4. ניתוק הוא כוח־על
בסיס האווירייה הימית פנסקולה
אימון הישרדות במים
ספטמבר 1995
איפה זה "למעלה"?
כמה זמן נותר לי?
לעזאזל, זה כואב.
אני לא רואה כלום.
הראש שלי היה בכל מקום, רק לא במקום שבו היה צריך להיות. הזמן חלף בעודי נאבק להשתחרר. אני הפוך? המים הציפו במהירות את תא הטייס והטביעו אותי. "תירגע", הזכרתי לעצמי את האימונים. בועות האוויר עלו כלפי מעלה. שם היה ה"למעלה". "אתה צריך לפתוח את האבזם. אתה מסוגל לזה. תירגע". אבל הזמן עבר. "אל תיכנס לפאניקה. שחרר את התפס. דחוף את הרתמה מעליך. אל תיתפס בשום דבר. פשוט תעשה את זה. זה קל. תירגע". הרגשתי את לבי דוהר, ריאותי החלו לבעור. כמה זמן עבר?
אף שחלפו שניות ספורות, הרגשתי לכוד מתחת למים במשך דקות, במה שהרגיש כמו קסם שהשתבש בצורה נוראית.
להיות הפוך על הראש זה מבלבל גם ביבשה. מתחת למים זה מרגיש לגמרי לא טבעי. ניסיתי להשתחרר, אבל זה ארך זמן רב משחשבתי. "תירגע". עד כמה שהשתוקקתי לצאת מהמתקן הזה, שום דבר לא עמד לשנות את העובדה שעדיין הייתי שקוע במים.
תנועותי נעשו תזזיתיות. הזמן טס, והדופק שלי טס איתו. השתוללתי בתוך קופסת המתכת הצפופה, מבוהל כציפור המנסה להימלט מציפורניו של טורף שלכד אותה. כל תנועה שלי שידרה פאניקה.
להלכה, כל שהייתי צריך לעשות הוא להטות את הראש לכיוון המותניים כדי לאתר ולשחרר אבזם מתכת פשוט. משם, כמה נענועים קלים של הכתף היו משחררים את הרצועות שריתקו אותי למושב. ברגע שהייתי משוחרר, יכולתי לתת לכוח הציפה לשאת אותי בעדינות רק כמה מטרים עמוק יותר מתחת לתא הטייס, כדי שאוכל לשחות החוצה בחופשיות, לבעוט קצת הצדה ולגלוש אל פני השטח בקלות.
אבל במקום לפעול לפי הטכניקה האטית והשיטתית שהדגימו לנו, שלחתי ידיים למעלה בפאניקה, תפסתי את החלק העליון של מסגרת תא הטייס, משכתי הרבה יותר חזק משהייתי צריך והטחתי את הקסדה שלי במסגרת. היא זזה בפראות על ראשי, כיסתה את עיני וסדקה את גשר האף שלי, מה שעטף אותי בחשכה.
לא ביצעתי נחיתת חירום במים אחרי איזו תאונה קטסטרופלית, וגם לא הייתי בסכנה אמיתית כלשהי, שכן צוללני בטיחות עמדו הכן במרחק מטרים ספורים ממני למקרה שהעניינים באמת ישתבשו. הייתי שקוע במים ורתום לדגם אימונים של תא טייס. המכשיר הזה, שנראה כאילו נלקח מימי הביניים, נועד ללמד טייסים כיצד להימלט ממטוס שוקע שביצע נחיתת חירום בסביבת הפעולה הטבעית והבלתי סלחנית של התעופה הימית, האוקיינוס.
כך הייתי לכוד, או לפחות כך הרגשתי, בתוך מתקן אגדי המוכר בכל הזרוע האווירית של הצי בשם דילברט דאנקר. לדילברט יש מקום של כבוד גם במורשת ההוליוודית. כל מי שראה את הסרט קצין וג'נטלמן יכיר את רכבת ההרים המיניאטורית הזאת ואת ההרס שהיא יכולה לחולל במי שרוכב עליה. במהלך הסיבוב שלי ממש ראיתי בעיני רוחי את הדמויות מהסרט, שבאותה סצנה איבדו עשתונות ונלכדו בצורה קשה עד כדי כך שנזקקו לחילוץ בידי צוללני הבטיחות בבריכה.
"בבקשה אל תיתן לזה לקרות לי".
הדילברט דאנקר היה במשך עשרות שנים מרכיב בסיסי בשלב הראשון של בית הספר לטיסה, שנקרא אז הכנה לטיסה (API). ה־API סימן את ההתחלה עבור כל מי ששאף להיות טייס ימי. הוא ממוקם בבסיס האווירייה הימית האגדי פנסקולה בחלק הצפון־מערבי של פלורידה, המכונה בחיבה ערש התעופה הימית, ובו לימדו את יסודות הטיסה והעריכו את הכשירות הראשונית של המועמד הטרי לשרוד בכאוס של פעילות מבצעית על נושאת מטוסים.
רוב ה־API נערך בעיקר בכיתה. הרצאות שסקרו נושאים כמו מנועים, אווירודינמיקה, מזג אוויר וחוקי ותקנות טיסה בסיסיים היוו הכשרה חובה. הקורסים היו די בסיסיים ועברו אותם כולם מלבד פרחי הטיס הכי פחות משקיענים.
המקום שבו ה־API באמת נחשב היה בבריכה. כאן, טייסים לעתיד קיבלו את הטעימה הראשונה שלהם מהמציאות של טיסה מנושאות מטוסים. זה לא היה מקום לעצלנים או למי שאינו מחויב. המים לא היו בדיחה. כבוד בריא לחלק הזה של האימון היה קריטי מהיום הראשון. והראשון בתור היה דילברט.
דילברט היה קיים כדי לדמות נחיתת חירום של מטוס פגוע בים ומילוט מתא הטייס. עוד בעידן מטוסי המדחף, נחיתת חירום בים היתה אופציית הישרדות לגיטימית. אם מנוע כבה או אם נוזלים קריטיים כמו דלק או שמן אזלו, חזרה לנושאת המטוסים היתה עשויה להיות בלתי אפשרית. ומכיוון שכיסאות מפלט עדיין לא הפכו לסטנדרט, הצי היה צריך לתת לטייסים שלו סיכוי להילחם על חייהם. הטייסים ההם מעולם לא הקלו ראש בנחיתת חירום בים. הם היו צריכים לתזמן את רצף הגלים, לגשת במקביל לנחשולים, ולקוות לים רגוע בזמן שניסו להניח בעדינות את המכונה האומללה שלהם על מטרה נעה בתוך פני השטח ההפכפכים של האוקיינוס.
אם המשוכה הזאת עברה בשלום, הטייסים ידעו שברגע ש"הנחיתה" שלהם תושלם, המטוס יתגלגל במהירות קדימה ויתהפך. מטוסי קרב מונעי מדחף נשאו את כל משקלם בחלק הקדמי. על משטח נוזלי וללא כני נסע שיתמכו במנועים הכבדים, במקלעים, במכשירים ובמדדים - ובטייס - הפיזיקה השתלטה במהירות ומשכה את החרטום למטה ואת הזנב למעלה. בתוך שניות הטייס היה יכול לצפות להתהפך על הגב, עם צורך דחוף לצאת לפני שהמטוס ישקע יחד איתו בתוכו. באופן טבעי, זה היה שיעור שעדיף וזול יותר ללמד בסימולטור מאשר במטוס אמיתי.
ולכן, דילברט שחזר בצייתנות את התרחיש הנדיר אך המפחיד הזה עם דגם תא טייס ליחיד שישב בראש סט ארוך של מסילות, שנראו כמו מסלול רכבת הרים. זה נראה די לא מזיק. אתה נקשר לתא הטייס ורוכב במורד המסילות עד שהוא מגיע לבריכה, מתגלגל קדימה ומתהפך. ואז אתה משתחרר ושוחה החוצה.
הייתי הראשון בקבוצה שלי לרכוב על דילברט. אחרי הסבר קצר על המערכת, חבשתי את קסדת האימון השאולה, החלקתי למושב, חגרתי את הרתמה והתמקמתי. "אגודלים למעלה, אני מוכן, זזים". כשאתה זז מספיק מהר, פני המים מרגישים כמו בטון. לכן, דילברט זחל אחורה למיקום הגבוה ביותר שלו כדי למקסם את הפגיעה במים ולתת לנו את הסימולציה הטובה ביותר של התחושה.
הנקישה העזה שקדמה לשחרור השרשרת מראש המסילות היטלטלה בעוצמה שגרמה לבטני להתכווץ. המהירות שנצברה במהלך הירידה עלתה על 30 קילומטרים לשעה. זה היה הרבה יותר מהיר משציפיתי. התכווצתי מול האוויר השורק שהלם בתוך הקסדה הלא מותאמת שלי. הפגיעה במים הרגישה אלימה לחלוטין ושיגרה גל של מים שהסתיר לי את הראות, בעודי מוטח קדימה בתוך הכלוב כשאני הפוך ומאבד את ההתמצאות.
הציפייה שלי שזה ירגיש כמו משחק ילדים התנפצה ברגע. הייתי חסר התמצאות לחלוטין, ומיד התחלתי לאבד שליטה על רגשותי. זה לא היה דומה לשום דבר שציפיתי לו, והגבתי בהתאם. רגלי התכווצו, אחיזתי במעקה היד התהדקה, וכך גם פני וכתפי. ואף על פי שנזכרתי בנוהלי המילוט הפשוטים שלימדו אותי, ביצעתי אותם לגמרי לא נכון. זה הרגע שבו הטחתי את הקסדה הלא מותאמת שלי ושקעתי לתוך החשיכה. ומכאן המצב הנוכחי שלי. לבי דוהר, ריאותי בוערות, והמוח שלי מתחיל להלום; יכולתי להרגיש עמוק בתוך הגוף את הרצון של הפאניקה לפרוץ מתוך הבטן שלי ולהשתלט. התחושה הגרועה מכולן היתה שעיני דמעו מהמכה שהקסדה הנחיתה לי על האף. עד כמה שזה נראה מוזר למישהו מתחת למים, יכולתי להרגיש דמעות זולגות מתוך עיני, לא מהבריכה עצמה.
"זה לא יכול להיות טוב" היה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.
עוצמת הפגיעה זרקה אותי יותר מעשור לאחור, לגיל 11, לתקופה ששיחקתי כתופס בליגת הבייסבול לילדים. יותר מפעם אחת כדור שניתז מהמבחט של החובט פגע בקסדה שלי, והדף אותי לאחור. שם למדתי מה המשמעות של סטירה מצלצלת. כי כשהכדור פגע בך חזק מספיק, היית ממש שומע צפצוף חד וגבוה בתוך הראש.
זה היה אותו רעש ששמעתי עכשיו. רק שלא יכולתי פשוט ליפול על הישבן ולבקש פסק זמן. הייתי שלושה מטרים מתחת למים, האוויר והזמן שלי הלכו ואזלו, והייתי תחת בדיקה קפדנית של בוחן חסר רחמים שחיפש סיבה להכשיל אותי.
ברור שהרבה דברים השתבשו מהר מאוד, אבל הייתי צריך להציל את המצב נואשות. הייאוש הזה תורגם לתסכול כשהתגובות הגרועות ביותר של הטבע האנושי – רגשות כמו פחד, פאניקה וחרדה – התחילו לנהל את העניינים. הדבר החשוב ביותר שיכולתי לעשות היה להחזיר לעצמי את השליטה על הרגשות ולעצור את הסחרור הפנימי כלפי מטה.
לשבריר שנייה פשוט הפסקתי לזוז. הרמתי את הקסדה מהפנים ודחפתי אותה חזרה למעלה על הראש, אז יכולתי להסתכל מסביב ולהתמצא מחדש. כשהטיתי את הראש למטה, וידאתי שאבזם הרתמה אכן שוחרר, והרצועות צפו בחופשיות במים. אפילו בתוך הערפל הרגשי שלי עשיתי משהו נכון, ושום דבר לא החזיק אותי במקום יותר. הטיתי את הראש למעלה שוב, ראיתי את המוט שבו התנגשתי הרגע ואחזתי בו ברוגע. ואז, במשיכה יציבה, משכתי את עצמי כלפי מטה, עובר את המוט בקלות. עכשיו הייתי ישירות מתחת לתא הטייס, עמוק יותר במים, אבל משוחרר מכול.
בעזרת כמה תנועות ידיים קלות במים, שחיתי הצדה ויצאתי מהמתקן. כוח הציפה כבר סייע לי קלות, וכך גם צוללן הבטיחות, שצפה במופע הבלט התת־ימי התזזיתי שלי והתקרב למקרה שהעניינים באמת יתהפכו לרעה. בועות הצלילה שלו נתנו לי הוראות חינם והורו לי איזה כיוון הוא "למעלה". שניות לאחר מכן פרצתי את פני הבריכה לאחר שניצחתי בהצלחה את דילברט.
אבל לא יצאתי מכלל סכנה. ההיסטריה התת־ימית שלי משכה את תשומת לבו של מדריך השחייה, שהיה גם הבוחן. אף שהוא לא אמר כלום הבעת פניו הבהירה שהוא ישים עלי עין בתחנת האימון הבאה, שהיתה מאתגרת הרבה יותר.
מכיוון שהמקורות של דילברט הם במכונות מוּנעות־מדחף משנות ה־40, מטוסי קרב עם מנוע אחורי המצוידים בכיסאות מפלט הפכו אותו למיושן לכאורה. זה לא היה מבחן שימושי במיוחד מעבר להערכת היכולת של המועמד לשמור על קור רוח. במדד הזה כבר נכשלתי, אם כי טכנית אף אחד לא נכשל בדילברט דאנקר, בהתחשב במעמדו כאירוע "חשיפה בלבד".
כתוצאה מכך, הפחד שלי מכישלון היה חסר בסיס לחלוטין ולא עשה דבר מלבד להחמיר את הלחץ מהחוויה ואת תגובת היתר שלי אליה. זה גם הכין אותי למאבק בהמשך היום אם אמשיך במגמה הנוכחית שלי.
בשלב הבא הגיע האירוע המפלצתי, הריאליסטי הרבה יותר, שבו ניתן ציון: מאמן המילוט התת־ימי ממסוק. או בקיצור, הֵלו דאנקר.
ההלו דאנקר היה כלוב גלילי ענק שהיה תלוי באוויר מעל בריכה גדולה עוד יותר. צורתו המוארכת הצבועה בירוק־זית חיקתה גוף של מסוק והתנהגה בהתאם כשהופלה מהשמים לתוך הבריכה. המנועים של המסוקים, ורוב משקלם, נמצאים בחלק העליון, ולכן הם נוטים להתהפך הצדה כשהם נוחתים במים. לכן, אם אתה מוצא את עצמך בתוך מסוק שמבצע נחיתת חירום בים, אתה יכול להיות בטוח שבקרוב תתהפך, לכוד בתוכו, ותצטרך להימלט בדיוק כמו בדילברט דאנקר. רק שלא תהיה לבד. כמה מהחברים הכי קרובים שלך יהיו ממש שם איתך, כולם נאבקים לצאת החוצה גם כן.
אתה מבלה זמן רב בניסיון לא לשקוע במחשבות בתוך ההלו דאנקר כשאתה פוגע לראשונה במים. זה מפני שאתה לא יכול פשוט לשחות החוצה דרך דלת או חלון ברגע הפגיעה, וזאת הודות לשני להבי הרוטור הענקיים המסתחררים ממש מעל הראש שלך, שיערפו אותו במהירות.
לכן, הצעד הראשון בנוהלי המילוט בחירום ממסוק שהתהפך הוא לחכות. כל תנועה חייבת להיפסק, שמא תפגוש בדרך החוצה את אחד הלהבים שעדיין מסתובבים. זה אומר שאתה יושב שם עד שהמסוק שקוע לגמרי, הפוך, ולא מסתובב, לפני שאתה יכול לנסות להימלט.
עבור אדם שהוא אפילו קצת קלאוסטרופובי, זה יכול להיות סיוט. ואף שאני לא סובל מהפוביות או החרדות שרבים מתמודדים איתן במים, אחרי מפגן הפאניקה הקטן שלי בדילברט הטלתי ספק בעצמי. המחשבה שזה יקרה שוב צצה בראשי, וחששתי שהפעם אני עלול באמת להיכשל באירוע. המוח שלי היה כה מקובע על תרחיש ניפוץ הקסדה הקודם, שלא יכולתי לחשוב על הרבה דברים אחרים.
חברי לכיתה ואני ישבנו על סט של יציעי מתכת והסתכלנו על הבריכה. המפלצת הירוקה והענקית שמטפטפת מים כמו רוק מהלוע הגרוטסקי שלה בהתה בי בחזרה, מחכה לטרוף אותי. היתה לי ראיית מנהרה כשהכלוב הזה התעורר לחיים, מתגרה בי להיכנס פנימה לגלגול אחרון במים לפני שאוזמן לבחור מסלול קריירה אחר.
הצי עושה כמיטב יכולתו כדי להפוך את מבחן המסוק למציאותי ככל האפשר. "אני יודע מה קומץ מכם כבר חושבים", אמר המדריך שלנו. "אתם הולכים להטיס מטוסי סילון וזה לעולם לא יקרה לכם. ובכן, יש לי חדשות בשבילכם: גם אם יתמזל מזלכם להטיס מטוסי סילון, מה שרובכם לא תעשו, אתם עדיין תבלו זמן רב במסוקים מעל הים". מסוק הוא מה שמעלה ומוריד טייסי קרב מנושאת המטוסים כשאנחנו לא במטוס קרב ששווה מיליוני דולרים.
קיבלנו הוראה ליצור צוותים של שמונה. כל צוות יבצע ארבע נפילות בדאנקר. אנחנו נחליף עמדות ישיבה ברחבי התא הראשי ותא הטייס כך שבכל נפילה נראה פרספקטיבה שונה. אסור היה לנו לשבת באותו כיסא פעמיים באף אחד מהסבבים. אם נצא בבטחה בכל ארבעת הנפילות, נעבור את ההלו דאנקר ולא נצטרך לעשות את זה שוב במשך ארבע שנים נוספות.
בסבב הראשון, נצא דרך הדלת או החלון הקרובים ביותר למקום שבו ישבנו. בסבב השני, לא משנה היכן היינו ממוקמים בתוך הבטן הירוקה, כולם יצאו דרך אותה דלת ראשית של התא הממוקמת באמצע המסוק. "אם תצאו מכל דלת או חלון אחרים, נכשלתם", אמר המדריך.
הסבב השלישי יהיה בדיוק כמו הראשון – נצא דרך הדלת או החלון הקרובים ביותר, רק שנהיה עיוורים. הרכבת משקפת שחייה מושחרת תדמה נחיתת חירום בלילה שבה לא נוכל לראות כלום ברגע שנהיה במים.
"הסבב הרביעי הוא בדיוק כמו הסבב השני. לא משנה איפה אתם יושבים, כולם יוצאים דרך אותה דלת ראשית של התא שוב. רק שניחשתם נכון, כולכם תהיו עיוורים". לא הייתי בטוח במאה אחוז, אבל המדריך נשמע כאילו הוא נהנה מהסבב האחרון הזה קצת יותר מהאחרים.
כל קבוצת התלמידים זעה באי־נוחות במושבים. כבר היינו ספוגי מים מהריקוד שלנו עם דילברט, הסתכלנו אחד על השני וניסינו לאמוד את הפחד של האחרים. רובנו צחקנו בעצבנות, מנסים להרגיע את עצמנו. כמה תלמידים היו לבנים כסיד ובדממת מוות. ילד אחד הלך לשירותים.
המדריך שלנו דיבר איתנו אז על כמה טכניקות שנצטרך כדי להצליח.
"ראשית, לגרום לדבר הזה ליפול, להתגלגל ולעצור ירגיש כמו נצח. אתם לא תדעו לאיזה צד הוא יתגלגל, אבל בסופו של דבר הוא יבחר צד ויתייצב במהופך", הוא אמר. זה ייקח רק כמה שניות. "אבל זה יכול להרגיש הרבה יותר כי כולכם תהיו בהיסטריה", הוא הוסיף. "כשתרגישו את המים עולים לכיוון הראש שלכם זה הולך להיות גרוע אפילו יותר. לפי המבטים על חלק מהפנים שלכם, אתם כבר מפחדים, עצבניים, מתוסכלים, כועסים, או כל התשובות נכונות. זה לא יעזור לכם. לכן, תירגעו ותישארו רגועים". בלעתי רוק בקושי וחשבתי שוב על האירוע הבוקר. זה לא יכול לקרות שוב.
נאמר לנו לזהות נקודות ייחוס לעצמנו. בכל רחבי הכלוב יש ידיות, מעקות ונקודות יציאה. הן נקראות נקודות ייחוס כי הן לא זזות. אם נסתכל מסביב ונזהה אותן, יהיה קל יותר למצוא אותן כשנשקע ונתהפך. אם היתה ידית למעלה ומעל כתף שמאל שלך כשהיית זקוף, היא תהיה למעלה ומעל כתף שמאל שלך כשהסתובבת. בידיעה שנקודות הייחוס לא משתנות, כל אחד מאיתנו יוכל לדמיין איך להגיע ליציאה שלנו. יהיה חיוני להסתכל מסביב ולמצוא אותן, אחרת הסיכוי לאבד התמצאות ברגע שהמסוק ייפול גבוה מאוד. "ואז תהיו מתוסכלים. וברגע שאתם אמוציונליים, המצב מחמיר", אמר המדריך. "לא משנה מה תעשו, אל תתנו לזה לקרות".
לבסוף, וזה יהיה נכון במיוחד במהלך הסבבים העיוורים, נצטרך לא רק לזכור איפה נקודות הייחוס שלנו נמצאות אלא גם לדמיין מה כל השאר עושים. אנחנו לא נהיה שם לבד. ובסבב האחרון, כששמונה אנשים מנסים כולם לצאת מאותה דלת, כאוס עלול לשלוט. "אם פשוט תפרצו קדימה בלי להתחשב בשאר, בפרספקטיבה שלהם ובמכשולים שלהם, אתם תהרסו לכולם. דמיינו מה עובר עליהם – דמיינו את נתיב המילוט שלהם, ולא רק את שלכם – ויהיה קל יותר לכולכם. האמינו לי, אם זה קורה בחיים האמיתיים, אתם לא תהיו שמחים אם מישהו מהצוות שלכם לא יצא משם בחיים. במיוחד אם זאת אשמתכם".
העצה, אף שהיתה מפכחת, נשמעה פשוטה. להישאר רגוע, להסתכל מסביב ולמצוא נקודת ייחוס, ולדמיין את הדרך של כולם החוצה. התפיסה שהיתה לי לגבי מפלצת המתכת המרתיעה השתנתה ברגע. זה לא קשה. הדבר היחיד שעומד בדרכי הוא אני עצמי.
הסבב הראשון הגיע במהירות לאחר התדריך. ישבתי ממש בחלק האחורי של המסוק, במושב האחרון באחד הצדדים. היה בו חלון ישירות לימיני. כדי להגיע לכיסא שלי ולהיחגר הייתי צריך להיכנס דרך הדלת הראשית של התא וללכת לכל אורך המסוק, כך שהבטתי על כל החלק הפנימי וכל נקודות הייחוס שלו לפני שהתיישבתי במושבי.
קלינק, וווש, בום! המסוק נפל מהשמים והוטח לתוך הבריכה, ואנחנו איתו.
אחרי רגע של טלטול, הוא נפל שמאלה והתחיל את הגלגול שלו. מהר יותר ממה שחושבים, מים מילאו את החלל לכיוון פני. אבל ראיתי את זה בא ותזמנתי את הנשימה האחרונה שלי כך שיהיו לי ריאות מלאות לפני שאתייצב מתחת למים. הכול דמם, ובאופן מדהים החלון עדיין היה לימיני. נשארתי רציונלי.
לשחרר רתמה.
להושיט יד אל מעבר לחלון.
למשוך את עצמי דרכו.
לצוף לפני השטח.
בוצע.
קל.
אבל כשראיתי את שבעת האחרים עולים לפני השטח, כמה מהם עדיין נאבקו והשתנקו. עצת המדריך השתלמה לי בגדול והפכה את הסבב הראשון בהלו דאנקר לקל הרבה יותר מדילברט. לא כולם היו באותו מקום מבחינה מנטלית, וזה ניכר.
הסבב השני העלה את הרמה דרמטית. ישבתי בכיסא הטייס, ממש בחלק הקדמי־שמאלי של המסוק ופניי קדימה. הפעם אצטרך לשחות החוצה מתא הטייס בחזרה אל התא הראשי שמאחורי, לתפוס כמה מעקות יד־אחר־יד ולמצוא את הדלת הראשית, בזמן שכולם עושים את אותו הדבר.
קלינק, וווש, בום! שוב, שמאלה.
תזמון הנשימה האחרונה היה קל יותר הפעם מכיוון שכבר עשיתי את זה פעם אחת. ברגע שהתייצבנו ושחררנו רתמות, הושטתי יד למאחז היד הראשון מעל כתף ימין שלי כדי להתחיל לנוע אחורה, והבחנתי שטייס המשנה כבר עוקף אותי. הוא היה ישירות לימיני והיטלטל בחוזקה. הוא בעט ברגליו בפראות, כפות רגליו מפספסות את ראשי בסנטימטרים בודדים. נרגעתי, חיכיתי וצפיתי. הוא עקף חבר צוות נוסף ונע ישירות לכיוון הדלת, מבצע תנועות ידיים ורגליים פרועות לאורך הדרך. באותו זמן, ראיתי את המועמד שישב במושב הקודם שלי בקצה הנגדי של התא עושה בדיוק את אותו הדבר: מזנק קדימה, מיטלטל, תזזיתי ומהיר. הוא גישש אחר היציאה.
עבורי, הדברים נעו בהילוך אטי כשראיתי את שניהם מתקרבים זה לזה מצדדים מנוגדים של המסוק, נדחפים דרך התא ומתנגשים בדלת הראשית.
הם יצאו החוצה מהר ככל שיכלו, אדישים להשפעה שלהם על היתר. צפיתי ברוגע וחיכיתי שכל השאר יימלטו לפני שעשיתי זאת אני. ברגע שמספר שבע היה בחוץ גלשתי בעדינות דרך התא, למעלה והחוצה מהדלת הראשית, האיש האחרון בחוץ. קל. סבב שני הושלם.
עד כאן הכול טוב, אבל שני המשתתפים שהתפרעו באותו סבב משכו קצת תשומת לב.
"תפסיקו לבעוט בתוך התא", נבח המדריך על כל השמונה כשישבנו ביציע בתחקיר האירוע. "תשתמשו רק בידיים שלכם. יותר מדי אנשים דחוסים שם ובסופו של דבר תבעטו במישהו. יש די והותר זמן לכולם לצאת ברוגע. תאטו!"
כולנו הנהנו, אפילו השניים שהיו בבירור מוקד ההערות של המדריך.
לילה מדומה הגיע עם הרכבת המשקפת. והיא קיימה את ההבטחה. המשקפת המושחרת לא הכניסה שבריר של אור. זה הולך להיות מבחן.
בסבב השלישי התיישבתי בכיסא טייס המשנה, שוב פניתי קדימה, הפעם בצד ימין של תא הטייס. מכיוון שהמשקפת עשתה אותי עיוור לרגע, התברר שקשה יותר לתזמן את הנשימה האחרונה שלי כשהמסוק נטה ימינה והעיף אותנו במהופך. אבל הנחתי שיהיה בסדר. היציאה הקרובה ביותר היתה ישירות לימיני. בלי שום דבר או אף אחד בדרכי, המילוט עבר ללא אירועים מיוחדים. החושך המוחלט היה קצת מערער, אבל היה קל לצאת מכיסא טייס המשנה.
קלינק, וווש, בום!
סבב רביעי ואחרון, בחזרה לשמאל. החושך היה מהסוג המטריד, כמו כשאתה מכבה לראשונה את כל האורות בלילה ותוהה אם לעולם לא תראה שום דבר מלבד שחור.
ישבתי בתא הראשי, ממש מאחורי מושב הטייס ופניי מופנות אל תוך המסוק. כדי למצוא את היציאה הראשית הייתי צריך לחצות לצד השני של התא, לנוע אחורה כעשרה מטרים ולמצוא את הדלת הראשית, שהיתה ממוקמת בערך באמצע הדאנקר. זה לא היה עניין גדול כשלעצמו, אבל בחושך מוחלט, עם שבעה אנשים שמנסים את אותו הדבר, החרדה של כולם עלתה, כולל שלי.
נשמתי את הנשימה האחרונה שלי, וברגע שהדאנקר התייצב שחררתי את הרתמה. דמיינתי את המסלולים של כולם ובחרתי לשבת בשקט כמה שניות. ידעתי שליושבים בצד הנגדי היה הכי קל מפני שהם יושבים הכי קרוב ליציאה, ושהם יהיו בחוץ מהר. לשני האחרים לידי היה מסלול דומה לשלי. אנחנו נצוף לרוחב התא ונשתמש בתקרה כנקודת ייחוס עד שנגיע לצד השני. אז נזוז פנימה לכיוון הדלת ונמצא את דרכנו החוצה בשיתוף פעולה ככל שנוכל, בתקווה לא להתנגש זה בזה. התוכנית שלי היתה לחכות רק עוד שבריר שנייה אחד, בתקווה שאוכל לעקוב אחריהם החוצה ולהימנע מלהיתקל בהם.
הטייס והטייס המשנה חוו את זה הכי גרוע. הם היו צריכים לנוע הכי רחוק, והם היו צריכים להידחק אחורה לכיוון התא דרך פתח תא הטייס. היה גם כלל התנהגות לא כתוב שהאט אותם, שהם יהיו האחרונים לצאת ושאינם צריכים למהר ליציאה. זה היה קריטי במיוחד בחושך. התוכנית שלי היתה להשתלב בין הנוסע האחרון בתא הראשי בצד שלי ובין הטייסים. אשמור על רגליים ישרות כדי להימנע מלבעוט במישהו ואחצה לאט את החלק העליון של הדאנקר, שהיה עכשיו בצד התחתון של הבריכה.
"לא סיפור גדול, חכה רק כמה שניו־"
בום!
פתאום, יכולתי לראות. אבל לא הייתי אמור לראות. והפנים שלי כאבו. מאוד.
ידעתי מיד מה קרה. טייס המשנה והרגל המשתוללת שלו בעטו לי ישר בפנים. המכה דחפה את הקסדה שלי אחורה אל מאחורי הראש והעיפה את המשקפת שלי מהעיניים. יכולתי לראות הכול בבירור, ומיד חששתי שאפסל מכיוון שהלילה שלי הפך בזה הרגע ליום.
טייס המשנה המשיך בספרינט המבוהל שלו לתא הראשי, ואז דחף את דרכו החוצה. צפיתי גם בטייס משמאלי מתפתל דרך דלת תא הטייס לכיוון היציאה האחורית. התמקמתי מאחוריו ושחיתי לאט החוצה. היכולת לראות הפכה את הכול לקל למדי. עשיתי ניסיון חסר התלהבות וחסר תועלת להחזיר את המשקפת שלי לעיני. כשעליתי לפני השטח ומצאתי את שפת הבריכה, הקסדה שלי היתה מוחזקת מאחורי ראשי בלבד על ידי רצועת הצוואר. המשקפת כמעט כיסתה את הפה שלי.
פני פעמו בזמן שמשקיף בטיחות עזר לי לעלות במדרגות כדי להעריך את הנזק. היה קצת דימום, אבל ידעתי שזה לא רציני כשהוא התחיל לצחוק עלי.
"אני צריך לעשות את זה שוב?" שאלתי בעצבנות.
"לא. אתה בסדר". הוא הרגיש את החרדה שלי. "למעשה, עשית עבודה טובה. צפיתי בך. התמודדת עם הסבב האחרון היטב. לא אכפת לי מהמשקפת שלך. נשארת רגוע, עקבת אחרי נקודות הייחוס ולא הפרעת לאף אחד בדרכו. טוב, חוץ מאשר לפנים שלך". הוא צחק מהבדיחה של עצמו.
הייתי "מוסמך", כפי שנהוג לומר, וסיימתי עם הדאנקר. שאר האימונים של השבוע נעשו הדבר שלו קיוויתי מההתחלה: כיף. צניחה ממגדלים, ניפוח סירות הצלה, שחייה במקום, ואפילו איסוף במפרץ פנסקולה על ידי מסוק אמיתי כדי לשחזר חילוץ בים לאחר הפלטה, בדיוק כמו גוס המסכן באהבה בשחקים. לבסוף, הוסמכתי באופן מלא בתוכנית ההכשרה הראשונית להישרדות במים של התעופה הימית.
למידה מהירה של השיעורים המרכזיים אחרי האסון שלי בדילברט דאנקר הביאה אותי לכדי כך. התנתקתי מהרגשות שלי, ראיתי את הבעיה מנקודת המבט של כל השאר ולא משלי, וברוגע נקטתי צעדים כדי לפתור את הבעיה.
התחנה הבאה היתה תא הטייס. אבל לא לכולם. קומץ תלמידים מהכיתה שלי הוחזרו אחורה ונאלצו לעבור את האימון מחדש, ובהם טייס המשנה המשתולל. לכולם היה דבר אחד במשותף: הם לא יכלו להישאר בשליטה על הרגשות שלהם. הם לא יכלו להתנתק.
שיעור: כשאנחנו לא יכולים להתנתק מהאגו, מהרגשות ומנקודת המבט שלנו, הצוות סובל
אם תבלו קצת זמן עם אנשי אשלון פרונט, תשמעו את האמרה "ניתוק הוא כוח־על". כמעט כולם מתקשים לקחת צעד אחורה ולהירגע, במיוחד במצבים מלחיצים מאוד. אבל ניתוק הוא כוח־על, כי תגובה מבוקרת טובה בהרבה מהתגובה הרגשית הטבעית. כשאתה יכול להתנתק לחלוטין, אתה מסוגל לראות דברים בצורה ברורה והוליסטית יותר. אתה יכול לראות את התמונה הגדולה ואפילו להתחיל לצפות מה סביר שיקרה הלאה, כאילו אתה יכול לראות את העתיד. קבלת החלטות נעשית קלה יותר, מערכות יחסים מתחזקות, והתוצאות טובות יותר. כשניתוק הופך לכוח־העל שלך, אתה בשליטה. לא רק שתנצח יותר, אלא שתוכל להעביר את היכולת הזאת לאחרים, ולפתוח את ההצלחה של הצוות כולו.
יש ששומעים את המילה "ניתוק" וחושבים על מישהו מרוחק, מתנשא או מופרד מאחרים. זה לא סוג הניתוק שאני מציע. המטרה אינה לחיות בתוך בועה, חסין לאינטראקציה או חיבור עם בני אדם אחרים. אני מדבר על להתנתק מעצמנו – מהרגשות, מהאגו ומנקודת המבט שלנו.
מטבענו, אנו בני האדם יצורים רגשניים. זה מה שעושה אותנו ייחודיים כפרטים ומאפשר לנו לבטא את עצמנו. חשוב שיהיו לנו רגשות ושנראה אותם – לחמול על מישהו במצוקה, להיות אמפתיים לחבר שמחפש כתף לבכות עליה או לשמוח בשביל בן משפחה שזה עתה השיג משהו קשה. אנשים לא הולכים אחרי רובוטים, הם הולכים אחרי אנשים אחרים, בני אדם אחרים שיכולים לבטא בכנות את הרגש המתאים בזמן המתאים.
אבל כמנהיגים, אנחנו צריכים להיות בשליטה על הרגשות האלה. כשמניחים לרגשות לנהל את העניינים, לעתים קרובות הם יכולים לשבש את היכולות המנטליות שלנו, לערפל את שיקול הדעת ולהפריע לקבלת החלטות נבונה. תסכול שמתבטא כלפי עובד שלא השלים משימה בזמן. כעס על בן או בת הזוג ששכחו משהו שציינת כמה חשוב לך. אם ננקטות פעולות כשהרגשות האלה מוגברים, מקבלים תוצאה טובה לעתים רחוקות.
חשבו על כל דואר אלקטרוני אמוציונלי מדי שעושה שימוש בתכונת "השב לכולם" האימתנית, או על שיחה טעונה בין שני אנשים אמוציונליים. אלה לעולם אינם בונים או מועילים, והם לא מובילים לתוצאות טובות.
התנתקות מרגשות מאפשרת חשיבה בהירה, בחינה רציונלית של מצב נתון וקבלת החלטות טובה יותר. אילו הייתי מרשה לעצמי להיכנס לפאניקה, להישאר מפוחד או לאפשר לחרדה שלי לגבור עלי בהיותי הפוך מתחת למים, אולי לא הייתי עובר את ה־API לעולם.
הישארות בשליטה על רגשות מאפשרת לך לראות את העולם אחרת, מפרספקטיבה רציונלית. בעזרת אימוץ אובייקטיביות אתה משיג שליטה על הרגשות שלך, במקום לאפשר להם להכתיב את התגובה שלך. אדם שנשאר נטול פניוּת לגבי מצב מאפשר לעצמו חופש מכעס, תסכול או ראיית מנהרה.
דגלים אדומים
חפשו את האינדיקציה הראשונה שהרגשות שלכם מתחילים להתלקח:
- חריקת שיניים
- קימוץ אגרופים
- הרמת קול
- התחממות, הסמקה, פנים אדומות
- נסיגה משיחה
- כל מה שתזהו בעצמכם שמסמן את ההסלמה הראשונה של אותם רגשות
האגו שלנו מסוכן בדיוק כמו הרגשות שלנו. אנחנו צריכים להיות בשליטה על האגו שלנו ולשמור עליו מרוסן. אם אתם משוכנעים שהצוות, הילד או הרעיון שלכם טובים יותר מכל האחרים, אתם מאבדים קשר עם הזדמנויות ומכשולים פוטנציאליים.
כמעט כל דבר לגבי התנתקות מהרגשות שלנו תקף גם לאגו שלנו. אגו שיצא משליטה זורע את אותו הרס במערכות היחסים ובקבלת החלטות כמו הרגשות הלא מבוקרים שלנו. הקשר בין השניים הוא בלתי ניתן להפרדה. כולנו רגשנים ומוּנעים מאגו. אבל מנהיגים אפקטיבים יכולים לנהל את שניהם ולשלוט בהם.
אנחנו גם צריכים להיות מסוגלים להתנתק מנקודת המבט של עצמנו. זאת נטייה אנושית טבעית לאמץ את נקודת המבט שלנו כמציאות. נפוץ להתעלם מפרספקטיבה של אחרים או לבטל אותה. התנתקות מהדעה שלנו דורשת גילוי אמפתיה לחוויות שלהם, שעשויות לעמוד בקונפליקט ישיר עם שלנו. יש שעשויים להאמין שכל התשובות קיימות אצלם, אך מנהיגים טובים יודעים שזאת אמונה שגויה מיסודה. לכן הם מקיפים את עצמם בחברי צוות אמינים שמביאים את הכישורים הייחודיים והפרספקטיבות המגוונות שלהם לשולחן.
הסתכלות על בעיה מנקודת המבט של מישהו אחר קריטית למנהיגות טובה. מנהיגים טובים ישימו את עצמם בנעליים של אדם אחר כדי להעריך טוב יותר בעיה ואיך לגשת לפתרונה. אתם אף פעם לא יודעים מאין יבוא רעיון טוב, ואם יש לכם רק פרספקטיבה אחת בראש, לא תוכלו לראות שום דבר אחר. אתם תהיו עיוורים.
כמו להיות הפוך מתחת למים וחסר אוריינטציה במסוק, בכל מצב יש נקודות ייחוס שעליהן כולנו יכולים להסכים: אם זאת התוצאה שאנחנו מחפשים, התזמון של פרויקט, התקציב שלו או המדדים שאנחנו מנסים להשיג, נקודות הציון האלה יכולות להנחות אותנו לפתרון.
שִמרו על נקודות הייחוס האלה, והשאר קל. הישארו מנותקים מרגשותיכם, מהאגו ומנקודת המבט שלכם, והדרך החוצה אל מעל פני המים, אפילו בחושך, תהיה ברורה.
יישום בעולם האמיתי
"אם אשמע על עוד הנחה אחת, אני אצא מדעתי". מרי היתה מנהלת מכירות בחברה לריצוף מסחרי שייעצנו לה כמה חודשים. המכירות עלו בזמן האחרון והעסק נראה יציב, אבל במקביל התפתחו כמה קונפליקטים בין צוות המכירות לשאר החברה. מרי לא היתה מרוצה, ולא שמרה בבטן.
היינו בקומת המכירות ועברנו בין עמדות העבודה במחלקה. קיבלתי הצצה קטנה לעולם שלהם ולעבודה הטובה שמרי והצוות שלה עשו. היא הציגה לראווה סביבת עבודה מוזנחת עם טכנולוגיה מיושנת כאילו היה זה אות כבוד. אבל היא עדיין היתה קצת עצבנית.
"דחסנו פנימה יותר אנשים ממה שהאזור הזה נועד להכיל, והבאנו את נתוני המכירות הכי טובים שהבאנו אי־פעם. אין מחשבים חדשים ואין עמדות עבודה חדשות. הצוות שלי מציג תוצאות מדהימות, והדרך שבה הם מתגמלים אותנו היא על ידי גביית מחיר נמוך מהלקוחות. אתה יכול לתאר לעצמך?"
זאת היתה הפעם השנייה שהיא הזכירה הנחות בפרק זמן קצר ובצורה די אמוציונלית, אז שאלתי: "מה הסיפור עם ההנחות האלה שהזכרת?"
היא מיהרה לענות, "זה מגוחך. יש תמחור סטנדרטי למוצרים שלנו. אנחנו כן נותנים הנחות כמות מסוימות, אבל אלה כבר משוקללות במחיר שהצוות שלי נותן בהצעת המחיר. בזמן האחרון, כל עסקה שהצוות שלי סוגר נראית כאילו היא מקבלת הפחתה נוספת במחיר, אפילו אחרי שהלקוח מסכים לעלוּת! זה לא הגיוני שהם יעשו את זה, ונמאס לי. וכך גם לצוות שלי".
שאלתי אותה מי אלה "הם".
צוות הצלחת לקוח, היא אמרה. "זה עוד צוות שמנהל את הלקוחות האסטרטגיים שלנו. כשאנחנו מסכימים על העסקאות שלנו, הכול עובר אליהם, ואנחנו ממשיכים להזמנה הבאה".
מרי והצוות שלה התעצבנו בבירור על האופן שבו עסקאות טופלו ברגע שהן יצאו מידי צוות המכירות.
"יש לך רעיונות למה צוות הצלחת לקוח נותנים הנחות על עסקאות אחרי שסגרתם אותן?" באמת ובתמים לא הייתי בטוח מהי הסיבה שעסקה מוסכמת תוצע בעלות מופחתת אחרי שהמכירה ננעלה.
"אל תסתכל עלי. אני מעיפה מבט מהיר על כל עסקה, מאשרת במחשב, ואז זה עובר לראש צוות הצלחת לקוח. הוא מקצה נציג ללקוח, ואז הם עושים איזושהי ניירת, וזה מגיע לידיים של סמנכ"ל הכספים. בסופו של דבר, כולנו מקבלים מסמך אלקטרוני עם העסקה הסופית. שם אני רואה את הפחתת המחיר הנוספת. לפעמים זה יכול לקחת שבועות או יותר. ולצוות המכירות שלי יש בראש בדיוק את העמלה שהם הולכים להרוויח, רק כדי לגלות שעכשיו זה פחות!" מרי הסבירה בתסכול הולך וגובר.
"כן, פחות כסף בכיסים של הצוות שלך כשהיתה להם ציפייה מסוימת יכול להרגיש כמו מכה", אמרתי.
"והחבר'ה האלה מהצלחת לקוח משתכרים שכר בסיס, ללא קשר לעמלות מכירה, אז מה אכפת להם?" מרי היתה נסערת בבירור, ומסיבה טובה לכאורה.
זה לא היה הגיוני שחוזים יונמכו אחרי שלקוחות הסכימו לתמחור ראשוני. אבל מפני שעבדתי עם החברה, אפילו זמן קצר, ידעתי שיש להם מדדים קולקטיביים, או נקודות ייחוס, לכן ידעתי שחייב להיות בזה משהו מעבר. אף חברה לא תוריד הכנסות ממכירות ללא סיבה. עם זאת, מישהו הרגיש כאילו בועטים לו בפנים כשכל השאר יצאו בבטחה לעבר הדלת. חייבת להיות דרך למנוע את זה.
"את באמת מאמינה שלא אכפת להם ממחלקת המכירות?" שאלתי.
מרי חשבה על זה לרגע לפני שהגיבה. "מובן שלא. אבל זה פשוט לא הגיוני לי". הטון שלה נרגע מעט.
לא אמרתי כלום, וקיוויתי שהיא תחבר את הנקודות לקראת השלב הבא.
"כנראה כדאי שאשאל אותם מה קורה", היא הציעה. מכיוון שהייתי סקרן גם כן, הסכמתי וביקשתי להצטרף אליה.
"אנחנו מנסים לוודא שאנחנו לא סוגרים רק עסקה אחת, אלא שאנחנו משמרים עסקים חוזרים", הסביר ג'ייסון, ראש צוות הצלחת לקוח. "אם אני מציע לחברה שבונה שטחי מחסן עצומים הנחה על משלוח, נניח חמישה אחוזים, סביר להניח שהם יחזרו אלינו לריצוף נוסף כשיבנו את המחסן הבא שלהם".
"אני מבינה את החלק הזה", אמרה מרי. "אבל האנשים שלי רואים הרבה יותר הנחות שניתנות בזמן האחרון, וזה מדאיג כשזה נוגע לעמלה שלהם".
"זה מפני שמחלקת המכירות מביאה תוצאות מעולות בזמן האחרון. וכל הכבוד לחבר'ה שלך, כי רבות מהעסקאות הראשוניות האלה נעשו לקוחות אסטרטגיים אמיתיים עבורנו. זאת התמונה הגדולה", המשיך ג'ייסון, "ולהמתיק את העסקה רק עוד טיפה, כדי להבטיח שהם ימשיכו לחזור, זה הגיוני ומועיל לכולם בטווח הארוך".
מרי יכלה לראות את נקודת המבט הזאת, וזה נתן לה דרך טובה יותר להסביר את המצב לצוות שלה.
"הייתי צריכה לבוא ולדבר עם ג'ייסון כששמתי לב לזה קורה בפעם הראשונה במקום סתם להיות מתוסכלת", היא קלטה. "ומנקודת המבט שלו זה לגמרי הגיוני. אף שזאת עדיין גלולה מרה, הוא צודק, זה לא נוגע רק לצוות המכירות".
מרי הבינה, אבל לא נראתה מסופקת לגמרי. ומשהו הרגיש לא גמור גם עבורי. הגיע הזמן לטפס במעלה הסולם.
"אם צוות הצלחת הלקוח שלכם משיג עסקים חוזרים מהלקוחות האסטרטגיים שלהם, האם נציגי המכירות שהביאו במקור את הלקוח הזה מקבלים עמלות מהמכירות האלו?"
"הם לא", ענה סמנכ"ל הכספים של החברה כשדנו במבנה המכירות והחשבונות.
"האם הם רואים את התועלת של זה בדרכים אחרות? למשל, האם הם מקבלים אי פעם ציוד חדש או סביבות עבודה טובות יותר?"
סמנכ"ל הכספים הבין את הנקודה שלי מיד. "היו לנו תוכניות להחזיר חלק מההכנסות המוגדלות האלה לתשתיות שלנו. חלל משרדים גדול יותר, רענון טכנולוגי, ויש לנו תוכניות משורטטות למטבח חדש לגמרי להפסקות צהריים, אבל הצוות הבכיר היה עסוק בדברים אחרים, ועוד לא הצגתי את זה בפניהם".
צפיתי בו עובר את התהליך שבו הוא מחליט מה צריכים להיות הצעדים הבאים שלו. בהסתמך על הלקחים מהאימון של אשלון פרונט שכבר השלמנו, סמנכ"ל הכספים התחיל לראות מה קורה בתחתית הסולם. "הם בטח מרגישים קצת חוסר ודאות. וזאת האחריות שלי לוודא שהם יודעים מה קורה", הוא אמר. "אני אכנס את הקבוצה ואוודא שכולם מבינים איך אנחנו מחזירים כסף לחברה".
בשבוע שלאחר מכן זימן סמנכ"ל הכספים את שני הצוותים, המכירות והצלחת הלקוח. הוא הסביר שצוות המכירות הצליח להביא לקוחות טובים, ושנציגי הצלחת הלקוח עושים כמיטב יכולתם להחזיק בהם ולהביא עוד עסקים חוזרים. אף על פי שהפעולה הזאת חתכה את העמלה הראשונית של צוות המכירות, היא קידמה הצלחה לטווח ארוך.
"עם זאת, ההצלחה לטווח הארוך צריכה להיות משותפת עם הצוות שהכניס אותה בדלת. ולכן, אנחנו עורכים שינוי קל במבנה עמלות המכירה כדי לכלול אחוז מסוים מהעסקים החוזרים גם כן".
סמנכ"ל הכספים שיתף גם את התוכניות להרחבת סביבת העבודה של צוות המכירות. על ידי מינוף הכוח של לקיחת אחריות וניתוק, הוא יצר פרצופים שמחים רבים בחדר ההוא. ובהמשך הדרך, כל הצוותים ירגישו שיש להם חלק במשחק ושהם עובדים למען מטרה משותפת. נקודות הייחוס שלהם היו שוב מתואמות.
מרי ניגשה אלי אחרי הפגישה. "לא ציפיתי לכל זה, אבל אני שמחה שיש יותר הבנה בכל הצדדים. אני גם מבינה שלהיות עצבנית על המצב לא גרם שום שינוי לצוות שלי, וזה לא אפשר לי לחשוב בבהירות על לבוא ולדבר עם מישהו על מה שקורה, בפשטות. החלק הכי קשה בכל זה היה להפסיק לשים לעצמי מקלות בגלגלים. אחרי זה, זאת היתה בעצם בעיה די קלה לפתרון".
"הייתי שם", הזדהיתי איתה, "פעמים רבות". שיבחתי את מרי על האופן שבו זיהתה את ההשפעה של לקיחת צעד אחורה וראיית התמונה הגדולה ועל האופן שבו זה הוביל לניצחון עבור כולם בחברה.
כוח־העל של הניתוק אולי לא קל, אבל הוא מאפשר לנו לראות בצורה ברורה יותר ולהיות פתוחים לפרספקטיבה של אחרים. תתנתקו מהרגש, כדי שלא תמצאו את עצמכם בטעות בועטים למישהו אחר בפרצוף.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
מנהיגות בשחקים / דייב בֵּרְק
Translated by Omer Cicelsky
עורכת התרגום: חגית זרצקי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו פיני חמו
עימוד: יעל מיכלסון
סנטלה הוצאה לאור
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
