כך נשמע אדם שהלך רחוק מדי
מה קרה שם בעצם? מי היו הפורעים ומה אִפשר להם לבצע את זממם? אני שואלת, ורפי מסביר: בשנות השמונים של המאה ה 14 קסטיליה שלטה ברוב חצי האי האיברי, אך היתה מוקפת אויבים מכל עבר. בדרום ניהלה מלחמה בלתי פוסקת מול המוסלמים, במערב הפסידה בקרב קשה בשנת 1385 מול פורטוגל. לצפון פלשו האנגלים בשנת 1386. במזרח התנהלו מלחמות מול אראגון. עם מות מלך קסטיליה חואן (פטרונו של שלמה) בשנת 1390 פסקה הפעילות המלחמתית בכל החזיתות, לא היה מי שישלם לצבאות, וכך קרו שני דברים: ראשית לא היה מי שישמור על הסדר והביטחון בממלכה, ושנית הדרכים התמלאו בכנופיות של חיילים חמושים ומובטלים שהסתובבו מתוסכלים, באפס מעשה. הם חיפשו מוצא לתסכולם.
בצירוף מקרים אכזרי, זמן קצר לאחר מות המלך, בתחילת 1391, מונה הכומר פרננדו מרטינז לראש הכנסייה בסביליה. מאז 1378 הטיף מרטינז נגד היהודים בסביליה, בדרום קסטיליה, ליד הגבול עם ממלכת גרנדה המוסלמית. כשהפך לראש הכנסייה, ניצל את הריק השלטוני וקרא מעל כל בימה להרוג את היהודים ולהחרים את בתי הכנסת שלהם. להמון המוסת שהקשיב לו ולכמרים הזוטרים שהובילו אותו הצטרפו אותן כנופיות חיילים חמושים, חסרי בית ומעש, ותאבי ביזה, ובתוך זמן קצר פשטו המהומות בכל קסטיליה ואראגון, כשאין גורם שלטוני שיוכל לעצור אותן. ברוב המקומות שהקהילה היהודית הספיקה להתארגן בהם להגנה עצמית, היהודים הצליחו והדפו את הפורעים. כך קרה בסרגוסה, בקלעת איוד, בטרגונה, בפרפיניאן ובמקומות נוספים. בבורגוס אמצעי ההגנה נכשלו, המצודה נפרצה, ורבים מהיהודים נרצחו.
איך מספרים את מה שקרה אחר כך? צריך לדבר על פעולת ההמרה. צריך להסביר, להבין, איך זה קרה. איך בעיצומם של ימים שבהם הקהילה היהודית נלחמת על נפשה ועל גופה, הולך אדם במעמדו ובעוצמתו של ר' שלמה הלוי מבורגוס, נוטל את חמשת ילדיו ומגיע עם כולם לקתדרלה הגדולה כדי להיטבל שם ולהפוך לנוצרים. זה בלתי נתפס. אני חושבת על זה יומם ולילה, כשאני עוזרת לאמא להתלבש וכשאני נותנת לה תרופות. וכשאני מספרת לנכדים שלי סיפור בזום. עם תמונות. אמא, נעלמת! אני שומעת את בתי אומרת לי מאחורי פרצופה המתוק של נכדתי הקטנה. נעלמתי. אני גרה עכשיו בבורגוס, אני שוכרת חדר קטן בביתה של יואנה ועוקבת אחריה מקרוב, ככל שמכונת הזמן הקטנה והדמיונית שבניתי לעצמי מאפשרת לי. ובשפה פשוטה יותר: בכל שעה פנויה אני גולשת באינטרנט. מחפשת תמונות. "תמונת הטבלה", אני כותבת בגוגל, בעברית וגם באנגלית ליתר ביטחון. גוגל מראה לי תמונה שמותירה אותי בפה פעור. אני שולחת אותה לרפי.
"הבט היטב בתמונה הזו", אני כותבת לו. "תגיד לי מה אתה רואה".
"מה זה, חידון תמונות?" הוא עונה. "מה יש פה לראות? הכול נורא פשוט: יש אגן טבילה במרכז הכנסייה, אדם עומד בתוכו, ומסביבו כמרים מתלהבים".
"נכשלת", אני אומרת, "פספסת כמה דברים חשובים".
"כמו מה?" הוא שואל, ומשיב מיד: "הבנתי. אני רואה אותם. חיילים!"
"לשם מה צריך חיילים בטקס דתי?" אני שואלת, מרוצה מהבחנתו. "מה עושים שם האנשים עם הנשק? הרי טבילה לצורך המרת דת היא פעולה רוחנית פעולה שנעשית מבחירה, לא? למה הם שם?"
"אלא אם כן זה לא מבחירה", עונה לי רפי. "החיילים נמצאים שם כדי למנוע בריחה. הטבילה היא פעולה הנעשית מתוך איומי נשק. כל הכבוד, רות, זה חידוש עצום. האם איימו גם על שלמה? האם לכן קפץ למים, תרתי משמע?"
"איך נוכל לדעת?" אני עונה. "אני לא זוכרת שקראתי משהו שיאשר זאת".
"אז למה כן?", חוזר רפי ושואל אותי ואת עצמו. "חייבת להיות סיבה. זה לא מתאים לאיש, לא מתאים לאישיות. לא מתאים לשום דבר".
"בוא נחשוב", אני עונה לו. "הפרעות פרצו ביום שלישי. שלמה הכין את העיר היטב, כך לפחות הוא חשב. הוא השיג לבני קהילתו גדוד חיילים פרטי שיגן עליהם. הוא השיג להם מבצר להתחבא בו. ואז העסק נכשל. החומה קרסה והוא עצמו הצליח למצוא הגנה למשפחתו בבית חברו, שותפו לעסקים".
"נכון", עונה לי רפי. "הביטי במפת בורגוס ותראי כמה קרובה המצודה הגדולה לרובע הנוצרי העשיר. הם מחכים שם יום, או יום וחצי, עד שהפורעים מסתלקים. ואז, במקום לשוב לביתו, הוא הולך לביתו של ההגמון. הארכיבישוף של העיר".
"זה לא הגיוני", אני כותבת לו. "פשוט לא הגיוני. משהו חסר לי בפאזל הזה".
עד שאנחנו מבינים מה חסר שולח אותי רפי לקרוא את הפרק על שיחת שלמה הלוי ותלמידו יהושע הלורקי. "אל תתייחסי לתכנים", הוא כותב לי. "תתייחסי למנגינה. תראי כמה אהבה יש שם. תראי את שיברון הלב. לדעתו היו רמזים מטרימים. שימי לב", הוא כותב, "למה שהלורקי מתאר כשיחה אישית בינו ובין שלמה, כשהם נפגשים בחתונה של ידיד בבורגוס:
"'ניחמתי כי המלכתי על עצמי אלה ההצלחות המדומות', אמר לו שלמה הלוי, 'כי הבל המה מעשה תעתועים... מי יתנני למקנה אותה עליית קיר קטנה אשר היה שם אוהלי בתחילה בשקידת העיון יומם ולילה'".
אני קוראת את המשפט הזה שוב ושוב. "מדהים", אני כותבת לרפי. "שים לב: כך נשמע אדם שהלך רחוק מדי. הוא רוצה לחזור בו, להתכנס לנקודת הפתיחה, לימים שהיה תלמיד ישיבה שיכול לעסוק בענייני מחשבה ורוח בלבד, בלי פוליטיקה, בלי חשבונות מחשבונות שונים".
"בלי הרהורים על נטישה ובגידה", עונה רפי.
אחרי שבוע אצל אמא שלי אני נשברת, מרגישה ששִמחה זקוק לי יותר. אולי אני פשוט מתגעגעת. אני אורזת שוב את חפצי, נפרדת ממנה ומהמטפלת שלה וחוזרת הביתה. אני מודה מקרב לב למטפל הזמני של שמחה, ומבקשת ממנו שיבוא לכמה שעות בכל בוקר. להתפלל איתו, להניח לו תפילין. לומר איתו תהילים. ובבקשה ממך, אני מוסיפה, תלבש את המסכה שלך כמו שצריך, על האף.
בואו לארוחה בשבת, אני מבקשת מהילדים. ארוחה אחת. בבוקר. הם לא גרים רחוק. אני עוד לא מתרגלת להיתר הזה לפגוש אותם, ורוצה ליהנות ממנו עד כמה שאפשר.
אבל בליל שבת אני והוא לבד. רוצה להתפלל קבלת שבת? אני שואלת, והוא מהנהן. אנחנו יוצאים למרפסת, ומצטרפים למניין רחוב. בשביל שמחה הכול מובן מאליו. הוא לא שואל למה מתפללים ברחוב, למה לא הולכים לבית כנסת. שום כלום.
רוצה לעשות קידוש, שמחֶה? אני שואלת בסוף התפילה. הוא לא עונה. אני מניחה בידו גביע מלא, לא עד הסוף, ומחכה. דבר לא קורה. אני מושיטה לו סידור ומתחילה לומר את המילים הראשונות: ויהי ערב, ויהי בוקר.
יום השישי, הוא ממשיך. יום השישי.
ומחכה.
יום השישי, אני חוזרת ואומרת, ויכולו השמים...
שמחה שותק, אז אני לוקחת מידיו את הכוס ואומרת את הקידוש בעצמי, שותה ומוזגת לו גם. הוא קצת שופך אבל שותה. אחר כך אני מוליכה אותו לכיור ונוטלת לו ידיים, וגם לעצמי. אחר כך אני בוצעת לבדי את החלה ונותנת לו פרוסה. הוא אוכל, ואוכל גם את המרק ואת העוף שהכנתי. הארוחה עוברת בשתיקה, ואני מבינה שאצטרך ללמוד איך לעבור את זה. קל זה לא יהיה. אולי אלך להתייעץ עם מישהו. על כל פנים, אני שמחה להיות בבית. המחשבה לשכן אותו במוסד לא נעלמה, אבל לעת עתה אני משעה אותה.
שיחת מסרונים
רפי: הבנתי מה חסר!
רות: מקשיבה.
רפי: חסרה השיחה.
רות: השיחה?
רפי: כן, השיחה. מתישהו צריך היה שלמה לקרוא לרעייתו יואנה, אם ששת ילדיו, החמישה שנותרו בחיים והילדה המתה, ולנהל איתה את "השיחה". השיחה הזו שבה הוא אומר לה מה הוא עומד לעשות. ומבקש ממנה להצטרף אליו במהפך. שיחה שבה הוא מצייר בפניה עתיד, והיא אומרת לו "לא". אולי זו שיחתם האחרונה, אולי לא. את תחליטי. את הסופרת.
רות: אני שואלת שוב, אתה בטוח שאתה רק בן שלושים ושתיים? אתה נשמע כמו אדם שהיה בזוגיות, שמכיר את החיים. שניהל שיחות קשות. הרשה לי להתפעל.
ניסויים בבני אדם
ואז אני מבינה משהו נוסף. ופתאום אני יודעת איך לכתוב את השיחה הזו, ואני חושבת שאני יודעת איך עשה שלמה את הצעד המופרע, הקשה והמטורף שעשה, אבל אז מגיע מסרון בהול מאיריס: "תעלי לזום, אני צריכה לדבר איתך ולראות אותך".
אני נכנסת לקישור הזום, ורואה שם את איריס בוכה בדמעות שליש. זה לא מתאים לה בכלל. היא לא נראית כמו איריס ולא נשמעת כמו איריס. תלתליה פרועים. היא לא צבעה אותם כבר כמה חודשים כנראה, אבל זה לא הזמן להעיר לה.
תירגעי, אני אומרת. תירגעי בבקשה, את מפחידה אותי. ואני לא מצליחה להבין מה את אומרת לי. תסבירי לי בבקשה מה קרה. נדבקת בקורונה?
לא, לא נדבקתי, אומרת איריס בקוביית הזום שבמחשב. זו נטע.
נטע נדבקה?
נטע ניסתה ל... היא לא מצליחה להשלים את המשפט. ואני נבהלת, ניסתה מה? לסיים את חייה? בשביל בחורה אובדנית, להידבק בקורונה עלולה להיות דרך לא רעה לסיים את החיים. היקום הגיש לה אותה על מגש של כסף. אני חושבת ולא אומרת, כמובן.
לא, היא לא נדבקה, היא ניסתה להתנדב... כלומר, התנדבה, מצליחה איריס להגיד בסופו של דבר.
התנדבה? זה מתאים יותר לנטע, שפעם היתה נערה מתולתלת עם גומה אחת בלחי, שמחה ועליזה.
לְמה היא התנדבה בעצם, אני שואלת.
לניסויים. ניסויים בבני אדם. יש עכשיו מין מחקר כזה. איריס נושמת נשימה עמוקה, כעת היא נשמעת רגועה קצת יותר. מחקר לקראת פיתוח חיסון נגד הקורונה. ביקשו מתנדבים לנסות עליהם תרופות וחיסונים. לא יודעת. זה משהו מאנגליה. ידיד של נטע סיפר לה על זה והיא נדלקה. זה מסוכן, אמרתי לה. ואם יקרה לך משהו? אבל היא רק משכה בכתפיה. אז יקרה, אמרה. אני לקחתי משהו מהעולם, הרגתי אדם. הגיע הזמן שאחזיר.
נטע היא בתה היחידה של איריס. אם יקרה לה משהו, היא לא יודעת מה תעשה.
אני יודעת שעלי לנחם את איריס, אבל בסתר ליבי חושבת שהמעשה של נטע אמיץ מאוד.
לא יודעת מה לומר לך, אני לוחשת בסופו של דבר למסך המחשב.
את חושבת שאני צריכה לעצור אותה?
קודם כול, זה לא יעזור לך. אלה החיים שלה וזו זכותה. היא כבר לא בת שש עשרה. שנית, אני חייבת להגיד שזה מעשה אמיץ מאוד, אני מעיזה לומר. הוא גורם לי לכבד אותה מאוד. חשבי עליה, על הדיכאון שלה, על תחושת האשמה האינסופית, ותודי שיש פה פתרון מבריק לכל זה ביחד. אל תעני לי, תחשבי קצת. ותראי שאני צודקת.
קל לך להגיד, כועסת איריס. קל לך להגיד. הילדים שלך... וראיתי שהיא מתחרטת בשנייה שהמילים יוצאות לה מהפה. היא יודעת היטב שגם החיים שלי לא משהו עכשיו. בלשון המעטה. את שתיקת המבוכה שמשתררת קוטעת איריס בסופו של דבר: מה קורה עם הגברת שלך מהמאה ה-14, משהו מתקדם שם?
כן, מתקדם מאוד, אני עונה, ומוסיפה: אני צריכה להתייעץ איתך על משהו.
על מה?
איך מוצאים בני אדם שלא רוצים שימצאו אותם, אני אומרת. סוף סוף, בשביל מה שלחנו אותך לעבוד במשרד הפנים.
ורק אחרי שהשיחה עם איריס מסתיימת אני מתיישבת מול צג המחשב שלי, וכותבת את רגעי המפנה החשובים בסיפור שלי, שלהם.
חשבתי על עולם אחר (בורגוס, 1391)
בחדר הסמוך זעקה מריה זעקות שבר. היא ראתה את בעלה נשחט ואיבדה את הכרתה. היא נגררה מהמצודה בידי ניצולים יהודים שחשבו ששובל הדם שהיא משאירה מאחוריה נגרם מדקירת סכין. הם כמעט ויתרו עליה והניחו אותה שם, כששלמה זיהה את אחותו והביא אותה למקום מסתור יחד עם כל משפחתו. הם היו אורחיו של אלברטו, שותפו הנוצרי של שלמה. הוא פתח בפניהם את ביתו, כשם שעשו שכנים גויים ישרי לב אחרים לפליטי הטבח במצודה. מריה הושכבה על מיטה בחדר קטן, והרופא שהוזעק קבע שהיא לא נפצעה מסכין אנושית, אלא מהפלה טבעית. סערת הרוחות והאימה גרמו לה להפיל את ולדה שנשאה בתוכה. יואנה שמעה את זעקותיה אבל היתה עסוקה בהרגעת ילדיה שלה ובתפילה שיבוא יום וישכחו את מראות הזוועה שראו עיניהם.
אלברטו הטוב האכיל אותם והשקה אותם, ובני ביתו הביטו בהם בחמלה שיואנה ושלמה לא הכירו. מוזר היה להסתובב בבגדים קרועים בתוך חדרים יפים ומקושטים, כשביתם שלהם מנופץ ושבור, ומי יודע מה עשו בו הפורעים. מה לקחו ומה הותירו אחריהם. הם צריכים לחשב צעדיהם מכאן, חשבה יואנה. הרי לא יוכלו להישאר פה. הם יצטרכו לברוח לאחת הקהילות הרחוקות, לקוות שהפרעות לא יגיעו לשם. ליבה הלם בחוזקה אולי לברצלונה? לאחיה שנותרו שם, אחרי מות הוריה? הלוואי. ברצלונה, חייך שלמה חיוך מריר כשנרדמו הילדים. ברצלונה אינה פתרון, ברצלונה תהיה הכתובת הבאה של הפורעים. אם חכמים הם יהודי ברצלונה, עליהם לעזוב אותה במהירות. לא, אני חשבתי עבורנו על פתרון אחר.
מה הפתרון? שאלה יואנה. חשבת על עיר אחרת?
לא, השיב שלמה בפנים חתומות ובשפתיים קפוצות. לא חשבתי על עיר אחרת, חשבתי על עולם אחר.
קול יפחותיה של מריה מהחדר הסמוך השתיק אותו לרגע. לרגע חשבה יואנה ששלמה חולה, או הוזה. אולי עלה חומו. לא פלא, אחרי הימים האחרונים, אחרי המאמצים העל אנושיים שלו להציל את הקהילה, ואחר כך אותם את בני משפחתו הקרובה. היא התקרבה אליו. יש לך חום?
שלמה נמנע מלהביט בעיניה. אין לי חום, ואיני חולה, ענה לה ביובש. קיבלתי את ההחלטה בצורה שקולה. בלי לחץ משום סוג.
החלטה? שלמה, על מה אתה מדבר?
ואז הוא אמר לה את המילים המפורשות, עיניו נעוצות בחלון המפואר של החדר שהעניקו להם מארחיהם הנדיבים. הוא הסביר לה את תוכניתו. פירט הכול. סיפר על הקתדרלה. על הבישוף של בורגוס שיהיה נוכח שם בכבודו ובעצמו. סיפר על חייהם החדשים. אמר שצריך לחתוך. שצריך להביט קדימה. שצריך לחיות.
כשהציעו לך להיות רבה של בורגוס טרחת לשאול אותי. עכשיו אתה מחליט בלעדי? יואנה זעמה. מעולם לא כעסה כך, מעולם לא התאכזבה כל כך. לא ייתכן שרק עכשיו חשב על זה. אם חשב על כך קודם איך לא שיתף אותה?
איך אתה יכול? יואנה חזרה שוב ושוב על שלוש המילים האלה. איך אתה יכול. אתה? אתה, שעשית כל מה שיכולת להציל את אחיך היהודים. שנאבקת במתנצרים. שהתווכחת עם תלמידי אבנר מבורגוס. שלמדת אצל גדולי תלמידי החכמים היהודים שבספרד. שהשבת לשואליך על שאלות ששאלו אותך בהלכה. שדרשת בבית הכנסת מדי שבת בשבתו. שהתחלת לתכנן את בר המצווה של יהודה שלנו. איך אתה יכול. אתה יצאת מדעתך? לפתע נבהלה יואנה. אולי באמת השתבשה דעתו של בעלה. דברים כאלה קורים במצבים קשים. לפעמים גם חזקים נשברים.
דפיקות נשמעו על הדלת, יואנה הציצה בחלון ונדהמה.
לא הופעלו עליך לחצים, מה? היא לעגה עכשיו, בין הדמעות. ואיך תקרא לנציגו של הבישוף שהגיע אליך? ומדוע מחכים מחוץ לבית ידידך חיילים מטעם המלך?
כדי להגן עלינו, השיב שלמה.
מפני מי? שאלה במרירות. מפני הפורעים הגויים, או מפני אחינו היהודים כשישמעו מה רבם הגדול עומד לעשות?
לא אלה ולא אלה. אני הסיבה. הם מגינים עלי מפני, הודה שלמה. שמא אתחרט. הם מכינים את הקתדרלה הגדולה להטבלה, להמרת הדת הגדולה ביותר שידעה העיר בורגוס, ואולי הממלכה בכלל, כבר שנים רבות. דעי לך שלפחות שליש מיהודי בורגוס כבר המירו את דתם, חלקם עושים כך ברגעים אלה ממש.
אבל למה, שלמה, למה? אני לא מצליחה להבין. נמצא פתרון אחר. נעקור לארץ אחרת. נשאיר פה את ביתנו ואת רכושנו, אבל לפחות נישאר אנחנו עצמנו. הרי יש יהודים שכך עשו. יש שמתכננים לעשות זאת. יהיה לנו קשה, אבל אנחנו חזקים, שלמה.
בשבעה על בתם הקטנה אינז, כשישבו שניהם לארץ ובכו ימים שלמים, ניחם אותה שלמה שנשמתה יצאה ב"אחד". הוא הזכיר את רבי עקיבא שמת על קידוש השם. מה קרה לשלמה הזה?
אי אפשר, לחש.
למה? תסביר לי למה.
כי לא התנגדתי כשהוא הציע את זה בפעם הראשונה, אמר שלמה, וקולו הופך נמוך ושקט יותר. כי הארכיבישוף בא לבקר אותי, והציע לי את הצעתו, ואני לא אמרתי לו לא. אני הסכמתי לחשוב. לחשוב, לא לבצע, רק לחשוב, אבל מבחינתו זה היה הסוף, זה כל מה שהיה צריך לשמוע. מעתה אסור לי לחזור מההרהור הקטן הזה. מעדתי. לא התווכחתי.
למה לא התווכחת? איך ייתכן שלא התווכחת?
אם את לא מבינה, אין לי דרך להסביר, השיב לה. הקדשתי לכך מחשבה רבה.
מתי בדיוק היה לך זמן להקדיש לזה מחשבה? קולה הפך לצעקה.
דפיקה בדלת. מארחם הציץ פנימה: הכול בסדר? אתם זקוקים למשהו?
איננו זקוקים לדבר, השיב לו שלמה, והדלת נסגרה.
אתה מרגיש אשם, אמרה, אני מבינה. לא הצלחת להציל את הקהילה. הרבה נרצחו. אבל עשית כל מה שאתה יכול. ואותנו אותנו הצלת. לא אתה אשם אלא מי ששלח את הפורעים להרוג את כולנו, כמרים ובישופים שאל דתם אתה חפץ עכשיו להצטרף. ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.
יואנה שלי, אמר שלמה בקול לא לו. יואנה, בואי איתי. נתחיל משהו חדש. תגדלי איתי יחד את ילדינו. הם זקוקים לאמם. גם אני זקוק לאמם.
לבוא איתך לכנסייה? להיטבל לנצרות? לשכוח מי אני, ומי היו הורי, ואיך גידלו אותי ואותך? איך גידלנו את ילדינו שלנו? להשיא את בנותינו ליד המזבח ולא תחת חופה? לאכול טרפות ונבלות כל ימינו, רק כדי... רק כדי... בשביל מה בעצם? בשביל הכרכרה החדשה ושלל הסוסים האציליים שרכשת לאחרונה?
שלמה התעלם מהארס ומהלעג שבדבריה וענה: כדי להיות כמו רוב האנשים בארץ הזו. כדי לא להיות חריגים, ולא להיות למרמס. אני לא רואה דרך אחרת להציל את כולנו. ליהדות, יואנה, אין עתיד. לא כך.
היא הביטה בו במבט חדש. מעולם לא חשבה שנישאה לאיש חלש, לאיש רודף מותרות. זה לא שלמה שהכירה, זה לא השלמה שבחרה בו.
לפחות תשאיר לי את הילדים, אמרה בקול קשה. איך אתה מעז לקחת אותם ממני.
אני לא יכול. את מכירה את החוק. הילדים הולכים עם מי שמתנצר.
את ביאטריס, התחננה, לפחות את ביאטריס. היא ילדה. היא זקוקה לאמא שלה. את טודרוס הקטן. מה יעשה ילד בן שלוש בלי אמא שלו?
ופתאום יואנה נזכרה בסיפור שלמדה פעם, על אברהם אבינו שנאבק באלוהים על הצלת אנשי סדום. אולי תציל אותה בשביל חמישים צדיקים, אמר. אולי בשביל ארבעים וחמישה. בסוף לא הצליחו למצוא אפילו עשרה צדיקים, ואלוהים החריב את סדום.
אחותי תצטרף אלי, ותיטבל, מלמל שלמה. היא תגדל אותם, במקומך, אם לא תתחרטי. את עדיין יכולה להתחרט, יואנה.
מתי הספקת לדבר עם מריה? מה עוד הסתרת ממני? איך אתה מעז? אמנם שלמה בילה זמן ליד מיטתה של אחותו המיוסרת. האם ייתכן שהוא ביקש ממנה להצטרף אליו? איך העזת, חזרה ואמרה בכעס נורא. איך העזת לנצל את כאבה העצום, את מצבה הנפשי הרעוע של מריה, שהתאלמנה לפני שעות אחדות, ולגרור אותה אחריך?
מריה איבדה את אמונתה, אמר שלמה. זאת עובדה. השאלה איננה איך אני מעז. איך את מעיזה לא לשמוע בקול בעלך? זו את שנפרדת מילדייך, שמסרבת להיות להם לאם.
אתה לא ראוי לתשובה בכלל, אמרה יואנה, משליך מעליך את תורת אביך וסבך ומבזה אותה, בשביל מה, בשביל עוד תפקיד אצל המלך? בשביל להיות כומר? בישוף? לא הספיק לך להיות רב? חשוב על היהודים שבאו אליך בשאלות. מה יגידו הם וילדיהם, שהרב שלהם בגד בהם? לא חסרות להם צרות? אלוהים לא יסלח לך על כך. לעולם.
את לא מבינה, יואנה. אני רוצה שהם ילכו אחרי.
אחריך? איבדת כל בושה?
לא, איני מתבייש, שלמה הישיר אליה מבט. היתה לי הארה. התגלות. תובנה עמוקה שזו האמת. זה הדבר הנכון לעשותו. זה מה שאלוהים רוצה מאיתנו בימים קשים אלה. אנחנו, היהודים, החמצנו משהו חשוב בהבנת המציאות וההיסטוריה. את כתבי הקודש שלנו אפשר לקרוא בדרך שונה לגמרי.
התגלות? הארה? באמת? צחוקה של יואנה היה מריר. איזו הארה נוחה. אתה איש חלש, שלמה. לא תיארתי לי שאומר לך זאת, אבל ההארה כביכול שלך מחפה על העובדה הפשוטה שנשברת, שכשלת, שאינך מסוגל למלא את תפקידך כמנהיג יהודי העיר בעת הזו. זה לא האיש שהתחתנתי איתו. זה לא האיש שאני רוצה שיגדל את ילדַי.
היתה שתיקה. אחריה לא נותר עוד דבר לאומרו.
שיחת מסרונים
רפי: השתמשת יפה בטיעון ששלמה לא יכול לחזור בו. אני אוהב את ההדרגה הזו. שלמה לא החליט בבת אחת. הוא היסס, שקל, והכנסייה התבייתה עליו. זה חוק. הרהור בלבד מספיק, כנראה, לחייב אותך, ולגרום לזה שאם תחזור בך תיהרג. איך עלית על זה?
רות: פשוט נזכרתי ברבי אמנון ממגנצא, זה שחיבר, לפי המסורת, את תפילת ונתנה תוקף.
רפי: תפילה של האשכנזים בימים נוראים, נכון? מה קרה לרב ממגנצא (מינץ, אם מותר לי להעיר)?
רות: ההגמון הציע לו להמיר את דתו, הוא אמר לו שיחשוב על זה.
רפי: ואז?
רות: רבי אמנון כל כך כעס על עצמו שבכלל העלה את זה על דעתו, שקיבל על עצמו ייסורים קשים.
רפי: ההגמון הוא כמובן הבישוף. אני רואה עכשיו את הקרבה לענייננו. מעניין מאוד.
מכבש
אני מתקשה להמשיך בכתיבה ומרכזת במייל ארוך את כל מה שמטריד אותי: "אדם בכישרונו ובמעמדו של שלמה הלוי, אדם שהחיים האירו לו פנים", אני כותבת. "יש לו אישה וילדים, הקהילה שלו אוהבת אותו, המלך מעריץ אותו, לא חסרים לו כסף או השפעה. למה לו לנטוש? ומה על השו"תים שלו, לאן הם נעלמו, ומה עשו איתם אחרי שהוא התנצר?"
"אני משער שלמרות כל הדברים שתיארת, שלמה הרגיש מוגבל. יש להניח שהופעלו עליו לחצים רבים", עונה לי רפי מיד. "חשבי על הכנסייה באותם ימים כמעין מכבש עצום ואכזרי, שמבקש להכניע את כולם, ובמיוחד את החכמים והמשפיעים. שלמה ידע שהוא יכול להתקדם בחצר המלך עד גבול מסוים. אולי הוא ראה אחרים, שותפים ועמיתים נוצרים, חיים חיים נטולי דאגה, בלי פחד ממסים, מקנסות ומפרעות. קראת את בער, קראת על הוויכוחים הגדולים, על המניפולציות של המלך והכנסייה. בסופו של דבר ולמרות מצבם הנוח להדהים, יחסית, שלמה ויואנה היו שני יהודים בארץ לא להם, נתונים לגחמותיהם של מלכים ואפיפיורים, חומר למרמס לכל זב ומצורע שיש לו איזה מעמד בחצר המלך. אני נוטה לשער שדווקא למי שנושם קצת אוויר פסגות, שלא חי חיי הישרדות קשים כאדם הפשוט הנאבק על קיומו אלא מסתובב בחצרות מלכים, נוסע בשליחויות דיפלומטיות בעולם ורואה את השפע החומרי, ובעיקר את החופש הרוחני שיש באותם מקומות, דווקא לאדם כזה קשה להשלים עם מעמדו הנחות כיהודי. חשבת פעם כמה אמונה הם היו צריכים, היהודים הנתונים למרמס בימי הביניים, כדי להישאר נאמנים ליהדותם? הטבלה והתנצרות היו מסלולי קסם שהבטיחו חיים כל כך יותר טובים. חוץ מזה, לפי בער, ולאחריו בן ציון נתניהו, הצעד הזה נבע מעודף השכלה בחוגים של שלמה וחבריו בעלי המעמד הגבוה, פקידי המלך, 'החצרנים' כפי שקורא להם בער. החצרנים היו משכילים, וקרובים מאוד לתפיסותיו של אבן רושד, רופא ופילוסוף מוסלמי בן קורדובה (קראי עליו עוד בגוגל), שבעיניו ההשכלה היא ערך עליון, והדת נועדה לשרת אותה. מטרת הדת להביא את האדם להיות מוסרי. לכן הבחירה בסוג הדת חשובה פחות. השמים לא נופלים אם יהודי ממיר דתו. העיקר שבחר דת כלשהי, כדי לזכך את עצמו".
אני משיבה לו שההסבר של בער בכלל לא נראה לי. "אם אין הבדל באיזו דת בוחרים, למה דחוף כל כך לשלמה לצאת נגד אחיו היהודים? ולמה אשתו מסרבת להתנצר איתו?"
"קודם כול את לא לבד", משיב לי רפי. "רוב החוקרים החדשים חולקים בזה על בער ועל נתניהו. יש מהם שתולים את ההתנצרות בלימודי הקבלה של המומרים, יש שתולים אותם דווקא בלימודי הפילוסופיה והשכלתנות מבית מדרשו של הרמב"ם. שלמה שלנו, כזכור, היה בקיא בשניהם: הוא למד רמב"ם, הוא למד קבלה. הוא היה איש משכיל, שהכיר את דרכי הפרשנות האזוטריות המקובלות, ובעזרתן ידע, מן הסתם, להפוך את הכתובים כרצונו, לפרש אותם באופן סימבולי וכדומה. לימים זה בדיוק מה שהוא עשה כתב הערות לפירוש הנוצרי על התנ"ך, שהתפרסמו ונקראו בכל העולם הנוצרי שנים אחר כך. אבל תרשי לי להזכיר לך על איזו תקופה אנחנו מדברים. בשנת 1305 יצא חרם של הרשב"א ובית דינו על העוסקים בהשכלה. אולי שלמה הרשה לעצמו לצאת נגד היהודים כי הם יצאו נגד ההשכלה. אולי הדבר לא היה מוסרי בעיניו. ברור שאשתו לא תקבל את זה. הנשים היו פחות מלומדות ולא עסקו בפילוסופיה".
"אז למה דווקא אחרי הפרעות", אני שואלת. "סימן שיש לו אינטרס".
"בוודאי", משיב רפי. "תמיד יש אינטרס".
שיחת מסרונים
רות: לא סובלת את הכינוי "חצרנים", בעיני זה כינוי מזלזל. הוא מזכיר לי תמיד את החצרנית ב"עוץ לי גוץ לי".
רפי: אני מסכים איתך. חצרן הוא סוג של משרת נחות, אולי אפילו בטלן. זה תיאור רחוק מאוד מהמציאות לאנשים שעמלו קשה, בכישרון ובתבונה, בשליחות המלך ובשליחות עמם.
רות: עד שעמם הפסיק להיות עמם.
נחמו נחמו עמי
יואנה עברה בחדר אחר חדר וכיבדה את הבית במטאטא הגדול. בימים כתיקונם זו היתה מלאכתן של משרתות, לא של אשת הרב, גבירת הבית. ידיה היו ידי גבירה שלא רגילות במלאכה כזו. ערב שבת היום, והימים הם הכי רחוקים שיש מ"ימים כתיקונם". איך תיראה השבת הקרובה? איך מתכוננים לשבת כשאת לבדך בבית הענק? הרצפה היתה מלאה בשברי כלים, בחלקי רהיטים, בקרעי בגדים. אי אפשר לקבל את פני השבת עם הלכלוך והשברים. האם אפשר לקבל שבת בלב שבור וקרוע?
חבטות המטאטא שלה ברצפה הדהדו את חבטות האתים והמכושים מאמש, בקרקע בית הקברות היהודי. קברים רבים נחפרו בחסות החשכה. אנשים קרעו זה את בגדו של זה, נשים קרעו בגדי חברותיהן וגברים את בגדי חבריהם האבלים. הכול בדממה. דמעות וזעקות כמעט לא נשמעו. שקט נורא ומייסר, שהופרע רק בקולות אתי החפירה ומילות הקדיש שאמרו ילדים על הוריהם והורים על ילדיהם.
המטאטא הכה ברצפה בזעם, שורט את ידיה. סיפוריה של אמה על הלוויות ההמוניות למתים במגפה חזרו אליה, והיא ניסתה לגרש אותם בחבטות המטאטא הגדול. ידיה היו פצועות, והכאב שגרמה לה פעולת הטאטוא לא הצליח לטשטש את כאב הידיעה: הם אינם. הלכו. איש אחד אהוב וחמישה ילדים שיקרים לה יותר מחייה עצמה שוהים עכשיו בארמון הארכיבישוף. אחותו של שלמה, מריה, חברתה הטובה, הצטרפה אליהם. שם יתגוררו לעת עתה. הם נשארו בבורגוס, לא הלכו לשום מקום. בשבת הקרובה, לראשונה בחייהם, ילדיה ובעלה יחללו את שבת המלכה, יאכלו מפיתו של הגוי, וכשהיא תעשה לבדה את הקידוש הם יישתו מיינו, יין הנסך.
יואנה הניחה את המטאטא ונטלה סחבה נקייה שמצאה באחד הארונות. היא החלה לנקות את האבק. נכנסה לחדרו של שלמה, וניקתה בעדינות את מדפי ספריו. הביטה ארוכות בכתבי היד המרוטים משימוש, בעיטורי ההגדה של פסח שירש שלמה מאביו. בששת סדרי המשנה, בכתבי היד העתיקים ויקרי הערך של התלמוד הבבלי והירושלמי. בספרי הרמב"ם שאהב במיוחד. מי יפתח אתכם עכשיו? היא ליטפה אותם קלות. האיש שפתח אתכם הלך. הרהור התגנב: לו רק היה בא הביתה לערב אחד, יושב עם ספריו, שאהב כל כך ללמוד מהם. האם היו הספרים משאירים אותו כאן? האם היה להם כוח שלי אין?
אני לא הצלחתי להשאיר אותו, היא חשבה. הוא היה נחוש. החליט. מתי החליט? הוא לוקח את הילדים, להציל אותם, אמר לה שם, בביתו של אלברטו. וכשהוא אמר להציל, לא היה ברור ממה להציל. האם להציל מפרעות כמו אלה שעברנו עכשיו, שנטלו חיי יהודי רבים כל כך, ומהם ניצלנו בנס, או להציל... את נשמותיהם, כמו שאומרים הנוצרים הבטוחים שדתם דת האמת היא, וההצטרפות למאמיניה יש בה גאולה.
היא לא רצתה לחשוב על זה עכשיו, בשבת.
פתאום שמעה רשרוש. לרגע נבהלה, במשנהו חייכה בהקלה: איזבלה, אחת המשרתות המבוגרות, נכנסה דרך הדלת הפתוחה למחצה. עמדה שם נבוכה ומבוהלת, בשערה האפור ובסינר לבן החגור על מותניה. באתי לראות מה שלומך, אמרה איזבלה וחיבקה אותה. יואנה בכתה על צווארה דקות ארוכות. את החלון הזה צריך לסגור, אמרה איזבלה בענייניות. שבת היום. אעזור לך לבשל. אביא מים. את צריכה להתרחץ. אחמם לך אותם.
יואנה היתה אסירת תודה. הכדים במרתף שבורים, היא אמרה. אין מים, צריך להביא מבחוץ. אבל בשר יש קצת, וגם חומוס. אפשר להכין חמין. סיר קטן אחד יספיק לי.
איזבלה לא שאלה איפה הילדים. או שהשמועה כבר התפשטה, שרב העיר וילדיו הוטבלו לנצרות, או שהבינה מעצמה שלא לשאול כי התשובה תכאיב. בשתיקה היא נטלה מידי יואנה את הסחבה ואת המטאטא והשלימה את הניקיון. אחר כך הביאה מים נקיים. נוכחותה החרוצה שימחה את יואנה, לרגע אחד הכול נראה כרגיל, עד שנזכרה: אין גם יין. החביות נופצו כולן. מה תעשה? שלחה את איזבלה להביא מהשוק קצת ענבים. היא תסחט קצת לקידוש של היום ושל מחר. שלמה אמר פעם שזה אפשרי. שמותר. איפה הוא עכשיו?
מאז נפרדו התודעה שלה מפוצלת לשניים בחלק אחד היא עם עצמה מול שברי הבית ושברי הנפש, ובחלק אחר היא איתם, עם שלמה והילדים. איפה הם, מה הם עושים, מה הם לובשים. האם הם מתגעגעים אלי. האם הם מתגעגעים הביתה. אל מה שהיתה המשפחה שלנו עד לפני שלושה ימים. מה יעשה שלמה הערב בלי קידוש ובלי חלה, בלי זמירות. לראשונה יואנה הרגישה שהיא מרחמת עליו. לה נשארה שבת. לו כבר לא. לרגע קט ונדיר הבינה שבעסקה החדשה הזו, היא בת המזל מבין שניהם.
מבעד לחלון השמש יקדה פחות. יואנה פחדה משקיעת החמה הממשמשת ובאה. בשלב מסוים, ידעה, תצטרך להדליק נרות. אמנם את מנורת הכסף הגדולה בזזו הפורעים, אבל במקום מחבוא נסתר היא שמרה קערת כסף יפה ועתיקה שהיתה של אם סבתה. סבתא שלה נתנה אותה לאמא שלה למשמרת, עוד כשהיתה ילדה קטנה, וזו שמרה אותה עבורה עד חתונתה. את נרות השבת הראשונה שלה כאישה נשואה היא הדליקה בה. לאחר מכן הגיעה מנורה מפוארת ויפה יותר, מתנת חמותה, ואת הקערה של סבתה היא שמרה לבתה הצעירה, כשתינשא היא לאיש. המחשבות היו קשות מנשוא. עולם שלם, עתיד שלם הלך לאיבוד. האם יכולה אישה להתגעגע לעתיד שאבד? לתמונות שליוו אותה כל חייה, של עצמה, מתבגרת, עומדת תחת חופת ילדיה, הופכת לסבתא?
היא רצה לבדוק במקום המחבוא אם הקערה עדיין שם. כן, היא שם. יואנה נשמה לרווחה. עכשיו כשאיזבלה סידרה הכול, וחיממה עבורה גם מים נקיים, היתה יואנה יכולה להתרחץ לכבוד שבת, וללבוש שמלת שבת. שבת היא מלזעוק. זה משפט שאמרו תמיד כשצרה מתרחשת בשבת. או כשחלה מישהו מבני המשפחה. שבת היא מלזעוק. שבת היא, וצריך לנשום עמוק ולהיכנס אליה בכבוד, כמו תמיד. זמן מה לפני הדלקת הנרות שלחה את איזבלה הטובה לביתה. נעמדה ליד החלון וראתה אותה מתרחקת.
רק אז נפנתה למלא את הקערה במעט מים ומעליהם שמן זית. היא הניחה בה בזהירות את פתילות הבד שהכינה קודם, והלכה למטבח להביא אש. אחר כך נעמדה ליד קערת הכסף הקטנה ובירכה: ברוך אתה ה', אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת. יואנה טמנה את ראשה בין ידיה. היא לא בכתה עכשיו. שפתיה לחשו את התפילה השגורה על פיה, תפילה שלמדה מאמא שלה וזו מאמה שלה, התפילה שאמרו כל היהודיות בספרד: וזכני לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי השם, יראי אלוהים, אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים, ומאירים את העולם כולו בתורה ובמעשים טובים... סחרחורת אחזה אותה לפתע והיא התיישבה על אחד הכיסאות הבודדים שהותירו הבוזזים. ילדיה כבר לא יאירו את העולם כולו בתורה, למרות שכל רגע ורגע בחייה היא תקדיש לתפילה שהם כן. לרגע הצטערה שלא למדה מספיק תורה. נשים לא לומדות תורה כמו גברים. בעליהן לומדים, וכשהבעלים נוטשים את תורתם ואת אמונתם, מה נשאר לנשים? נשאר. חייב להישאר. פתאום החליטה: היא תלך לבית הכנסת. רק היא, מכל משפחתה, נותרה להתפלל פה, ובכן, היא תלך, תלבש את מטפחת השבת שלה, ותלך.
לאט היא חצתה את הכיכר הגדולה שמסביבה בתי הרובע היהודי, עטופה צעיף משי גדול שתוכל להסתתר מאחוריו אם יתגברו עליה הדמעות. בדרכה פגשה אדם או שניים, מנידים ראש בברכת שבת שלום. שבת שלום יהודים. שבת שלום לכם שנותרתם יהודים. תודה לכם, שנותרתם. היא נכנסה לבית הכנסת. מעט כל כך מתפללים היו בו עכשיו. רבים רבים הלכו בדרכו של שלמה והתנצרו מרוב פחד. אם הרב בכבודו ובעצמו כך עושה, מה יגידו אזובי הקיר.
יואנה נעמדה במקומה הקבוע בעזרת הנשים, והקשיבה לחזן. קולות בכי עלו מעזרת הגברים. עזרת הנשים היתה ריקה כמעט. חלל בית הכנסת היה חשוך. המנורות נופצו גם בו, רק מעט נותרו על כנן.
מישהו בחלל בית הכנסת לחש את הבשורה הקשה: בפרעות סרגוסה, לעיני אביו ולעיני אשתו הצעירה, נרצח החתן הצעיר, הבחור היקר שבחתונתו השתתפו היא ושלמה אך לפני חודשים אחדים. בנו של ר' חסדאי קרשקש הצטרף למגינים, אחז בנשק נגד הפורעים, ונפל על משמרתו. הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים. אסון רודף אסון, וצרה רודפת צרה. לאן תלך ומה תעשה עכשיו.
פתאום הבינה: מראות הפצועים והמתים ירדפו אותה ואת בני קהילתה לעד, ממש כשם שמראות המגפה ומתיה רדפו את הוריה. יש אסונות שבני הדור שעבר אותם לא יוכלו לשכוח, לא יוכלו להתנתק מהם לעולם. הפרעות והמרות הדת בעקבותיהן הן המגפה שלה. של בני דורה. לעולם לא תעזוב אותם המגפה הזו, לעולם לא יירפאו ממנה באמת.
בתום התפילה חזרה יואנה לביתה. חדר המגורים הואר באורם הנעים של הנרות שהדליקה במנורה של סבתה. היא קידשה על היין ובצעה את הלחם. לראשונה בחייה עשתה זאת. התיישבה ליד השולחן הגדול לבדה, לאכול מעט. לנשום, לחשוב. החדרים סביבה צעקו בריקנותם. דבר בחייה לא הכין אותה לבדידות הזו. ולכאב ההבנה: הבדידות הזו תלווה אותה מעתה. לעולם לא תעזוב.
למחרת הלכה שוב לבית הכנסת. הפעם בעזרת הנשים היו כמה מחברותיה. האם ידעו? האם שמעו שנותרה לבדה? היא לא שאלה והן לא אמרו דבר עד שהחזן החל לקרוא בקול חנוק את פסוקי ההפטרה: נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה. או אז פרץ בעזרת הנשים בכי חנוק, שהתפשט והגיע גם לעזרת הגברים. קהילה שלמה מיררה בבכי על הרוגיה ועל אובדנה. יבש חציר, נבל ציץ, כי רוח ה' נשבה בו, אכן חציר העם. יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם.
שיחת מסרונים
רפי: שימי לב - קרוב לוודאי שהיו עוד "אלמנות" רבות מהסוג של יואנה. נדמה לי שלפחות שליש מבני הקהילה היהודית בבורגוס התנצרו בכפייה. קחי את זה בחשבון.
רות: לוקחת בחשבון. ועכשיו אני רק יכולה לחשוב על כל השלומואים שאיבדנו. והיואנות שכן התנצרו. והילדים וילדי הילדים שלהם. כלומר, חושבת במונחים של שואה, שישה מיליון וזה.
רפי: אין ספק שמה שהיתה השואה ליהודי אשכנז היו המאות ה-14 וה-15 - עם הפרעות והגירושים והמגפות - ליהודי ספרד. אני לא בטוח מי יצא מוכה יותר בהשוואה הזו.
רות: מסכימה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
