות לעבודות במטבח, במחסן הבגדים, בכביסה, בניקיון ובטיפול בילדים. אמנם הן משתתפות גם בעבודות הקשות בגן הירק, במטעים, בלול או ברפת, אבל לא בנגרייה, במסגרייה או בטיפול בסוסים ובחמורים. לא היתה מאושרת ממנה בשיעורי המלאכה, שבהם למדה עם הבנות תפירה ורקמה, בשעה שהבנים למדו נגרות. היא זכרה כיצד הטילה מטבע אל הבאר שבחצר הבית בח'ומיין וביקשה לדעת לתפור כמו אמא, ובתמורה נדרה נדר שתצום שלושה ימים רצופים. היא תהתה אם עליה לקיים את הנדר שנדרה בילדותה. מה תוקפם של נדרים? המשיכה וחשבה. אין ספק, השיבה לעצמה, שמחויבות של ילדה תמימה בטלה בבגרותה, אבל כהזדהות עם אותה ילדה מתוקה, גמלה בלבה ההחלטה לצום יום אחד. מחר תחגוג בצום את מילוי משאלתה של הילדה נהיד.
היא אחזה במגבת המטבח ועזרה לדפנה לנגב את הכלים ולהניחם במקומם. הן שטפו את הרצפה, נתנו מבט אחרון במטבח וחילצו אנחה משותפת.
"תודה לכן. כעת לכו, בנות, אגרו כוח לקראת הארוחה הבאה," אמרה נורית.
הן יצאו בריצה, ותמר סבה לאחור, שלחה מבט מלטף אל חדר האוכל הגדול וחשבה כי כמו שהיא אוהבת את העצים והפרחים, את החברים ואת ההורים החלופיים, היא אוהבת גם את סירי הבישול, הצלחות והכוסות.
אילולא הגעגועים, הכול היה מושלם. אילולא הגעגועים ו... אילולא עננה גדולה שהחלה להעיב עליה ככל שחלף הזמן הבינה את הסיבה האמיתית שבעטייה נשלחה עד הנה, וחשש החל נובט בירכתי תודעתה, ובצדו תשוקה עזה לדחות את הקץ, שאין היא יודעת את מועדו.
•••
הקיבוץ היה כמרקחה. אין כחג הפורים לשמח לבב אנוש. כולם היו שקועים בהתקנת התחפושות. כמדי שנה הוצע נושא מרכזי. שולה, אשתו של הגזבר שאול, הממונה על החגים, הציעה "גיהינום נגד גן עדן", והבהירה את הנימוק לבחירה: "כל התחפושות עד היום היו על בסיס מה שאנו רואים ומכירים. לפניכם אתגר ליצור תחפושות של משהו ערטילאי, שאיננו יודעים בדיוק איך הוא נראה ולעולם לא נדע בעודנו בחיים." נראה שאפילו היא לא תיארה לעצמה עד כמה יכבוש הנושא השמימי את לב כולם.
הדס ותמר אימצו את החלטת משואה וגיבשו רעיונות מקוריים לגן עדן. אהובה בחרה בגיהינום. תמר עקבה בערנות אחר הוויכוח בין השתיים.
הדס: "קודם כול זאת בחירה של משואה. צריך ללכת עם הזרם."
אהובה: "ואם הזרם הזה טועה? מי אמר שזרם תמיד צודק?"
הדס: "זה בדיוק העניין. אין פה מקום לטועה או צודק. יש מקום לביחד. ביחד עושים הכול."
אהובה: "פחח... 'ביחד', תעשי לי טובה, תפסיקי לצטט את מה שמאכילים אותנו בקיבוץ המחורבן הזה. אין כאן ביחד ואין בָּטיח. כל אחר יכול לבחור מה שהוא רוצה. פה זה לא מרוקו. אנחנו במדינה דמוקרטית."
הדס: "מה זה שייך לדמוקרטיה? מדובר רק בתחפושת. אל תעשי מזה עניין כזה גדול."
אהובה: "את שמה לב מה קורה פה? פעם בשנה נותנים לנו להתחפש, וגם אז קובעים לנו איזה תחפושת תהיה לנו. פעם אחת בשנה לא מגיע לי לעשות משהו שאני מחליטה עליו? לא מספיק שמחליטים בשבילנו על הנושא הכללי, גם מתערבים לנו בנושא הפרטי. חאלס, עד כאן. אני בגיהינום כי החיים הם חרא כמו בגיהינום, ומספיק עם הצביעות. פה בקיבוץ זה לא גן עדן."
הדס: "אם הכול גיהינום, אני רוצה יום אחד של גן עדן."
אהובה: "זכותך. וזכותי ללכת עם הגיהינום. אני לא יודעת מתי אני יגיע לשם באמת, אבל בגלל שהאלוהים שלי יכוון אותי ישר לשם, אז כדאי לי להתרגל אליו מעכשיו."
הדס: "אני לא יודעת למה בכלל נכנסתי איתך לוויכוח הזה. הרי בסוף את תעשי מה שבראש שלך. אני מבקשת ממך רק בקשה אחת, אל תדברי כמו זקנה בת מאה שמחר הולכת למות. החיים עוד לפנינו."
אהובה: "הדס, מאיפה הבאת את הביטחון הזה? מי יודע כמה שנים או חודשים או ימים נשארו לנו לחיות. האלוהים הזה מכין לנו הפתעות כל הזמן."
הדס (באנחה): "אז תצטרכי להשתלב בקבוצת גבורה. הם מתחפשים לגיהינום. נראה איך יקבלו אותך שם."
אהובה: "מה זאת אומרת איך? אני בתחפושת, הם לא יזהו אותי. יחשבו שאני חלק מהקבוצה."
תמר עקבה אחר הכיוון שבו התקדמה השיחה. לפתע נתנה דעתה לכך שהנושא המרכזי של התחפושת הוא המוות, נושא מרתיע בעליל. היא בירכה על הבחירה של הקבוצה בגן עדן והצרה על בחירתה של אהובה בגיהינום.
בערב התכנסו בחדר האוכל כולם, גן עדן וגיהינום, חברי הקיבוץ וחברת הנוער, צעירים החל מכיתה ז' ומבוגרים. התפאורה נחצתה לשניים: החלק המאיר, הבהיר והמוזהב, והחלק האפל, ובו צבע שחור ולהבות אש, עשויות מנייר צלופן אדום. המחופשים מצאו את מקומותיהם בצד הנכון. בתווך עמד עץ תפוחים, נחש מלופף סביב גזעו. השולחנות הוצמדו לקירות ולפניהם הונחו כיסאות. על מגשים גדולים, בצד אחד של השולחנות המכוסים במפות לבנות ושחורות לסירוגין, הונח הכיבוד: פרוסות גבינה צהובה עם פרוסות עגבנייה או נקניקייה, כרוכות למשולשים. בצד האחר הוצבו קנקני שתייה: לימונדה ומיץ תפוזים.
תמר נכנסה עם הדס, סדין לבן מעוטר בכוכבים זהובים מלופף סביב גופן, לראשן כתר זהב וביד כל אחת מהן תפוח אדום מעיסת נייר צבועה בצבעי גואש. שערה השחור של תמר, הניגר על כתפיה, האדיר את יופייה על רקע צבעי הזהב.
התפוח האדום שבידה הציף אותה בגעגועים לח'ומיין. היא נזכרה בחג הפורים האחרון שחגגה עם המשפחה: הנכדים הצטופפו סביב סבא נהוראי, ממתינים לקבלת המטבעות משלוח המנות הקבוע של סבא. שמות נכדיו התערבלו בראשו ללא שליטה. הוא הניח בצד את הנרגילה, הטמין מטבע בכף ידו המושטת של אבנר ובירך את שלמה, הטמין מטבע בידי פארוך ובירך את פרידה. הנכדים חסמו פיהם בידיהם, מתקשים לכבוש את הצחוק שהתדפק בגרונם, ונמנעו מלהביט זה בזה, כי כל מבט היה מתכון בטוח לפרץ של צחוק.
"טוב לראות אותך מחייכת."
תמר נשלפה באחת מהבית ומהנרגילה של סבא וחזרה לחדר האוכל של קיבוץ רגב. לפניה עמד מלאך צחור כנפיים.
"אליהו," הצטהלה.
אליהו, שניכרה בו נחת רוח מתגובתה הידידותית של המחוזרת הבלתי מושגת, העז והושיט ידו אל כתפה. היא רכנה לטפל בסנדל הזהב המציק והשתחררה מידו באלגנטיות. "תחפושת יפה," מיהרה לנחם אותו וצעדה צעד זהיר לאחור.
הקשיים בדרך להשגתה רק העצימו את כמיהתו אליה. "היה לי ויכוח עם נסים כיסים. הוא אמר שכתר לבן זה רק לבנות, ואני אמרתי שלבן הוא צבע ניטרלי ומתאים לכולם."
"אתה צודק. חוץ מזה, בפורים מותר הכול. אין בנים או בנות. יש תחפושת."
הכינוי נסים כיסים דבק בנסים כיוון שידיו היו טמונות באורח קבע בכיסי מכנסיו. לה נראה שראוי לו יותר הכינוי נסים צמוד אליהו. לפתע שמה לבה שנסים כיסים אינו בסביבת אליהו. היא סקרה בעיניה את האולם וקלטה אותו במרחק לא רב, מצויד בזוג כנפי מלאך בצבע קרם, צופה בהם בעניין ומנופף אליה בידו.
"את חכמה. לא חשבתי על הטיעון הזה. רציתי להגיד לך שהתחפושת שלך מאוד יפה, כמו מי שלובשת אותה."
הסומק שעלה בה איפר את פניה. כל הקטע עם אליהו יוצא מכלל שליטה, חשבה. לא הוגן להשלות אותו שמשהו עשוי להתפתח ביניהם. היא ידעה כי כל שעליה לעשות הוא להתרחק ממנו. אבל איך תעשה זאת מבלי לפגוע בו? הוא בחור טוב ומסכן, כי הוא מאוהב. מאוהב בה עד כלות. עיניו לא סרו מפניה. הוא בחן כל שמץ של הבעה ויצא מגדרו כדי להיטיב את מצב רוחה.
תמר תרה בעיניה אחר הדס וקלטה את אהובה, לבושה שחורים ופניה מאופרות באדום ושחור. היא הסתודדה עם יהודה, הלבוש כולו בשחורים, על פניו מסכת שד ורק גובהו מסגיר את זהותו. צל של חיוך עלה על פניה. הנה תפסה אותה. כל הנימוקים שהעלתה לפני הדס בנוגע לבחירת התחפושת התמוטטו מול הנימוק המכריע: היא פשוט מצאה דרך להיות עם יהודה, מושא אהבתה.
אליהו עקב אחר מבטה וקלט את צלו של החיוך. הוא הביט במקום שעורר אותו, ופניו נפלו. נדמה היה לו שפיצח סוף סוף את תעלומת ההתנכרות שלה לחיזוריו יהודה, הבחור השנוא על כל הבנים. הבחור שמעמיד סטנדרטים בלתי אפשרים. אשכנזי, בהיר, כחול עיניים, גבוה ומוצק, אתלט בעל כישרונות דרמטיים ומוזיקליים. מי יכול לעמוד בכל אלה? בוודאי לא הוא, מרוקאי עלוב.
"אִתֶחְלו מְזָ'לוֹ, שייפול מזלו," סינן בשפתיים מכווצות.
"מה?" שאלה.
"לא חשוב," הפטיר והתרחק.
תמר המופתעת עקבה אחריו ברגשות מעורבים וראתה כי יצא מן החדר. אמנם היא חשה הקלה על שהתרחק ממנה, אבל גם הבינה שציערה אותו ולא ידעה למה בדיוק. באוזניה רעשו הצלילים הרמים של חבורת הנגנים אקורדיוניסטים וחלילנים המלווים בשירה צוהלת. היא לא צהלה. גם כשנעו כולם במעגלים והושיטו יד לעברה שתצטרף, מיאנה להשתתף בחגיגה והתרחקה לקרן החדר.
היא התיישבה על כיסא ובהתה בחוגגים. השמחה שאפפה את החדר חלפה מעליה. עיניה קלטו את יעקב. הוא עקב אחריה ללא לאות. גם כעת, כשישבה מנותקת ומרוחקת, עיניו לא הרפו ממנה. היא הסיטה את ראשה וחשבה כמה אסירת תודה תהיה אם מישהו יתיר אותה אי פעם מהכבלים שגורלה נכפת בהם מאז לידתה.
28.
בחופשת הפסח נחלקה חברת הנוער לשניים. כמחצית מהחברים שהו בקיבוץ וכמחציתם ניצלו את ההזדמנות לשהות במחיצת ההורים או קרובי משפחה. חלק מהורי הילדים הגיעו ממרוקו ופוזרו במקומות שונים ברחבי הארץ. תמר התקשתה להחליט אבא כתב לה שחשוב שתבקר אצל דודתה אסתר, אחות אמה, אבל הנסיעה הממושכת מקיבוץ רגב הדרומי עד לקריית שמונה הרתיעה אותה. בנסיעות המשותפות עד תל אביב חשה בחילה.
הדס ואהובה החליטו לצאת מהקיבוץ ולבקר קרובי משפחה. "כדאי גם לך," הציעה הדס. "קודם כול, את צריכה להחליף קצת את האוויר ואת האווירה של הקיבוץ. שנית, כדאי לך להיות קצת עם המשפחה שלך. את אומרת שאת מכירה את דודה אסתר. היא תשמח לראות אותך."
למרות רתיעתה מהנסיעה, בכל זאת בחרה תמר לקבל את עצת החברות ועלתה לטרנזיט של הקיבוץ, שהיה בדרכו למשקי הדרום, מצוידת בתשורה שקיבלה מהמשק עבור דודתה חבילת מצות במזוודה ותרנגולת מקרקרת תחת בית שחייה.
היא ירדה מהטרנזיט בסמוך לתחנת האוטובוס והמתינה עם המזוודה והתרנגולת. יותר ויותר אנשים הגיעו לתחנה. הילדים החלו מצחקקים והורו באצבעותיהם על הנערה עם התרנגולת. האוטובוס עצר ומחלונותיו הציצו ראשים סקרניים. היא שקלה את המצב אם תעלה עם התרנגולת, היא תמשיך לקרקר במהלך הנסיעה ותמשוך את תשומת לבם של הנוסעים. היסוסיה התמשכו והנהג איבד את סבלנותו ואיים לסגור בפניה את הדלת. היא נבהלה, שילחה את התרנגולת לחופשי ועלתה לאוטובוס. התרנגולת ההמומה פתחה בריצה, עברה אל מאחורי התחנה ונעלמה מעיני הנוסעים.
"מה עשית?" קראו נשים אחדות. "חבל, תרנגולת שלמה. אמא שלך תכעס עלייך." היא שתקה ונחפזה אל המושב האחורי, הרחק מהמבטים ומחצי הביקורת. היא ידעה שהמתנה היתה רצויה בביתה של דודה אסתר, אבל מה היתה עושה עם הבושה? תמר החליטה כי מוטב שכלל לא תספר לה על התרנגולת.
במהלך הנסיעה הממושכת העלתה בראשה את סדר הפסח שנחוג בקיבוץ את העליזות והתרוממות הנפש סביב ההגדה הקיבוצית, הגדה של חירות ואביב, עטורת ציורים של שדות וטרקטורים, שהיתה רחוקה מרחק רב מההגדה הביתית. באוזניה המשיכו להתנגן קולות השירה בצוותא בליווי האקורדיון בחדר האוכל הקיבוצי, של מזמורים חדשים שאין כל קשר בינם לבין מזמורי ההגדה המקורית. היא סיכמה לעצמה שהחידושים הרבים שהיא נחשפת אליהם בקיבוץ הם משב רוח מרענן.
•••
במעברת חַלְסָה קידמו את פניה שורות של צריפים דו משפחתיים קטנים וצפופים. בחצרה של כל קבוצת צריפים עמדו ברזייה ושני פחונים, שאחר כך למדה כי אחד מהם מיועד למקלחות ציבוריות, והאחר הוא שירותים ציבוריים עם בורות ספיגה. מבטה שוטט בין הצריפים ועטה ארשת של השתאות. המקום היה נטול עצים, פרחים ודשא. את אדמתו מילאו חול, אבנים וסלעים שחורים. היא חסה על דודה אסתר שנאלצה להתגורר במקום הזועק את שיממונו. ילדים רבים שיחקו בחצר, ובגדיהם הבלויים צבטו את לבה, אף שעל פניהם ניכרה שמחת חיים של מי שאינם מודעים לחסרון הכיס. בלעדיהם היתה מרגישה כי הגיעה לקצהו של עולם נטול חיים.
היא עמדה בפתח הצריף של דודה אסתר, שאליו כיוונו אותה ילדי המקום. דלתו היתה פתוחה. שלושה ילדים קטנים כיתרו אותה בזמזום עליז וביקשו לראות את המתנה שהביאה להם. האיר לה מזלה ברגע האחרון תחבה המטפלת שושנה לכיסה שקית נייר חומה ובה סוכריות. "זה בשביל הילדים של הדודה," לחשה לה. כעת היתה אסירת תודה לה. היא שלתה מתוך כיס החצאית את השקית וזכתה בקרקורי שמחה מעדת האפרוחים האוחזת ברגליה. מרגע שקיבלו הילדים את מבוקשם, הוסרו האזיקים מעל רגליה והדי הצהלה הלכו ורחקו מהבית. היא נזכרה במתנות שהעניק דניאל לילדיהם של בתול וציון בכל ביקור. כל ילדי העולם דומים, חשבה.
דודה אסתר עלצה למראהּ ולקחה מידיה את חבילת המצות שהוציאה מהמזוודה.
"צ'טורי? הָלֵט חוּבֶּה?" התעניינה בשלומה. שלוש המילים הבנאליות העלו גלי חום בבטנה. השפה הפרסית שזמן כה רב לא התנגנה באוזניה הניפה אותה היישר לחיק המשפחה.
"הָלֵם חוּבֶּה, אני בסדר," צהלה ופניה לבשו חיוך.
לא היה גבול לאושרה של דודה אסתר מהצהרת הבריאות הטובה של אחייניתה. חמש שנים חלפו מאז התראו בח'ומיין. "הָלֵם בָּדֶה," מצאה לנכון לעדכן אותה במצב בריאותה הרופף, ותמר לא הריחה את ריח המלכודת. רק למחרת צנחה עליה ההבנה, ועמה צנח מצב רוחה.
בערב ישבה עם כולם סביב הסופרה ועששית הנפט והכירה טובה על עצת חברותיה לבוא ולהתענג על חומה של המשפחה. ארוחת הערב כללה מרק צח מועשר בשברי מצות. בעת הארוחה הגיעו מסעוד ומנשה, שני הילדים הבוגרים, ופניהם אורו למראה האורחת, שאותה זכרו מביקוריהם בח'ומיין בחופשות הגדולות מבית הספר. היא הבחינה בחותם הבגרות על פניהם. "כמה גדלתם!" קראה בהתפעלות, והם העבירו מבט גאה לאורך גופם. בעודם אוכלים, סיפרו לה שהם מנצלים את חול המועד לשעות נוספות בעבודה. בימי חול הם עובדים בשעות הבוקר בקיבוצים ובמושבים, ובערב לומדים.
הילדים הנושאים בעול הפרנסה נגעו ללבה. היא העבירה עיניה לאביהם, "דוד יוסף, יש לך עבודה?" שאלה בעניין.
התעניינותה נשאה חן בעיניו, והוא שש לפרט באוזניה את תמונת המצב. "ברוך השם, חוֹדָה בּוֹזוֹרְגֶה, אלוהים גדול. בהתחלה עבדתי במחצלות של התימנים. את יודעת, התימנים הגיעו ראשונים לפה. כשהם באו, לפני חמש שנים, הם מצאו פה רק כמה בתים מאבן, של הערבים שברחו. כל השאר היה רק קוצים בגובה שלך וסלעים ואבנים של בזלת. אז הם גרו באוהלים ובפחונים. היה להם קשה. בקיץ חם אש, בחורף קר קפוא. אנחנו, ברוך השם, במצב יותר טוב. לנו יש צריף. את רואה, חדר אחד. לא צריך יותר. התימנים, משפחת חרפוף, הקימו את המפעל למחצלות. היה לו ראש טוב, לחרפוף הזה. הוא ראה בית אבן גדול, זה היה של העזים והכבשים של כמאל אפנדי, והוא אמר: 'אפשר לעשות מזה מפעל.' כבר היה לו ניסיון מתימן. כל הילדים שלו עבדו באריגה, אז הוא לקח את הגומא מהחוּלָה, הביא את המשפחה שלו ועוד שלושים פועלים והם עובדים בזה. גם אני עבדתי שם, אבל עכשיו אני עובד בקרן קיימת. עבודה יותר קשה, אבל מקבלים יותר כסף. צריך בשביל הפרנסה. שיהיו בריאים, זה לא פשוט עם שישה ילדים."
את הלילה העבירה תמר בשינה משותפת עם עדת הילדים הקרקרנים, שהשתתקו בזה אחר זה על גבי שמיכת הפוך הפרסית הגדולה הפרושה על רצפת החדר. החדר שימש סלון, חדר אוכל וחדר שינה, כל תפקיד בעתו. על ארבע מיטות הסוכנות הצפופות, עם מזרני הקש הגסים, ישנו ההורים והבנים הגדולים. דלות החיים והצניעות הנכפית עליהם זעקו לעיניה. אבל מהר מאוד ניסכה בה תרדמה.
כשהשחר הסתנן אל הבית, פקחה עיניים מול ילד זב חוטם, כבן שלוש, שעמד ובחן אותה. היא חייכה אליו, אך מיד הכה בנחיריה ריח חריף של הפרשות גוף ליליות. היא קמה ממקום רבצה ופערה את החלון הקטן.
"הנה," פצחה דודה אסתר בהנחיות, תחליף לברכת בוקר טוב. "אלה מכנסיים ותחתונים, תחליפי לו, עזיזם. יוסי עושה פיפי כל לילה. ואלה חיתול ומכנסיים בשביל אברם, הוא עושה פיפי וקקי, אבל לפני זה צריך לרחוץ לו את הטוסיק המתוק והמסריח. אני מכינה ארוחת בוקר."
היא לא ידעה מה תעשה קודם האם תלך להתפנות או תמלא אחר מצוות הדודה? פעולת המעיים דחקה בה לצאת אל בור הספיגה שבחצר, שם השתרך תור של שכנים שמראה פניהם העיד על התאפקות ארוכה. בהגיע תורה הזדרזה בפעולת ההתרוקנות, שבה אל הפעוטות וביצעה את המוטל עליה.
"הואילי בטובך," פנתה אליה אסתר, "לקפל את הסדינים והשמיכות ולשים בערימה בפינה." כמי שמיומנת במלאכת הקיפול, ביצעה את המלאכה היטב. ערימת המצעים המקופלת היתה הדבר היחיד המסודר בחדר שהצטיין באנדרלמוסיה מופתית.
ארוחת הבוקר כללה כוס צ'אי עם מצות לחות, מרגרינה וריבה. "כמה טוב שבפסח לא צריך ללכת ל'לחמנו'," קרא מנשה בשמחה ובצע את המצה לשניים. "כל בוקר אנחנו רבים בינינו מי ילך להביא את הלחם," שיתף את תמר.
היא התיישבה בסמוך לסופרה והושיטה ידה אל הכוס, שריח התה הפרסי העולה ממנה איים להביאהּ לשיכרון חושים. אלא שהדודה עצרה את תנועתה. "הואילי בטובך, נהיד ג'ון, לתת חלב לשוּשי," וכבר תחבה לידה האחת תינוקת נחמדת וליד האחרת את בקבוק החלב. התינוקת הרעבתנית כילתה את החלב ותמר הצרה על התה שהתקרר ואיבד מטעמו. היא לגמה לגימות של החמצה, ובטרם סיימה הוטח לעברה מטר של מטלות בזו אחר זו, גשמי זעף מוסווים בפניות נימוס מתחנחנות מבית היוצר של שפת הנימוסים הפרסית.
יומיים תמימים שהתה בביתה של דודה אסתר. יומיים של התשת כוחות, יומיים שהבהירו לה כי אם ברצונה להמשיך לשרוד, עליה להימלט מן הצריף ולא להמתין לסיומם של שבעת הימים שתכננה לשהות במקום.
בבוקרו של היום השלישי השכימה שוב אל ריחות השתן והסחי, ועוד בטרם יתעוררו הקרקרנים, לפתה בידה את המזוודה, קרבה אל דודתה, שעמדה ליד הסמובר, ונפרדה ממנה לשלום. דודה אסתר נעצה בה עיניים משתאות, ופניה עטו מבע של מי שברגע אחד חמק ממנה מזלה הטוב. לא חלף רגע נוסף ואור ניצת בעיניה, "את לא יכולה לצאת בלי לשתות כוס תה חם ומתוק." היא מצצה את שפתיה בהנאה גלויה, כמו מצאה את המוצא ההולם.
אלא שהמוצא לא היה הולם דיו. "תודה, דודה, באמת שאין לי זמן, להתראות," הגיע המענה ובסיומו נעלמה הפיה הטובה.
מעולם לא חשה תמר את טעמה המתוק של יציאה לחירות כמו בעת היציאה מביתה של דודה אסתר בחג החירות הזה של שנת 1955.
29.
"מה קרה?" הדס טלטלה קלות את כתפה. "תגידי לי."
תמר ישבה על שפת המיטה והתייפחה לתוך כפות ידיה.
"מישהו מת?"
תמר הנידה ראשה.
"הנה, קחי נייר טואלט, תנגבי את הפנים. אהובה, תביאי כוס מים."
אהובה ניגשה עם הכוס.
"תמר, מי כמוני יודעת כמה החיים קשים. תאמיני לי שמה שקרה לך, ואני עוד לא יודעת מה קרה לך, הוא גמד קטן ליד הפיל שלי. אם תספרי לי, אני ירגיע אותך בעניין שלי. את תראי שיש דברים יותר גרועים והבכי הבוער שלך יתכּבּה. הנה, תשתי קצת מים, גם זה יעזור לך לכּבות אותו."
תמר מחתה את פניה וניסתה להביא את הכוס אל פיה, אבל הבכי התחדש. אהובה מיהרה לאחוז בכוס הרועדת בידה.
"היי, תראי מה את עושה, את מרטיבה לנו את הרצפה. זה לא יפה, ילדה רעה."
תמר גמלה לאהובה בחיוך עצוב של הכרת תודה.
השתיים התיישבו לצדה. הדס אספה את כף ידה ואהובה חיבקה את כתפה. הדס דיברה ברכּות: "אנחנו החברות שלך. אנחנו מבטיחות לעזור לך, תסמכי עלינו."
"בטח," חיזקה אהובה את דבריה. "תגידי לי מי זה ואני ישר הולכת אליו. אני יראה לו מה זה לפגוע בחברה שלנו."
תמר נטלה שוב את הכוס, החליקה את המים לגרונה והפקידה אותה בידה של אהובה. "אתן באמת חברות טובות, עוטפות אותי כמו שמיכה חמה," אמרה בשפתיים רועדות. "לא צריך ללכת לאף אחד. אבל החיים שלי נגמרו."
הן המתינו למוצא פיה. הן ידעו כי לארוחת הערב כבר לא יספיקו להגיע, אבל הדבר לא הטריד אותן. תמר נאנחה ולרגע ארוך השתרר שקט מתוח.
"אין לי חיים. אני מאורסת לאדם הלא נכון."
"מה? את מאורסת? ממתי? למי?" נרעשו השתיים.
"מאז שנולדתי."
"אני לא מאמינה!" קראה אהובה. "חְמוֹ פִלְקֶרְס אוּמוֹ וּזְגַרֵית עַלִיהַ. העוּבר נמצא עדיין בבטן אמו וכבר משמיעים צהלולים לכבודו. לאן הם מיהרו ההורים האלה שלך? איך זה שקבעו לך עם מי תתחתני?"
תמר פלטה אנחה. "כשנולדתי הגיע אח של אמא לברך אותה. הוא הסתכל בתינוקת וביקש ממנה שתבטיח לו שהבת הזאת שלה תתחתן עם הבן שלו, שהיה אז ילד בן שמונה. הלידה של אמא היתה קשה וכל מה שרצתה זה לנוח. לא לחשוב, לא להתווכח. אז היא הבטיחה לו ונרדמה, וזה הפך לנדר. לפני ששלחו אותי מהבית בגיל שתים עשרה וחצי, חגגו לי חגיגת אירוסים בלי שהבנתי שאני המאורסת ובלי שהארוס היה איתנו, כי יעקב היה בקיבוץ ואני בח'ומיין. ואלוהים אדירים, אני לא אוהבת אותו "
אהובה גלגלה עיניים. "יעקב? מהקיבוץ? בגלל זה הוא הביא אותך משער עלייה? איזה סיפור. הם כאלה פרימיטיביים ההורים שלך. בא לי לחנוק אותם. אבל את עכשיו בישראל. פה זה לא אותו דבר. את לא צריכה לקחת ברצינות את השטות הזאת שעברה בין האמא שלך הישנונית לדוד המפגר שלך."
"תמר, למה העניין הזה עולה עכשיו?" שאלה הדס.
"אתן זוכרות את יום ההולדת שלי בשבוע שעבר. התרגשתי מההפתעה שהקבוצה הכינה לי. אצלנו בח'ומיין אף פעם לא חגגנו יום הולדת."
"כן, את אמרת לנו, גם אצלנו במרוקו לא חגגו יום הולדת," אמרה הדס. "זה מנהג שקיבלנו מהוותיקים בקיבוץ. לא רע, נכון? אמרתי לך שיש פה גם דברים טובים. אבל מה זה קשור למה שקרה היום?"
"היום כשישנתן בצהריים, אני שכבתי וקראתי מילים מהמחברת, ופתאום הראש של יעקב היה בחלון. הוא סימן לי לצאת."
"הוא עוקב אחרייך כל הזמן. חבל מאוד שלא הרשית לי לעצור אותו," התפרצה אהובה.
"אהובה, אל תקטעי אותה. תני לה לדבר," ביקשה הדס, ואהובה הרימה ידיים בכניעה.
"רציתי שמישהי מכן תהיה ערה ותצא איתי. לא רציתי להיות איתו לבד. אבל אתן ישנתן. אז יצאתי. ואז הוא אמר לי, 'תנעלי נעליים ותבואי.' חזרתי לחדר והרגשתי כמו בובה שמושכים אותה בחוט ולוקחים אותה לאן שרוצים. נעלתי נעליים לאט לאט ועשיתי גם רעש וקיוויתי שמישהי מכן תתעורר, אבל המשכתן לישון. יצאתי. הוא הלך ואני אחריו. הגענו לגורן. הוא דיבר אלי במילים טובות, בפרסית: 'מזל טוב, נהיד ג'ון, את כבר בת שבע עשרה, עשו לך חגיגת יום הולדת יפה. אני שמח שנקלטת יפה בקיבוץ ושאת מסתדרת בכלל לא רע. כולם אוהבים אותך כאן. החיים בקיבוץ יותר טובים מהחיים באיראן.' הוא לא שאל אותי שום דבר. הוא רק דיבר ודיבר ואמר שאני יפה ופתאום אמר, 'אני יודע שקיבלת צו ראשון מהצבא. ואת יודעת שאנחנו מאורסים. אז את לא הולכת לצבא. הגיע הזמן שנתחתן.'"
"להתחתן?" קראה אהובה, "הוא משוגע? איפה הוא חי? באיראן? עוד לא יצא איתך, עוד לא הכרתם אחד את השני וישר קופצים למיטה? סליחה, לחתונה?"
"ומה ענית לו?" שאלה הדס.
אהובה לא התאפקה. "אני הייתי נותנת לו שתי סטירות ואומרת לו, 'לך לעזאזל, אנחנו לא מאורסים ולא בָּטיח, תחזור לאיראן וקח לך משם ילדה בת שתים עשרה ותתחתן איתה ותעשו זְגַרֵת, צהלולים, ותעזוב אותי בשקט.' איזה חוצפה!"
"מה ענית לו?" חזרה הדס ושאלה.
"הוא לא חיכה לתשובה. אני כל הזמן שתקתי. אחרי שזרק עלי את הפצצה אמר שאחרי שנתחתן יהיה לנו טוב ביחד, נחיה חיים טובים בקיבוץ, נקבל חדר משפחה ונגדל את הילדים שלנו כאן."
"לגדל את הילדים, פחח... את בעצמך ילדה, על מה הוא מדבר, המכוער הזה? למה שתקת ולא הראית לו מאיפה משתין הדג?"
"אהובה, אני הייתי המומה. זה בא עלי כמו בומבה על הראש. לא יצאו לי מילים מהפה."
"אז מה הוא הבין, שאין צבא ואתם הולכים להתחתן?"
"אני הסתכלתי לכל הצדדים, חיפשתי מישהו שיציל אותי מהמטורף הזה, אבל היינו לבד בגורן. הרגשתי שאני בסכנה. פתאום לקחתי את הרגליים וברחתי. רצתי בכל הכוח עד שהגעתי הנה."
"והוא? מה הוא עשה, רדף אחרייך?"
"לא, הוא צעק, 'נהיד, חכי, לאן את רצה? תעצרי. בואי נדבר.'"
"נדבר, פחח... הוא לא נתן לך להגיד מילה, דיבר ודיבר, ופתאום 'בואי נדבר'. חתיכת צבוע."
"כשהוא צעק, הפחד שלי גדל. ברחתי כמו מחיה בג'ונגל."
"הוא באמת לא בן אדם. איזה בן אדם מתנהג ככה? מאורסת, נתחתן, מה הוא חשב לעצמו? שהוא יגיד לך, ואת תגידי אמן? אתם לא זוג. אפילו זוגות גרביים נפרדים בַּמכונת כביסה וכבר לא מוצאים אחד את השני. במכונת כביסה של הקיבוץ הפרידו ביניכם כבר מהסיבוב הראשון. אין זוג, חאלס."
"אהובה," קטעה אותה הדס, "צריך לחשוב איך לעזור לתמר."
"תשאירו את זה לי," אמרה אהובה בנחישות. "אני הולכת אליו, להִיש דְל כְלַה, לפרא אדם, ומאיימת עליו שאם הוא לא יפסיק להטריד את החברה שלי, אני אתלונן עליו וישר יסלקו אותו מהקיבוץ. הוא יודע יפה מאוד איזה כוח יש לתלונה שלי."
"לא, אל תלכי אליו," לפתה תמר את זרועה. "זה לא כזה פשוט. יש יותר מדי אנשים בסיפור שלי. חוץ מיעקב וממני, יש גם את ההורים שלי וההורים שלו. אני לא רוצה שבגללי תתחיל מלחמה במשפחה שלנו."
"אני לא מאמינה שאת אומרת את הדברים האלה. את הולכת להיכנס איתו מתחת לחופה רק כדי לשמור על שלום בית במשפחה המפגרת שלך?"
"לא, אהובה, חס וחלילה, אני מוכנה למות ולא להתחתן עם בן אדם שאני לא אוהבת. חוץ מזה... המשפחה שלי לא מפגרת."
הדס נקטה גישה אופטימית: "אני מציעה שכרגע תמר לא תגיב. הוא בסך הכול רוצה להתחתן איתה, לא לקלקל לה, והוא באמת חושב שיהיה לה טוב איתו. הוא רק חושב שמה שקבעו ההורים זה מה שיהיה. יכול להיות שיש לו קצת שכל בראש והוא יבין שטעה ושאין לו שום סיכוי עם תמר. ככה העניין ייפתר מעצמו."
"אל תהיי תמימה, הדס. אני מכירה את היצורים האלה עם התיאבון הגדול. כשרואים ארוחה טובה על השולחן, הם יעשו הכול בשביל לטרוף אותה," הרימה אהובה את קולה.
"נכון, מה שאת אומרת יכול לקרות. במקרה כזה הוא יזמין את תמר לשיחה נוספת, ואז תמר כבר לא תהיה המומה והיא תענה לו כמו שצריך ותסגור לו את התיאבון."
"יאללה, תמר, בואי נשמע מה את מתכוונת לענות לעלוקה הזה."
"אני מפחדת להישאר איתו לבד. אני לא יודעת מה הוא יעשה כשישמע שאני לא מסכימה. הכבוד שלו ייפגע. הוא דיבר איתי כאילו הוא קובע הכול ולי אין זכות להגיד שום דבר, ופתאום הגלגל מתהפך ואני מחליטה ואומרת לא? זה מצב קשה ואני לא יודעת מה הוא מסוגל לעשות."
"תמר, תשמעי, העברית שלך, היא יותר טובה משל כולנו. כבר אין לי מה לתקן לך," אמרה הדס.
תמר הדפה את המחמאה, "אני כבר שנתיים כאן. כולנו מדברות עברית טובה. לפעמים מערבבות עם מרוקאית, אבל זה מעשיר לנו את השפה."
"טוב, בנות, אל תתרחקו מהנושא," קטעה אותן אהובה. "בואו נחשוב ברצינות. אני מסכימה איתך שהוא עלול לפגוע בך. אז בדיוק בשביל זה יש לך חברות ולי יש תוכניות."
"מה?" שאלו השתיים פה אחד.
"פשוט מאוד. אם הוא יזמין אותך לשיחה נוספת, הוא בטח יקבע איתך בגורן, כי הוא בוחר במקום שהוא בטוח שתהיו בו לבד. כשהוא יקבע איתך את הפגישה, את תדאגי ליידע אותנו, והדס ואני נגיע לפניכם לגורן ונתחבא מאחורי ערימה של קש ונוכל לשמוע ולהציץ ובמקרה הצורך להגיב. אם הוא רק ייגע בך באצבע הקטנה שלו, אנחנו נתנפל עליו והוא לא יעיז להטריד אותך עוד פעם."
"יופי של רעיון," צהלה הדס, "אני מרגישה כמו בסרט פעולה. מה דעתך, תמר?"
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
