החלקים הקודמים של הספר:
חלק ב': ישראל 1953 - 1960
20.
כמה מוזר פה, בשָׁרָלִיָה בישראל, חשבה נהיד. בבֵּהַשְׁתִיֶה כולם דיברו פרסית, אבל כאן, בשרליה, ערבוביה של שפות. גם הלבוש היה מגוון, אנשים וילדים בשלל תלבושות בכל צבעי הקשת, וחלקם בפיג'מות.
היא כבר הבינה שעליה לדאוג לעצמה, אחרת תישאר רעבה. היא למדה בנקל את הדרך אל הצריף שבו מחלקים אוכל. בכל בוקר עמדה בתור וקיבלה את המנה האישית לחם שחור, מרגרינה וריבה; בצהריים חולק אוכל מבושל, לרוב פירה; ובערב שִחזרו במדויק את ארוחת הבוקר. החדגוניות קנתה כאן שביתה. היא גם למדה לשמור על מקומה בתורים המשתרכים לשירותים ולמקלחת, אם כי התקשתה להתרגל לזבובים ולצחנה שנמצאו שם דרך קבע.
מחנה שער העלייה בחיפה או שרליה, כפי שנֶהגה בפי העולים היה מוקף בגדר תיל דוקרני והורכב משדרה של מבנים גדולים המחוברים אלה לאלה כמו קרונות של רכבת ומאוהלים רבים הפזורים על פני השטח. "זה היה פעם מחנה של אנגלים," מסר ציון לילדים דיווח מפי ותיקי המקום. "רק הוסיפו לו אוהלים, שיהיה מקום לעולים."
כמו בבֵּהַשְׁתִיֶה, גם כאן שהתה נהיד בחדר משותף עם משפחת גבאי. אולם המבנה המשותף בשרליה היה גדול יותר והכיל עוד כמה משפחות, שמחיצות מאולתרות של שמיכות הפרידו ביניהן. בבטנו הענקית היו דחוסות, מהודקות זו לזו, עשרות מיטות ברזל שנקראו בפי כול "מיטות סוכנות". בכלל, המילה "סוכנות" היתה אחת המילים השגורות במקום ונהגתה במין יראת כבוד.
ציון מישש את אחד המזרנים המונחים על המיטות וסיפר כי הם ממולאים באוכל של פרות. התזכורת לקש הקפיצה את תודעתה של נהיד ישירות אל בית אבא, ולחלוחית חמה הציפה את עיניה. ציון הרים את המזרן, ומתחתיו התגלו רצועות פח, מחוברות לצלעות המיטה. "אני מקווה שהפסים האלה חזקים מספיק כדי להחזיק גם את המזרן וגם את האיש ששוכב עליו," העיר בבדיחות הדעת, וניכר כי הוא משועשע מהגילויים המרתקים בארץ החדשה.
נהיד היתה רגועה בזכות היצמדותן של המיטות אלה לאלה, שהיה בה כדי למנוע סכנת נפילה. הידיעה שכאן אף ילד לא יקרא לה "נג'ס" אפשרה לה להלך בראש זקוף. לא הסבירו לה מדוע ריססו אותה בדי די טי המגעיל אולי השיער שלה התמלא באונייה בכינים? עם זאת, היא ראתה שכולם רוססו, וכולם כאן יהודים כמוה ואף אחד לא לעג לאחר, מה שאומר שלא התכוונו להרע לה. חוץ מזה, היא כבר חפפה את השיער והריח הנורא נעלם, והיא מסרקת את שערותיה וקולעת לעצמה שתי צמות. בכל פעם שהיא מסתרקת נחלץ ממקום רבצו הגעגוע לאבא ונמשך דרכו אל כל בני הבית. היא הבחינה במבטי האנשים בשערה, חלקם אף חלקו לה דברי שבח, מי בפרסית, מי בעברית ומי בשפה שאינה מכירה. גם כשדבריהם לא היו נהירים לה, הסיקה מהאופן שבו החליקו בידם על ראשה וחייכו אליה כי אמרו מילים טובות.
האחראים חזרו וביקשו לדבר עברית. נהיד ידעה מעט משיעורי הערב בח'ומיין. שעשע אותה זכר השיעורים שבהם שפשפה עיניה בלאות ושיננה עם שאר התלמידים את המילים העבריות הריקות. מי האמין שאי פעם תעשה בהן שימוש. היא זקפה זאת לזכותה של אמא, שאמרה, "הכי חשוב בחיים זה לימודים." היו מילים שכבר השתמשה בהן כדבר שבשגרה "שלום", "תודה", "בבקשה", "מה נשמע?" "בסדר", "ארוחַבּוקר", "ארוּחַסוֹהוֹרַיים", "ארוחתֶרֶב". כך או כך, גמלה בלבה ההחלטה ללמוד את השפה כמה שיותר מהר.
משפחת גבאי נותרה מנוכרת. השיחה עם הברנש המזוקן באונייה לא תרמה לשיפור היחס אליה. הברנש נעלם ועמו התנדפו ההבטחות של ציון וגם ציפיותיה שלה. כבר היטיבה להבין שעם עשרה ילדים המכרכרים סביבם, היא בוודאי אינה נחוצה להם, וגם לה אין צורך ליפול עליהם למעמסה.
לנוכח המצב הבשילה בה ההחלטה לנסות לחדול מחיבוטי הנפש שאינם מניבים דבר ולהיאחז בנקודות האור המעטות המנקדות את אפלת ימיה. היא החזירה חיוך אל האנשים שחייכו אליה ושכנעה את עצמה ליהנות מהעצמאות שניתנה לה. היא היתה חופשייה לעשות כרצונה מבלי שמישהו יפשפש ויבדוק בציציותיה. עם זאת, בעודה משחררת את החיוך הלכוד בין לחייה, התחבטה בסוגיה מה תעשה בזמן העומד לרשותה. אילו היה כאן השוער מהבֵּהַשְׁתִיֶה, היה קל יותר. צרור הבדידות שנשאה עמה נעשה כבד למשא והקשה עליה ליצור קשר עם הסביבה, שכן כולם היו שייכים לקבוצה, למשפחה או לחברים. רק היא היתה לבדה בכל השרליה הזה. כל האחרים היו קשורים זה לזה ודיברו בשפה המובנת להם.
לפתע הבזיק בה רעיון: השפה העברית! היא תעביר את הזמן בשינון המילים החדשות. היא החלה נודדת ברחבי המחנה, חצתה אותו לאורכו ולרוחבו, חלפה על פני טור הביתנים הארוך, הלוך ושוב, ושיננה: "מים", "חבר", "משפחה", "בית". ה"אין" שזעק מן הרשימה היה פוצע ומכאיב.
בצדו של שרליה התנשא הר. היא כבר למדה את שמו הר הכרמל. בצדו האחר נצנץ ים כחול ושקט. שרליה עצמו היה משעמם, מבנים וצריפים ואוהלים, פה ושם כמה עצים ומסביב גדר. היכן הבוסתן של אבא? הרהרה. לו אבא היה כאן, היה ממלא את המקום בצמחייה, בשתילים, בעצים. היא הפנתה מבטה פנימה לכל הילדים יש משפחה וחברים, ובקרוב יהיה להם גם בית. לכל משפחה יש ראש שאליו מחוברים איברי הגוף, והאיברים נעים להם בחופשיות, בעליזות, מעוגנים בביטחונם כי הקשר עם הראש הוא קשר אמיץ ובל יינתק. הם נוגעים זה בזה, צוחקים ומתחככים ונפרדים לשלום ומתכנסים בחזרה תחת הראש. רק היא איבר ערירי, בלי ראש להיאחז בו, תלוש וחלוש. יתר הנערות והנערים שהגיעו ללא ההורים הצטופפו יחדיו בביתן של עליית הנוער ונראו קשורים זה בזה כמו במשפחה. מיד כעסה על עצמה שכבר סטתה מהחלטתה. מרגע שנטשו אותי, אני חושבת בשפה של נטושים, גערה בעצמה. מספיק ודי! מיד בחרה מילים אחרות לשנן: "שיר", "סיפור", "ציור", "עץ". אבל עדיין כל מילה הזכירה את הבית.
השעות נקפו ותחושת הבדידות הלכה והתעצמה. היא ניסתה להדחיק את העגמומיות והתאמצה להעמיד פנים עליזות. לפנים עליזות יש חברים, ואילו פנים עגומות הן בודדות, מרחיקות, הסבירה לעצמה, אך בה בעת חשה שתכף תפרוץ בבכי. לפחות, ניחמה את עצמה, אומרים ששרליה הוא זמני, שעוד מעט נעבור למקום של קבע. אבל מתי זה עוד מעט?
21.
חלפו שבועיים. נהיד התעוררה לעוד בוקר של שעמום קודר. לפיתת הגעגוע הלכה והתהדקה בנפשה. כהרגלה, סבבה ברחבי המחנה ושיננה את המילים החדשות. היא העניקה לעצמה ציונים טובים על שקידתה וחשה כיצד המילים נהפכות לחברות מוכרות וקרובות. בדמיונה הפליגה אל המפגש העתידי עם משפחתה כיצד תפתיע אותם בעברית השגורה בפיה. עד אשר יגיעו לישראל היא בוודאי תשלוט בשפה החדשה. המחשבה על המשפחה הקדירה שוב את פניה. לכול יש פתרונות, סיכמה בינה לבינה, רק לא לגעגוע.
שלושה ימים קודם לכן פרשה המשפחה המאמצת כנפיים ויצאה לקריית שמונה. הפרידה היתה קצרה וכללה את לחיצת ידו של ציון, לטיפה על לחיו של דוד הקטן, חיבוק ממושך עם הלן וברגע האחרון ריצה אל התינוק וחתימת נשיקה על לחיו השמנמונת. האֵם בתול היססה במשך זמן מה, שנראה בעיני נהיד ארוך בהתחשב במרץ ובאנרגיה שפרצו ממנה תדיר, עד שקרבה אליה, החליקה בידה על ראשה ואמרה במהירות, "אני מאחלת לך קליטה טובה בישראל." אחר כך סבה לאחור ויצאה, וכל השבט נהה בעקבותיה.
נהיד לא חשה בחסרונם כעת. יתרה מכך, את תחושת ההזנחה החליפה תחושה נינוחה על שאינה חייבת לחלוק איתם את אותו מרחב מחיה. היא אדונית לעצמה. היא יודעת קצת עברית ויודעת להסתדר בעניינים המעטים שהיא נדרשת להם במקום הזה. אין היא נזקקת לעזרה, בוודאי לא לחברתם של אנשים מנוכרים. לפתע הבחינה כי הגיעה עד פתחו של שער העלייה. היא עמדה והזינה עיניה בעוברים ושבים. עיניה נישאו אל כלי רכב כחול גדול שעצר ואל שני הבחורים שיצאו מתוכו ונכנסו בעד השער. אחד מהם נעמד מולה וקרא, "נהיד?"
היא תלתה בו עיניים מופתעות ובחנה את פניו.
"יעקב?" שאלה בתמהיל של ספק ותקווה.
לפניה עמד, חי ונושם, התצלום ששלח להוריה אותן עיניים שחורות, קטנות ונוצצות מתחת לגבות עבותות מחוברות; אותן פנים מחוטטות ועצמות לחיים בולטות. תווי פניו היו נוקשים, ועורו השחום היה עטוי שיער בגון הפחם החל בפניו עטורות השפם, דרך זרועותיו החשופות וכלה ברגליו המוצקות הפורצות ממכנסיו הקצרים.
"סלאם, נהיד," דיבר אליה בפרסית, בקול צרוד ומחוספס. "נכון, אני יעקב." עיניו טיילו לאורך גופה בעודו ממשיך ומדבר אליה. "כמה טוב לראות אותך. את גדלת ויפית. מי היה מאמין?"
עוד בטרם התעשתה, פנה לחברו ודיבר בעברית. היא הכירה מילים אחדות בלבד וציינה לעצמה כמה יהירות היתה במחשבה שהנה היא מתקדמת בלימוד העברית. הדרך, מתברר, עוד ארוכה.
היא התבוננה בחברו של יעקב והופתעה לראות כיצד השניים האלה משלימים זה את זה בניגודיות הטבועה בהופעתם פניו של החבר היו מחוטבות ורכות, עיניו חומות ומוארות, מפיקות ידידות, אפו פחוס בצנעה, עורו חף משיער, או שמא שערו הבהיר הוסווה בגון עורו הבהיר. רגליו היו שריריות, כל גופו חייך, ונראה כי בעוד רגע יצא בצעדי ריקוד. לבושם של השניים היה זהה לחלוטין: לראשם כובע בד דמוי קערה הפוכה, לגופם חולצה כחולה קצרת שרוולים ומכנסיים בצבע אפור חום עם חגורה תואמת, ולרגליהם נעליים שחורות גבוהות ושרוּכות.
"נהיד ג'ון, תקשיבי," שב יעקב אליה ואל הפרסית. "אנחנו גרים בקיבוץ של השומר הצעיר. באנו לקחת אותך לשם. מעכשיו יהיו לך חיים יותר קלים ונוחים. תהיה לך משפחה גדולה."
"באמת?" התרוננה. בתוך הסביבה הזרה עמד לפניה אדם מוכר, גם אם לא זכור לה שראתה אותו מימיה, ובפיו מילות נחמה.
נראה שיעקב היה שבע רצון מתגובתה. "באמת, באמת," אמר וחייך, ולובן שיניו הבליט את שחימות פניו. "סליחה, לא ערכתי היכרות ביניכם. זה דוד, המדריך של חברת הנוער מַשּׂוּאָה."
"שלום, נהיד," חייך אליה דוד וחשף שיניים צחורות.
"שלום," השיבה אל השיניים המחייכות, שמחה לגלגל בלשונה את המילה הידידותית. דוד, כמו דוד המלך.
"נלך למזכירות לסדר את המעבר ואז ניקח את החפצים שלך ונצא לדרך," אמר יעקב.
תחושת הקלה עצומה השתלטה עליה. יש מי שדואג לענייניה. הם נכנסו למזכירות, ויעקב תרגם עבורה את הנאמר. לה לא נותר אלא לנצל את ההזדמנות ולבחון שוב את מראהו. נראה שהקפיד על לבושו החולצה מתוחה היטב על גופו ושוליה מכונסים בתוך חגורת המכנסיים, שלא כחברו, שקצות חולצתו נתחבו ברישול בתוך מכנסיו. פניו נראו מצוירות ומעוותות, כמו שרויות באמצע תהליך היצירה, ונהיד רצתה לקחת צבעים, ללטש ולסיים את הציור. היא חתמה על כמה דפים והדריכה את צמד המלאכים הגואלים אל מבנה המגורים, שם הוציאה מהמזוודה את שמלת השמחה השמורה לקיבוץ, שעטה לעבר מתקן המקלחת ושבה אל השניים זוהרת בשמלתה החגיגית.
"שמלה יפה," זרח אליה יעקב, והיא זרחה מהמחמאה.
בהתרוממות רוח צעדה בעקבות השניים, שנשאו את המזוודה ואת הקופסה הגדולה ל"טנדר", כפי שכינה יעקב את כלי הרכב המגושם של הקיבוץ. היא נדחקה אל המושב האחורי, בעוד יעקב מרחיק שני ארגזים ריקים ומניח עליהם את המזוודה, נכנס ומתיישב לשמאלה ומודיע: "זהו, יוצאים. הדרך ארוכה, מחיפה שבצפון ועד לקיבוץ שלנו בדרום."
דוד תפס את מקומו ליד ההגה, והטנדר יצא לדרכו והשתלב בתנועת כלי הרכב והעגלות שעל הכביש. נהיד גילתה עניין במראות המשתקפים מבטה נשאב אל הים הכחול ואל גליו המשתברים בזה אחר זה אל החוף. בלי דחיפות ובלי מריבות, כל גל בתורו מגיע ועושה דרכו אל החול. היא הציצה לעבר יעקב ובלמה את הרצון למחוא כפיים לכל גל.
"דַרְיָה, כמה יפה," קראה.
"בעברית אומרים 'ים'," תרגם יעקב. "זה הים התיכון, והוא נמשך ומגיע עד דרום הארץ. הים התיכון מחבר בין שלוש יבשות: אסיה, אירופה ואפריקה."
קמטים קטנים התכנסו על מצחה. "באיזו יבשת נמצאת ישראל?" שאלה ותמהה על התעוזה שהתעוררה בה לשאול שאלות. היא ידעה שאיראן ביבשת אסיה.
"ישראל היא ביבשת אסיה, אבל נמצאת באמצע בין שלוש היבשות: אסיה, אירופה ואפריקה," ענה יעקב.
משמאלה נמתחו רכסי הכרמל, טובלים בערפל כחלחל ועטויים מרבד חינני של שיחים וצמחים ירוקים. מימינה, ים כחול ושקט. שני פלאי הטבע הים וההר התרכזו להם במקום אחד בישראל, חשבה ותהתה מה עוד ממתין לה בדרכם הארוכה. בתוך מרחבי השדות הירוקים והצהובים נגלו כמו באקראי עצי זית יחידים, בלי סדר ותכנון, כמו תמהים אף הם כיצד הגיעו לכאן. הם חלפו על פני איכר רכון אל מחרשה, על ראשו בד מלופף, ויעקב הורה עליו ואמר: "זה פלאח ערבי."
היא עקבה אחר הפלאח, הפנתה מבטה לאחור ונפרדה מהכרמל המתנמנם באופק בתוך סבך יערו המתולתל.
יעקב ביקש להתעדכן בחדשות: מי התארס ומי התחתן, מי נולד ולחלופין, מי נפרד מעולמנו. היא בירכה על האוזן הקשבת שנמצאה לה לאחר תקופת התנזרות ארוכה ומסרה בלהט דיווח חדשותי מפורט, תוך שהיא מחטטת בבוחצ'ה הזיכרונות שלה ודולה עירוב מבולבל של האירועים הטריים יחסית מהימים שבהם שהתה אצל ביבי מורברי ושל אלה שצברו אבק מימיה בח'ומיין. היא התעכבה על פרטי ההתרחשויות ודילגה על הצורך לרווח בין המילים או לכל הפחות לשים נקודה בסוף כל משפט. רק כששאפה אוויר והאזינה סוף סוף לדבריו של יעקב, התחוור לה שבעצם הוא מעודכן למדי בחדשות, מאחר שהוא מתכתב עם משפחתו. פיה נדם במבוכה ומיד נפער שוב מאליו למראה קבוצת עצים סבוכה וירוקה. דוד קלט דרך המראה את הפתעתה ואמר: "זה יער חוף הכרמל. העצים שאת רואה הם אורן ואלה ארץ ישראלית."
יעקב תרגם את דבריו, ונהיד פנתה בהתרוננות למראָהּ: "תודה רבה."
יעקב החליט לאמץ את גישתו של דוד והמשיך להובילה במסע ההיכרות עם ישראל. "נהיד ג'ון, נפרדת היום לעולמים משער העלייה בחיפה, עיר צפונית שאולי תשובי אליה לביקור באחד הימים ואולי לא, חוֹדָה מִידוּנֶה, אלוהים יודע, כי היא רחוקה מאוד מהמקום שאליו את נוסעת." הוא צחקק והוסיף, "הארץ שלנו היא כמו שרוך, ארוכה ודקה. אנחנו נוסעים דרומה, לקיבוץ רֶגֶב."
"רגב," חזרה על המילה.
"בדיוק. רגב זה גוש אדמה. בקיבוץ הזה מעבדים את האדמה, זורעים, שותלים, ולכן בחרו בשם הזה."
"רגב," אמר דוד, והרי"ש הגרונית בפיו נשמעה שונה מהרי"ש הלשונית של יעקב.
"רגב," גלגלה שוב את המילה החדשה עם הרי"ש הלשונית וביקשה מדוד לומר כמה מילים בעברית עם הרי"ש שלו. יעקב תרגם את בקשתה, ודוד הציף אותה במילים גרוניות: "שׂרה שׁרה שיר, רוני רן ברננה." היא צחקה וניסתה לחקות, ללא הצלחה, את הרי"ש המוזרה. צחוקה דבק בשניים, וקולותיהם הדהדו בטנדר הדוהר.
הדרך אל הקיבוץ נעמה לה. חברתם של השניים נטעה בה תחושת אמון. הפגישה הקרובה עם הקיבוץ לא נראתה מאיימת כלל אלא מעוררת סקרנות. הרי אני לא הנערה היחידה המגיעה לקיבוץ, חשבה. בוודאי אפגוש עוד נערות ונערים חדשים במקום. כמה טוב לחשוב שלא אהיה לבד.
"זכרון יעקב," אמר פתאום דוד.
בצדי הכביש העקלתון התגלה יישוב תוסס אנשים בתנועה, דוכני ירקות ופירות, מסעדות ובתי קפה. בהמשך הדרך משכו את עיניה שדות ירוקים, עצים גבוהים, בתים פחוסי קומה המחופים ברעפים אדומים ושוב רקמה ירוקה של שדות ועצים. היא שמה לב כי במקום משטחי הבטון המכסים את הבתים בח'ומיין ובטהרן, כאן היו הגגות משולשים ואדומים. המראה נשא חן בעיניה.
"בהתחלה קראו לה זמרין," סיפר דוד ואותת ליעקב לתרגם. "לראשונים שהגיעו לגבעה ב 1882 לא היה ניסיון בחקלאות והם לא ידעו איך לפתח את המקום. הם פנו לברון הירש וביקשו את עזרתו. הברון הירש הציע להם לעבור לארגנטינה ולפתור את הבעיה. אבל הם לא רצו לעזוב את המקום. הם פנו לברון אחר, הברון רוטשילד, הנדיב הידוע, והוא נתן את חסותו למושבה ועזר לה להתבסס. הוא קרא למושבה זכרון יעקב על שמו של אביו, יעקב ג'יימס רוטשילד."
"רוטשילד," טעמה את המילה וכמו סיכמה באמצעותה את סיפורה של זכרון יעקב.
אחר כך עברו דרך מקום שנראה אחרת. "זו מעברת בנימינה," פתח דוד. "היא נקראת על שם תחנת הרכבת שהיתה כאן, תחנת הרכבת בנימינה, על שמו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. ליד תחנת הרכבת הקים הצבא הבריטי את מחנה 101, ואחרי שהבריטים עזבו, המקום נהפך למעברת בנימינה. לא מזמן הקימו כאן את יקב אליעז. זה טוב, כי זה מביא גם יין וגם פרנסה למקום."
"עוד פעם רוטשילד," אמרה.
"רוטשילד נתן חסות להרבה מושבות בארץ," ניסה יעקב להוכיח כי ידענותו אינה נופלת מזו של חברו ובדק כיצד דבריו משפיעים עליה.
"תודה רבה, רוטשילד," קראה בעברית לעבר שמשת הטנדר, כאילו הברון נמצא שם.
"הוא נפטר לפני קרוב לתשע שנים, ב 1945," אמר דוד מבעד למראה, "וזו חדרה! ולסוג העץ הזה קוראים איקליפטוס."
"איקליס..."
"אי ק ליפ טוס," נחלץ יעקב לעזרתה.
"אי ק ליפ טוס," חזרה נהיד.
"את עצי האיקליפטוס נטעו כאן, בחדרה, ובעוד מקומות כדי לייבש את הביצות. היו הרבה ביצות בארץ, והן הביאו יתושים והיתושים הביאו קדחת."
"וכבר אין ביצות?"
"אין," השיב יעקב. "אני לא בטוח שזה בזכות האיקליפטוסים, אבל העיקר הוא שאין ביצות."
"ויש חוף ים ברגב?"
"בקיבוץ רגב אין חוף ים," אמר בארשת מתנצלת. "ככל שאנחנו מדרימים, מזג האוויר משתנה, נעשה יותר חם ויבש, וגם הנוף משתנה, ובמקום הצבע הירוק של הצמחייה רואים את הצבע החום של האדמה."
היא העוותה פניה. "ברגב אין צמחים? אין עצים?"
יעקב גלגל עיניים והעיר במשובה, "אוהו, את רוצה לדעת הכול בבת אחת. יש לך עוד הרבה מה להכיר ויש לך גם הרבה זמן לעשות את זה. חברי הקיבוץ דאגו לשים צבע ירוק על החום. יש כרמים, פרדסים ומטעים ועוד כל מיני גידולים חקלאיים. אל תדאגי. המקום יפה."
היא השגיחה בעוד ועוד עצים הנטועים לאורך הדרך.
"אלה פרדסים," הסביר יעקב. "עצי תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות. גם ברגב נטעו פרדסים."
"מתי נגיע לרגב?"
"בערך בעוד שעתיים. כמו שאמרתי, דוד הוא המדריך של קבוצת משואה. הוא יצרף אותך לקבוצה, ואת תשתתפי בכל הפעולות. המטפלת תערוך לך היכרות עם החברים ועם החדר שלך ותדאג לתת לך בגדים וכל מה שדרוש לך. את תקבלי הנחיות מסודרות."
רוגע ננסך בה לנוכח הידיעה כי סוף סוף ידאגו לה ויסבירו וינחו. היא לא תהיה לבד. היא תהיה איבר אחד מתוך איברים רבים המחוברים לשני ראשים: דוד והמטפלת.
דוד הציע, "נעצור בצל הפרדסים, נקטוף כמה תפוזים וגם נאכל מהכריכים שהבאנו מהקיבוץ."
22.
הם המשיכו לנסוע. נהיד נזכרה בפרידה מביבי מורברי. דניאל כינה אותה נסיכה. גם הלן ואחר כך הברנש המזוקן אדום העיניים כינו אותה כך. היא השתעשעה ברעיון לאמץ לרגע קט את הכינוי. דמיינה את עצמה כנסיכה המוסעת אל בית חלומותיה בדרום ישראל, רגליה דורכות על השטיח האדום ולראשה כתר, והעם מריע לה ומלווה אותה במוזיקה ישראלית פרסית.
ככל שהנסיעה התמשכה, פוגגה הדרך את ציפיותיה ואת אשליית הארמון הממתין לנסיכה. הנופים התפשטו מצבעיהם הססגוניים ולבשו גוונים דהויים, נטולי חיים. שממה השתרעה משני עברי הטנדר. האם זה מה שמצפה לי בקיבוץ? תהתה. האם התיאורים של יעקב על הירוק ועל הצמחייה הם רק אשליה שנועדה לרומם את רוחי? אמנם הוא דיבר על הנוף המשתנה ככל שמדרימים והבטיח שברגב תראה ירוק, אך השממה המתמשכת העלתה בה ספקות.
המסע האינסופי השרה על יעקב תנומה, ואילו דוד היה מרוכז כולו בנהיגה. הטנדר המשיך בדהירתו העקבית לאורך המסלול החדגוני של נופים מפוהקים, עד אשר האט ופנה שמאלה. מרחוק נראתה קבוצת עצים קטנה וככל שקרבו, גדלו ממדיהם. אולי בכל זאת יעקב צדק, התעודדה.
"איקליפטוס!" קראה בהתפעלות, כאילו העצים האלה הם מכריה מימים ימימה.
"יפה," הריע לה יעקב, שקם מתנומתו. "הנה, את מתחילה להתאקלם."
הטנדר נכנס בשערו של הקיבוץ המגודר. משני צדי הדרך קידמו את פניה בברכה צבעונית נלבבת עצי איקליפטוס, אזדרכת ואשלים, ערוגות פרחים ומדשאות. יעקב נתן בה מבט משועשע, כאומר לא בטחת בי, אה? ומה את אומרת עכשיו?
"כל כך יפה," קראה בשמחה.
"חכי עד שתסיירי ברחבי הקיבוץ ותפגשי את כל הנסים והנפלאות," הבטיח.
הטנדר האט, ונהיד החוותה באצבעה לעבר מבנה גדול מימינה.
"זאת המסגרייה, ושם בהמשך הרפת והלול. פה משמאל אלה הבתים החדשים של חברי הקיבוץ. עד לאחרונה הם גרו בצריפים."
דוד עצר את הטנדר בסמוך לאחד הצריפים ופנה אליה: "ברוכה הבאה לקיבוץ רגב." הפעם היא לא נזקקה לתרגום.
"תודה רבה," צהלה, הניעה ראשה ימינה ושמאלה וטלטלה את שתי צמותיה בחדווה.
הם יצאו מן הטנדר והתקדמו לעבר אחד הצריפים. "כאן המזכירות," אמר יעקב, ולקראתם יצאה אישה בעלת מבנה גוף מוצק ושרירי, לבושה חלוק לבן ולראשה מטפחת כחולה.
"שלום עליכם," קראה. "שלום, נהיד."
"שלום," השיבה ולא ידעה אם עליה ללחוץ לה יד או לקרב פניה לנשיקה. היא הושיטה יד ללחיצה, והאישה נטלה אותה ואמרה, "אני רחל," ברי"ש מתגלגלת, כמו זו של דוד, שהביאה את נהיד לכלל הבנה שזוהי הרי"ש הישראלית. "אני המטפלת. לא סיפרו לי שעומדים להביא נערה כל כך יפה לקיבוץ. גם הצמות שלך מקסימות."
היא הסיטה את מבטה בביישנות כשיעקב פירש לה את הדברים. אילולא הבושה היתה מחבקת את האישה. "תודה, מדאם," אמרה.
"אני לא מדאם, אני רחל. קראי לי רק רחל."
"תודה, רחל."
"יפה, נהיד. עוד מעט נבחר לך שם עברי יפה." יעקב תרגם לה את הדברים.
"ובכן," פנתה רחל אל יעקב ודוד, "הבה ניפרד. אני רוצה להיות לבד עם נהיד. יעקב, אל תדאג, אנחנו נבין זו את זו. אתם רק תדאגו לקחת את הציוד שלה מהאוטו לחדְרה."
השניים נפרדו מנהיד, והמטפלת פנתה אליה, "בואי, ניכנס למזכירות."
פניה של נהיד נמלאו סקרנות.
בחדר הקטן המסויד לבן ניצב שולחן ארוך ולידו כיסאות. על הקיר היתה תלויה מפה גדולה. נהיד ניחשה שזוהי מפת הארץ והצטערה שלא טרחה ללמוד יותר על ישראל בטרם הגיעה. על אחד הקירות נסמכה כוננית ועליה ספרים ותיקים משרדיים. תמונות נוף עיטרו את הקירות, בהן תמונות השממה שליוו אותה בחלקה האחרון של הנסיעה וכן תמונה גדולה של הקיבוץ. מאחד הקירות הביטו בה דיוקנאות של אנשים בעלי סבר פנים רציני, והיא ניחשה שאלה אנשים חשובים מאוד.
רחל חייכה לנוכח מבטה והורתה על אחד מהם, אדם בעל הדרת כבוד, חנוט בחליפה שחורה ובעניבה עם סיכה, שבצדי ראשו פלומת שיער לבנה. "זה דוד בן גוריון, ראש הממשלה של מדינת ישראל," אמרה.
"דוד בן גור יון," חזרה נהיד על השם. דוד כמו דוד המלך וכמו דוד המדריך, חשבה.
"נכון," שמחה רחל. "את קולטת יפה."
היא ציינה לעצמה לברר מי זה דוד בן גור יון, כי לא הבינה את המשך הדברים שאמרה עליו רחל, ואם הוא עומד בראש המדינה, כמו מוחמד רזא שאה פהלווי.
"שבי בבקשה," אמרה רחל והחוותה בידה לעבר הכיסא. אחר כך ניגשה לכוננית, שלפה אוגדן גדול ונשאה אותו בקלילות בידיה השריריות. היא התיישבה לידה ופתחה אותו. "אנחנו נמצא לך שם חדש. לא נהיד."
היא הנידה ראשה מצד לצד, הניעה את ידה כמטוטלת, דפדפה באוגדן והציגה בפניה תמונות שכולן מן הצומח. "אולי אלה? רקפת? ורד? תמר?"
"תמר," קראה נהיד והניחה אצבע על אשכול התמרים שבתמונת הדקל. היטב זכרה את שיעור העברית של החלוץ בח'ומיין, שבו נקב שלמה המדריך בשמות הבנות בישראל, והשם תמר היתמר מפיו והתנדנד בין ענפי הלולב, עד שצנח במתיקות אל אוזניה.
"יופי. מעכשיו את לא נהיד, את תמר."
נהיד הנהנה, "תמר," ושתי צמותיה הנהנו אף הן.
רחל סגרה את האוגדן והניחה אותו במקומו. "בואי, תמר, נלך למחסן."
היא הנחתה אותה לאורך המסדרון אל פתחו של אחד הצריפים. מכיס חלוקהּ שלפה צרור מפתחות גדול, נעצה מפתח בחור המנעול ופתחה את הדלת. "זה המחסן," אמרה.
"מחסן," חזרה נהיד וסקרה את החדר. על המדפים הגדושים היו מגובבים בסדר מופתי ערימות של שמיכות, כריות, סדינים, מגבות, מכנסיים, חולצות, פיג'מות, לבנים ועוד ועוד.
בזה אחר זה הניחה רחל על הכיסא היחיד שמיכה, מצעים צחורים שני סדינים, כרית פוך נעימה למגע וציפית בגדי עבודה אפורים, בגדים לאחר העבודה, בגדי שבת, נעליים גבוהות, סנדלים, נעלי בית, גרביים ותחתונים. היא אמדה במבטה את החזה של נהיד, מתחה את חלקה העליון של שמלתה, המהמה לעצמה, "אהמ, אהמ," ולנהיד אמרה, "אני רואה שאת צריכה גם חזייה. זה לא בסדר ללכת ככה בלי חזייה." היא פתחה אחת מקופסאות הקרטון ושלפה מתוכה שלוש חזיות.
"תמדדי," הורתה בנועם.
נהיד המשיכה לעמוד ולא הבינה את פשר ההוראה.
"את צריכה להוריד את השמלה כדי שנתאים לך חזייה," קבעה רחל וניגשה לעזור לה להיחלץ משמלתה.
היא נרתעה ופסעה פסיעה אחת לאחור.
"אז תתפשטי את בעצמך," אמרה רחל.
היא הנידה ראשה מצד אל צד. "לא," אמרה ואחזה בקצות השמלה, כמו נשמרת מפני התקפה.
רחל נאנחה. "טוב, תמר, לא תהיה לך ברירה, את תתרגלי מהר מאוד. בקיבוץ אין בכך בושה. את תתפשטי ליד החברות וגם תתקלחי לידן."
כיוון שהמשיכה לאחוז באדיקות בשמלה, הניחה רחל את החזיות על גבי הערימה. "בסדר. בואי נלך לחדר שבו תגורי."
היא ערמה חלק מהציוד על ידיה המושטות של נהיד ואת היתר לקחה לידיה. אחר כך נעלה את המחסן והשתיים צעדו לאורך המסדרון, שבצדו האחד שרשרת צריפים ובצדו האחר עצי איקליפטוס, זית ואשל ומשוכות צבר.
"זה סברס," זקרה רחל סנטרה לעבר המשוכה. "צריך להיזהר, זה מלא בקוצים, אבל בפנים מתוק."
כשהגיעו לצריף האחרון, פתחה רחל את הדלת, ולעיני נהיד התגלו שתי נערות, שלוש מיטות זהות למיטות הסוכנות בשרליה, ארגז ושלוש ארוניות. בקרן החדר נחה המזוודה שלה, ללא הקופסה. החדר הופז באור שהסתנן מפתחיהם של שני האשנבים הקבועים בו. קירותיו היו עירומים מכל תמונה וקישוט.
"זאת תמר," קראה רחל לעבר הנערות. היא נכנסה, הניחה את הציוד שבידה על ארגז הפוך, ששימש כשולחן היחיד בחדר, לקחה את הציוד מידה של תמר והניחה אותו על גבי הערימה.
"שלום, תמר," קראו השתיים ונראה כי ציפו לבואה של החברה החדשה.
"שלום," השיבה בביישנות. היא המשיכה לעמוד בפתח, עיניה מורכנות אל רצפת העץ, ולכסנה לעברן מבט. שתיהן היו שחומות כמוה, אחת מהן תמירה ונאה, שערה השחור והמתולתל יורד עד כתפיה, פניה בעלות חזות מרדנית בעיניה החומות עמד לגלוג זועף המכריז "את לא מעניינת אותי" ולגופה מכנסיים קצרים וחולצה. נהיד העבירה עיניים נבוכות אל הנערה האחרת קומתה היתה ממוצעת כקומתה שלה, שערה קצר, עיניה החומות מחייכות ומזמינות, וגם היא כפי הנראה טרם סיימה להתלבש כי על גופה היו רק מכנסיים קצרים וחולצה. אולי היא תהיה לה חברה, קיוותה בלבה.
"היכנסי, היכנסי, זה החדר שלך," האיצה בה רחל.
"אני הדס," הציגה עצמה הנערה החייכנית, והאחרת הפטירה בטון אדיש, כמי שמחויבת לבצע את הנדרש ממנה, "אני אהובה."
תמר שאלה את עצמה אם גם הן עברו עם רחל על מגדיר הצמחים, ואם כן, מהם הצמחים שבשמותיהן.
"קדימה, בנות," קראה רחל, "עזרו לתמר לסדר את המיטה."
הדס נטלה את הסדין ופרשה אותו על המזרן העירום. היא אחזה בשניים מקצותיו ונתנה באהובה מבט מזמין. אהובה הורידה בלאות רגל ועוד רגל ממיטתה, ובצעדים רפים ניגשה לאחוז בסדין מעברו האחר. השתיים מתחו את הסדין וטמנו את קצותיו מתחת למזרן, ולתמר היה נדמה ששמעה אוושת אנחה חומקת מפיה של אהובה. הדס טיפלה בהלבשת הכרית בציפית, ואילו אהובה שבה בהליכת הלא אכפת לי למקום המרבץ על מיטתה.
רחל הורתה לה להניח את חפציה בארונית הצמודה למיטה, ותמר רכנה לבצע את ההוראה. היא ערמה את הדברים בכמה ערימות והודתה לאל על ניסיונה בסדר ובארגון. "יפה מאוד, תמשיכי אחר כך," עודדה אותה רחל. "נצא לערוך היכרות עם החברים האחרים."
השתיים עברו מחדר לחדר. השם תמר, שעלץ בפיה של רחל בפתחו של כל חדר, נענה בשמות עבריים של נערות ונערים, והיא הצטערה על שלא שמרה בראשה את שמות הצמחים שראתה באוגדן. תלבושתם המינימלית משכה את תשומת לבה. כולם לבשו את אותם בגדים חסכוניים.
בשובה אל החדר היתה הדס רכונה על הארגז השולחני, שקועה בכתיבת מכתב. אהובה שכבה בעיניים עצומות.
הדס פנתה אליה. "אני יכולה לעזור לך," אמרה וקרבה אל המזוודה.
היא רצתה לסרב ולא להניח לה להציץ אל חייה האישיים, אבל נמלכה בדעתה והשיבה, "תודה."
הדס כרעה על הרצפה ופתחה את המזוודה, כמו היתה רכושה הפרטי. היא נטלה לידיה את שני הספרים, לחלחה את כרית אצבעה בלשונה ודפדפה בהם. "ערבית," פלטה בהתפעלות. היא קירבה ראשה אל הכתב. "אני לא מבינה שום דבר."
"לא ערבית, פרסית," תיקנה תמר.
"פרסית? אבל ככה כותבים ערבית. אני באה מפס במרוקו. אני יודעת לקרוא ולכתוב ערבית. מאיפה את?"
"ח'ומיין, איראן."
"תקראי," הגישה לה הדס את הספר. היא קראה קטע קצר והדס צחקה, "יש לך מבטא פרסי כבד. כשרואים אותך חושבים שאת נסיכה מהודו או ממצרים. אבל איך שאת פותחת את הפה, קולטים שאת פרסייה."
מאופן דיבורה התרשמה תמר שפניה לטוב, ועל כן אמרה, "תודה."
"את לא צריכה להגיד כל הזמן תודה," הציעה הדס ברַכּות. "בואי נמשיך. אני אמסור לך את החפצים ואת תסדרי בכוננית."
הן סיימו את המלאכה, ותמר סגרה את הארון וחיפשה את המנעול.
"את מחפשת מנעול?" שאלה הדס. "אין מנעולים. בקיבוץ אנחנו משפחה. לא נועלים דלתות. אף אחד לא גונב." היא חייכה לתמר, מקווה שהבינה. "ועכשיו נלך לארוחת ערב."
ארוחתֶרֶב. היא הכירה היטב את המילה, והרעב התעורר בה. הבנות יצאו ותמר נעצרה והתבוננה בהן. היו עליהן מעט מדי בגדים. האם תזכיר להן ששכחו להתלבש?
"בואי," דחקה בה הדס, "שלא נאחר לארוחה."
בפתחו הרחב של חדר האוכל המתין לה יעקב, נשען בביטחון על הקורה הימנית.
"שלום, נהיד," פנה אליה בפרסית.
"מעכשיו אני תמר," בישרה לו בעליזות. היא לא הבחינה בהעוויית פניו.
לשאלתו, "איך את מרגישה?" השיבה, "מצוין," ושאלה, "איפה הקופסה?"
"אה... הקופסה? היא אצלי. אל תדאגי, אני שומר לך עליה." מיד הוסיף: "שיהיה לך בתיאבון ושתהיה קליטה טובה בקיבוץ, חוֹדָה הָאפֵז, להתראות," ומבלי להמתין לתשובתה נכנס ונבלע בפנים.
היא אמדה את גודלו העצום של חדר האוכל. עיניה נמשכו אל הכתובות המתנוססות על הקירות. היא קראה אותן, אבל משמעותן חמקה מתפיסתה: "אהבת הארץ", "עבודה וחלוציות", "שותפות גורל", "שוויון". שולחנות מלבניים היו פזורים בחלל החדר הגדול, ועליהם פרושות שעווניות תכלת מנוקדות בלבן. על הספסלים והכיסאות שלאורך השולחנות ישבו עשרות נערות ונערים, שאת חלקם פגשה במהלך ההיכרות שערכה לה רחל. הם נראו לבושים בתלבושת אחידה. בחלקו האחר של החדר ישבו מבוגרים, כנראה הורים, ונערים ונערות, גם הם בתלבושת אחידה. צבעי הכחול והחאקי שלטו במרחבי החדר. אף ילד לא נראה במקום.
"הילדים אוכלים בחדר האוכל של בתי הילדים," לחשה לה הדס.
היא השתוממה לגלות שכל הנערות, בשני חלקיו של חדר האוכל, לא טרחו לעטות על גופן לבוש צנוע יותר. אופנה מוזרה, אוי לאותה בושה. בעודה מעבירה עיניה על פני כולם, הבחינה במבטים הרבים הנעוצים בה. זה טבעי, שלחה מסר מרגיע לעצמה. אני חדשה במקום, זה הכול. אולם ניסיון השכנוע העצמי לא צלח במיוחד. היא השפילה ראשה ועיניה פזלו שמאלה וימינה עד שנפלו על שמלתה. הם נועצים מבטים בשמלה שלי. זה העניין. הם מלגלגים על השמלה שקיבלתי במיוחד לארץ ישראל. הרי כולם לובשים מכנסיים קצרים וחולצה. אצבעותיה מוללו בהסתר את אִמרת שמלתה.
"בואי נשב כאן," הציעה הדס, ותמר מיהרה לשבת ולהצניע את שמלתה.
"חברות וחברים," קראה רחל, "אני שמחה להודיע על קבלתה של תמר לקיבוץ. היא מצטרפת לקבוצת משואה. ברוכה הבאה, תמר."
החברים מחאו כפיים.
תמר הרכינה ראשה לעבר השמלה ודימתה לראות כיצד צבעיה השמחים איבדו מזוהרם ומעליזותם.
"בתיאבון," נשמעו קריאות מכל עבר, ומיד, כמטח רעמים, החרידו את אוזניה קרקושי הסכו"ם בצלחות. שלוש עגלות הובלו פנימה בידי שתי נערות ונער. תמר סקרה את השולחנות צלחות וכוסות פלסטיק, מערכת סכו"ם, סלסילות גדושות בלחם שחור פרוס, קנקני שתייה, ירקות, ביצים, ריבועי מרגרינה, חתיכות דג ועוד כמה מאכלים ופריטים בלתי מזוהים.
"לחברי הקיבוץ מחלקים גם לחם לבן, אבל לחברת הנוער לא מגיע לקבל את הלחם הטוב," עדכנה אותה אהובה בנימה קובלנית. הדס מרפקה אותה ולחשה, "את לא חייבת להגיד את זה בקול רם. חוץ מזה, את הלחם הלבן נותנים למי שחולה."
"מעניין, הם בריאים כל היום, ורק כשמגיע זמן האוכל הם חולים."
הדס בחרה להתעלם מההערה והסבירה לתמר בהעוויית פנים מהו דג מלוח תוך המלצה חמה להימנע ממנו כיצד לחתוך את הירקות ולמה נועד הכולבויניק ("למשל, לדג מלוח"). "אם זה היה תלוי בי, הייתי מכינה לך, בתור חברה חדשה, טאג'ין כזה שהיית מלקקת את האצבעות."
"טאג'ין?"
"זה אוכל מרוקאי לא מהעולם הזה. זורקים לקדירה עוף קוקוריקו וכדי שלא יהיה לבד ולא ישתעמם, אז שמים לידו גם ירקות, שמים על אש קטנה ושוכחים מזה עד שהבטן מקרקרת, ואז מכניסים את הידיים פנימה וטורפים." הדס ליקקה בתאווה את שפתיה.
תמר חייכה ואמרה, "גם אני, יש אוכל פרסי ואת טורפים ידיים," ושתיהן פרצו בצחוק. היא בשום אופן לא רצתה להשבית את רוח העליצות הנושבת ביניהן ונמנעה מלחשוף את סלידתה מעוף, שעלתה על סלידתה מהדג המלוח, הגם שנרתעה מריחו המבחיל.
היא התחקתה אחר בחירותיה של הדס ונהגה כמותה. עיניה חיטטו במערכת הסכו"ם, ומשלא מצאה את הכף המבוקשת התבוננה כיצד אוחזת הדס בסכין ובמזלג. היא העבירה את עיניה בין הסועדים וראתה כי כולם נוהגים כמוה. היא הושיטה יד לעבר הכף הגדולה שבקערת הירקות, אבל הדס עצרה בעדה ולחשה: "עשי כמוני, קחי סכין ביד ימין ומזלג ביד שמאל. ככה כולם אוכלים פה."
פניה של תמר התכרכמו. איך אפשר לאכול ככה? היא ניסתה לחקות את פעולותיה של הדס, והסכין והמזלג החליקו מידיה המסורבלות. כיוון שלא היתה כף בנמצא, הפיתוי לאכול בידיים היה גדול, אך היא עמדה בו בגבורה. היא אחזה שוב בצמד הכלים הבלתי ידידותיים, ולאחר כמה ניסיונות כושלים הצליחה להעביר לפיה חתיכת מלפפון מבלי שתיפול בחזרה לצלחתה. היא אחזה בלחם. אין זה הנאן סנג'ק, הלחם שכה אהבה, ואין זו אותה גבינה. הירקות החתוכים הם טובים, אבל איפה הסבזי? איפה האַבּ דוּג, היוגורט שהוגש בבית הוריה?
עיניה עברו על פני האוכלים. נראה שכולם אהבו את מה שהונח בצלחתם, וקרקוש כלי האוכל נשמע כמנגינה מזמינה. היא הביאה את האוכל אל פיה וניסתה לשכנע את עצמה שהיא אוכלת את הסבזי ואת האַבּ דוּג ואת הנאן סנג'ק. בצלחת לא נותר פירור.
בהגיע שעת השינה התגנבה ללבה הדאגה שמא תיפול מהמיטה. כמה חבל שהמיטות אינן צמודות זו לזו כמו בשרליה, הרהרה בצער. היא היתה מעדיפה לישון על שמיכה הפרושה על הרצפה, כמו בבית בח'ומיין. היא לפתה את שולי המיטה וחישבה להישמר כך לאורך כל הלילה, אלא שבחלוף רגעים אחדים הביסה אותה השינה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
