לקריאת החלקים הקודמים: שומרת ראש - חלק ראשון שומרת ראש - חלק שני שומרת ראש - חלק שלישי שומרת ראש - חלק רביעי


-פרק 10-


הופעת הבכורה שלי במשחק מול המשפחה של ג'ק התקיימה למחרת היום בבית החולים.
באופן לא מתוכנן.
אבל לפני כן, היינו צריכים להגניב אותו פנימה.
לאמא שלו היה חדר אח"מים שבו ג'ק היה יכול לחכות במהלך הניתוח שלה, אז זה היה אמור להיות יום קל.
התכנון היה להביא אותו לחדר מבלי שאיש יבחין בו מוקדם, עד שש באותו בוקר כדי שיוכל לראות את אמא שלו לפני שיובילו אותה משם בכיסא גלגלים. ואז הוא יחכה שם עד שהניתוח יסתיים, בזמן שדוגהאוס ואני מפקחים על מסדרונות בית החולים ושאר הצוות מתגנב אל החווה של סטייפלטון כדי להתקין כמה מצלמות אבטחה סודיות. מהצד שלנו, הדברים היו פשוטים. כל מה שג'ק היה צריך לעשות זה להישאר בחדר הזה.
"אתה לא יכול לצאת מהחדר," הסברתי לו בנסיעה לשם.
"בכלל?"
"פשוט תישאר בחדר. זה לא קשה."
"זה לא מוגזם קצת?" שאל ג'ק.
"אם היית קורא את החוברת " התחלתי לומר.
"אני לא טיפוס של חוברות הוראות."
"זה מצב של איום ברמה גבוהה," המשכתי. "יש פה הרבה הזדמנויות לראות אותך, לזהות אותך, לצלם אותך "
"אני מבין."
"ברגע שיראו אותך כאן, הכול יהיה קשה יותר. אז פשוט תעשה מה שאומרים לך."
"הבנתי." ואז הוא הוסיף, "אבל כדאי שתדעי שאני כבר טוב בזה."
הבטתי בו.
הוא אמר, "אני בטוח שהחבר'ה מהנפט שאת בדרך כלל מגינה עליהם לא רגילים להסתתר. אבל אני הופך את עצמי לבלתי נראה כבר שנים."
"זה בטח לא קל," אמרתי. "להיות אתה."
"יש טריקים. כובעי בייסבול יעילים באופן מפתיע. נראה שמשקפיים מפרקים את התאמת הדפוסים שאנשים עושים. גם לא ליצור קשר עין עוזר. אם אתה לא מסתכל על אנשים, הם נוטים לא להסתכל עליך. אם כי מה שהכי חשוב הוא להיות בתנועה. פשוט להמשיך ללכת. ברגע שאתה עוצר, רואים אותך."
"אתה באמת יודע יותר ממנהל הנפט הממוצע שלי," אמרתי והנחתי לקול שלי להישמע מתרשם.
"רואה? ואפילו לא קראתי את החוברת."
העפתי בו מבט. הוא עשה הכול: כובע הבייסבול והמשקפיים, בתוספת חולצת כפתורים אפורה. אבל גם כשהוא ניסה להיראות חסר ייחוד ככל האפשר, הוא עדיין פשוט... זרח.
"אבל למנהלים האלה יש יתרון גדול עליך," אמרתי.
"והוא?"
"לאף אחד לא אכפת מהם חוץ ממני ומהאנשים הרעים."
ואז ג'ק צמצם את עיניו ובחן אותי. "אכפת לך מהם?"
"כלומר, בערך," אמרתי.
"זה נשמע כמו לא."
"אכפת לי לעשות את העבודה שלי כמו שצריך."
"אבל לא אכפת לך מהאנשים שאת מגינה עליהם."
אני לא צריכה להגיד את כל זה. איפה הראש שלי? "לא במובן המסורתי, לא."
ג'ק הנהן וחשב על זה.
האם הוא רצה שיהיה לי אכפת ממנו? איזו ציפייה מוזרה. "אם אכפת לי מאנשים זה למעשה מקשה עלי לעשות עבודה טובה," אמרתי, להגנתי.
"אני מבין," אמר ג'ק.
בכל מקרה, הוא לא טעה לגבי עצמו. הוא באמת היה טוב בזה. הוא ידע בדיוק איך לעבור בחלל מבלי שיבחינו בו. הכנסנו אותו דרך כניסת משלוחים ועלינו במעלית השירות. המסדרון היה נטוש, ודוגהאוס ואני ראינו אותו מגיע לדלת ונעלם דרכה ללא תקלות.
זה היה מכשול אחד עצום שהתגברנו עליו. הרופאות והאחים בצוות של אמא שלו חתמו על הסכמי סודיות. עכשיו כל מה שג'ק היה צריך לעשות זה להישאר שם.
אבל הוא לא נשאר שם.
קצת לפני ארוחת הצהריים, אחרי שעמדתי בקצה המסדרון מספיק זמן כדי לדעת שהוא מונה מאתיים ושבעה אריחים מקצה לקצה, ראיתי את ג'ק יוצא מהחדר ומתחיל ללכת במסדרון, כמו מתקדם אל תחנת האחיות.
"הי!" צעקתי לחשתי. "מה אתה עושה?"
אבל ג'ק לא הסתובב.
מה הוא חשב לעצמו? לא דיברנו על זה בדיוק לפני רגע? הוא לא יכול סתם לשוטט חופשי.
רצתי אחריו. "הי! הי! מה אתה עושה? הי! דיברנו על זה! אתה לא אמור לצאת מה "
בדיוק אז הדבקתי אותו ותפסתי את האמה שלו, והוא הסתובב להביט בי...
וזה לא היה ג'ק.
זה היה אח שלו. האנק.
"אוי!" אמרתי בשנייה שראיתי את פניו שמטתי את הזרוע שלו ונסוגותי לאחור.
שיט.
עכשיו כשראיתי אותו, היה ברור שהאנק הוא לא ג'ק. האנק היה נמוך בכמה סנטימטרים. וקצת יותר רחב. והשיער שלו היה כהה יותר בגוון או שניים. הפאות שלו היו קצרות יותר. ואף אחד מהפרטים האלה לא היה צריך לחמוק מעיני.
אם לומר בכנות, הריח של בית החולים, וגם התאורה, הזכירו לי את התקופה שאמא שלי היתה חולה מה שהיה לא כל כך מזמן וזה ערער אותי במקצת.
האנק סטייפלטון נעץ בי מבט. "אמרת לי כרגע שאני לא יכול לצאת מהחדר?"
"אני מצטערת," אמרתי. "חשבתי שאתה ג'ק."
האנק הטה את ראשו. "אז ג'ק לא יכול לצאת מהחדר?"
מה להגיד? "הוא לא תכנן לצאת," אמרתי. "לא."
האנק הטה את ראשו. "ומי את?"
"אני האנה," אמרתי, בתקווה שנוכל להסתפק בזה.
מתברר שלא. הוא הניד בראשו והזעיף את מצחו, כאילו אומר, זה אמור להגיד לי משהו?
ואז עשיתי את מה שהיה עלי לעשות. אמרתי, "אני החברה של ג'ק." אני נשבעת שהרגשתי שזה השקר הכי גדול, הכי מזויף והכי לא משכנע בעולם.
אבל אז קרה הנס המפתיע: הוא קנה את זה.
"אה, נכון," אמר האנק ובחן אותי, בעודו נזכר. "זאת שמפחדת מפרות."
איך הוא ידע את זה? האם הצרחה שלי הסגירה אותי?
הוא המשיך. "באת לראות את אמא שלי?"
הראש שלי התחיל להנהן כשהבטן שלי קפאה. לא הייתי מוכנה. לא התכוננתי לפגוש את המשפחה. אפילו לא לבשתי את הבגדים של החברה. אבל לא היתה תשובה אחרת. "כן."
"היא כרגע התעוררה," אמר האנק. "אני הולך להביא שבבי קרח."
"אני אביא," הצעתי, כי רציתי להחזיר אותו לחדר. הוא לא היה ג'ק, אבל הוא היה קרוב מספיק כדי לעורר בעיות.
חוץ מזה, הייתי צריכה דקה כדי להתעשת.
"תחזור אליה," אמרתי. "הבאתי פרחים, אבל שכחתי אותם באוטו. אז שבבי קרח. הדבר הטוב הבא."
קלוש. אבל הוא משך בכתפיו ואמר, "בסדר."
בדרך לתחנת האחיות הסברתי הכול לאוזנייה של דוגהאוס. "אני נכנסת," אמרתי. ואז, עם שבבי קרח ביד, התחלתי ללכת לכיוון החדר של קוני סטייפלטון אבל עצרתי כשקלטתי את השתקפותי בדלתות הכרום של המעלית.
האם נראיתי כמו חברה? לא משנה של מי?
זה היה חסר תקווה, אבל בכל זאת ניסיתי לעשות את עצמי קצת יותר מושכת. הורדתי את הז'קט והחבאתי אותו מאחורי עציץ. הפשלתי שרוולים ופתחתי את הכפתור העליון של החולצה. שחררתי את השיער האסוף בפקעת וניערתי אותו כדי להתפיח אותו. הרמתי את הצווארון לשנייה אבל אז החלטתי שאני לחוצה מכדי שזה ייראה טוב עלי.
אני פשוט אצטרך לשכנע אותם.
סקרתי בלב את מה שידעתי על ההורים של ג'ק מהקובץ. אבא: ויליאם ג'נטרי סטייפלטון, וטרינר, כעת בגמלאות. כולם קראו לו דוק. אהוב מאוד על כל מי שהכיר אותו. פעם הציל עגל שזה עתה נולד מאגם נפתול שעלה על גדותיו. נשוי לקוני ג'יין סטייפלטון, מנהלת בית ספר בדימוס יותר משלושים שנה. אהובי נעורים. הם היו חמש שנים בחיל השלום, הצילו סוסים חסרי בית, רקדו סווינג במסגרת מועדון לשעות הפנאי והיו לכל הדעות אנשים טובים.
דפקתי על הדלת, ואז פתחתי אותה כשאני אומרת ללא שום צורך, "תוק תוק?"
שלושת הגברים לבית סטייפלטון ישבו סביב מיטתה של קוני סטייפלטון בכיסאות שהם קירבו אליה. היא היתה בתנוחת חצי ישיבה, עם מעט שפתון משוח על שפתיה, שערה הלבן הנוצתי מוברש בקפידה ונראתה איכשהו מאופסת יותר ממה שמצופה ממטופלת אחרי ניתוח, לבושה בחלוק בית חולים.
היא היתה נראית טוב בצווארון מורם. אילו היה לה צווארון להרים.
כשראיתי אותם אנשים חיים ומוחשיים התחלתי לנתח את זה יותר מדי. איזו הבעה תהיה לחברה של ג'ק על הפנים? לבבית? מודאגת? איך הבעות הפנים האלה נראו בכלל? איך מארגנים את תווי הפנים כדי להביע אותן? איך שחקנים עשו את זה, לעזאזל?
החלטתי על חצי חיוך, חצי קימוט מצח וקיוויתי שזה משכנע.
ג'ק כנראה קרא את הפאניקה על פני כי הוא זינק ממקומו וצעד ישר אלי. "הי, מותק," אמר בקול מלא חיבה בדיוק בגובה הנכון. "לא ידעתי שאת באה."
"הבאתי קצת קרח," אמרתי.
ג'ק הסתכל עלי, במובן של חשבתי שאת נשארת במסדרון.
ואני רק מצמצתי לעברו כאומרת, יש שינוי בתוכנית.
הוא הרגיש שאני לחוצה.
ולכן, כנראה, הוא נישק אותי.
נשיקת במה, אבל בכל זאת.
הוא ניגש ישר אלי בלי לעצור, חפן את שתי ידיו משני צדי הלסת שלי, רכן אלי ושתל נשיקה לא קטנה על האגודל שלו.
ואז הוא... התעכב שם.
הידיים שלו היו חמות. נדף ממנו ריח של קינמון. הרגשתי את הנשימה שלו כמו מגע קליל על הפלומה האפרסקית שעל לחיי.
הייתי כל כך בהלם, שלא נשמתי. הייתי כל כך בהלם, שאפילו לא עצמתי עיניים. אני עדיין יכולה לראות את כל הסצנה בהילוך אטי. הפרצוף המדהים הזה מתקרב אלי יותר ויותר, והפה האגדי הזה מכוון בדיוק אל הפה שלי ואז נח על האגודל המושלם הזה, שמוקם ממש בפינה.
טכנית, זאת לא היתה נשיקה אמיתית.
אבל זה היה די קרוב, לעזאזל.
בשבילי בכל מקרה.
כשהוא התרחק ממני, היה לי פיק ברכיים. האם הוא ידע שאני על סוף עילפון? זה היה כאילו הוא הרגיש שזה מגיע. אולי זה מה שקרה לכל אישה שהוא נישק נשיקה אמיתית או מזויפת. הוא הניח את זרועו סביב המותניים שלי, ועד שאמר, "אני רוצה שתכירו את החברה שלי, האנה," הוא בעיקרון החזיק אותי זקופה, שאם לא כן הייתי קורסת.
הם הסתכלו על שנינו.
"שלום," אמרתי בחולשה, שמוטה כנגדו, אבל הרמתי את ידי הפנויה בנפנוף קטן.
יכול להיות שציפיתי שהם לא יאמינו לזה?
כן, יכול להיות. היה כל כך ניכר לעין שאנחנו שייכים לשתי קטגוריות שונות לחלוטין של אנשים. אם הם היו זורקים עלי את העיתונים ואת משקפי הקריאה שלהם וצועקים, "צאי מכאן!" לא הייתי מופתעת.
אבל אז ג'ק אמר, "נכון שהיא חמודה?" וליטף לי את הראש.
ואז האנק הסתער עלי ולקח את שבבי הקרח. "היא הביאה את שבבי הקרח שלך, אמא."
בעקבות זה, דוק סטייפלטון שנראה ג'נטלמני, מגוהץ ומסודר בחולצת אוקספורד כחולה ובמכנסי חאקי לקח את ידי, טפח עליה ואמר, "שלום, חמודה. בואי קחי את הכיסא שלי."
הנדתי בראשי. "אני יכולה לעמוד."
"היא מקסימה," אמרה קוני סטייפלטון, והקול החם שלה פשוט משך אותי אליה. ואז היא הושיטה יד אלי, וכשלקחתי את היד שלה, היא היתה רכה כמו אבקה. היא לחצה, ואני לחצתי בחזרה. "סוף סוף. מישהי אמיתית," אמרה.
ובבת אחת ידעתי מה לעשות עם הפנים שלי. חייכתי.
"כן," אמרה קוני והביטה בג'ק. "אני כבר אוהבת אותה."
הדרך שבה היא אמרה את זה בחיבה כה כנה שלא הרווחתי הביכה אותי קצת.
קוני הסתכלה לי ישר בעיניים. "ג'ק מתנהג אלייך יפה?"
מה יכולתי לומר? "יפה מאוד," עניתי.
"יש לו לב טוב," היא אמרה. "רק אל תיתני לו לבשל."
הנהנתי. "הבנתי."
לאחר מכן היא ביקשה מהבנים לעזור לה להתיישב יותר בנוח. היא חשה קצת בחילה וסחרחורת, לכן הם עשו את זה לאט. אבל היא היתה נחושה בדעתה. כשהיתה מוכנה, הביטה בכל הפרצופים שסביב מיטתה. "תקשיבו " אמרה, כאילו היא עומדת לדבר על נושא חשוב.
אבל אז האונקולוגית שלה נכנסה לחדר.
כולנו קמנו על הרגליים לכבודה והיא בהחלט שלחה לג'ק מבט שני ומופתע כשראתה אותו, כאילו אמרו לה לצפות לשחקן מפורסם בחדר ההוא, אבל היא לא באמת האמינה.
"היי, המשמיד," אמרה הרופאה בחיוך מלוכסן קטן. "תודה שהצלת את האנושות."
"תודה שהצלת את אמא שלי," אמר ג'ק והחזיר אותנו בחינניות אל המציאות.
הרופאה הנהנה ובדקה את הגיליון שבידה. "השוליים סביב קצות הגידול היו שליליים," אמרה. "מה שאומר שהוא היה כנראה יחיד."
"זה נהדר, אמא," אמר ג'ק.
"זה אומר שלא צריך כימותרפיה," המשיכה הרופאה. "עדיין נצטרך לעשות הקרנות, אבל רק עוד שמונה שבועות, אחרי שהחתך של הניתוח יחלים. כרגע, את צריכה רק לנוח, לשתות הרבה ולמלא אחר הוראות השחרור מבית החולים." היא פנתה אל קוני. "אנחנו נכניס אותך ללוח הזמנים של ההקרנות, ואז כולם יכולים לקחת נשימה עד שיגיע הזמן להתחיל עם זה."
מה שכולם רצו לשמוע זה שהיא בסדר שהיא תהיה בסדר.
בסופו של דבר, ג'ק עשה את זה. "אז האבחנה לעתיד...?"
הרופאה הנהנה. "האבחנה די טובה, אם כי אין ערובות. אם החתך יתרפא היטב, לאחר סבב ההקרנות יש לה סיכוי טוב להיות בסדר."
ג'ק והאנק, שעמדו ממש זה ליד זה, פלטו אנחות תואמות.
לא היה אפשר לנחש שהם אויבים מושבעים.
הרופאה מסרה עוד כמה פרטים, הסיטה וילון פרטיות בזמן שבדקה את החתך, ואז הגיחה שוב ואמרה, "כמעט שכחתי את הדבר הכי חשוב."
כולנו נעמדנו דום. "מה?"
הרופאה הצביעה ישירות על ג'ק. "אפשר סלפי?"

ברגע שהיא הלכה, קוני סטייפלטון ניגשה ישר לעניין.
"אני לא מתכוונת לבקש ממך להישאר להקרנות, ג'ק," אמרה.
"אמא, אני יכול להישאר."
"הן יתחילו רק בעוד שמונה שבועות. אתה צריך לחזור לחיים שלך."
"אמא, אני לא "
היא הנידה בראשה לשלילה וקטעה אותו. "אבל אני הולכת לבקש ממך משהו אחר."
עכשיו ג'ק צמצם את עיניו כאילו צפה את העומד לבוא. "מה?"
היא השתתקה.
חיכינו.
"עברו עלינו כמה שנים קשות. על כולנו. ואני רוצה לבלות איתך קצת לפני שאתה נוסע."
ג'ק הנהן. "גם אני אשמח."
"אז זהו," היא המשיכה. "אני לא יודעת כמה זמן עוד נשאר לי על פני האדמה הזאת. לחלות בסרטן ממש מסדר לך כמה דברים בראש, ואחרי הרבה חשבון נפש, החלטתי שיש דבר אחד, רק אחד, שאני באמת רוצה עכשיו, ואני צריכה שכולכם תגרמו לזה לקרות."
"זה נשמע כמו בקשה גדולה," אמר האנק.
"מה, מותק?" שאל דוקטור סטייפלטון, ורכן אליה.
ואז קוני חייכה אלינו חיוך שאי אפשר לעמוד בפניו, שאומר פשוט אין שום מצב שאתם יכולים לסרב לחיוך שלי ואמרה, "אני רוצה שג'ק והחברה החדשה והחמודה שלו יבואו להתארח אצלנו בחווה עד חג ההודיה."


-פרק 11-


"ארבעה שבועות!" היה כל מה שהצלחתי לומר בנסיעה חזרה לבית של ג'ק. "יש עוד ארבעה שבועות עד חג ההודיה!"
"טכנית," ציין ג'ק, "שלושה וחצי."
התעלמתי ממנו. "אני לא מסוגלת להקדיש ארבעה שבועות לדברים שאני אוהבת לעשות, אז בטח שלא להעמיד פנים שאני חברה שלך."
"תודה לך."
"אתה יודע למה אני מתכוונת."
"זאת המשאלה שלה על ערש דווי," ציין ג'ק.
"היא לא על סף מוות," אמרתי.
"היא כנראה לא על סוף מוות."
"כולנו כנראה לא על סף מוות. אתה עלול להיפגע מאוטובוס מחר."
"גם אני לא מת על זה. אבל זה קצת מפשט דברים. זה נותן לנו נקודת סיום ברורה. ארבעה שבועות, וסיימנו. אני חוזר לצפון דקוטה, ואת הולכת... לאן שאת הולכת."
"קוריאה, תודה רבה." המחשבה לבדה העבירה בי גל של הקלה. העיתוי היה טוב, למעשה. המשימה בסיאול התחילה בתחילת דצמבר.
"זה היה יכול להימשך עוד ועוד. מבחינה אובייקטיבית עדיף ככה. זה כמו להוריד בבת אחת את הפלסטר."
"להוריד את הפלסטר," תיקנתי, "במשך ארבעה שבועות."
"שלושה וחצי. בואי נדבר עם הבוס שלך."
"אני כבר יודעת מה גלן הולך להגיד. הוא יגיד שאני לא יכולה לסרב לבקשה הזאת שלה. שזה לא כזה עניין גדול. שהצוותים המרוחקים יכולים להתמודד עם הכול על אחת כמה וכמה אם אנחנו נמצאים במיקום מבודד כמו החווה. הוא הולך להגיד שזה 'ממש חופשה בתשלום' ולדרוש לדעת למה בדיוק לא מקובל עלי להתבטל במעון הכפרי של כוכב קולנוע בעל שם עולמי. הוא יגיד שהוא יכול לחשוב על גורל גרוע יותר מאשר להיות לכודה במקום נידח עם גבר יפה."
אם ג'ק שם לב שקראתי לו "יפה", הוא שמר על קור רוח לגבי זה. "ומה את תגידי?"
עצמתי עיניים. "אני לא יודעת."
"הוא לא טועה, את יודעת. כיף בחווה. יש פרדס, וערסל, ואזור מיוער ליד אגם הנפתול. אנחנו יכולים לחפש מאובנים על גדות הבראזוס, ולרכוב על סוס הקרקס שפרש לגמלאות, וללכת לדוג. זה באמת יהיה כמו חופשה בתשלום."
"אני לא אוהבת חופשות," אמרתי.
"זה ממש לא יהיה כמו לעבוד, לזה התכוונתי."
"אני אוהבת לעבוד. אני מעדיפה לעבוד."
"תוכלי להירגע."
"אני אף פעם לא נרגעת."
"אני רק מנסה לומר שיש דברים גרועים יותר מאשר להיות לכודה שם איתי."
"אני בטוחה שממש כיף איתך, זה פשוט "
"זה נשמע ציני."
"תראה "
"אני יודע שזאת בקשה מוזרה."
"היא לא מוזרה, היא בלתי אפשרית."
"ראית אותה שם. זאת אמא שלי, האנה."
היה משונה כל כך לשמוע את השם שלי יוצא מהפה של ג'ק סטייפלטון, שזה בלבל אותי לשנייה. ניסיתי להתעשת. ברור שהוא חשב שאם הוא יבקש באופן מקסים מספיק, אני פשוט אעשה את זה בשבילו. או אולי אם הוא ישלם לי מספיק כסף. מדובר בבחור שהשיג כנראה כל מה שהוא רצה. אם הוא לא הבין למה זה לא יכול לקרות, לא ידעתי איך להסביר לו את זה. בסוף התפשרתי על, "אני לא מכירה אותך."
"אני לא כזה נוראי."
"אני פשוט לא יכולה."
"את אומרת לא?"
האם מישהו אי פעם אמר לא לג'ק סטייפלטון? "כן. אני אומרת לא."
ג'ק קימט את המצח בתגובה, כאילו זה היה קונספט חדשני ממש.
למען האמת הוא נראה אובד עצות כל כך, שכשבחנתי את הפרופיל שלו, התחלתי לפקפק בעצמי.
ברור שאני אומרת לא, נכון?
כלומר, ארבעה שבועות! זה היה הרבה זמן בשביל לצלול בלי לעלות לקחת אוויר. לא תהיה שום דרך לעשות שום דבר מהעבודה הרגילה שלי בתרחיש הזה. אני אצטרך רק ללבוש בגדים של חברה ולעשות דברים של חברה ולהיות... לכודה מאחורי החזות הזאת. אני לא אוכל להיות פסיבית כל כך. הייתי תקועה במצב של אי ודאות כל כך הרבה זמן. הייתי צריכה לעבוד, והייתי צריכה למלא את התפקיד שלי, ואז הייתי צריכה לסיים את העבודה ולעוף מפה. עם כל מנגנון התמודדות נוסף שהמצב הזה גזל ממני, מתִּי עוד קצת מבפנים.
הרגשתי את זימי הכריש שלי נסגרים.
הייתי צריכה להרחיב את עולמי, לא לצמצם אותו. הייתי צריכה לנסוע רחוק, לא להילכד עוד יותר באותו מקום. הייתי צריכה לעשות החייאה לחיים האמיתיים שלי, לא לחיות חיים מזויפים עוד יותר.
הגיע הזמן לסיים את השיחה הזאת.
"אנחנו יכולים לדבר עם גלן," אמרתי, "אבל התשובה היא עדיין לא."
"התשובה היא כן," אמר גלן, גם לאחר שהתנגדתי בקול רם, בלהט וברהיטות רבה למשאלותיה של קוני סטייפלטון.
נפגשנו במטה האבטחה בחניה של ג'ק. כל הצוות הגיע כולל רובי עכשיו חוץ מטיילור.
לא ראיתי אותה מאז אותו יום שבו צפיתי בה ממזמזת את החבר לשעבר שלי. ואשמח לא לראות אותה שוב לעולם, אם רק אוכל לארגן את זה.
אבל זה היה משהו שאוכל להתעסק בו באובססיביות אחר כך.
כרגע הייתי עסוקה מדי, נלחמתי בקרב אבוד מראש.
זה לא שדעתי לא היתה חשובה. היא פשוט לא היתה חשובה יותר מדעתו של כל אחד אחר.
"תחשבי על זה כמו על חופשה בתשלום," אמר גלן.
"אתה אומר את זה כאילו זה דבר טוב."
"אני לא מבין מה השאלה בכלל," אמר אמאדי. "היא לקחה את העבודה. המצב התפתח. אבל זה לא משנה את האחריות שלנו כלפי המאובטח."
"לא לקחתי את העבודה בכוונה," אמרתי.
"את מאוד שלילית," אמר דוגהאוס.
"אני הסכמתי להגן עליו, לא לחיות איתו," אמרתי.
קלי ממש נעלבה מההיסוס שלי. "את יודעת כמה אנשים היו מוכרים את נשמתם כדי לחיות בבית החווה המהמם הזה למשך חודש עם ג'ק סטייפלטון? הבית הזה הופיע בתוכנית 'בתים יפים'."
"מה אני אמורה לעשות במשך ארבעה שבועות אם אני צריכה להישאר בדמות עשרים וארבע שבע?"
"אממ..." אמרה קלי. "ליהנות מזה?"
התווכחתי והתווכחתי, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם כמה חונק זה יהיה עבורי. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חשבו שזה נשמע כיף.
הקונצנזוס התגבש די מהר: אני מתנהגת בצורה מגוחכת. אני צריכה להעריך את מזלי הטוב. ולסבול בשקט. ולהפסיק להתבכיין.
נוכח כל ההסכמה הזאת פה אחד, באמת שלא נשאר לי הרבה מה לומר.
גלן גם נהנה מזה. "זאת ההזדמנות שלך להראות לי את היכולות שלך לקראת לונדון," הוא אמר.
אבל זה לא היה מצחיק. אלה היו החיים שלי. "אילו יכולות?" שאלתי בכעס. "שום דבר שקשור לעניין הזה לא יראה לאף אחד שום דבר! זאת רק הסתגרות כפויה עם "
"הגבר הכי סקסי בעולם," סיימה קלי את המשפט.
גלן חשב שזה מצחיק נורא. "אסטרטגיה, גמישות, חדשנות," הוא אמר, בתשובה לשאלתי. "נוסף על כך, אולי הכי קריטי: התכונה החשובה ביותר של מנהיגה, הנכונות להקריב את עצמה למען הצוות."
"בסדר," אמרתי. אבל הרשיתי לעצמי להחמיץ פנים קצת.
"תהיי נחמדה לג'ק המסכן," אמר גלן לבסוף. "לא אשמתו שהוא חתיך."
בסוף, אחרי שהפסדתי בוויכוח הפסד מרהיב בהצבעה שהסתיימה בכולם נגד אחת, החלטתי לצאת לשאוף קצת אוויר.
הייתי צריכה דקה לעצמי.
ואז, בכביש הגישה המעגלי, נתקלתי בטיילור שהגיעה באיחור.
היא האטה את צעדיה כשראתה אותי ואז נעצרה. עכשיו, כשידעתי את המצב, לא היה אפשר לטעות בשפת הגוף שלה: המבט המושפל שהביע אשמה. הכתפיים המכווצות מבושה. הנשימות הרדודות שרמזו על בגידה.
איך פספסתי את זה קודם?
הייתי מסונוורת מחום ואמון וחיבה. מהתפיסה של מה חברה אמורה להיות.
כמה קל לראות את מה שאת מצפה לראות.
צמצמתי את עיני למבט זועם, אבל היה חשוך מכדי שהיא תבחין בזה.
"מה את עושה פה?" שאלתי.
"אה. באה לעבודה?"
"איחרת."
"כן. פקקים."
"זה שקר?"
"שקר? לא. עמדתי בפקק."
שמעתי את זה בקול שלה עכשיו. היא ידעה שמשהו קורה.
"כולם בפנים," אמרתי והטיתי את הראש לכיוון החניה. "בחדר המעקבים. החדר שבו אנחנו מסתכלים על כל הצילומים של מצלמות האבטחה."
היא קימטה את המצח. היא הבינה שאני מנסה להגיד משהו שהוא יותר ממה שאמרתי. "חוץ ממך," אמרה, כאילו זה יכול להיות רמז.
מבוי סתום. "יצאתי להפסקה." נתתי לה עוד ניסיון. "אבל ביליתי הרבה זמן בחדר המעקבים הזה. עקבתי אחרי דברים."
"טוב, כן. את הסוכנת הראשית בתיק, אז "
"זה מדהים מה המצלמות האלה יכולות לתפוס. דברים שבחיים לא היית מצפה לראות בחיים לא, גם אם היית חיה את כל החיים שלך שוב ושוב."
ואז היא ידעה.
ראיתי את זה בשנייה שההבנה הכתה בה. הטלטול הקטן של הזעזוע בעיניה.
"את מתכוונת ל..." היא אמרה.
"אלייך." אישרתי בהנהון ראש. "ואל רובי."
"אה."
"כן."
"זה... זה "
"זה מה שקרה במדריד?"
היא היססה, וזה היה מרתק. כי היא כבר לא יכלה להתחמק משום דבר עכשיו. בסוף היא אמרה, "כן." ואז, כאילו היא עדיין יכולה להיגאל, "אבל במקרה!"
כבר ידעתי שזה נכון כמובן. וחשבתי שלראות את זה היה הכי נורא.
אבל טעיתי.
לקבל את האישור היה הכי נורא.
"אז בכל הפעמים האלה שהתקשרתי אלייך ובכיתי על הלב השבור שלי... את יצאת עם האדם ששבר אותו?"
טיילור השפילה את מבטה. "בהתחלה לא ממש יצאנו."
"רק שכבתם."
"אבל לא בכוונה. לא לגמרי."
לא היה טעם אפילו לדבר על זה. רק רציתי שהיא תדע שאני יודעת. ואז נוכל כולנו להסכים שהיא אדם נוראי.
אבל אז היא אמרה, "טכנית נפרדתם."
קימטתי את המצח. "מה?"
"לא בגדנו בך, זה מה שאני אומרת. מבחינה טכנית."
סירבתי לכבד את זה בתגובה.
"אני מצטערת. אני באמת מצטערת. זה פשוט קרה. לא ידענו איך לספר לך."
"זה פשוט קרה?"
"את יודעת איך זה במשימה."
"כן, אני בהחלט יודעת. בייחוד עם רובי."
"לא ניסינו לפגוע בך."
שוב עם ה"אנחנו" הזה. אנחנו, אנחנו, אנחנו. "את לא מבינה את ה... את ה..." לא הצלחתי לחשוב על מילים שיתארו את זה. לבסוף, הלכתי על, "המעשה האכזרי מבחינה רגשית שביצעת?"
"אנחנו לא מדברות פה על פשעי מלחמה."
"בזזת את החברות שלנו. הפלת פצצת תבערה על האמון שהיה לי בך. תקפת בנשק גרעיני את האמון שהיה לי במין האנושי. את האנולה גיי של החברות הכי טובות."
יכול להיות שהפרזתי קצת בתיאורים. אבל לא חזרתי בי, גם אחרי שעלה בדעתי שהשיחה הזאת לא שונה כל כך מסגנון הדיבור שלנו כשהתבדחנו. ההבדל הגדול היחיד עכשיו הוא כמובן השנאה המלובנת.
אבל היתה לי שאלה אמיתית. "את לא מבינה מה עשית," שאלתי, "או שאת מעמידה פנים שלא?" נעצתי בה מבט מצמית וחיכיתי. "אני אשנא אותך לנצח בכל מקרה," המשכתי. "אבל במקרה הראשון, אני אשנא אותך על זה שאת טיפשה, ובמקרה השני, אני אשנא אותך על זה שאת אנוכית."
טיילור השפילה את מבטה.
"לא משנה. אני יודעת את התשובה. זה 'אנוכית'. כי אף אחד לא כזה טיפש. אפילו לא את." חשבתי שאולי ארגיש טוב יותר אם אגיד משהו מרושע. אבל זה לא קרה.
"תראי "
"אני מקווה שהוא שווה את זה," אמרתי. "את איבדת את כל החברוּת שלנו. פשוט ויתרת על כל ערב סרטים, על כל מרגריטה בשישי, על כל שליחה של תמונות מטומטמות, על כל שינה משותפת, על כל יום האהבה האפלטונית, על כל טיול פנטזיה, על כל חיבוק ועל כל אטום של הערצה, חום וחיבה שיכולת אי פעם לקבל ממני. נכון? ויתרת על לשאול ממני את הג'ינס שלי עם הקשת על הכיסים. ויתרת על המלצות ספרים, ועל כרטיסי הברכה ליום הולדת תוצרת בית, ועל טאקו מאוחר בלילה. וויתרת גם על השכנה הכי טובה בעולם, כי אני לגמרי עוברת דירה."
הרגשתי שהקול שלי רועד.
ניסיתי לגרום לה להרגיש רע כשפירטתי את כל מה שהיא איבדה זה עתה. אבל כמובן שגם אני איבדתי את כל זה.
"ואת ידעת," המשכתי. "ידעת שהוא נוראי. ידעת מה הוא עשה לי איך הוא נטש אותי מיד אחרי שאיבדתי את אמא שלי." נשמתי נשימה ארוכה ורועדת. "זה מה שהורג אותי. ויתרת על הכול על כל דבר טוב ואוהב שהיה לנו... לא סתם בשביל גבר, אלא בשביל גבר רע."
"אני מצטערת," אמרה טיילור.
"לא אכפת לי."
"אני לא רוצה לאבד אותך," אמרה טיילור, וגם הקול שלה רעד עכשיו.
"הוא הולך לעזוב אותך," אמרתי. "הוא עזב כל אישה שהוא היה איתה אי פעם. ידעת את זה? הוא תמיד הזורק אף פעם לא הנזרק. ואז את תבואי אלי ותתחנני שאני אסלח לך, אבל אני לא אסלח. רוצה לדעת למה? כי אני לא יכולה. כי יש דברים שבורים שפשוט אי אפשר לתקן."
הייתי מוכנה שזאת תהיה השורה האחרונה שלי. הייתי מוכנה לנטוש אותה שם בכביש הגישה כשרק ההד של המילים האלה נשאר אחרי. התחלתי להתרחק משם.
אבל היא קראה אחרי, "את טועה."
הסתובבתי לאחור.
"הוא לא הולך לעזוב אותי. הוא זרק את כל הנשים האחרות כי הוא לא מצא את האישה הנכונה."
וואו. ההיבריס. "את חושבת שאת האחת?"
"אני יודעת בוודאות שאת לא היית."
אאוץ'.
וזאת בדיוק הבעיה בלהיות קרובה לאנשים אחרים. ככל שהם מכירים אותך טוב יותר, כך הם יכולים לפגוע בך טוב יותר.
"הוא אף פעם לא אהב אותך," היא אמרה, "כי את לא נתת לו."
איך היא מעזה לעמוד לצדו? "אין לך מושג על מה את מדברת."
"תשאלי אותו מתישהו. הוא ניסה."
לא הפתיע אותי שרובי ניסה להפוך את עצמו לקורבן. אבל כן הפתיע אותי שטיילור האמינה לו.
היא כנראה היתה ממש צריכה לראות בי את הבעיה.
ואז היא משכה בכתפיה והישירה אלי מבט. "את כל כך בטוחה שהכול באשמת רובי."
"כן! וגם את צריכה להיות בטוחה בזה!"
"אבל את מסרבת לראות את החלק שלך בזה."
איך יכול להיות שזה קורה? היא היתה אמורה להגן עלי. היא היתה אמורה להרגיש זועמת בשבילי ולכעוס על העוול שנעשה לי. לשם כך נועדו חברות הכי טובות.
"איך את יכולה לעשות את זה?" שאלתי והקול שלי רעד. "את היית החברה הכי טובה שלי."
אבל טיילור הנידה בראשה. "אף פעם לא הייתי החברה הכי טובה שלך. הייתי חברה שלך בעבודה. והעובדה שאת לא מבינה את ההבדל? הנה, זאת כל הבעיה שלך."


מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.

קתרין סנטר / שומרת ראש

לרכישת הספר באתר עברית

מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ


עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play