-39-
חודש העבודה הראשון אצל ארקדי גאלקין לא היה שונה במיוחד מהעבודה באקווינה. פול עבד שעות רבות, וזה לא מצא חן בעיני טטיאנה, אבל עכשיו היא לא יכלה להתלונן, כי זאת היתה החֶברה של אבא שלה.
באחד הימים, בדרך לעבודה, הטלפון שלו צלצל, והוא הופתע לראות שברני קובאן הוא שמתקשר אליו.
"מה נשמע, ברייטמן?"
"הכול בסדר, תודה רבה."
"יש לך זמן לשתות משהו אחרי העבודה?"
"אממ, בטח. רעיון טוב. מחר?"
"מוקדם ככל האפשר."
מה ברני רוצה? אולי הוא ינסה למשוך אותו בחזרה אליו? "אוקיי, בסדר גמור. באומאלי?"
"אלא איפה?" אמר ברני. "יש לי חבר שאני רוצה שתכיר."
פול נמלא סקרנות. למה ברני רוצה להיפגש איתו, ומי החבר שהוא רוצה להכיר לו? הוא ידע שלא מדובר במפגש חברתי בלבד. אבל במהלך יום העבודה היה טרוד כל כך, שתייק את העניין במוחו ושכח ממנו.
קצת לפני השעה שתים עשרה נקש מר פרוסט במשקוף המשרד שלו. "אה, פול," הוא אמר. "תקנה סְטְראטְפוֹר טֶק. עד חמישים מיליון דולר."
"למה?"
"סטראטפור טק," ענה מר פרוסט. "אתה מכיר אותם?"
"בטח." סטראטפור טק היתה חברת הזנק בתחום אבטחת סייבר. "אבל מה הסיבה? לכבוד מה?"
"פשוט תקנה."
"אתה יכול לשלוח לי את התחקיר?"
"זאת הוראה ישירה של הבוס. חמישים מיליון דולר על סטראטפור טק."
"אני לא..." לחייו של פול התחילו להתלהט, "אני צריך קודם כול לראות את התחקיר, להבין את ההיגיון. אם אני ממונה על מניות אמריקאיות, אני אחראי לכל התיק. ואני לא קונה או מוכר מניות בלי שיש לי סיבה טובה."
מר פרוסט נעץ בו מבט ארסי. "אתה לא צריך 'היגיון'." הוא סימן מירכאות פסקניות באוויר. "מר גאלקין מבקש שתקנה. זה ה'היגיון'."
"מצטער," אמר פול. "אם מר גאלקין רוצה להסביר, אשמח לשמוע."
בארשת זועמת אך מאופקת יצא פרוסט מהמשרד, ופול תהה למה המנהל הבכיר החליט לבקש זאת פנים אל פנים, ולא במסרון או בדוא"ל. ולמה הוא להוט כל כך לרכוש מניות בחברת ההזנק הקטנה הזאת. מוזר.
כעבור כמה שעות ראה פול את ג'ייק לארסן משתחל למעיל הצמר השחור שלו, עומד ללכת בסוף יום העבודה. הוא החליט להזמין אותו לשתות משהו.
"אני לא שותה אלכוהול," אמר לארסן. "אבל בשמחה אשתה איתך ג'ינג'ר אייל כמובן."
הם עמדו בשתיקה במעלית היורדת. לארסן היה רזה וגבוה, ונראה שהוא שומר על כושר כמו רוב העובדים במשרדים הפיננסיים במידטאון. אלא שהוא גם נראה עצבני במיוחד. אנשים נכנסו למעלית ויצאו ממנה, ושניהם המשיכו להביט קדימה בלי לפצות פה.
במבואה אמר פול, "טוב, תלוי במגבלות הזמן שלך, אבל אנחנו יכולים גם לקפוץ לפיצרייה הקרובה. זה יהיה בסדר?"
"מושלם."
בפיצרייה היה ריח נהדר, ופול היה רעב, אבל לארסן אמר שהוא כבר קבע פגישה לארוחת ערב אולי בת זוג? פול העדיף לא לחטט. לכן פול הזמין רק קולה זירו, ולארסן הזמין ג'ינג'ר אייל. הם לקחו את כוסות הנייר אל השולחן היחיד שהיה פנוי. פול פינה ממנו כמה קרומי פיצה, זרק אותם לפח וחזר לשולחן.
"אז אתה כאן כבר שבועיים בערך, מה?" שאל לארסן.
"נכון."
"ואתה נהנה?"
פול משך בכתפיו. "בטח. דומה מאוד למקום העבודה הקודם שלי, אבל האחריות שמוטלת עלי הרבה יותר גדולה."
לארסן שאל אותו על אקווינה, ופול סיפר לו. תוך כדי דיבור נזכר שהסכים להיפגש למחרת עם ברני, ותהה במה מדובר.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל פול.
"כן, בטח."
"מר פרוסט רוצה שאני אשקיע חמישים מיליון דולר באיזושהי מניה, שנראית לי די על הפנים."
"הוא לא אמר לך למה?"
"לא."
"הוא שאל אותך? או ציווה עליך?"
"זאת הוראה מלמעלה, ככה פרוסט אמר."
"וביצעת אותה?"
"עדיין לא. כך שאולי כבר פישלתי."
לארסן צחק, אבל בקולו היה משהו מתוח. הוא לגם מהמשקה שלו. "תשמע, רוב העסקות שלך כאן יהיו בדיוק כמו במקום העבודה הקודם שלך. הן ייראו לך הגיוניות. אבל מדי פעם יבקשו ממך לעשות משהו, ותהיה לזה סיבה, אבל לא יגידו לך מה היא."
"מה זאת אומרת?"
לארסן העיף מבט סביב, לגם שוב ואמר, "בינינו, כן?" הוא העביר את אצבעו על שפתיו בתנועת רוכסן.
"אוקיי."
"מר פרוסט אמר לי היום לקנות כמה נכסי נדל"ן בניו מקסיקו, שנראים לי לא לעניין. זאת אומרת, מקום נידח, שבקושי אפשר למצוא אותו על המפה. וכשלחצתי עליו וביקשתי הסבר, הוא אמר שהממשל עומד לפתוח שם מפעל חדש לבדיקת כטב"מים. ואף אחד עוד לא יודע את זה."
"אז מה אמרת?"
לארסן הניד את ראשו. "יש לי תוכנית, אבל אני עוד לא יכול לספר לך. אני מנסה לעשות את הדבר הנכון, אבל זה לא קל."
"יש להם מידע פְּנים?"
לארסן הניד את ראשו. "אני לא יכול להגיד לך יותר מזה. כבר עכשיו דיברתי יותר מדי. אבל אתה לא תספר לאף אחד על השיחה הזאת, נכון?"
"ברור שלא, אמרתי לך. אני מבטיח..."
"אני חייב לזוז." לארסן רוקן את שארית הג'ינג'ר אייל וקם. "אין לי ברירה, אני חייב לסמוך על ההבטחה הזאת," אמר, כמדבר לעצמו, ויצא מהפיצרייה.
-40-
הפאב של אומאלי היה ברחוב 48 מערב, בין השדרה החמישית לשישית, מול מרכז רוקפלר. מעליו היה שלט ניאון אדום עם פרסומת למַגֶדֶת עתידות שמתַקשרת עם העולם שמעבר. מחוץ לפאב היה דוכן נקניקיות, ופול הרגיש שעוד רגע הוא מתפגר מרעב. הוא קנה נקניקייה וטרף אותה, ותוך כדי כך שפך רוטב בצל כתום על חזית חולצתו הלבנה. במהירות לקח מפיות מהדוכן והשתדל לנגב את הנוזל כמיטב יכולתו.
בתוך הפאב היה חשוך, עד כדי כך שהוא התקשה למצוא את ברני. בסופו של דבר ראה שהוא יושב עם מישהו באחד מתאי הישיבה, העשויים עץ כהה. ברני לבש חולצה צהובה מכופתרת עם עניבת פרפר אדומה בדוגמת פייזלי, כך שנראה כמו בובת תצוגה בחלון ראווה, בתוספת כרס. מולו ישב גבר שנראה מבוגר ממנו, בעל שיער אפור קצוץ ואוזניים גדולות. לחייו ואפו היו סמוקים כאילו עברו שפשוף עז, ותספורתו הקצרה לא היתה אופנתית. הוא לבש חליפה ועניבה חסרות כל אופי.
ברני הציג אותו כמארק אדיסון, חבר ללימודים מאוניברסיטת פנסילבניה. ברני העיף מבט בכתם שעל חולצתו של פול, אבל לא אמר כלום. אדיסון הזמין בורבון עם סודה, פול הזמין ויסקי עם קרח, וברני אמר, "אני לא נשאר. מארק רוצה לדבר איתך." ברני קם. "אם תחליט מתישהו שאתה רוצה לחזור, תשלח לי דוא"ל."
"תודה, ברני."
בזמן שחיכו למשקאות שלהם, דיברו שני הגברים במבוכה על קבוצת הניקס. ואז סיפר אדיסון לפול שהוא עובד באף בי איי הבולשת הפדרלית.
פול הביט בו בעיניים פעורות. "מה זאת אומרת...?" אמר.
המשקאות שלהם הגיעו. אדיסון הנהן בתודה אל המלצר ולגם ארוכות מהבורבון. פול לגם קצת ויסקי. כשהמלצר המשיך הלאה, אמר אדיסון, "אתה מתחתן עם משפחת גאלקין."
"ואתה רוצה... לאחל לי מזל טוב?"
אדיסון התעלם מההערה. "אתה יודע משהו על אוליגרכים רוסים?"
"הוא אוליגרך?" שאל פול בחיוך. "יש מחלוקת מסוימת על כך."
"אני חושש שכן."
"ומה זה אומר בעצם?"
"הם לא בחורים טובים, פול."
"אני יודע מה זה אוליגרך," אמר פול. "מה אתה רוצה?"
"אתה חלק מהמשפחה. אתה תתקרב אל גאלקין עצמו. זה יכול להועיל לנו מאוד."
"באיזה אופן?"
"אתה תשמע כל מיני דברים. אנחנו רוצים שתדווח לנו על כל דבר שעלול לפגוע בביטחון הלאומי, זה קודם כול."
"אה, יש עוד דברים? אני לא יודע מה אתם רוצים שאני אעשה, אבל התשובה היא לא. זה דבר ראשון. ודבר שני, אתה חושב שגאלקין יספר לי על השיחה האחרונה שלו עם הקרמלין? בהנחה שיש שיחות כאלה בכלל. להערכתי, הוא יספר לי איך המבשלת שלו מכינה את הלחם הרוסי הכי טוב בעולם וזה נכון, דרך אגב. מעבר לזה..." פול הרים את גבותיו והניד את ראשו.
"במשך הזמן ייוודעו לך הרבה פרטים על העסקות שהוא עושה. וככל שהוא יכיר אותך, הוא יסמוך עליך יותר."
פול לגם ארוכות מהוויסקי והניח את הכוס בנחישות על שולחן העץ. "התשובה היא לא, מר אדיסון," הוא אמר. "אתה מבקש ממני לפעול נגד אשתי לעתיד ונגד אביה, שהיא אוהבת מאוד, ושהוא החותן שלי לעתיד. אני לא טיפוס כזה."
אדיסון החליק את כרטיס הביקור שלו על השולחן. "תשמור את זה בארנק, למקרה שתשנה את דעתך."
פול דחף את הכרטיס בחזרה. הוא לא רצה להסתכן בכך שטטיאנה תחפש משהו בארנק שלו ותתהה למה יש לו כרטיס ביקור של מישהו מהבולשת הפדרלית. "לא, תודה."
"טוב, אתה יודע איך להשיג אותי," אמר אדיסון. "תתקשר אל ברני."
-41-
כשפול הגיע הביתה, טטיאנה כבר היתה בבגדי שינה, כלומר, בתחתוני בוקסר של פול וחולצת טריקו לבנה קטנה. היא ישבה אל שולחן המטבח ופתחה מכתבים וחשבונות בסכין מכתבים קטנה, עשויה מזהב ועטורה אבני חן, שבה השתמשה תמיד. באחת הפעמים, כשפול התפעל מהסכין ושאל אם היא מטיפאני, סיפרה לו טטיאנה שהסכין היתה שייכת לצאר ניקולאי השני.
עכשיו, כשנכנס לדירה, טטיאנה כמעט לא הביטה בו. פניה היו זעופים. אולי היא כועסת מפני שחזר בשעה מאוחרת כל כך? הוא שלח לה מסרונים לאורך הערב ועדכן אותה איפה הוא, כך שהיא בוודאי לא הופתעה מהאיחור.
"עם מי נפגשת?" שאלה.
הוא היסס. "ברני."
"ברני? למה? אתה חושב לחזור לעבוד אצלו?"
"אממ, הוא באמת ביקש ממני," ענה פול. זה לא היה שקר.
"תמיד תחזור מהעבודה מאוחר כל כך?" שאלה. היא כבר חיסלה חלק די גדול מבקבוק הוויספרינג אנג'ל, וגם עישנה במרץ את הסיגריה האלקטרונית.
הוא חשב למזוג לעצמו קצת ויסקי, אבל החליט ששתה מספיק אלכוהול לערב אחד. הוא היה צמא. הוא מזג לעצמו כוס סודה ולגם בתאווה.
"רק אם יהיו לי פגישות אחרי העבודה, ואני מקווה שזה לא ייהפך להרגל."
"ואם אני ארצה לאכול איתך ארוחת ערב?" היא לגמה מהיין האדום.
"את מכירה את התחום שלי, מותק. רוב הערבים אני עובד עד שבע או שמונה."
"אז אין ארוחות ערב?"
הוא משך בכתפיו. "ארוחות ערב מאוחרות?"
היא שרבבה את שפתה התחתונה. "לא כיף איתך." היא שאפה מהסיגריה האלקטרונית.
"מצטער. היה יום ארוך. אבא שלך הוא לא בוס קל."
"אף פעם לא אמרת דבר כזה על ברני."
"ברני לא הפיל עלי משימות כאלה."
היא נאנחה, כתפיה נשמטו ודמעות עלו בעיניה.
"מה קרה?" שאל פול וליטף את גבה.
"מצטערת. אני מצוברחת."
"בגלל האיחור שלי?"
"בגלל אבא."
"מה, רבתם?"
היא הנהנה.
"בגלל החתונה?"
הוא ידע שאלינה משתוללת בכל מה שקשור לתכנון החתונה. היא שכרה מתכננת חתונות מקצועית והתעקשה לערוך לטטיאנה חגיגה שלא היתה כדוגמתה. אלינה רצתה אירוע מנקר עיניים, משהו שיהמם את חבריהם האוליגרכים. היא רצתה לדון בכל פרט ופרט של הטקס, מקיר הפרחים שתכננה לעשות ועד המעצבת של השמלה שלה עצמה האם לקחת את שרה ברטון, שתכננה את השמלה של קייט מידלטון? או את דיוויד ואליזבת עמנואל, שתכננו את שמלת החתונה של ליידי דיאנה? אבל דיאנה התגרשה בסוף, נכון? ומי תכנן את השמלה של קים קרדשיאן? פול ציין שגם קים התגרשה, מקניה וסט.
אחרי זמן קצר כבר היה ברור שאלינה וארקדי מתייחסים לחתונה כאל אירוע שלהם, שחייב להיות מפואר. היו דיונים איזה זמר לשכור ליידי גאגא? אלטון ג'ון? סטינג?
אבל בעיקר אלינה היא שעסקה בלי הרף בתכנון האירוע. ארקדי לא התעניין במיוחד.
"ברור שבגלל החתונה. אלא מה?" ענתה טטיאנה.
"תרשי לי לנחש," אמר פול בניסיון להקליל את האווירה. "יש ויכוח באיזה טעם תהיה העוגה?"
טטיאנה שאפה ארוכות ונשפה ברוגז. "פאפא רוצה שאני אענוד את הטבעת של סבתא שלו, שנראית מגוחכת," אמרה. "היא מגושמת ונראית ענתיקה. ממש לא הסגנון שלי. אבל הוא אומר שזאת ירושה משפחתית."
פול חשב בלבו, אני לא נכנס לזה.
"וזה עוד לא הכול," המשיכה לאחר שרוקנה את הכוס ומילאה אותה מיד מחדש. "הוא אמר שהוא רוצה להזמין את שלוש הנשים הקודמות שלו, ואלינה התפוצצה."
"אבל חייבים לפחות להזמין את אמא שלך, לא?" היא גרה במוסקבה, זכר פול.
טטיאנה הנהנה ולגמה עוד יין. "אלינה שונאת את אמא שלי. כי מאמא קוראת לה 'הנחש'."
"הן לא חייבות לשבת יחד."
"אלינה ממש מגזימה. אבל היום היא כבר עברה כל גבול. היא אמרה שאם אמא שלי תהיה שם, היא לא תבוא. אין לי כוח לזה יותר."
פול חשב רגע ואמד את מצוקתה של טטיאנה. "תקשיבי, דושנקאיה. הכול יהיה בסדר. יש לי רעיון שיָשים לזה סוף."
היא הרימה את מבטה אליו, ושביב תקווה נראה בפניה. עיניה התחננו אליו שיגאל אותה מייסוריה.
"אולי פשוט ניגש לעירייה?" אמר.
"מה זאת אומרת?"
"נכנסים לעירייה, חותמים על מסמכים, מחליפים נדרים וזהו, אנחנו נשואים. מה דעתך? בלי מסיבת חתונה, בלי נשים לשעבר. פשוט ניכנס לשם, את ואני, ונעשה את זה."
"ברצינות?" להפתעתו, היא חייכה.
"את יודעת שאני לא מתלוצץ בנושאים כאלה."
"בלי שום מסיבה?"
"אולי איזו מסיבה בהמשך, אבל לא חתונה. בלי שמלת חתונה, בלי ויכוחים אם צריך רבי או כומר רוסי אותודוקסי, בלי עוגה של עשר קומות. בלי ליידי גאגא."
"באמת? אתה מתכוון ברצינות?"
"נשבע לך." הוא צחק ונגע בלחייה באהבה. וכמה נפלא לראות כבר עכשיו כמה את מאושרת, חשב.
"פאשה! הורדת לי כזה עול מהכתפיים."
באותו לילה, כשצחצח שיניים והתכונן לשכב לישון, נשמע צליל קצרצר בטלפון. מסרון. הוא הוריד את מבטו וראה שזאת הודעה מיוג'ין פרוסט.
מכונית תאסוף אותך בשבע בבוקר, בחזית הבניין שלך, ותיקח אותך לטיטֶרבּורו. תבטל כל פגישה שקבעת למחר.
פול קרא את ההודעה כמה פעמים. טיטרבורו, ידע, הוא נמל תעופה פרטי בניו ג'רזי, במרחק חצי שעת נסיעה. זאת אומרת, יש להניח שייקחו אותו למטוס של גאלקין. אבל בשביל מה? הוא היסס רגע, ולבסוף הקליד, לאן אני טס?
שיקגו, הגיעה התשובה.
לכמה זמן? הקליד.
הוא חיכה דקה, שתיים. שום תשובה לא הגיעה.
הוא רצה לשאול את טטיאנה מה דעתה על הפקודה של מר פרוסט ובמה מדובר, אבל היא כבר עטתה את מסכת העיניים בסגנון אודרי הפברן ב"ארוחת בוקר בטיפאני" סאטן טורקיז עם ציור של ריסים זהובים ופול לא רצה להטריד אותה.
-42-
מאחר שלא היה לו מושג כמה זמן ישהה בשיקגו, החליט לארוז ליומיים, למקרה שיצטרך לישון שם. לאן בשיקגו ועם מי ייפגש ולמה לא היה לו מושג. מר פרוסט היה נחוש בדעתו לשמור על מסתורין כנראה.
בשבע בבוקר בדיוק נעצרה שברולט סַבֶּרבֶּן שחורה ליד המדרכה בחזית הבניין של טטיאנה. איש לא היה במכונית מלבד הנהג, שלא היה מוּכּר לו. פול מסר לו את תיק הבגדים ונכנס למכונית עם תיק העבודה. הנהג לא פצה פה במהלך חצי השעה שבה נסעו לניו ג'רזי. השברולט נעצרה בשער נמל התעופה, והמאבטח ביקש לראות תעודות מזהות של פול וגם של הנהג. הוא בדק ברשימת המבקרים, מצא כנראה את שמו של פול, ואותת להם שייכנסו. השברולט נסעה על האספלט אל המקום שבו חנה המטוס כלי טיס בוהק, בצבעי כחול ולבן, שהיה קטן ממטוס סילון מסחרי. כנראה המטוס הפרטי של גאלקין. או אחד המטוסים שלו.
הנהג ניגש אל הצד של פול, פתח את הדלת והמשיך לאחוז בה כשפול יצא. אחר כך פתח את תא המטען, הוציא את תיק הבגדים של פול והושיט אותו למישהו שהמתין שם ולקח אותו בלי לומר מילה.
בחורה עם אייפד נופפה לפול ואותתה לו שייגש אל כבש המדרגות של המטוס. "הַיי, מר ברייטמן," אמרה, כאילו היא מכירה אותו. שחורת שיער ונאה, ממוצא אסיאתי. "ברוך הבא לטיסה."
פול פסע בעקבותיה במעלה המדרגות ואל תא הנוסעים.
"אתה במושב ארבע," היא אמרה.
הוא מצא את המושב שלו בחלק הקדמי של תא הנוסעים, מושב מרופד עור לבן ורך, שניצב לבדו מול חלון גדול. הוא התיישב וחיפש במבטו את גאלקין, אבל לא ראה אף אחד. הוא היה הנוסע הראשון. אבל יש לשער שלא יהיה היחיד. הוא ראה ספת עור לבנה ארוכה. בחלק האחורי היה שולחן אוכל, מכוסה במפה לבנה וערוך לסועד אחד, עם כוסות בדולח וסכו"ם כסף.
הוא פתח את תיק העבודה שלו, שלף את המחשב הנייד, הפעיל אותו ומצא חיבור רשת. הוא בדק דוא"לים וחיפש משהו מיוג'ין פרוסט. כלום. הדיילת, שאמרה ששמה רובין, ניגשה ושאלה אם הוא רוצה לשתות משהו קפה, תה או מיץ. או מים מינרליים או מוגזים.
העבודה שלה בוודאי לא היתה קלה. יש לשער שהגיעה אל מנחת המטוסים לפני עלות החמה, כדי לפקח על ההסעדה, להזמין קפסולות קפה, לשטוף את הכלים, ולהקפיד כל הזמן על חזות מושלמת ועל נימוס של דיפלומטית.
"מי עוד יטוס הבוקר?" שאל פול והשקיף מבעד לחלון אל האספלט.
"מר גאלקין וכמה מהעוזרים שלו," אמרה רובין. "הם אמורים להגיע בתוך חצי שעה." היא העיפה מבט בשעון היד שלה וחייכה בעידוד. כעבור יותר משלושים דקות ירד ממרומים מסוק רועם. קולו הלך וגבר, עד שנחת על האספלט, במרחק כמה עשרות מטרים. הדלתות נפתחו במהירות כשהלהבים האטו, וארקדי גאלקין הגיח מתוכו, ובעקבותיו ברזין, מנהל האבטחה, שנשא תיק עסקים. שני כפיפים נוספים יצאו מהמסוק, וגם הם נשאו תיקים. בחורים נאים, אחידים למראה, שפול לא הכיר. הפמליה של גאלקין.
גאלקין צעד על האספלט, עלה במדרגות ופרץ לתא הנוסעים, ורובין הדיילת מיהרה בעקבותיו. הוא לבש חליפה וכובע בייסבול עם סמל שפול כבר ראה פעם: כף רגל עם כנפיים, בלי כל שם. הסמל של אחד ממועדוני הגולף היוקרתיים ביותר בעולם, וינְגְד פוּט, הרגל המכונפת, שבמחוז וסטצ'סטר. כובע מתוחכם ביותר, אם כי חייבים להכיר את הסמל כדי להבין את משמעותו.
גאלקין פסע לעבר החלק האחורי של המטוס, ולכאורה לא הבחין בפול כשעבר. ניחוח קפה טרי התערבב בריח דלק מטוסים. במערכת הכּריזה הודיעה רובין שבעוד רגעים ספורים הם ימריאו. פול הסתובב וראה שגאלקין התיישב ליד שולחן האוכל שמאחור ועכשיו הוא שותה קפה. המחשב הנייד שלו היה מונח על השולחן שלפניו, ליד כלי הכסף והחרסינה.
זמן קצר לאחר ההמראה הוגשה ארוחת הבוקר. רובין שאלה שוב את פול אם ירצה קפה. הפעם ביקש אספרסו נטול קפאין. "כמה זמן תארך הטיסה?" שאל.
"שעתיים וחצי," השיבה רובין.
הדקות חלפו. במשך ארבעים דקות איש לא ניגש אליו מלבד רובין, מדי פעם, ולכן החליט להזמין ארוחת בוקר: חביתה פשוטה, בייקון קנדי, פירות יער. הארוחה הגיעה במהירות. בדיוק כאשר פול הרים אל פיו מזלג עם חתיכת החביתה הראשונה, ניגשה אליו רובין בעדינות. "מר גאלקין מבקש שתיגש אליו."
אחד הכפיפים הצעירים, שישב מול גאלקין, קם ופינה את מקומו לפול.
"פול, כמה טוב לראות אותך," אמר גאלקין. "איך עבודה חדשה מוצאת חן בעיניך?" הוא דיבר בחביבות ומצב רוחו נראה טוב. הוא לבש חליפה אפורה מפוספסת, חולצה סגלגלה ועניבה סגולה. על הכיסא שלצדו היה מונח התיק שלו.
"העבודה בסדר גמור," אמר פול. "החֶברה קטנה יותר מאקווינה, אבל זה לא חיסרון."
"ומשרד שלך?"
"יפה מאוד." פול רצה לבקש פרטים בנוגע לנסיעה לשיקגו, אבל חיכה עד שגאלקין יסיים את דבריו.
"אתה יודע איך רוסים מוצאים פטריות?"
השאלה הפתיעה אותו. "לא ממש," אמר. הוא ידע מטטיאנה שרוסים אוהבים פטריות מסוגים שונים ונהנים לחפש ולמצוא אותן בעצמם; אבל לא מעבר לכך. ובכל מקרה, איך זה קשור בכלל...?
"אנחנו אוהבים לחפש פטריות. כי... מרגישים שנהיים חלק מטֶבע. אם יש ריב עם מישהו, פשוט יוצאים יחד לחפש פטריות, ואז נהיים שוב ידידים. אבל צריך להיזהר מאוד. יש פטריות שקוראים אותם 'תאומים מזויפים': הם נראים טובים לאכילה, אבל מסוכנים. רעל חזק. אפילו מי שמומחה לחפש פטריות יכול לטעות. לפעמים מוצאים פטרייה שקוראים אותה אמנית מוות, שאפילו חתיכה פצפונת הורגת אותך." הוא נופף באצבעו. "אז אף פעם לא הולך לבד לאסוף פטריות ביער שלא מכיר, מבין? אם עושה דבר כזה, אתה יכול למות."
מה אתה מנסה להגיד לי? חשב פול. אבל רק אמר, "אוקיי."
"כשאתה קונה מניות בשבילי, אתה מחפש אוצרות נסתרים. אבל אתה גם מקשיב לעצה ממי שיודע."
"זה בקשר לסטראטפור טק?" פול התעלם מההוראה של מר פרוסט ועדיין לא פעל לפיה.
"כן. תקשיב לי," אמר ארקדי. "אני יודע שמניה נראית ישֵׁנה, אבל לא תמיד נכון מה שרואים. יש לנו מקור מצוין, אומר לנו סטראטפור טק תזכה חוזה גדול מאוד של ועדה לביטחון מולדת. בחודש הבא. בגלל חדשות אלה, מניה תזנק. אתה חייב לקנות את זה מהר, בלי שום משחקים."
"ארקדי, אתה ואני יודעים מה הסיכון. קוראים לזה מידע פנים ו... זה לא חוקי." פול נאלץ לרסן את עצמו כדי לא להוסיף את המילים "בארץ הזאת". הוא המשיך: "אם אני אקנה את המניה הזאת והיא תעלה כשיכריזו על הזכייה בחוזה, אתה יכול להיות כמעט בטוח שהרשות לניירות ערך תחקור את זה. ואני אלך לכלא. ואני לא רוצה ללכת לכלא. ואני בטוח שגם אתה לא רוצה."
גאלקין נעץ בו מבט אבל לא אמר כלום.
פול המשיך. "אם יש לך מקור בוועדה לביטחון המולדת, אסור לו להדליף לך מידע על חוזים עתידיים. נקודה. אם אתה מחליט להשקיע אך ורק על סמך מידע שלא פורסם בציבור, זאת עבירה."
גאלקין חייך אבל לא אמר כלום.
רובין התקרבה אל גאלקין עם מגש ועליו קערת כסף גדולה, מלאה פירות יער. "פירות יער, אדוני?" שאלה. גאלקין הנהן.
"תרצה קצפת על הפירות, אדוני? או שמנת עשירה? או קרם פְרֵש?"
גאלקין חייך בלי שום עליצות. "אני מוותר על שמנת היום, רובין." הוא טפח על כרסו. "אומרים שאני כבר כמו המפטי דמפטי."
אוזניים לכותל. בטנו של פול התכווצה.
"עוד דבר אחד," אמר גאלקין לפול. "ביום שני אני נוסע למוסקבה בשביל עסקים, ואתה בא איתי. תרענן רוסית שלך."
היה ברור שהשיחה נגמרה. פול קם וחזר אל המושב שלו.
המטוס נחת בשיקגו, וברגע שנעצר, קמו גאלקין ואנשיו ממקומם. גאלקין פסע לעבר היציאה בלי להעיף מבט לכיוונו של פול.
כשפול התכוון לקום ממקומו, ניגשה אליו רובין והושיטה לו כרטיס. "אממ, אתה חוזר לניו יורק, מר ברייטמן. בטיסת דלתא הבאה." הוא הביט בכרטיס. מחלקת תיירים.
-43-
פול הגיע הביתה במצב רוח רע. יום שלם התבזבז לו בגלל חותנו לעתיד. לפני שתחב את המפתח במנעול עצר רגע, כי מצד אחד רצה לכבד את הגבול שבין חיי הבית לחיי העבודה, ומצד שני השתוקק מאוד לחלוק עם בת זוגו את דעתו על הבוס הדפוק שלו.
טטיאנה קמה אליו במאור פנים כשנכנס הביתה. היא רצה אליו וחיבקה אותו. "יש לי חדשות טובות," אמרה בחיוך גדול. אבל ברגע שהבחינה במצב רוחו, חיוכה נמוג. "מה קרה?"
הוא טלטל את ראשו בזעף. "עדיף שלא תדעי."
"בחייך, פאשה, תספר לי."
הוא נשם עמוק. "טוב... האמת? עבר עלי יום מחורבן."
"אוי, לא. למה? מה קרה?"
"אממ... מה שקרה הוא שאבא שלך הטיס אותי עד שיקגו ובחזרה רק בשביל שהוא יוכל לדבר איתי בפרטיות במשך חמש דקות. הרגשתי שהוא מנסה ללמד אותי לקח. להשפיל אותי, להעמיד אותי במקום."
"אבל מה קרה בעצם?"
"הוא רצה שאני אקנה מניות מסוימות, אבל לפני הביצוע עשיתי תחקיר ו..."
"הוא אמר לך לקנות משהו, ואתה התעלמת מההוראה שלו?"
"התעלמתי? זה התפקיד שלי, טטיאנה. הוא היה יכול לחסוך לי יום שלם, אם הוא רק היה מתקשר אלי. הוא היה יכול לקחת אותי הצדה בארוחת הערב ביום ראשון..."
"טוב, אם זה התפקיד שלך, והבוס שלך אומר לך לעלות על טיסה מטיטרבורו, אז זה מה שאתה עושה, נכון?"
פול השתתק לכמה שניות והביט בה. "הוא כבר סיפר לך על זה, מה?"
טטיאנה הסמיקה. "הוא הזכיר משהו..."
"הוא לא צריך לספר לך מה קורה בעבודה."
"אבל... למה לא? אנחנו משפחה למה זה מטריד אותך?"
"כי הוא... מסית אותך. הוא משתמש בך כדי להשפיע עלי."
"לא, ממש לא. הוא סיפר לי כי הוא היה... מרוגז."
פול הרגיש שמריבה מכוערת עומדת לפרוץ ביניהם. הם מעולם לא רבו באמת, והוא לא רצה להיגרר לאירוע כזה. לכן רק טלטל את ראשו והציב במוחו מעקה בטיחות שלא יאפשר לו להיגרר לוויכוח.
"פאשה," היא אמרה בשקט עכשיו, "פאפא אומר שאתה לועג לו. המפטי דמפטי? משהו כזה?"
מעקה הבטיחות התפוגג בן רגע. "זאת היתה בדיחה מטופשת, ואמרתי את זה בחדר הקפה. ואת יודעת איך הוא יודע? כי כנראה יש לו שם מכשירי האזנה."
"או שמישהו סיפר לו, או לזֶ'ניה."
"ז'ניה?"
"יוג'ין פרוסט. אתה לא יכול לצחוק על אבא שלי. זאת אומרת, אני יכולה, ואני עושה את זה, אבל אתה לא יכול. באמת שלא. אתה לא רק עובד שלו, אתה החתן שלו לעתיד."
"נכון," הודה פול. "אבל אני יכול לדבר איתך בכנות? להטיס אותי לשיקגו ובחזרה בשביל שיחה של חמש דקות, זה מעשה... רודני. כמו עריץ. מוסוליני."
"אבא שלי מתנהג כמו לוחם כשצריך. הוא אדם שבנה את עצמו במו ידיו. הוא חייב להיות קשוח. אבל הוא יעשה הכול למען האנשים שהוא אוהב."
"במו ידיו...? אולי."
טטיאנה נרתעה. "מה זה צריך להביע?"
פול ראה שאישוניה מתרחבים ואדמומית עולה בלחייה. מיד התחרט על דבריו. "לא חשוב," אמר. "סליחה שאמרתי משהו."
"בגיל שלך הוא כבר היה מיליארדר." היא השתתקה. "אני מרגישה כאילו אתה מנסה ליצור ניכור ביני לבין אבא שלי, כי אבא שלך אכזב אותך. אני לא רוצה לעשות לך ניתוח פסיכולוגי, פאשה, אבל ככה אני מרגישה. ככה זה נראה. אל תכריח אותי לבחור אם להגן עליך או על אבא. אל תסית אותי נגד אבא שלי."
פול ראה את הוריו רבים המון פעמים, וכבר זיהה את המקצב, את נימות הקול, את הטענות והטענות שכנגד, את המהירות שבה ויכוח עלול לצאת משליטה. הוא לא רצה להגיע למצב כזה עם טטיאנה הם עוד לא התחתנו אפילו.
לכן רק משך בכתפיו. "בסדר, דושנקאיה. יכול להיות. אני אשתדל להיזהר יותר. ורק כדי שיהיה ברור, אני אסיר תודה לאבא שלך אבל לא על מה שהיה היום!" הוא אילץ את עצמו לחייך. "אה, ושכחתי לציין: הוא רוצה שאני אסע איתו למוסקבה. ביום שני."
"בשלב כל כך מוקדם!" היא חייכה. "כנראה הוא באמת חושב שאתה תותח."
"מי יודע מה הוא חושב."
"יש לך נשיקה בשבילי?" שאלה טטיאנה.
פול היסס לרגע. "כמובן," אמר, גחן אליה ונישק אותה.
"אני לא רוצה לריב איתך," אמרה.
"גם אני לא."
"רוצה כוס יין? אמרתי לך שיש לי חדשות טובות."
"בטח," אמר.
עד שהיא חזרה עם שתי כוסות היין משהו אדום בשבילו ורוזֶה בשבילה הוא כבר התחיל להירגע. "התפנה תור בעירייה, וישר תפסתי אותו."
הוא הופתע. "מתי?"
"מחר."
"מחר? וואו, זה..." וכמעט הוסיף, מהר מדי! פתאומי מדי!
"מהשמים, נכון?" אמרה.
הם הסכימו שלא יספרו לאף אחד מה הם מתכוונים לעשות, במיוחד לא לארקדי או לאלינה. הם לא רצו להתמודד עם התערבויות והתנגדויות. הם יספרו אחר כך, לאחר מעשה. נדרש להם עֵד, ולכן פול התקשר כמובן לריק.
פול לא הבין מה קרה בדיוק במטוס הפרטי של גאלקין, מה השורה התחתונה. האם הצליח לשכנע את גאלקין שאסור להם לקנות מניות של סטראטפור טק? האם גאלקין הבין שיש לו עסק עם מידע פנים, וזה בלתי חוקי והוא עלול להיתפס? האם כבר נהג ככה בעבר? ואם כן, איך החֶברה שלו עדיין פועלת?
לכן, למחרת, כשהגיע לעבודה והסתכל בדוח הבוקר שעדכן את המנהלים הבכירים בנוגע למה שהתרחש במניות במהלך הלילה, נדהם לראות שהחברה מחזיקה עכשיו במניות סטראטפור טק בשווי חצי מיליון דולר. והיה לו ברור לגמרי שלא הוא קנה אותן.
ראשית, הוא התקשר אל קרלה ואכטֶל, סוכנת הבורסה שלו בגולדמן זקס.
"מניות סטראטפור טק בחצי מיליון? מה קורה כאן?"
שתיקה ארוכה השתררה. קרלה אמרה, "מה הבעיה, פול?"
"מי אישר את הרכישה?"
קרלה לא היססה. "ג'ין פרוסט. משהו לא בסדר?"
"הוא קנה גם אופציות רכישה בסטראטפור טק?"
"אממ, כן, בשווי עשרה מיליון."
אל תצא לקרב הזה, אמר פול לעצמו. לא כדאי! אמנם יהיו לכך השלכות משפטיות, אבל כל עוד השם שלו לא מעורב ברכישה, הוא לא יינזק.
כנראה.
הוא וטטיאנה התעוררו מוקדם באותו בוקר, התעלסו בתשוקה ולאחר מכן דיברו על הטקס שייערך באחת בצהריים איך יגיעו לשם ומה ילבשו.
פול הגיע לעבודה מוקדם, ואחרי שעיכל את החדשות הלא נעימות בנוגע למניה המפוקפקת, הקדיש כמה דקות לעיון בלוחות הנדל"ן כדי למצוא להם דירה גדולה יותר. טטיאנה הסכימה לשקול את ברוקלין, אבל העדיפה את מנהטן, ובשום אופן לא רצתה לגור בניו ג'רזי. היא רצתה להישאר בקרבת אמנים כמוה.
מחירי הדירות למכירה הדהימו אותו. אפילו עם משכורת כמו שלו, כמי שעובד בוול סטריט, דירות יפות היו יקרות להחריד. גם אם משכורתו הוכפלה מיום שעבר אל גאלקין.
מצחיק: הוא וטטיאנה נמנעו מלדון בעובדה הפשוטה שאביה הציע לקנות להם דירה, ולא משנה כמה היא תעלה. אבל טטיאנה לא רצתה דירה מנקרת עיניים, שתעיד כמה היא עשירה, ופול רצה לגור בדירה שיוכל לרכוש בכוחות עצמו. הוא רצה ששניהם יחיו לפי האמצעים שיש בידיהם, לא לפי האמצעים של אבא שלה.
הוא התקשר אל טטיאנה. "מצאתי מקום שאני חושב שימצא חן בעינייך," אמר. "אבל חייבים לגשת לשם מהר."
"לא היום!" אמרה.
"לא, לא היום. כמובן. אבל בקרוב."
בסביבות שתים עשרה הוא יצא בגניבה מהמשרד "הפסקת צהריים ארוכה," אמר בקלילות למרגו ויטוורת בחליפת ארמני משובחת בצבע כחול כהה, חולצה לבנה ועניבת ארמני זהובה, שכמעט נצצה באור.
הוא עצר בחנות הפרחים כדי לקחת את הזר שהזמין אדמוניות לבנות, הפרח האהוב על טטיאנה, עם כמה גבעולי שושנת העמקים שזורים ביניהן. טטיאנה הגיעה באוברול לבן בלי שרוולים, בעל מותניים הדוקים ומכנסִים מתרחבים, בתוספת עקבים דקיקים וגבוהים ועגילי יהלומים. מעולם לא ראה אותה חגיגית כל כך.
הוא היה מתוח כמובן, אבל בעיקר הרגיש כאילו הוא משקיף על העולם מנקודת מבט שנמצאת מחוץ לגוף שלו. הוא היה מודע לכל פרט: לריח הלא נעים במונית, לאור השמש שניתז מזגוגיות גורדי השחקים החולפים בחלון, לניחוח הבושם של טטיאנה, לאותיות הפליז על דופן הבניין, שהכריזו משרד הרשם העירוני, עיריית ניו יורק.
הם חיכו קצת פחות מחצי שעה, צפו בזוגות של כלה וחתן, חתן וחתן, כלה וכלה. אסיאתים, שחורי עור, לטינים. חלקם התגפפו, חלקם התקוטטו. במבט חטוף היה אפשר להבין מי הם המתחתנים ומי האורחים. בחנות המתנות שבַּמקום מכרו עניבות פרפר לשעת חירום. חדרי השירותים היו גדולים ונקיים, עם שפע של מראות. פול שמע מישהו אומר שבמקום הזה מתחתנים יותר מאשר בווגאס. ריק הגיע, חיבק את פול ונישק את טטיאנה בלחי.
כשקראו בשמותיהם, פסעו שניהם יד ביד ונכנסו אל אולם החתונות, שהיה למעשה רק חדר בעל קירות בצבע לילך, ספסל מצופה ויניל ירוק ומנורות ניאון. מנהל הטקס שלהם היה שופט חביב בגיל העמידה, בעל זקן לבן, ופול חשב לרגע על סנטה קלאוס. הוא תהה אם האיש עושה מזה חלטורות לפעמים, בתקופת החגים. כל הנוגעים בדבר חתמו על תעודת הנישואים, וריק בירך אותם.
טטיאנה הביטה בפול באימה מדומה, גם הוא הביט בה כך, ואז התנשקו והוא כרך את זרועו סביב מותניה. הוא שלח מבט מפוחד גם לעבר ריק, ואז חייך כדי להבהיר שהוא רק מתלוצץ. "תודה שבאת," הוא אמר לו. ברובד עמוק כלשהו, שלא היה מובן לו, הרגיש שהוא נפרד לשלום מחברו שהוא מותיר מאחור את ריק ונכנס לעולם חדש.
כשיצאו ממשרד הרשם, שמע פול קול רם, מוכר, מדבר ברוסית: ארקדי ואלינה מיהרו לעברם. גאלקין אחז בשתי ידיו זר ענקי של אדמוניות ונוריות בצבעים פסטליים. איך נודע לשניהם שהם מתחתנים בעירייה פול לא הבין. אבל נראה שלארקדי יש מקורות מידע משלו. אלינה נישקה את טטיאנה על שתי לחייה, וארקדי נתן את הפרחים לבתו.
אלינה סקרה את התלבושת של טטיאנה ואמרה לה, "נהדר! אני לא הייתי מצליחה להיראות טוב בבגד הזה."
"תודה רבה, סֶסטריצ'קה," השיבה טטיאנה וחייכה בחשאי אל פול.
אלינה חיבקה את פול בחמימות רבה במיוחד, כרכה את שתי ידיה סביב מותניו והידקה אותו אליה ארוכות. ואז הניחה את ידיה על כתפיו. "אני כל כך שמחה בשבילכם," אמרה. "לטטיאנה יש מזל שהיא תפסה אותך."
ארקדי הושיט את זרועותיו אל פול ומשך אותו לחיבוק.
"פול," הוא אמר, "רק תבטיח לי שתטפל יפה בילדה שלי."
"אתה יכול להיות בטוח," אמר פול.
ארקדי חייך ודיבר בשקט, כך שטטיאנה לא תשמע. "אם אי פעם אתה עוזב או בוגד בה, אני הורג אותך. הסכם ממון ממש לא יהיה דאגה שלך במקרה כזה." ואז פרץ בצחוק. גם פול העמיד פנים שהוא צוחק, אם כי זה לא הצחיק אותו במיוחד.
-44-
באותו ערב יצאו פול וטטיאנה לארוחת ערב במסעדה הצרפתית האהובה עליהם, שהיתה פשוטה אבל מוצלחת. למחרת, כשפול חזר מהעבודה, הם נסעו לראות את הדירה שהוא מצא בלוח המקוון. דירה יפה ורחבת ידיים, בת שישה חדרים, בבניין ישן בשדרת פארק.
הדירה היתה מוזנחת מאוד. היא היתה שייכת לאלמנה זקנה, שמתה לאחרונה וכנראה לא ערכה בה שיפוץ כלשהו במהלך עשרות שנים. אבל הנוף היה מדהים, רצפת העץ היתה יפהפייה, וכך גם פרטים קטנים כמו אדני חלונות רחבים, כרכובים מקוריים, ספריות אבן מובְנות, קורות עץ בתקרה, קירות עבים ומסדרונות רחבים. המטבח היה גדול, אבל מכשירי החשמל שבו היו משנות החמישים של המאה הקודמת. הוא נזקק לרענון דחוף. שוער ניצב בכניסה היפה של הבניין, ששכן ברחוב שקט, עטור עצים.
עוד לפני שהמתווך הלך לדרכו, פרשו פול וטטיאנה אל המטבח והתחבקו.
"אלוהים, פול, הדירה ממש מקסימה, אתה לא חושב?"
"נצטרך לעשות פה שיפוץ רציני ביותר," הוא אמר. ובכל זאת היה מרוצה מהתגובה שלה. הוא תהה מה היא תחשוב, לנוכח העובדה שגדלה בווילה מפוארת.
"אבא יכול לעזור לנו, אתה יודע," היא אמרה.
"אני בטוח שהוא יכול. אבל אני רוצה שנעשה את זה על חשבוננו." כלומר, על חשבונו שלו כמובן. "אני לא רוצה שהוא יפרנס אותנו."
היא חייכה במתיקות ועיניה ברקו. "אני אוהבת את הגישה. אבל הכסף זמין."
הוא הניד את ראשו וחייך. "את חושבת שהדירה הזאת גדולה מדי בשבילנו?"
עוד באותו ערב הגישו הצעת מחיר.
בבוקר המחרת, כשפול ניגש לחדר הקפה, הוא ראה שצ'אד פורסטר מדבר בשקט עם בחור נמוך, בעל שיער שחור מזדקר. אִיתן קארסוֶול, זכר פול.
צ'אד הסביר לו, "אנחנו מדברים על לארסן."
"מה איתו?" שאל פול. הוא שם לב שג'ייק לארסן לא נכח בישיבת הבוקר. "פיטרו אותו?"
שני הגברים הביטו זה בזה. בסוף אמר צ'אד, "הוא לקח מנת יתר."
"אתה צוחק!" אמר פול בתדהמה. "מנת יתר של מה?"
"ממריצים. קוקאין, הרואין ופנטניל."
"אבל... זאת אומרת, אני לא נמצא פה הרבה זמן, אבל הוא לא נראה טיפוס כזה."
צ'אד וקארסוול החליפו מבטים.
"מה?" שאל פול. "קלטתי אותו לא נכון? נראה לי שהוא פוחד מהצל של עצמו. קשה לי לדמיין אותו כמישהו שנסחף בצורה כזאת."
"אתה מעשן?" שאל צ'אד את פול.
פול הניד בתחילה את ראשו, ואז, כשהבין, אמר, "אני אצטרף אליך."
מחוץ לבניין, על המדרכה בשדרה החמישית, עמדו כמה אנשים ועישנו. העשן צרב בעיניו של פול.
צ'אד נשף עשן מריאותיו ואמר, "העניין הוא שלארסן היה מורמוני."
פול הנהן באטיות. "ומורמונים לא..."
"לא משתמשים בסמים."
פול ראה לנגד עיניו את לארסן, בחור רזה וגבוה, שיער חום דליל עם פסוקת באמצע. הוא עסק בהון סיכון. לבוש שמרני, בלייזרים כחולים על חולצות מכופתרות. עצבני ונוקשה קצת. לא מסוג האנשים שקל לייחס להם שימוש בסמים ממריצים. הוא זכר שלארסן הזמין ג'ינג'ר אייל בפיצרייה.
"כן," המשיך צ'אד. "אבל יש לי הרגשה שהוא לא היה מאושר כאן."
"על סמך מה?"
"על סמך מה שהוא אמר לי בחדר הקפה או בדוא"ל, או איפה שזה לא היה."
"לא קל לעבוד כאן."
"ברור, אבל לא קל בשום מקום בתחום הזה."
"נכון. אז מה הוא אמר לך?"
צ'אד מצץ ארוכות את הסיגריה, פלט ענן עשן גדול ואמר, "הוא התלונן על חלק מהעסקות שביקשו ממנו לעשות..." קולו גווע.
"מה... שימוש במידע פנים ודברים כאלה?"
"משהו כזה," אמר צ'אד במעורפל.
"אתה חושב אתה באמת חושב שהם אחראים לזה? מחסל רוסי או משהו כזה...?"
צ'אד נשף שוב ענן עשן. הוא טלטל את ראשו. "איך אני יכול לדעת? פשוט... פשוט אל תעשה מה שלארסן עשה. אם אתה לא מרוצה, אל תעלה את זה על הכתב. ואל תגיד את זה בקול רם במשרד. אל תעשה את זה שוב. מבין?"
פול הנהן.
"אתה יודע שהם קוראים את הדוא"לים שלך, נכון?"
"אני מניח שיש להם זכות לעשות את זה, מבחינה חוקית."
"נכון," הסכים צ'אד. "אני רק אומר לך, אין פרטיות במקום הזה."
"אפילו לא בשירותים?"
צ'אד משך בכתפיו. "לא יודע."
"וואו."
"אתה הרי יודע מה הכלל הבסיסי פה."
"לסתום את הפה?" שאל פול.
"אתה יודע יפה. לארסן הפר את החוקים. כנראה דיבר עם אנשים מבחוץ."
פול נתקף סחרחורת. הפה שלו התייבש. "איך מישהו יכול לדעת דבר כזה?"
"אין לי מושג. הטלפונים אולי? או שמישהו ראה אותו נפגש עם נציג ממשרד התובע הממשלתי. בכל מקרה, הוא היה מבועת." קולו של צ'אד נחלש, עד שכמעט לא נשמע מעבר לרעש התנועה.
מה צ'אד מנסה להגיד? שמישהו הרג את לארסן? שביימו את מנת היתר? ומי עשה את זה? מישהו מאנשים של גאלקין? כמו ברזין, מנהל האבטחה? האשמה מופרכת, לכאורה. פול ראה סרט של טום קרוז, שבו הגיבור עובד במשרד עורכי דין שנראה מושלם, אבל מגלה שכל מי שסוטה מההנחיות מוצא את מותו. האם משהו דומה קורה כאן? במקום לפטר עובדים, רוצחים אותם?
צ'אד הידק את שפתיו בחיוך עקום. "כמו שאומרים, לכל אחד יש תחליף."
פול הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. רק אחרי רגע הצליח להתייצב. ואז כחכח בגרונו ואמר, "אני צריך לחזור פנימה."
כשחזר אל המשרד שלו, מצא שם את מר פרוסט, יושב בכורסת המנהלים שלו.
חלק שביעי
מלאכים בדרכים
הווה
-45-
אולי המסוק מעל לא קשור אליו בכלל?
ואולי כן? אולי ברזין שכר אנשים שיסרקו מלמעלה את השטח העצום ויחפשו אדם בודד שבורח? כנראה הוא אמר להם שמדובר במטייל שאבד.
שאון המסוק, רעש החבטות הרועמות, לא נפסק. המסוק היה ממש מעליו.
פול התרחק עד עכשיו מכל אזור פתוח, שבו ייחשף לעיני המחפשים. אם יישאר בחלקים המיוערים בצפיפות, הם לא יראו אותו. הוא יהיה מחט בערימת שחת.
אבל אולי אנשי המסוק משתמשים בקרינה תת אדומה, שמאפשרת להם לראות את החום שנפלט מכל יצור חי? הוא קרא לא מעט כתבות על שימוש בגלאֵי חום. בשיטה הזאת אפשר אפילו להשקיף ממסוק ולראות מישהו שמתחבא בתוך בית.
לכן הוא לחייב להסתתר. לטשטש את חותם החום שלו. אבל איך עושים את זה? הוא צריך להיכנס למסתור שלא יאפשר להבחין בחום הגוף שלו. ואין לו זמן לבנות מסתור כזה. מערה היתה יכולה לסייע. או נקיק בין סלעים, כמו זה שהסתתר בו בלילה. אבל הנקיק הזה כבר היה במרחק כמה קילומטרים מאחוריו.
הוא חייב להסתתר מיד.
ואז נזכר ביריעת האלומיניום בשמיכה התרמית. אולי היא תחסום את הקרינה התת אדומה. הוא קרא פעם על ניסיון חילוץ ביערות ניו המפשייר, ניסיון שנכשל כי המטייל שאבד התכסה בשמיכה כזאת.
פול פתח את תיק הספורט והוציא מתוכו את היריעה, שהיתה מקומטת לכדור רופף, כי לא הצליח לקפל אותה. במהירות אסף ערימת עלים, זרדים וענפים שנפלו. במרחק כשלושה מטרים משם הבחין בשני עצי אורן צמודים, שענפיהם התחתונים היו קרובים מאוד לקרקע. הוא השליך את השמיכה התרמית על הענפים התחתונים כדי ליצור מחסה, אך את הצד של האלומיניום הפנה כלפי מטה כדי שלא יבזיק וינצנץ בשמש וימשוך תשומת לב. על השמיכה פיזר את הזרדים והעלים, כהסוואה. ואז צלל מתחתיה ושכב על האדמה הלחה. בין הגוף שלו לשמיכה נותרה שכבת אוויר של כשלושים סנטימטרים. הוא שיער שהשכבה הזאת תחסום עוד יותר את הקרינה התת אדומה, תמנע בריחת חום ותקטין את הסיכון שהוא ייראה מלמעלה. מובן שכל זה היה השערה בלבד, תיאוריה. הוא לא ידע אם זה יועיל בפועל. הוא לא היה בטוח שהוא זוכר נכון את הכתבות שקרא.
לפי הלמות המסוק הוא הגיע למסקנה שכלי הטיס עדיין מרחף מעל.
האם הבחינו בו?
באטיות שאף ונשף כדי לנסות להירגע. פעימות לבו הלמו באוזניו. הוא חיכה...
הוא עצם את עיניו כמו ילד שמשחק במחבואים וחושב שאם לא יראה כלום, גם המחפשים לא יראו אותו ולא יוכלו למצוא אותו.
שאון המסוק התעמעם בהדרגה, ובתוך זמן קצר היה ברור שהוא המשיך בדרכו.
אבל פול המשיך לשכב מתחת לחופת האלומיניום והעלים, וחיכה. והרהר.
כמה חודשים אחרי שנהפך לגרנט אנדרסון, הוא ראה כתבה באתר של ה"ניו יורק טיימס", שסיפרה על בחור אמריקאי שהיה נשוי לבתו של אוליגרך ונעלם. הועלתה השערה שהבעל נהרג, אבל החקירות לא העלו כלום עד אותו שלב. אחרי גל התעניינות ראשוני בסיפור המפחיד האם האוליגרך הרוסי ציווה להרוג את חתנו? חלה דעיכה בהתעניינות. למיטב הבנתו, לא פרסמו כתבת המשך.
בינתיים הוא נהפך לגרנט אנדרסון בונה סירות מוכשר, אם כי לא משגשג במיוחד, שהוא גם שכן טוב ומועיל, מתנדב בכנסייה, צנוע, מתבודד אך חביב על כולם. תושב חיובי בדריפילד.
בשנה הראשונה שלו כגרנט, הדאגות הטרידו אותו בלי הרף. פה ושם הבחין בפרצוף שנראה לו מוכר, וחשש שהרוסים איתרו אותו. אבל הוא הקפיד על כללים ברורים. הוא חי את חייו כגרנט, עבד אצל מר קייסי ורכש חברים בעיר.
מעולם לא יצר קשר עם מישהו מחייו הקודמים, שבהם הוא היה פול ברייטמן. הוא השאיר מאחור את חבריו הוותיקים, אפילו את ריק. ועכשיו, גם גרנט אנדרסון המומצא הזה ייעלם, יתכווץ וייהפך לכלום.
לפני כמה שנים, אחרי שכבר נהפך לגרנט, הוא הכין תוכנית למקרה שיצטרך לברוח שוב. אחת החוליות בתוכנית הזאת היתה השגריר לשעבר ג'ון ר' ג'ילט, שהיה מדינאי בכיר, מקושר ורב עוצמה. הוא הכיר את השגריר מפני שהבן שלו, ג'יי אר, למד איתו במכללת ריד. ג'יי אר סבל מבעיות שונות, ואביו היה אסיר תודה לפול על התמיכה שלו בבנו. לכן, כיום, שיער שיוכל להיעזר בשגריר במקרה הצורך.
המסוק נעלם. פול הסיר את השמיכה התרמית מעל ענפי העצים, ניער את העלים ותחב את השמיכה בחזרה לתיק הספורט.
הוא המשיך ללכת ביער העבות, עד שהגיע לנחל הררי רחב. המים זרמו במהירות, ולכן העריך שאין שום סכנה בשתייה מהם. הוא מילא את הבקבוק, שתה ומילא אותו שוב. עכשיו היה עליו לחצות את הנחל. הוא חיפש סלעים לפסוע עליהם כדי להימנע מטבילה במים, אבל בסופו של דבר נאלץ לשכשך בנחל, כך שנעלי העור שלו נרטבו ונעשו קרות מאוד.
בגדה שמנגד התלכסנה הקרקע מעלה במדרון תלול. הוא הביט במפה ותהה אם הגיע למרגלות הפסגה הדרומית של רכס הנקוק, אבל לא היה בטוח בכך. אולי סטה צפונה, אל הפסגה הצפונית של הרכס, ואם כך, כבר עבר את חצי הדרך ללינקולן. אבל באזור הזה לא היו שלטי הכוונה. שלטים כאלה היו רק בשבילים המוכרזים, והוא לא העז להשתמש בהם.
הוא עקף את פסגת ההר ונמנע מהאזורים הגבוהים, שבהם הוא עלול להיחשף לעין. הדרך הובילה אותו בירידה תלולה. כמה פעמים כמעט החליק על עפר רופף ואבנים קטנות.
כעבור כמה שעות הגיע לגיא בין שני הרים, גדוש עצי אורן ושיחי מורן. נחל הררי נוסף זרם בערוץ, מוקף סלעי שחם מכוסי אזוב, חלקלקים כמו קרח. בזהירות חצה את הזרם, קיפץ מסלע לסלע. רגע לפני שהגיע לגדה שמנגד, דרך על סלע שבצבץ מהמים, והסלע זז. הוא החליק ונפל לתוך המים הקרים כקרח, עיקם את קרסולו השמאלי ופלט צעקת כאב. עכשיו, כשמכנסיו היו ספוגים במים, נשקפה לו סכנה של תת חום. הוא התקדם בצליעה, באטיות, ופניו התעוו בכאב. ככה לא יצליח בשום אופן להגיע ללינקולן.
-46-
פול התיישב על סלע כדי לאפשר לקרסול לנוח, והביט במפה. אם השערתו נכונה והוא הגיע אל הרי הנקוק, העיירה לינקולן עדיין נמצאת במרחק עשרים קילומטר, או יותר. ובשום אופן אי אפשר לצלוע עשרים קילומטר עם קרסול פגוע. אתמול תכנן לחצות את היער אל לינקולן ולהימנע מכבישים שבהם הוא עלול להיתפס. עכשיו ידע שהוא חייב להגיע בהקדם אל כביש סלול ולנסות למצוא הסעה ללינקולן. מסוכן, אבל לא נותרה שום אפשרות אחרת. הכביש הקרוב ביותר הוביל ישירות דרומה: NH 112, כביש קאנקָמָגוּס, או ה"קאנק", כפי שהוא נקרא בפי המקומיים. כביש דו נתיבי, שוקק תנועה. בעונה הזאת, רוב הנוסעים יהיו תיירים שבאו לִצפּות בשלכת.
כביש הקאנק היה אזור מסוכן מבחינתו: ברזין בוודאי יודע שהוא אולי יגיע לשם. אבל לא נשארה לו ברירה. הוא יצליח לדדות כעשר שעות נוספות לעבר הקאנק, אבל עשרים קילומטרים לעבר לינקולן יצריכו ימים שלמים, והוא לא חשב שיוכל לעמוד בכך במצבו. הכאב היה עז. הוא חייב לקחת משכך כאבים נורופן או אדוויל. אבל לא היה לו. איך לא חשב על זה... עכשיו זה אבוד.
הוא נזקק גם לפיסת בד כדי לחבוש את הקרסול, לקבֵּע אותו. אבל גם זה לא היה ברשותו.
לא תהיה לו ברירה אלא לדדות הלאה ולסבול את הכאב.
פתאום שמע שוב קולות קלושים. במהירות קם על רגליו וכמעט נפל כשקרסולו לא עמד במעמסה. הוא הבחין בצֶבֶר שיחים גבוהים וסבוכים, ודידה לעברם. כעבור רגע כבר היה מוסתר. הקולות הלכו וגברו. כמה אנשים שדיברו באנגלית. הוא המשיך לעמוד, הדופק פעם בקרסולו, והוא חיכה.
אם אלה ברזין והכפיפים שלו, מה יעשה?
שני גברים נגלו לעין, כשלושים מטרים ממנו. בשנות השישים לחייהם, בעלי זקן אפור, שיער אפור ארוך, ופנים חרושי קמטים. פנים של אנשים ששוהים זמן רב בחוץ. שניהם לבשו ג'ינס מהוה, נשאו תרמילים על הכתפיים ואחזו דליים. הם נעמדו על גדת הנהר ומילאו את הדליים. מטיילים? שַׂרדנים? הוא התקשה לקבוע.
הוא רצה לבקש את עזרתם, לשאול אם יש להם כדור נגד כאבים, פיסת בד לקיבוע, או משהו אחר שיאפשר לו לחבוש את הקרסול, אבל רגע לפני שעמד להגיח מבין העצים ולשאול אותם, הוא עצר. הסיכון גדול מדי, הבין. אולי ברזין נתקל באנשים האלה ושאל אם ראו מישהו שתואם את התיאור שלו? הוא לא יכול להסתכן בצורה כזאת. הוא נותר במקומו, קפוא, עד ששני הגברים הסתלקו.
ואז שלף את המפה, פרש אותה בזהירות, כך שלא תרשרש יותר מדי, וניסה למצוא את המיקום שלו, אם כי לא היה בטוח שהוא אכן הולך מערבה; השמים היה מעוננים מכדי להבחין בשמש. ובכל זאת הוא היה חייב להמשיך. הוא פנה לכיוון שנראה לו דרום. אל הקאנק.
ההליכה הכאיבה לו. הצליעה האטה אותו במידה ניכרת. הוא עצר, קשר מחדש את השרוכים בנעל שמאל והידק אותם מאוד, כדי שהנעל עצמה תהיה מעין סד. הוא שלף את אחד הטלפונים החד פעמיים והפעיל אותו. מד הקליטה הראה רק קו אחד, אבל אולי זה יספיק. הוא התקשר לשרה, לטלפון החד פעמי שנתן לה, וחיכה זמן רב בזמן שהטלפון צלצל.
לא היתה תשובה.
איפה היא, לכל הרוחות? הרוסים תפסו אותה? הוא כיבה את הטלפון. מועקה רבצה על חזהו.
הוא המשיך הלאה בקצב זחלני. כעבור כשעה הגיע אל גדר אבן נמוכה, הרוסה.
הוא קפא. גדר האבנים היתה מוכרת לו. ההבנה פשטה בו באימה קרה.
הוא פסע במעגל גדול. הוא הגיע בדיוק לאותה עיר רפאים שראה אתמול.
כמעט שמע את אביו גוער בו: אתה לא עושה את זה כמו שצריך.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
