44.
חסן דיבר עם פרי ברמזים. כעת, משקלט את המניע להתכחשויות הטלפוניות, מצא מסילות אל לבה. היא סיפקה לו נתונים על מסכת התלאות שאליה נקלעו, כשהיא בוררת היטב את מילותיה, והוא עיבד את הפרטים והסיק כי לא היתה האזנה לטלפונים. היתה הלשנה, קבע, ועליהם לבדוק את מי הכניסו לסוד העניין.
השבוע שלאחר השחרור היה טעון ברשמי האירוע, והמאמצים לפצח את סוגיית ההלשנה לא התגבשו לכלל השערה באשר למקורה.
פרי היתה נחושה לצאת לדרך. "כל קושי מחזק את ההחלטה שלי," הצהירה מול ההתקהלות הדאגנית שהתגודדה בעיני הוריה.
"פרי ג'ון," פנה אליה אביה. "חכו עד שנמל התעופה ייפתח. תחשבי על הילדים. למה להסתכן?"
דבריו הטילו מהומה בנפשה. הטיעון של אבא אינו משולל היגיון, וייתכן שיש בו גרעין של ממש. אך מנגד, ההיגיון שלה מעוגן באינספור גרעינים אחרים.
"אָגָא, אני יכולה רק להצטער על שלא יצאנו בזמן, כשנמל התעופה היה פתוח. תראה מי נשאר מכל האנשים הגדולים של צפון העיר. כמעט כולם עזבו: שרים, מושלים, שופטים, שחקני קולנוע, משפחות עשירות. כולם ברחו מהמקום המזעזע הזה. ככל שהתעכבנו המצב רק החמיר, ולא רואים שום הטבה באופק. האיסור על היהודים לצאת מהמדינה לא הולך להשתנות. גם אם יפתחו את נמל התעופה, אני בספק רב אם ייתנו לנו לצאת. עדיפה ביצה היום על פני תרנגולת מחר. הילדים צריכים מקום יציב. הם צריכים להיות עם חברים, עם מורים שיחנכו אותם. תראה אותם. הם תלושים..." היא כבשה פניה בידיה וגופה נרעד.
"אל תבכי," ליטפה מהרי את בתה והעבירה אצבע זקורה על שפתיה כלפי בעלה, וזה סב מיד על עקביו ופרש לחדרו. "תירגעי, זה לא טוב לבריאות שלך. את צריכה לחשוב על עצמך, ואם לא על עצמך אז לפחות על הילדים. תראי איך ירדת במשקל."
הם יצאו מהבית לקושש קולות חיזוק בבית הוריו של מורד, אך נתקלו בחרב פיפיות. ציון, אביו של מורד, טען כנגד מדינת היעד. "החיים בישראל הם לא מה שאת חושבת. לא קל לחיות שם. גם שם יש בעיות ביטחוניות. לפני שנה פרץ מבצע שלום הגליל, והצבא הישראלי תקוע עדיין בלבנון. לגמרי לא פשוט שם. וחוץ מזה, את צריכה להתחיל ללמוד שפה חדשה."
היא ניסתה למחול לחמיה על הניסיון לרפות את ידיה. היא התייחסה אליו ביראת כבוד, אך היה עליה לסדוק את חומת ההתנגדות. "בישראל הצבא מגן על האזרחים," השיבה לטענתו והתקשתה לרסן את טון דיבורה הנוקב. "אבל פה, באיראן, המדינה היא נגד האזרחים. כולם נגד כולם. כולם חשודים. אני פוחדת לצאת לרחוב כי אני לא יודעת מי מחכה לי בפינה: ה'מוג'הדין' או ה'פָּאסְדָארָאן' או 'סיירות זֵיינַב' או סתם בריונים שתופסים טרמפ על המצב. חיי אדם נעשו הפקר. הרכוש יכול להיות מוחרם בכל רגע. וכל זה לפני שאנחנו מדברים על ההפצצות של העיראקים," חתמה פרי את דבריה, ובחביון לבה הטמינה את רזי הלילות, שבהם היא מתעוררת משנתה למשמע הדי הפיצוצים של מלחמה עקובת זעם ונחפזת אל ילדיה, מכסה אותם עד מעל לראשם בשמיכה ומבלה את שארית הלילה כשהיא ניצבת להשגחה וממתינה בחרדה לטיל המאיים ליפול ולנפץ את קירות הבית ואת זגוגיות החלון.
הימים הבאים רוויי מתח. מדי יום יוצא בֶּהְנָם אל החנות של פָּרְוִיז ומקץ שעתיים שב הביתה. "אין מה לעשות שם, משעמם. כולם שומרים על הכסף שלהם. אף אחד לא צריך בגדים. משתמשים בפנקסי הקיצוב. מעניין אותם רק אוכל כדי להתקיים."
מורד נושא פקעת עצבים הנאבקת בזו של פרי. כל זרזיף של מחלוקת ביניהם ניצת ללהבה, והלהבות הולכות ומתגבהות. כל עניין מגרה את חוטי הכעס והופך למדון. הוא קצר רוח ומהיר חמה. אין הוא מורד שאותו הכירה. היא מגיבה בהתרסה. האווירה המתלהטת ביניהם כמו מתחרה באוויר שמחוץ לכותלי הבית הספוג שביתות, הפגנות ואלימות. היתדות והחיזוקים הטריים של חייהם הולכים ומתרופפים, נאנקים תחת כובד המשא. הציפייה העקרה תופרת מחשבות שמתלבשות עליהם בעקמומיות ואינן מרפות. פרי חשה שחצתה את סף הסבלנות. אפילו מחלותיהם החוזרות ונשנות של הילדים מעוררות חרון וקצף בלתי נשלטים. "'כַּפְגִיר בְּתֵהֵי דִיג חוֹרְדֶה בּוּד', התרווד הגיע עד לקרקעית הסיר," היא רוטנת, וזרנוקי עיניה יורקים אש.
ודווקא בעתות המצוקה של הנפש, קולו של האשם נדם. כל צלצול טלפון מזניק אותה לעבר המכשיר, כמו בו בלבד טמונה הגאולה, ולאחר "הלו" קצרצר נשמטות ידיה ברפיון.
מבטה של מהרי אינו פוסח על ההתנהלות המסוכסכת בין פרי ומורד ובֶּהְנָם גם יחד, ואוזניה נצרמות מחילופי הדברים הקשים המוטחים ללא הבחנה. הימים הגואים עליהם מעמיקים את קמטי הדאגה בפניה. עיניה חומלות ומוטרדות, ופעולותיה מכוונות לאוורר את הדחיסות השורה בבית. היא מאכילה את אילנה ומניחה יד על מצחה ומכריזה: "החום ירד, ברוך השם." היא יושבת לצד פרי על קצות הספה ברגע נדיר שבו פסקה בתה מהשוטטות המרוקנת בין חדרי הבית, אוחזת בידה ברוך ומדברת על לבה. "פרי, תראי שהכול יסתדר." ופרי נחלצת מאחיזתה של אמה ויוצאת החוצה, שם ממתין לה אביה. "כמה טוב שכולנו ביחד," הוא מתאר תיאור סרק ומנסה לנחם אותה במילים חמות, ככל שמאפשרות לו מגבלותיו כמי שמנוע משימוש במילות חיבה. נפשה אינה נתונה לניסיונות הללו וקצפה יוצא על כולם.
וכשמניחים אותה לנפשה היא מהרהרת הרהורי חטא: האם ייתכן שהצדק איתם ואני טועה? והספק המאיים לקנן בתוכה מגביר את חרונה, והיא מוחקת את ההרהורים המאוסים ועולה במדרגות וממשיכה בשוטטות ומגיעה אל חדרו של בֶּהְנָם.
"מה אתה עושה?" שאלה את גבו הרכון אל התיק. הוא נרתע והסב אליה פנים מבולבלות.
"אממ..., אני יוצא עם חברים לצפון."
"עם חברים? מה פתאום?"
"החלטנו לצאת להתאוורר לכמה ימים," השיב כלאחר יד והטיל את התיק על שכמו.
"מה איתך, ואם האשם יתקשר? אתה חייב להיות מוכן לדרך."
"אל תדאגי, עד שהאשם יתקשר אני כבר אהיה פה בחזרה."
"בֶּהְנָם, קח איתך את מורד. גם הוא זקוק לאוורור."
"לא," קפצה לו מילה מבוהלת ונתלתה על אוזנה, והוא כחכח בעצבנות וחיבר שרשרת מילים מאולתרת, כדי לרכך את האוזן הצרובה. "לא נוח לי מהחברים. אף אחד לא מביא איתו קרוב משפחה." עיניו ננעצו ברצפת החדר.
ה"לא נוח לי" נשמע באוזניה יותר כמו "אני לא רוצה".
"אז אתה תביא. מורד בהתמוטטות עצבים. הוא צריך להתרענן."
"מצטער, פרי, לא יכול," פסק ויצא מהחדר והחל לרדת במדרגות.
"'חוֹדָה הָאפֵז', להתראות," קרא לחלל הסלון. "אני יוצא לטייל עם חברים."
"לאן אתה הולך?" שאלה מהרי בתימהון.
"לצפון, אחזור בעוד כמה ימים."
"ככה פתאום?"
"החברים הזמינו אותי."
"קח איתך אוכל, פירות לדרך," אמרה מהרי ופנתה אל המטבח.
"אין צורך, ממאן. החברים ארגנו הכול. 'חוֹדָה הָאפֵז', להתראות."
פרי צפתה במתרחש ממרום המדרגות. גם לאחר צאתו המשיכה לעמוד, מהורהרת. מאוחר יותר אמרה למורד: "הוא לא יצא לצפון עם חברים, הוא בדרך לרזאיה ולישראל."
מורד ביטל את השערתה מכול וכול. "הוא לא יֵלך לבד."
משלא חזר כעבור כמה ימים, ומשעדיין לא שב כעבור שבועיים כשהאשם התקשר, נטה מורד להסכים עם קביעתה.
אף על פי כן, הם לקחו בחשבון אפשרות של טעות בהנחה, וכדי שלא להותיר את בֶּהְנָם מאחור נאלצה פרי לספוג את חמיצותה של הדחייה, והודיעה להאשם כי אין השעה יפה עבורם. משפחת זָאדֶה קיבלה ממשפחת לוי את ברכת הדרך ויצאה ראשונה למסע.
בעל כורחה, מצאה פרי את עצמה שבה לעמדת המוצא: המתנה מתסכלת.
45.
שני מכתבים ושתי שיחות טלפון מישראל הוליכו את מורד אל הגראז' להשגת כרטיסי אוטובוס לרזאיה.
במכתב הראשון שהגיע מסוראיה סיפרה בהתרגשות כי "קהילה יהודית איראנית מכל רחבי הארץ התאספה בפארק הירקון לחגוג את ה'בָּג' (מסורת של יהודי איראן - יום היציאה לגנים ולפארקים ואכילת החמץ לאחר שבעת ימי חג המצות). על מדשאות מוריקות, בצִלם של עצים שטופי שמש, חגגנו בשירים ובריקודים פרסיים." והיא הוסיפה ופירטה: "אוכל על האש, מוזיקה בוקעת מכל כלי הנגינה המוכרים והטובים. שמחה שכזאת לא ראיתם מימיכם. ההתערות שלנו בחיים הישראליים היא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו, והאפשרות להמשיך ולשמר את המנהגים השורשיים שלנו היא החופש המובן מאליו במקום הזה..."
המכתב השני הגיע משירין, ובו תיארה את הביקור המשפחתי בבניאס: "מערה, צוק, מעיין, מפל ואשדות מים. פריחה אביבית..." ובלי פסיקים ונקודות ובלי אוויר, קפצה ודילגה לחמת גדר: "מרחצאות חמים. פינוק אמיתי בשילוב עם שרידים מרשימים שהסבירו לנו שאלה הם השרידים של המרחצאות הקדומים מהתקופה הרומית ביזנטית ערבית... ושלום לא מפסיק לדמוע ולומר: כל זה שלנו..."
שיחת טלפון אחת הגיעה משָׁהְלָה חאנום, שבישרה כי חצו את הגבול והם שוהים כעת בעיר ואן שבטורקיה, אמנם פצועים וחבולים, אך מברכים על צליחת המסע ונרגשים לקראת הטיסה לישראל. פרי קלטה שהצלחת המשימה אינה נמדדת בכמות הכישלונות שצברה, אלא בפעם היחידה שבה התגשמה. כל השקיעות מובילות בסופו של דבר לזריחה.
השיחה השנייה מהאשם עדכנה בנוגע להשלמת תפקידו במסע עם משפחת זָאדֶה, והורתה להם על מועד הנסיעה לרזאיה.
פרי השתוקקה לצאת למסע. ימים אחדים קודם לכן התענגה על קולו של בֶּהְנָם, שאישר לה את חשדותיה בהקשר ליציאתו החפוזה מן הבית, ובישר לה ממרחקים כי לאחר מסכת של סכנות הנה הוא בדרכו לעלות למטוס היוצא לישראל.
בפרץ של פעילות ארגנה את הלבוש ואת הצידה לדרך. בראותה כיצד לבושות נשות רזאיה, ויתרה הפעם על הצ'אדור השחור לטובת צ'אדור פרחוני על רקע אפור, ואת המטפחת כרכה סביב הפנים. מתחת לצ'אדור לבשה "מַנְטוֹ". היא לבשה מכנסיים כחולים, והטמינה בתיק עוד מכנסי ג'ינס. חלק מתכשיטי הזהב תלתה על צווארה והשחילה לאורכן של אמות ידיה, וחלקם דחסה עם שטרות הכסף בשקית הבד שבחגורת הבטן. בחללים הצרים שבתיקים פיזרה רסיסים של אהבה ותקווה.
עם ההכנות למסע, התנדפו בבת אחת כל הטענות והמענות. הכעס שגבה בין השניים גווע פתאום, החוטים שהחלו להיפרם התאחו מעצמם, והקשר ביניהם לבש פנים חדשות. הם פעלו כתף אל שכם, ואת המבטים הקשים החליפו פנים הנושאות זיקוקין של התעוררות מחודשת. כמו אש שדעכה, והנה כלכלו אותה בכמות נדיבה של כפיסי עץ.
אמא מהרי צפתה בהם באי נחת, ועל קצה לשונה עמדו המילים: "יש לכם הרגל מגונה, להתגרות בחיים." אך היא התאמצה לכלוא אותן בין שיניה, ואל האוויר שחררה מילות ברכה: "שיהיה הפעם למזל ולהצלחה."
לאורך שש עשרה שעות הנסיעה התפללו השניים שאכן תצלח הפעם דרכם. ברדתם מהאוטובוס בתחנת רזאיה נראה האשם עומד מרחוק ומאותת לעברם.
פרי צבטה קלות את ידו של מורד. "הפעם זה הולך לקרות."
"כן, זה אמיתי," השיב כמעט בהשתנקות, והמשיך לצעוד כשתיק אחד תלוי על כתפו, תיק שני בידו, ואֶבִּי אוחז בידו השנייה וצועד. "אפילו על ה'מוּסָפֵר חָנֶה' מוותרים. הפעם יוצאים ישירות לדרך."
האשם נכנס לטנדר הפתוח והתיישב לצד הנהג. מאחור השתחלו זוג הורים נרגשים ושני ילדיהם. כעבור שעה קלה פנה הרכב אל דרך העפר ועצר. "יוצאים," קרא האשם. "מכאן ממשיכים ברגל."
פרי רמזה למורד כלפי הילדים. "תגיד לו," סיננה.
מורד פנה להאשם בדברים. "אני רוצה לדעת בביטחון מלא אם אתה הולך לבצע את המשימה עד הסוף. הילדים חולים, ואין לי כוונה לטרטר אותם ללא הצדקה."
"אני מבין ללבך, 'בְּרָדָר', אחי. אל דאגה. ראית שמשפחת זָאדֶה הגיעה בשלום. גם אתם תגיעו בשלום." ואחר הוסיף וביקש את סליחתו של אלוהים על מעשהו: "'חוֹדָה מָרָה בֶּבַּחְשֶׁה'."
פרי ינקה את המילים המבטיחות. תחושה חזקה הורתה לה שהפעם המילים והמעשים יצעדו יד ביד לאורך המסלול.
הם יצאו לדרך. השמש טרם אספה איבריה, וקרניה הרפויות התנצחו בשארית כוחן עם ענני כבשה שחברו יחדיו בניסיון עקר להניב עוד מעט גשם מעטיניהן. פרי חשה מיודדת עם גופה ומצוידת בכוחות חדשים. "הרגליים שלי מיומנות," הצהילה קול אל מורד והבחינה בגופו המתנהל גם הוא בנינוחות, כמו התחדשה בו מערכת הדם.
אין היא יודעת כמה זמן הלכו עד שהבחינה כי הם מטפסים על גבעה והר עצום מתנשא מולם. היא הסיטה עיניה מן ההר לעבר שני סוסים דלי בשר, שבסמוך אליהם ניצבו שני גברים שנראו כממתינים לבואם.
ניצנים של תקווה פרפרו בלבה. "מורד, 'דָרִים מִירִים', אנחנו מתקדמים," נבעו שלוש מילים צלולות מהמעיין שפיכּה בתוכה. היא רצתה לצרוח את שמחתה אל המרחב הפתוח, לבתק את קרומי השמים, אבל הטביעה את הצרחה בתוך המעיין. היא בלמה את הדחף שניעור בה לרוץ לקראת הסוסים וללטף אותם. "אלה סוסים אמיתיים, מורד, לא סוסי עץ," חילצה בכל זאת משפט אחד מהקיטור שרחש בה.
הם נעצרו בסמוך לסוסים, אמדו במבטיהם את הרוכבים, ואלו השיבו במבט אומד. העיניים נעו מקלסתר פנים אחד למשנהו, ופרי קבעה בלבה כי הם תאומים זהים. הם היו קצוצי שיער, פרועי גבינים ומפוחמי עיניים, וזקניהם ושפמיהם כמו הודבקו על פניהם מאותה סדרת ייצור. מראה גופם מוצק, כמו עוגה שנאפתה בקמח נטול אבקת אפייה. מכנסיהם רחבים וקצות השרוולים נעלמו בתוך הנעליים הגבוהות. את בגדיהם כיסה ז'קט ירוק דהוי, שהיה רכוס בחזיתו באוסף אקראי של כפתורים משוללי התאמה. וכמו תכננו להקל על הבריות את ההבחנה ביניהם, בסמוך לרקה הימנית של אחד מהם, התנוססה צלקת עמוקה.
האשם מסר הודעה קצרה. "הסוסים עם הרוכבים ילוו אתכם ואחר כך יוחלפו. כאן אני נפרד מכם." ואת תמצית המידע קינח בהבטחה: "אפגוש אתכם בהמשך."
"לתת כדור שינה לילדים?" שאל מורד את שאלת אשתו.
"לא כעת. עדיין לא חשוך. בהמשך תעברו ליד מקומות מגורים ואז יהיה חשוב לשמור על שקט."
הרוכב המצולק עזר למורד לטפס על הסוס ולהתיישב על המרדעת העשויה שמיכת צמר ועטויה בסדין שצבעו הלבן דהה וקיבל גוונים צהובים חומים. אחר כך הניף את אֶבִּי בידיו והושיבו לפני אביו, ומורד כרך שתי זרועות תומכות סביב בנו, שתערובת של התלהבות וחשש חילצו הברות מוזרות מפיו. לבסוף השחיל המצולק את רגלו לטבעת הארכוף, ובתנופה רבת רושם עלה והתיישב על האוכף ואחז בבטחה במושכות.
כעת הגיע תורה של פרי לטפס על הסוס השני. היא עמדה ללא ניע.
"אל תפחדי," ניסה הרוכב להרגיע אותה. "את לא תיפלי."
היא נותרה מסומרת למקומה. מורד פענח את האותות. "הוא כמו אח שלך, הוא ישמור עלייך," אמר לה, וכיוון את דבריו אל הרוכב.
פרי שלחה אל בעלה מבט מוקיר תודה. אמנם דבריו לא הסירו לחלוטין את מבוכתה, אבל די היה בהם כדי שתיעתר לידו של הרוכב המושטת אליה, תקפוץ על גב הסוס ותשב על הסדין שמתחתיו פרושה שמיכת הצמר. אילנה שימשה חַיץ בינה לבין הרוכב, והעניקה חיזוק נוסף להשלמה עם המצב המביך.
הרוכב אחז במושכות, השמיע שריקה חדה, והיא נרתעה בבהלה כשהסוס פסע את פסיעתו הראשונה. ידיה הידקו את אחיזתן בבתה. עוד זמן מה המשיכה התייראותה, ובהדרגה הרפתה.
הרכיבה הדוממת על הסוסים עברה בחלקה בשטחים חקלאיים, חלקה במשעולים מסודרים וחלקה בדרכים עקלקלות. הדרך התמשכה מבלי לראות את סופה. פרי העזה ופתחה בציצית של שיחה ושאלה את הרוכב, "מתי מגיעים?"
"עוד מעט נגיע," השיב כלאחר יד. התשובה הבלתי מחייבת קוממה אותה. היא השתעלה קלות, והוא ניאות להוסיף: "את רואה את האור שם, בקצה האופק? לשם נגיע."
השאלה חזרה על עצמה עוד שלוש פעמים, וכך גם התשובה. פרי מנתה את שלל השיחה, והחליטה להסתפק בתוצרת הזעומה. היה עליהם לעבור ארבע פעמים אורות שהופיעו בקצה האופק עד אשר הגיעו ליעדם.
כשהאור האחרון של היום התפוגג והחשיכה קידמה את פניהם בקרבת מגורים, נדרשה פרי לסמם את הילדים. היא הרגיעה את קיבותיהם בכריכים, חטיף וחלב, בטרם נוצק לגרונם הכדור שהומס במינון חסכוני.
הרכיבה נמשכה לכל אורכו של הלילה המפהק. פרי התפללה בדממה, למעט אותם קטעים שבהם נכנעה לפסיעות הסוס הקצובות ולטלטולים החד גוניים, צנחה למכמניה המפתים של השינה והתעוררה בכל פעם חרוכת אשמה.
עם הנץ האור גילו שהם נמצאים בטבורו של בית קברות נטוש. "'מָנָה אוֹבוֹרְדָנְד טָא דָמֶה קַבְּרֶם', הביאו אותי לקבורתי," פלטה באירוניה את צרור המילים.
"איפה אנחנו?" שאל מורד.
"עוד מעט נגיע," היתה תשובת המצולק.
פרי התקשתה לנצור את פליאתה. מעולם לא שמעה על שם כזה של מקום. היא חיבקה את אילנה שהיתה שקועה עדיין בשינה עמוקה. גם אֶבִּי ישן עדיין בחיק אביו. אין איש בעולם שיפגע בילדים שלי, שנתה לעצמה ועקבה אחר פעולותיו של "עוד מעט נגיע". הוא הבעיר גחלים, העמיד עליהם קומקום מים וחלט תה שחור משחור.
המלווה פנה אל מורד. "אני הולך לקניות. להביא משהו לילדים?"
פרי השיבה כשמבטה מופנה לבעלה. "ביצים ותפוחי אדמה."
קומקום התה הועמד לרשותם, הביצים ותפוחי האדמה התבשלו במימיו, ובצירוף לחם ה"תַאפְתוּן" שהביא המלווה, הותקנה ארוחה ראויה. התה המר נלגם בין הנגיסות. פרי עודדה את ילדיה לשתות עוד מים ותה מדולל כדי להפיג את השפעתה של גלולת השינה. על אף המינון המבוקר, הם נראו הלומי שינה, שלא כהרגלם בשעת בוקר.
פרי מרפקה את מורד. "מתי ממשיכים?" שאל את המצולק.
"עוד מעט. מחכים למצב שקט."
כעבור שעה נראו שני רוכבים בלויים למראה וצרובי שמש קרבים לעברם. בה בעת פילח שאון יריות את דממת בית המתים.
פרי ומורד מיהרו לכנס את הילדים ביניהם, כשידיהם הרוטטות מסוככות עליהם. מורד הפנה מבט שואל לעבר המלווים, שהמשיכו לעקוב בשלווה אחר הרוכבים הקרבים.
"אל דאגה," שלח המצולק משפט הרגעה, בעודו יוצא עם חברו לקראת הרוכבים, אשר עצרו את סוסיהם בסמוך לעץ גדול שסוכך עליהם בענפיו. "זאת המלחמה של הכורדים באיראן. ככה זה כל יום פה." הארבעה הסתודדו קצרות, נפרדו לשלום, והרוכבים המשיכו לדרכם.
"אלה החברים שלנו," הסביר המצולק. "הם בודקים את השטח. היריות הן בין שני הצדדים ולא מכוונות אלינו, אבל לא כדאי להמשיך תחת אש. נחכה כאן עד הלילה. בחושך היורים הולכים לישון."
בית הקברות היה ריק ושותק. רק קולות הילדים שהתרוצצו בינות למצבות הישנות, פרמו את השתיקה. פרי ומורד לא התיקו עיניהם מהילדים. באין דבר אחר לעשותו במקום שבו שררה דממת עולם, הניחו להם לרוץ כאוות נפשם, בעודם בודקים ומבטיחים שלא יאונה להם רע.
המלווים האביסו והשקו את הסוסים. הם חסכו בדיבור ושמרו על שתיקה גם בינם לבין עצמם. פרי סקרה את פניהם האילמות וחשבה על התאמתן לסלעים הדוממים הפזורים בדרכם ולמצבות הקבועות במקום. הם גידרו את עצמם מפניהם, ולמרבה הפלא גם גידרו עצמם איש מפני רעהו.
פרי ומורד שוחחו ביניהם בשתיקה. איש לא האזין לשתיקתם. הם פיתחו שפה נטולת קול, והיא היתה נהירה להם בלבד. אגמי עיניהם היו מלאים ורכים. מבטו נלפת במבטה, והם היו שבויים בקסמן של המילים שריחפו ביניהם מעדנות. אף שמזה שעות לא הוציאו הגה מפיהם, אמרו רבות.
פתאום התחדדה בה ההכרה שהיא אוהבת את האיש הזה שלה. אוהבת יותר מתמיד. חרף היותם מלוּוים בשני צמדי עיניים זרות וחרף היותם נטולי זכות להתבודד, חשה בכל עצמותיה את הקרבה למורד יותר מאי פעם. התקשורת הדוממת ביניהם היתה תגלית מפתיעה, והיא היתה מודעת לכך שרק המצב המיוחד הזה שאליו נקלעו יכול היה להביאם לידי כך. עיניה אמרו לו שזוהי זכייה גדולה שזכו בה, והוא הסכים עם קביעתה במבט מדַבר.
עיניו ליטפו וקשרו מחרוזת של שתיקות לצווארה. היא האדימה מסומק ושלחה יד ומיששה, והפריחה לו נשיקה דוממת ואדמומית. הוא השיב לה מבט תאום, וחיוכיהם האצורים ריצדו ביניהם והעצימו את תשוקתם. שניהם פיללו שלא יתפוגגו חסדיהם של הרגעים, ובה בשעה לא חדלו מלפקוח עין ערנית על הילדים, שהמשיכו לרוץ ולפענח את העולם, עולם האפוף שתיקות פנימיות של המתים ושתיקות חיצוניות של החיים.
השעות נקפו ועיניה חישבו להיעצם. אור היום הלך ודהה, ורוח חרישית החלה משייטת בין המצבות ושורקת שירי ערש פתייניים. המאבק בפיתוי העיקש מועד לכישלון, ופרי שלחה מבט עמום אל מורד. תישני, ביקשו עיניו, ובדרכה אל מצולות השינה בטחה כי ישגיח.
החושך הורה לצאת והרוכבים איכפו את הסוסים. פרי, מועשרת בשעתיים תמימות של שינה, קיפצה על הסוס כמי שמתורגלת בכך מילדותה. מה שאני עושה עכשיו, חיים שלמים לא היו מספיקים לי כדי לעשות, חשבה, והוסיפה וחשבה שגם בתה בת השנה וחצי לא היתה זוכה לחוויה מסוג זה בשום מצב אחר בחיים.
"חוֹדָה מָרָה בֶּבַּחְשֶׁה," חזר הרוכב המצולק על התנצלותו הקבועה בפני אלוהים, הניע קלות במושכות, קרא, "בּוֹרוֹ," קדימה, וצקצק בלשונו. הסוס החל לנוע בטפיפות אטיות, והסוס השני טופף בעקבותיו אט אט בטרם העביר הילוך ועבר לנקישת פרסות קצובה, תק תק.
46.
הם חוצים ברכיבה כפרים מנומנמים הפזורים במרחקים גדולים זה מזה. הדרך שרויה בעלטה, והסהר הקלוש מכוון את פרסות הסוסים. מפעם לפעם מבליחים אורות אקראיים. האדמה החולית מיטיבה עם השקט, אך במעבר על פני מרבדי העלים היבשים שטאטאה הרוח מעל בדי העצים, עולה קול התפצחותם מתחת לפרסות המתכתיות, תצק תצק, מצב המחייב זהירות יתר והאטה משמעותית.
השתיקה זורמת לאורך הדרך. רק מעת לעת היא מופרת בשאלה "מתי מגיעים?" או "איפה אנחנו?" לשתיהן מענה זהה: "עוד מעט נגיע." "כבר היינו שם," היתה פרי של אתמול משתלחת בהתרסה, אבל פרי של היום בולמת במיומנות את ההשתלחות. פיו של המלווה חוזר ומפיק את התשובה הקבועה כמו בלע רשמקול מקולקל, ובשכנוע עצמי היא מנסה לקבל אותה כלשונה ולשאוב ממנה עידוד.
פיותיהם של פרי ומורד נפערים תכופות לחלץ פיהוק מתריע עייפות, ואין הם טורחים לסכור את הלוע הרחב המחליף את האוויר בשקיקה גלויה. פיו של מורד אף מגלה תעוזת יתר ומפיק צליל מתמשך, כמו מתריס בפני העולם על חסך שינה ותובע השלמה של הגירעון המצטבר.
הסוס של פרי עוקף את סוסו של מורד, וכתגובה פוצח הסוס המובס בנפיחה אדירת קול, וצחוק קצר ותמציתי נמלט מפיו של אֶבִּי. צחוקו של הילד הוא כנווה מדבר רווי מים חיים במרחבים השוממים. פרי מסבה פניה לאחור ועיניה גומעות בשקיקה את פניו של בנה שהתעלזו לרגע.
ביציאה מאחד הכפרים יורדים לפתע הרוכבים מעל הסוסים ומפנים מקום לרוכבים חדשים. לפרי ברור שזוהי תוכנית מובנית, אלא שאין הם מיודעים למהלכיה וכל שלב בה נוחת עליהם בהפתעה. לו היו בידיהם נתונים כדי להסיר מעליהם את אי הוודאות ולהבין את מצבם לאשורו. גם על נתונים קלושים היו מוכנים להתפשר. הרוכב המצולק הואיל להבטיח למורד כי יפגוש אותם בהמשך הדרך, ולמורד לא נותר אלא להניד בראשו.
המסע עם הפרשים החדשים מלווה בתחושה הולכת וגוברת של ספק וחשש. המלווים שכבר עשו איתם כברת דרך ושהייה משותפת בת שתי יממות, הפכו לאי קטן של ביטחון בתוך ים של אי ודאות, והם חוסים תחת מטרייתם, הסדוקה אמנם, אך די בה כדי לספק הגנה בסיסית. ולפתע נעלמת ההגנה, והם רוכבים כעת אל הלא נודע עם מלווים זרים שאין הם יודעים עליהם דבר, וגם דיבורם של אלה חסכני, כאילו כל המבריחים רכשו את מיומנותם במנזר השתקנים. האם יש לבטוח בהם? האם לא יתנכלו להם במהלך הדרך? סיפורי הזוועות שנשמעו בין דפי הסידור בבית הכנסת מקבלים כעת תהודה חזקה, והפחד חושף את מלתעותיו ומרקיע לגבהים חדשים.
וכמו לא די במורא מפני האיש האוחז במושכות, צץ וחובר אליו פחד חדש. פרי חשה שלא רק המלווים התחלפו, אלא גם הנוף קיבל תפנית חדה. על פי מאמצי הסוס והתנודות החדות, היא מרגישה שהם מתנהלים כעת בדרך הררית והקרקע שמתחתיהם אינה בטוחה. היא מהדקת את האחיזה באילנה ובמרדעת. מתוך האפלה היא רוצה לזעוק לעבר מורד, אך קולה בוגד בה. לבה פועם בחוזקה, והיא תמהה כיצד זה שאין הוא מעיר את בתה הטמונה בחיקה. כמה טוב שאין ילדתה שותפה לפחדים המכרכרים סביבה במחול אימים. אֶבִּי שרוי גם הוא בשינה, ואינו מודע לרחשי לבו של אביו, שהיא יודעת בוודאות כי הם חופפים לאלו שלה. כה בוטחים הקטנים בחיים, ששום תרחיש לא יפרום אותם משנתם. לו יכלה גם היא לחמוק אל חבקי השינה.
ובכל אותה העת מנקר פחד קבוע, הפחד מפני הירדמות. נמנום פושט באיבריה, קורא לה להפקיר את גופה למנעמי התרדמה. אני חייבת להישאר ערה, היא חוזרת ומתרה בעצמה בנוקשות. לפקוח עין על הילדים. על הציוד. על מורד. עלי. היא אוספת את כל חומרי הפחד ועושה מהם בלִילה אחת, ולשה ומטלטלת ומועכת שוב ושוב עד לעייפה ומייחלת לבואו של השחר.
הראש מתנדנד לקצב תנועת הסוס ונשמט אל החזה. היא מתעשתת. צריך לשמור על ראש זקוף. הילדים. היא תולה בסוס מבט אדיש. הראש קורס. עליה להרימו. עוד מעט. ראשה, ריק ממחשבות, נע ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, וממשיך בתנודתו גם כאשר היא שוקעת לתוך השינה האסורה.
הנה אֶבִּי מחייך אליה. חיוך מזוכך ורך. נפשה יוצאת אל החיוך הזה. כמה זמן הוא נעדר מפניו. היא מנסה להנפיק עבורו חיוך חוזר, אבל פיה מתעוות לבכי.
היא מתעוררת ומנערת גצים של חלום.
אשמה. נרדמתי. אסור לי. נזכרת בחלום. שוב אשמה. מה אני עושה לילדים. זה לא המקום הטבעי שלהם. כל ההרפתקה הזאת - הלוואי ויכולתי למנוע אותה. נראה לה שאֶבִּי כבר שכח מה זה חיוך. איש אינו מחייך. לא אני, לא מורד, לא המבריח. אוי ואבוי, הילדים ישכחו מה פירוש החיים האמיתיים. אילנה בוכה פתאום ומיד שבה אל מכמני השינה. נראה שגם היא חלמה חלום. פרי מצמידה אליה את שפתיה, מריחה את נשימתה ומוסכת לאוזניה מילים נטולות קול: "תסלחי לי, ילדה שלי, על מה שהבאתי עלייך. עוד מעט הכול ייגמר. עוד מעט נפקח את העיניים ונפתח את הפה ונגלגל צחוק גדול, כזה שיוצא מתוך הנשמה ופורץ החוצה. אני מבטיחה לך, ילדה שלי." היא עוצמת עיניה ומניחה לצער לטפטף על לחייה.
ניצני השחר הראשונים גמגמו אל האוויר ופיזרו רסיסים דקים של אור, ופרי מתחלחלת מול החיזיון המבעית הנגלה לעיניה. לפניהם מתפתלים כנחשים משעולים צרים, ומתחתיהם פעורה תהום מפלצתית. רגע אחד מחליקה רגל הסוס ומאיימת להפיל את רוכביו אל המדרון, ורגע אחר כך היא שבה ומתייצבת על האדמה. "מורד, אל תסתכל," היא זועקת בהשתנקות, ומורד פוקח עיניים ענקיות אל מול הלוע המאיים להבליעם אל תוכו.
"תעצמי את העיניים, פרי, אל תסתכלי," הוא צועק פרוע מבט בעודו מכסה את עיניו של אֶבִּי הקטן שפניו המתעוררות החווירו למראה הבור האימתני שנפער מתחתיו, וידיו התרוממו אל פיו באימה.
"אלוהים, לאן הבאת אותנו?" מתפרצת פרי כלפי הכוח העליון ברגע ששוב החליקה רגל הסוס והם עמדו בין האדמה לתהום. הסוס צוהל בזעם כנגד התפרצותה, והיא מחליטה שלא להכעיסו שוב. עליה להניח לו לפעול בדרכו.
הם התקדמו התקדמות מדודה בסבכת הפיתולים במעלה ההר, ומעת לעת כיבדו אותם השבילים בהתרחבות נדיבה שריפתה לזמן מה את המתיחות מעל פניה. חלק מההתרחבויות נוצלו להפוגות קצרות לחילוץ הפסולת הגופנית ולהאכלת הילדים. הם הניעו בזהירות את רגליהם הרדומות, חילצו את עצמותיהם הדואבות, והתהלכו בפישוק רגליים רחב כפי שהכתיבו המכאובים החדשים, שהתמקמו באזור המפשעות אשר התכסה בשלפוחיות צורבות.
•••
ביום השלישי למסע המייסר, בשעת בין ערביים, הגיע מן השמים הסמוקים משב חמים בדמותו של המצולק הרכוב על סוס. לבה של פרי ניתר בעליזות כמו פגשה מכר ותיק. חרף הכאב הזועק במפשעותיה, שידר לה לבה אותות הרגעה. הנה קוימה הבטחתו כי ישוב ויפגוש אותם. המצולק הציג בחשאי "פאקט" של שטרות כסף בפני שני הרוכבים.
מורד ירד מן הסוס וניגש אל פרי פסוק רגליים, כששפתיו החשוקות מכניעות את הכאב שצרב במפשעותיו. הוא אחז בזרועותיו את אילנה והוריד אותה בתנופה. פרי ירדה בזהירות מעל המרדעת, ולפתע צהל הסוס והניף את שתי רגליו הקדמיות מעלה. פרי נחבטה ונפלה ארצה ורגליו של הסוס הוטחו על חזהּ. צווחה חדה נמלטה מפיה והיא חולצה והורחקה מן הסוס כשכאב חד מפלח את גופה, ידיה מתהדקות אל בית החזה ונשימותיה הופכות לקצרות ומהירות. ראשה הונח על ברכיו של מורד, והוא אחז בה בפנים בהולות וייצב את גופה בזהירות לבל יחמיר הכאב.
המצולק עט בחֵמה שפוכה על הפרש וקִצפּוֹ הוליד קטטה וחילופי גידופים קולניים. המהומה כיסתה על כל השתיקות שליוו את דרכם. פרי, הלפותה בכאב, התייראה פן הסערה המתלהטת תביא לשיבוש התוכנית שזה עתה חשה כי עלתה על הפסים הנכונים. כפסע היה ביניהם לבין קריסת המגדל שעליו הם מטפסים בכל כוחותיהם. עליה לטהר את האווירה בטרם תתלקח, פן יגיעו המתקוטטים להתגוששות פיזית ויחליפו ביניהם מהלומות. "אני בסדר," אמרה בגרון ניחר. "לא קרה לי שום דבר," הוסיפה והביטה בתחינה במצולק הנתון בהתקף זעם. המצולק פרש מזירת השאגות וניגש אליה. "איפה כואב לך?" שאל בפה קפוץ ונמנע מלהשהות עליה את עיניו. "לא כואב," השיבה. "אני רק רוצה מים."
הוא הגיש לה בקבוק מים והיא שתתה. "תנוחי," אמר לה בצליל קול ידידותי, אף שעדיין לא הביט בה ישירות. האווירה התמתנה. עם שוך המהומה יצא המצולק ונעלם בעיקול ההר.
ההמתנה התמשכה. באין רואה עיסתה פרי את חזהּ וחנקה גניחות כאב. היא סימנה למורד במנוד ראש לעבר אחד הפרשים.
"למה אנחנו מחכים?" הפנה אליו מורד את השאלה.
"השליח יצא לקבל אישור מעבר להמשך הדרך," השיב.
פרי ומורד הנהנו זה לעבר זה. את האישור יגבה השליח ב"פאקט" הכסף שהביא עמו.
משחלף עוד זמן שאל מורד, "מתי יגיע?" ולא הופתע למשמע התשובה, "עוד מעט."
השתיקה שאליה הורגלו שבה וריחפה בינותיהם.
כעבור שעה ארוכה הגיע המצולק. "שמעתי את החדשות ברדיו ישראל," פנה אל הגברים, "רק רדיו ישראל אומר את האמת." הוא התבונן ארוכות במורד, ופתאום שאל, "למה אתה רוצה לעזוב?"
פרי נדרכה. היא ריכזה מבטה בשניים.
מורד השיב, "אני רוצה לגדל את הילדים שלי בישראל. יש לי שם משפחה."
"תישאר איתנו," הציע המצולק, ופרי מתחה את צווארה. היתה זאת השיחה הראשונה שהתנהלה בין המלווה לבין מורד, והיא לא היתה לרוחה. לאן נעלמה השתיקה של המצולק? היא מוצלחת יותר מהדיבור. שישתוק כבר, הן הוכיח שהוא מומחה לשתיקה.
"לא יכול, יש לי משפחה," הסביר מורד, וניכר בו כי הוא מתלבט בין הרצון להשיב באופן שאינו משתמע לשתי פנים לבין הצורך בנקיטת זהירות, פן יכעיס את מלוויו.
"אתה מתאים לנו. תילחם איתנו. לנו, הכורדים, ולכם, היהודים, יש דבר אחד משותף - השלטון האיראני שונא אותנו ואתכם."
מורד ביטל את דבריו בהינף יד. "אין מה לדבר. האחים שלי בישראל מחכים לי."
"תגיע אליהם אחר כך. האישה והילדים יגיעו לישראל, ואתה תישאר איתנו ותצטרף אליהם מאוחר יותר."
"אני רוצה להגיע עם המשפחה שלי לישראל. אני לא עוזב אותם אפילו לרגע."
"גם אתם, היהודים, נלחמתם על העצמאות שלכם. אתה לא חושב שמגיעה לנו עצמאות?"
"אני מאחל לכם להגיע לעצמאות ולחיות חיים שלווים ובטוחים."
המלווה הרים ידיו בהכנעה. "אתם נלחמתם לבדכם על העצמאות שלכם. אף אחד לא עזר לכם. גם אנחנו נעשה את זה בכוחות עצמנו. בלי עזרה."
פרי נשפה אוויר דחוס מבין שפתיה ושלחה מבט גאה בבעלה. הם נפרדו משני הפרשים ונותרו עם סוס אחד, שעליו רכבו המצולק, פרי, וביניהם הילדים, ואילו מורד הידס ברגליו וזיהה את המסלול על פי תנועות הסוס שצעד לפניו.
כשעברו כברת דרך ארוכה שאלה לפתע פרי, "'שׁוּהָרֶם קוּ?' איפה בעלי?"
המצולק הפטיר, "'מִיָד', הוא יגיע."
תשובתו לא ריצתה אותה. הצמרמורת שעברה בגווה גברה על נימוסיה. "עצור. אני רוצה לראות שהוא איתנו."
המצולק קימר את גביניו, מופתע מנחישותה ומחוצפתה. אף על פי כן עצר את סוסו. "מורד, איפה אתה?" שאל בקול חורק.
ממרחק הגיעה תשובה. "פה."
המצולק פרץ בצחוק קצר. מורד חשב לתומו כי הוא הולך אחר הסוס, אלא שהסייח הוא זה שהלך בעקבות ריחה של אמו, ומורד מצא עצמו צועד אחר הסייח.
צחוקו של המצולק התיר מעט מפקעת המתח שרבצה על החזה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.
שרה אהרוני / שתיקה פרסית
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרי המקור: נוית בראל
עורכת הספר: דפנה שחורי
עורכת הלשון: ורד זינגר
מעצבת הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak
הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר
לוחות: צביקה שרויטמן
סדר: טפר בע"מ
תודה לכותבי הספרים הבאים:
1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985.
2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988.
3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
