פרק 21: האישה בבית


הבוקר אחרי שאת מתחילה לדמם הוא שבּת. את משתמשת בקצות האצבעות כדי לדחוף את התחתונים המוכתמים הצדה בחדר האמבטיה. הוא מושיט לך תחתונים חדשים. את מרפדת אותם בנייר טואלט, הברירה הכי טובה לעת עתה. הוא מסתכל לרגע ואז מסב את מבטו.
בארוחת הבוקר ססיליה אוכלת חביתה מקושקשת ושואלת את אבא שלה אם זה קורה היום. הוא שואל אם היא מתכוונת למרוץ והיא אומרת כן וגם הוא אומר כן. היא גונחת.
"יהיה בסדר," הוא אומר לה. "זה לא יימשך הרבה."
אחרי ארוחת הבוקר הוא מחזיר אותך לחדר. הוא לא מסביר.
את לא שואלת. את מחכה שהוא ילך ואז מתכרבלת בתנוחה עוברית. הכאב התחיל להתעמעם בקצות הבטן, אבל הוא עדיין נוכח. בגללו את עדיין שוכבת כך.
כעבור שעות דלת הכניסה נפתחת ונטרקת, ואז מיד נפתחת שוב.
"ססיליה!"
את מחייכת לשמע הצעקה המעוצבנת שלו. היא בטח הגיעה שנייה לפניו וטרקה את הדלת בפניו. בת שכועסת על אביה בגלוי ובעוצמה.
צעדים זועמים נשמעים במדרגות. עוד דלת נטרקת, קרוב אלייך החדר של ססיליה. צעדיו כבדים, תכליתיים, מהירים אבל לא נחפזים עולים בעקבותיה.
"ססיליה!"
הוא דופק על דלתה. קול עמום אומר לו ללכת. שתיקה, ואז אנחה. הוא חוזר לקצה המסדרון ויורד במדרגות.
הילדה הזאת. הבת שלו. את אוהבת אותה כל כך ברגע זה.
בהמשך אותו יום את שומעת אותו מעסיק את עצמו במטבח. הוא בא ומשחרר אותך לארוחת ערב. הוא וססיליה אוכלים בדממה, נועצים עיניים במקרוני עם הגבינה. באמצע הארוחה הוא מנסה שוב.
"עזרתי לחברה. זה הכול."
היא ממשיכה ללעוס.
"ססיליה. אני מדבר אלייך."
היא מרימה את מבטה ומצמצמת עיניים. "התעלמת ממני," היא אומרת. "לא רציתי ללכת, אבל גררת אותי לזה. ואז נשארנו כל הבוקר. ולגמרי שכחת ממני."
את מניחה שהיא מדברת על המרוץ שהוא הזכיר בארוחת הבוקר, זה שהבטיח שלא יגזול יותר מדי מהיום. ססיליה דוקרת את תוכן הקערה שלה במזלג. את מכירה את השילוב הזה של הבעות הפנים העיניים המושפלות, השיניים החשוקות, הזעפת הפנים. ססיליה עוצרת את הדמעות. את מרגישה דחף להתקרב אליה ולעטוף אותה בחיבוק. לנדנד אותה הלוך ושוב כפי שאת מקווה שאמה עשתה.
"יש לך מושג," היא שואלת אותו, "כמה השופט הדפוק הזה משעמם?"
הוא אומר משהו על קללות. היא לא מקשיבה, לא מתנצלת. במקום זה, היא הודפת את הקערה שלה הצדה וקמה. הוא עומד לאחוז בידה, אבל היא מעיפה אותה הצדה ועולה במדרגות בסערה. את כל כך מרוכזת בזה שאת שוכחת לנשום. נראה לך שהוא יתפוצץ. הוא ירוץ אחריה. הוא יגרור אותה בחזרה למטבח בשערה, אם יהיה חייב. הוא יזכיר לה מי מנהל פה את העניינים.
אבל הוא לא זז. מבטו נודד בעקבות בתו ונח על הכיסא הריק שלה. הוא בוהה בו כמה רגעים, ואז מוציא את הטלפון מכיסו. הוא מקליד את הקוד, מעיף מבט ומחזיר את הטלפון לכיס. אנחה. רגלו עולה ויורדת. הוא קצר רוח. את מנחשת שהוא מחכה למשהו שעוד לא קרה.
אחרי ארוחת הערב הוא מחזיר אותך לחדר. הוא יחזור בעוד כמה שעות, אחרי שבתו תירדם ובבית ישרור שקט. לעת עתה הוא רוצה שתחזרי למקום שבו לא תוכלי לפגוע בו, בחדר, כבולה לרדיאטור.
את נכנסת לפניו. ככה הוא מעדיף. תמיד מאלץ אותך ללכת לפניו, במקום שבו הוא יכול לראות אותך. הוא פותח את דלת לחדר והודף אותך פנימה.
כף רגלך דורכת על משהו רך. בחושך את לא יודעת מה זה, אבל את כן יודעת שאת לא רוצה שהוא יראה.
"מה זה היה?" את שואלת ומטה את ראשך הצדה, כאילו את מקשיבה בתשומת לב. זה לא מתוחכם, אבל זאת האסטרטגיה היחידה שעולה במוחך. הוא נעצר ומאזין. את נעזרת ברגלך כדי להדוף את הדבר הרך לעבר המיטה, ומתפללת שכיוונת נכון.
"אני לא שומע כלום," הוא אומר.
"זאת בטח ציפור או משהו. מצטערת."
הוא נאנח, ממשיך להחוות לך להיכנס וסוגר את הדלת. כשהוא מדליק את האור, הפריט הרך נעלם מן העין.
את מחכה שהחלק שאחרי ארוחת הערב ייגמר. בערבים מסוימים את שומעת אותו ואת ססיליה מפטפטים למטה. הערב שוררת דממה.
את ממצמצת, מנסה להציץ מתחת למיטה, אבל את לא רואה. את אפילו לא רואה את קווי המתאר של מה שהחבאת שם.
את שומעת מים זורמים בצינורות, את המים יורדים באסלה. ססיליה בטח מצחצחת שיניים ומתכוננת ללכת לישון. דלת חדרה נסגרת בפעם האחרונה היום.
את מחכה שהעולם ישתתק. ידית הדלת משמיעה רעש. האב נכנס פנימה וסוגר את הדלת מאחוריו. הוא עושה לך את הדברים שהוא החליט שחייבים לעשות למישהי.
אחר כך את פועלת כרגיל: את שוכבת ליד המיטה ומתכוננת ללילה. הוא תופס בזרועך וכובל אותך למסגרת. כמה משיכות בשרשרת, והוא יוצא.
את מחכה שגם הוא ישכב לישון. מחכה שצעדיו יישמעו במסדרון, שדלת חדרו תיסגר בנקישה. ואז את מחכה עוד קצת. לבסוף, כשאת יודעת שאת מוגנת ככל האפשר, את מנענעת כף רגל מתחת למיטה.
כלום. את מפנה את ראשך ומצמצמת עיניים. את צריכה פנס. את צריכה לא להיות כבולה למיטה. את משנה תנוחה, מטה את האגן לכאן ולשם. את מפעילה לחץ על מסובב הכתף שלך. גופך כואב כשהוא מושך ומתכופף בזוויות לא טבעיות. את סוף סוף מרגישה את זה.
את הודפת את הדבר הזה אלייך בעזרת העקב. מזיזה אותו עם אצבעות הרגליים. את עובדת בשקט ומפסיקה כדי לשמוע אם יש תזוזה בחדרו. הבית עדיין שקט. לבסוף אצבעותייך נסגרות סביב זה.
את מחכה שעינייך יספגו עוד קצת מהחשיכה. ממקדת את המבט, מפצירה בריבועי הירח החיוורים סביב וילונות ההאפלה לעשות את עבודתם. בין אצבעותייך: עטיפות פלסטיק שנראות כמו דוגמה גיאומטרית בצבעים עזים של ירוק וכחול. משהו גמיש, רך, כמעט קפיצי. קווי מתאר של לוגו שהיית רואה פעם בחודש.
תחבושות היגייניות. שלוש, ארבע, אחוזות יחד בגומייה.
מאחוריהן, פיסת נייר. למזלך היא כתבה באותיות גדולות ועגולות בטוש סגול. את מפענחת את המילים בזו אחר זו. "מקווה שזה יעזור. תגידי לי אם תצטרכי עוד. ססיליה."
היא שמעה. היא הקשיבה. הערב, אחרי ארוחת הערב אחרי שקמה מהשולחן בכעס היא הלכה והוציאה כמה פדים מהמאגר שלה. היא כתבה את הפתק והחליקה את החבילה מתחת לדלת חדרך. אביה בטח אמר לה להתרחק מחדרך, אבל זה לא עניין אותה. היא יודעת שהוא עוד לא הלך לחנות. היא יודעת שאת זקוקה לעזרה. היא החליטה לתמוך בך. היא בחרה בך על פניו.
את מצמידה את הפדים לחזך. לא תשתמשי בהם. את לא יכולה. הוא ישים לב, ידרוש לדעת מנין באו. תמשיכי לרפד את התחתונים בנייר טואלט עד שהוא ייכנע אם הוא ייכנע ויחזור מהחנות עם קופסת הטמפונים הכי זולה.
לעת עתה, את מרגישה את הפדים עולים ויורדים עם בית החזה שלך. מישהי דואגת לך. מישהי שמעה שאת צריכה משהו ויצאה מגדרה כדי לתת לך את זה. את מתענגת על התחושה הזאת, טוּב הלב האמיתי הראשון כלפייך זה חמש שנים.
ואז את קופאת במקומך. אצבעותייך אוחזות בעטיפות. המצלמות. המצלמות המחורבנות. אלה שהוא אמר שמוצבות בכל מקום בחדר הזה, ליד דלת הכניסה. את חייבת להאמין במה שהוא אמר. אני משגיח. אני תמיד אשגיח.
לא עשית שום דבר רע, את אומרת לעצמך. אבל זה לא ישנה. זה אף פעם לא משנה.
יש רק אפשרויות גרועות. להשאיר את הפדים בחוץ, זאת האפשרות הגרועה מכול. אז הוא בטוח יראה אותם. אם תסתירי אותם, את נכנסת לעולם ה"אולי". אולי הוא יצפה בסרטון. אולי הוא לא יגלה. אולי את וססיליה תחמקו מעונש.
הספרים שלך נמצאים בערימה קרוב למיטה. את מושיטה יד ל"זה" העבה. תוחבת את הפדים בין שני פרקים. את מכניסה את הפתק לספר אחר, העותק הבלוי של "אילן גדל בברוקלין". עדיף לפזר את הראיות. הפדים יכעיסו אותו, אבל הפתק הוא לא יוכל להתמודד איתו. הבת שלו פועלת מאחורי גבו. זה יהיה הסוף שלך. הסוף לכול.
את לא נרדמת. לפחות לזמן מה.
את תוססת מציפייה, המומה מהבנה.
עזרתי לחברה.
זה מה שהוא אמר לה.
חבֵרה. גבר בחֶברָה, יוצר קשרים עם אחרים. משאיר אנשים קרוב ללבו.
אנשים אומרים חבֵרוּת אבל מתכוונים לאהבה. בסופו של דבר, הכול אהבה.
ועכשיו, בפעם הראשונה זה שנים, גם את מכירה את ההרגשה. את יודעת את זה בוודאות. מישהי תומכת בך. מישהי מחבבת אותך.



פרק 22: מספר שלוש


הוא עמד להיות אב. בקרוב מאוד.
אחרי שגילה, בתחילת ההיריון, הוא הפסיק עם האלכוהול.
בבת אחת, אמר. אסור להיות רשלן. אסור להסתכן בכך שיגיד יותר מדי. אף פעם, אבל במיוחד לא כשמעורב בכך ילד.
בן או בת, שאלתי.
בת, אמר.
חשבתי: יום אחד היא תהיה בגילי.
מה אם אני לא אוכל לעשות את זה? הוא שאל.
שאלתי למה הוא מתכוון.
אחרי שהיא תיוולד, אמר. מה אם אני לא אוכל לעשות את זה?
התכוונתי לשאול אם ב"זה" הוא מתכוון לאבהות או למה שהוא התכוון לעשות לי.
ואז כנראה קיבלתי את התשובה, כשהוא עשה את "זה". ניסה להוכיח משהו לעצמו.
זאת היתה החידה הגדולה של חייו, מה שהוא עשה לי, והוא עוד לא פתר אותה.
אם הוא היה נותן לי, הייתי אומרת לו שלא ידאג. הייתי אומרת לו שאם הייתי צריכה לנחש, הוא ימשיך לעשות את זה עוד הרבה זמן.




פרק 23: אמילי


לא התכוונתי לסמס לו כל כך מהר. רציתי לחכות יום או יומיים, אולי שלושה.
שכבתי על המיטה זמן קצר אחרי שחזרתי ממשמרת הערב, פתחתי את הטלפון שלי וחיפשתי עובדות על עקבים אדומי זנב. ברגע שמצאתי מה שחיפשתי, התחלתי להקליד. הפסקתי. היססתי. המשכתי להקליד.
"היי! זאת אמילי (משקשקת השוקו). שוב תודה על כל העזרה שלך היום. דרך אגב, אתה יודע שעקב אדום זנב יכול להרים כלב במשקל תשעה קילו?"
הוספתי: ":O." האגודל שלי ריחף מעל מקש המחיקה. האם איידן אוהב אמוטיקונים? לא היתה לי דרך לנחש איפה הוא על הספקטרום הזה, ולא הייתי מוכנה לטעות. מחיקה. מחיקה.
עברתי פעם אחת על ההודעה, ואז עוד פעם, ואז עוד כמה פעמים עד שהמילים איבדו משמעות. שיניתי את ה"הַיי" שלי ל"הֵיי" יותר אגבי. מחקתי את "(משקשקת השוקו)". התייסרתי עוד קצת. מה אם הטרדתי אותו? מה אם הוא מסר לי את מספר הטלפון שלו רק בתור מחווה עסקית? מה אם כשאמר "במקרה שתצטרכי משהו", הוא התכוון, אם את צריכה תיקון חשמל אני אטפל בזה בתמורה לכסף, כי זאת העבודה שלי?
עצמתי עיניים. כשפקחתי אותן שוב, עצרתי את הנשימה. לא נשמתי כשלחצתי על "שליחה". ההודעה השמיעה ווּפּ קטן כשהמריאה מהטלפון שלי לטלפון שלו.
עברה רבע שעה. אין תשובה. אין סימן שהיא נקראה. רק הצליל שההודעה נשלחה. אני אפילו לא יודעת אם אני מתחרטת ששלחתי אותה. יש לי קצר במוח מרוב חרדה.
אני מורידה את האיפור בחדר האמבטיה. פושטת את בגדי העבודה שלי, שומטת על הרצפה את חולצת הכפתורים המעומלנת ואת המכנסיים השחורים. אדים ממלאים את החדר.
לא אחשוב עליו. זה מה שאני אומרת לעצמי כשאני נכנסת מתחת לזרם המים. כשידי מסיטות את השיער לאחור. כשהאצבעות שלי נודדות מעל השדיים, מעבר למותניים, בין הרגליים. אני לא אחשוב עליו, אבל אני כן חושבת עליו, כל הזמן. אני נושאת בתוכי ערגה, ולפעמים טוב לתת לה לבלוע אותי.
אני מעסה את המקומות שמשכיחים ממני הכול. במקלחת, ברגע הזה, אני לא מתבגרת חולת אהבה. אני אישה שמכירה את גופה ויודעת איך לעשות לו טוב. הצלעות שלי מתרחבות ומתכווצות. כף ידי נשענת על הקיר. הדברים שאני רואה, מהירים וחמקמקים כמו עש: איך החולצה שלו התרוממה כשהושיט יד לצנצנת הסוכר הלבן; המקום שרציתי לנשק, איפה שהצוואר נפגש עם עצם הבריח; ידיו על השולחן, מרחפות לצד ידי; ידיו אוחזות בי, נוגעות בי, מעצבות אותי לדמותו. כל כולי נאספת אליו. אני רועדת, לוחשת את שמו לעצמי. אי שם נרשמת במוחי תקווה קלושה שזרם המים על האריחים יטביע אותי.
אני פוקחת עיניים. אני שוב לבד. אני מסתבנת, חופפת ושוטפת את השיער, מסתכלת על הקצף המטפטף לפתח הניקוז. כשאני יוצאת מהמקלחת, אני אומרת לעצמי שלא אמהר לפני שאציץ בטלפון. אני מתעטפת במגבת ומתחילה לסרק את השיער עד שאני לא יכולה לשאת את זה יותר. מה לעזאזל אני עושה, עומדת פה כשהטלפון במרחק כמה מטרים? מנסה להיות קולית בעיני קהל לא קיים? אני יוצאת מחדר האמבטיה וחוזרת לחדר. הטלפון הפוך על המיטה. כפות ידי מזיעות כשאני מחזירה אותו לחיים, אגודלי על לחצן הבית.
"תשעה קילו? וואו! ועל לא דבר. העונג כולו שלי."
ואז הוא הקליד "(:" ואת חתימתו, א' פשוט.
אני הולכת לישון כשהלב הולם לי באוזניים.


פרק 24: האישה בבית


את מחכה שהוא יחקור אותך על הפדים. לידו האוחזת בזרועך, מטלטלת אותך. לדחיפוּת בקולו שדורש תשובות. הוא מוריד אותך לארוחת בוקר, ואז לארוחת ערב. את מחכה ואת מחכה ושום דבר לא קורה.
הוא לא יודע? הוא לא ראה?
אין מצלמות, או שהוא פשוט לא בדק?
או שהוא בוחן אותך? האם הוא יודע ומחכה לחשוף אותך?
אבל תשומת הלב שלו לא מרוכזת בך. כשססיליה לא מסתכלת, ולפעמים גם כשהיא מסתכלת, הוא מוציא את הטלפון שלו ומציץ בו מתחת לשולחן. מדי פעם הוא מקליד כמה מילים ומחזיר אותו לכיס באותה מהירות.
את בקושי באמצע הארוחה, והוא כבר עשה את זה חמש פעמים. מיד אחרי שהניח עוף צלוי באמצע השולחן וקרא לבת שלו. אחרי שפרס את העוף בקפידה, במזלג וסכין ענקיים. אחרי ששאל אותך עשה הצגה שהוא שואל אותך אם את מעדיפה חזה עוף או שוק. (אמרת שוק, בבקשה. את צריכה את כל הקלוריות שאת יכולה להשיג. אין לך מקום בבטן לחלבון רזה.) ועכשיו, בכל פעם שססיליה מסתכלת בצלחתה, בכל פעם שהיא מושיטה יד לקנקן המים, עיניו מנתרות למסך.
אחרי ארוחת הערב ססיליה שואלת אם היא יכולה לראות סרט. הוא אומר לה שהיא צריכה לקום מחר ללימודים. היא מתחננת קצת. היא אומרת בבקשה, זה עדיין סוף השבוע, והיא גמרה את שיעורי הבית. הוא נאנח.
האם הוא יודע איזה חיים טובים יש לו? ילדה בת שלוש עשרה, במאה הזאת, שהדרישה העיקרית שלה היא סרט בראשון בערב? בגילה עברת ממסיבת פיג'מות אחת לשנייה, השגת טרמפים לקניונים מעבר להדסון, הרחבת בלי הפסקה את השטח שהרשו לך לאכלס, בלי הורים, מחוץ לבית.
"בסדר," הוא אומר. "אבל תלכי לישון בעשר."
היא פונה אלייך. "רוצה לראות איתי?"
את עוצרת את נשימתך. נותנת לו כמה שניות להתערב. ססיליה, הוא יגיד, אני בטוח שרייצ'ל עסוקה הערב. הכיס שלו מזמזם. הוא מוציא את הטלפון שלו, מציץ במסך ומתחיל להקליד.
"כן," את אומרת.
היא עוזרת לנקות את השולחן. אחרי כן את לא יודעת מה לעשות עם עצמך. בדרך כלל אבא שלה שולח אותה למעלה לצחצח שיניים, אומר לה לחפש בארון ולמלא את מתקן מגבות הנייר - כל דבר שהוא יכול לחשוב עליו כדי להסיח את דעתה בזמן שהוא מחזיר אותך לחדרך. אבל הערב את נשארת. זה ערב הקולנוע. שום דבר לא ידוע, מיליון הזדמנויות לפשל לאורך הדרך.
את הולכת בעקבותיהם לסלון. מסתירה את העווית ברגלך, מתעלמת מהצריבה במקום שבו בעט בך לפני יומיים. הוא מתיישב בכורסה. כשססיליה מחפשת את השלט רחוק, הוא מסמן לך לשבת על הספה. בתו מתכרבלת על הכרית לצד הכרית שלך. היא מכוונת את השלט רחוק אל המסך, מתעלמת מאפשרות הטלוויזיה ובוחרת בשירות סטרימינג. את בקושי מזהה את הממשק, אבל הלוגו נשאר אותו הדבר. מאז שלקח אותך הפלטפורמה התרחבה, הגדילה את המבחר והתחילה להפיק סדרות משלה. עכשיו ססיליה מדפדפת באינספור סדרות טלוויזיה וסרטים חלקם ישנים, חלקם לא מוכרים לך, חלקם עם תווית "מקורי".
"זה בסדר?"
הסמן מרחף מעל מה שהפלטפורמה מתארת כקומדיה רומנטית לנוער, על סמך סדרת ספרים רבי מכר בעלי אותו שם.
"נראה טוב," את אומרת.
היא נשענת לאחור בחיוך ביישני. את זוכרת איך זה היה בגילה, להתבייש קצת בכל מה שאהבת.
את משתדלת להתמקד במסך. עבר כל כך הרבה זמן. כל הצלילים והצבעים והאנשים והשמות. המוח שלך נאבק להדביק הכול. את קופצת מעלילת משנה אחת לאחרת, שוכחת מה התסריטאים אמרו לך לפני חמש דקות. לבך הולם מהר יותר. ידייך מתאגרפות בתסכול, אולי בפניקה.
אור כחול זוהר בזווית עינך. הטלפון שלו. הוא מתעלם לגמרי מהסרט, צווארו כפוף מעל המסך הקטן, אגודלו מדלג מפינה אחת לאחרת כמו אדם שהולך על פני המים.
על המסך הגדול, מושא האהבה אומרת משהו מצחיק. ססיליה מצחקקת. פתאום היא מפסיקה ומסתובבת אלייך כאילו לבדוק אם גם את מעריכה את ההומור בסצנה. ילדה, נואשת לאישור. את נזכרת בפדים, בפתק שהיא שרבטה בטוש סגול. מקווה שזה יעזור. תגידי לי אם תצטרכי עוד. את עושה את הדבר האנושי האפשרי היחיד. את צוחקת.
היא שוב מצחקקת ומפנה את מבטה בחזרה למסך. הישיבה שלה על הספה נינוחה, צדה הימני כמעט נשען עלייך.
היא כאן. בעלת ברית, חברה. את מרגישה כל כך בודדה לצדה, יותר מכפי שהרגשת בצריף.
מושא האהבה מספרת עוד בדיחה. ססיליה תוקעת לך מרפק בצד. את שוב צוחקת. את מכריחה את עצמך. למענה.
היא עשתה בשבילך משהו. בלי כוונה, עולמה הרך מחליק לתוך עולמך. הוא גוזל ממך את החלקים הכי חלקים וקשוחים שבך. החלקים שעזרו לך לשרוד בצריף. היא מקלפת אותם ממך, ומחליפה אותם בגוונים של עצמיותך הקודמת. זאת שאהבה. זאת שפתחה את עצמה לאחרים.
העצמיות הפגיעה שלך. זאת שנפגעה.


פרק 25: האישה - לפני הבית, לפני הצריף


את כותבת לאורך כל התיכון. את עורכת את עיתון התלמידים. את מתקבלת לקולג'ים. את בוחרת באוניברסיטת ניו יורק על פני קולומביה. נולדת וגדלת בעיר, והיא לא נמאסה עלייך. החברות שלך עוזבות. הן חוצות את הארץ למען קיצים בקליפורניה, לעמק הסיליקון, לוויד הטוב בקולורדו. את נשארת. את מרוצה במקומך. די מרוצה.
את מתחילה לרוץ, אף על פי שאת יודעת שבמשך הזמן זה יהרוס את גופך. ישבור את עצמותייך, יקשיח את השרירים, יכסוס את הגידים. את לומדת לאהוב את זה, את האש בבית החזה שלך, הריאות שמתַעלות את הסערה שמשתוללת בתוכך. את רצה, כי את רק רוצה לדעת איך להרוס את עצמך באופן בריא.
מסביבך, נשים כותבות. זאת תקופה של קריסה כלכלית, של עבודות מזדמנות, את צריכה להמציא את עצמך מחדש. הצעירות כותבות באתרים הכי טובים ועובדות כברמניות כדי לשלם את שכר הדירה. הן מגיעות לשיעורים עייפות, עם כאבים בגב התחתון, עיניהן מטושטשות משינה.
דברים קורים. הן מקבלות קרדיט על כתיבה, עבודות קיץ, התמחויות. שלושה מבני המחזור שלכם עובדים בתאגיד המגזינים שכולם רוצים לעבוד בו. זה שנתן השראה לסרטים ולסדרות.
אחדות מפרסמות סיפורים קצרים בכתבי עת ספרותיים. הן זוכות בפרסים ובשבחים מעמיתיהן. את מנסה לעמוד בקצב, אבל כולם טובים. כולם טובים יותר ממך. את רק ילדה שגדלה בניו יורק וקראה הרבה ספרים. הציונים שלך בסדר גמור. הכול בך רק בסדר גמור.
ביום הראשון של הסמסטר השני בשנת הלימודים האחרונה שלך מתפרסמות החדשות: מישהי שלומדת איתך עומדת לפרסם ספר. אנשים מתלחשים. מדברים על כסף, חמישה אפסים, אולי שישה. חלק מצליחים לשמוח בשמחת בת הכיתה. אחרים מפרקים את הסיפור לגורמים עד שהם מוצאים דברים פרומים: נושא הספר חלש, העסקה מבית ההוצאה היא ברכה וקללה כאחד. הצלחה גדולה כל כך, נִראוּת רבה כל כך, ומהר כל כך. מכאן אפשר רק להידרדר. את יכולה בכלל לתאר לעצמך?
את לא יכולה. מהחיים הטובים מאוד שלך, מהציונים הטובים מאוד שלך, מהכתיבה הטובה מאוד שלך. את לא יכולה להתחיל לתאר לעצמך.
את מוצאת אתר אינטרנט. שלוחה מקוונת של מגזין נוער שכבר לא קיים. המגזין היה מהפכני בזמנו, כי הוא דיבר אל נערות כאילו יש להן מוח. את אוהבת את האתר. את קוראת אותו כל יום. יש שם מדור שנקרא "שרדתי את זה". זה בדיוק כמו שזה נשמע: זרות מתארות את הדברים המטורפים ששרדו. "שרדתי את זה: לא היה טייס בטיסה שלי." "שרדתי את זה: התעוררתי מתרדמת שנמשכה שנתיים." "שרדתי את זה: הקמתי כת."
את קוראת את המאמרים בהפסקות הצהריים שלך. אז את חוזרת לשיעור, ושם המרצה לכתיבה יוצרת מוכיחה אותך. היא בגילה של אמא שלך, אולי יותר. נחמדה פנים אל פנים, אכזרית על הדף. היא פרסמה חמישה ספרים ואינסוף מאמרים. את מעריצה אותה באופן שנראה כמו אהבה.
הכתיבה שלך נחמדה, אומרת לך המרצה. אבל היא שקטה. היא נוקשה בצורה מוזרה. את לא כזאת במציאות, אומרת לך המרצה. את רגישה ומצחיקה. את משעשעת. היא אומרת שאת משעשעת וזה משׂביע אותך, רק לשנייה.
אני אעבוד על זה, את אומרת לה. אני אעבוד על הקול שלי.
היא מנענעת את ראשה. זה לא הקול, היא אומרת לך אלא הנושאים שאת כותבת עליהם. את לא כותבת על מה שחשוב. את מתחבאת. כל עוד תמשיכי להתחבא, הקורא שלך לא יבין אותך.
את קוראת שוב את מאמרי הנשים. "שרדתי את זה: החברה הטובה שלי התחתנה עם אחי בחתונת בזק." "שרדתי את זה: החליפו אותי בלידה." "שרדתי את זה: התברר שהשכן שלי מרגל."
את חושבת על הדברים ששרדת. יש רק דבר אחד שאת יכולה לדמיין שיופיע באתר. במשך ימים את מתחמקת מזה, ואז, ערב אחד את יושבת וכותבת הכול. המילים בוקעות מתוכך, עצמות שדורשות חפירה ארכיאולוגית. "שרדתי את זה: אחי הזכיר את שמי במכתב ההתאבדות שלו."
את לא מרגישה שיש לך זכות לספר את הסיפור הזה. זה קרה לאחיך לפני שזה קרה לך. הוא זה שלקח את הכדורים, בפעם הראשונה ובפעם השנייה. הוא זה ששרד. הוא זה שכתב את המכתב.
לא היית אמורה לראות אותו. נתקלת בו בלילה של הפעם השנייה, כשחזרת הביתה וההורים שלך עוד היו בבית החולים ומילאו טפסים.
"איך אני אמור למצוא את מקומי בעולם," כתב אחיך, "כשהכול מחזיר אותי אליה?"
הוא התכוון אלייך. אחיך, שהסתבך בצרות. שלא ידע איך לאהוב בלי לאבד את עצמו. שגיל ההתבגרות הסוער שלו לא הותיר לך ברירה אלא להיות הילדה הכי טובה שיכולת להיות. ידעת איך להתקיים בדרכים שהחברה מתגמלת, והוא לא ידע. בעינייך, מוחו היה גאוני, הר געש שאבנים יקרות נוצרו בו. חשבת שאת הילדה המשעממת. לא עלה על דעתך שאחיך רואה את המצב אחרת.
המאמר נשאר במחשב שלך במשך שבועות. את לא יודעת מה לעשות בו. את חושבת לשלוח את זה באימייל למרצה שלך, אבל את לא מסוגלת ללחוץ "שליחה". הכתיבה נראית מבולגנת, אגואיסטית, בוסרית. היא נראית כמו משהו שיום אחד תתחרטי עליו.
בת כיתה שהציעו לה לפרסם ספר משתפת תמונה בפייסבוק. היא מופיעה שם, עם עט ביד, מפרק כף ידה נח על ערימת ספרים. "חדשות מדהימות," היא כותבת. "החוזה נחתם. זה רשמי: יסריטו את 'הבית הכחול הקטן'. טוב, אולי! יום אחד! אם הכול יסתדר! אבל הזכויות נמכרו וזה צעד ראשון ענקי. אני כל כך אסירת תודה."
דברים קורים. את צריכה שהם יקרו לך. את מוצאת את המאמר על הלפטופ שלך, מקלידה אימייל בן חמישה משפטים. מצרפת. שולחת.
הוא מתפרסם כעבור שבוע.
בהתחלה אחיך לא אומר כלום. ואז, ערב אחד. ביום ראשון. המשפחה מתכנסת בבית לעוף צלוי ותפוחי אדמה בלימון. הורייך בסלון, שניכם במטבח, רוחצים כלים.
"את יודעת," אומר אחיך בזמן שהוא מקרצף צלחת. "ראיתי אותו. את המאמר שלך."
זה מפתיע אותך. את מתרכזת בצחצוח כוס יין במגבת המטבח של אמא שלך.
"זה בסדר," אחיך אומר לך. את בוחנת אותו: מבוגר ממך בשנתיים, גבוה אבל שברירי. ילד עדין, רגיש מדי כך אמך תיארה אותו פעם באוזני מורה. לסת חזקה, חיוך עקום. ההליכה של אבא שלך. העיניים של אמא שלך.
הוא לוקח צלחת אחרת וממשיך לקרצף. "אבל," הוא אומר במרירות שאת מזהה משנות ההתבגרות שלו, "די הוכחת את הטענה שלי."
אחר כך, כשמגיע הזמן ללבוש שוב מעילים ולנסוע ברכבת התחתית, אחיך נפרד ממך. בדרך כלל הוא מחבק אותך. אחיך, שלימד אותך איך להתגושש. איך לרוץ, איך להחטיף אגרוף. אחיך, שאהבתו התגלתה בהשתוללות קצרת הנשימה בזמן משחקים. כתמי בוץ על בגדייך, עלי עשב בשערך. באותו ערב אחיך טופח קלות על כתפך.
"סעי בשלום," הוא אומר. יציב. משוחרר ממך.
אחיך מנופף לך מקצה הרציף, ואת יודעת. את יודעת שאיבדת אותו לתמיד.


פרק 26: האישה בבית


את מגלה שאת רוצה לחזור על חוויית הסרט ביום ראשון. אבל לא בסרט את מעוניינת, אלא בכל מה שמסביב. ססיליה לצדך על הספה. שינוי בלוח הזמנים שלך, תחנה בין המטבח לחדר השינה. הפוגה בין ארוחת הערב לדממת הלילה, לדברים שהוא עושה לך.
אז כשססיליה מתחילה לנוע לעבר הסלון ושולחת אלייך מבט חוקר, את מעיפה מבט אל אביה. הוא מביט בטלפון שלו. את מהנהנת אליה. אחרי שהיא מבטיחה את תמיכתך הדוממת, היא מתחילה לנהל משא ומתן. "זה לא חייב להיות סרט שלם," היא אומרת לאבא שלה. "זאת יכולה להיות סתם סדרת טלוויזיה. רק פרק אחד. עשרים דקות."
את משתדלת ללכוד את מבטו של אביה. את מעיפה מבט בטלפון שלו, בהתחלה בחשאי ואחר כך בלי היסוס. מסר תת הכרתי. הוא צריך להיות זה שקולט שזה יכול להיות לטובתו. שכשעיניה של בתו דבוקות למסך, הוא יהיה פנוי לסמס.
הוא נכנע. פרק אחד, הוא אומר. והעסקה נחתמת.
ערב אחד, בזמן שאתן עוברות מהטלוויזיה הרגילה לשירות הסטרימינג, ססיליה נעצרת על כתבת חדשות על מחזמר. את מבינה שהוא על האבות המייסדים של ארצות הברית. "גם את אוהבת אותו?" היא שואלת בחיוך נלהב. בטלוויזיה, שני אנשים מדברים על המופע. את קולטת את המילים היסטוריה, מסע הופעות ארצי, יצירת מופת. את מסיקה שהמחזמר חשוב, לא רק לססיליה אלא גם לעולם בכלל. "בטח," את אומרת לה. "זאת אומרת, ברור."
פעם אהבת תיאטרון. ההצגה האחרונה שראית היתה זמן קצר לפני שהוא לקח אותך, כשהחיים שלך התחילו להתפרק אבל עדיין הרגשת שעוד אפשר להציל את המצב. לג'ולי, השותפה שלך, היו כרטיסים למופע אוף ברודוויי. היא עודדה אותך לבוא איתה. "לא יצאת מהדירה כבר שלושה ימים," היא אמרה לך. "זה יעשה לך טוב." נכנעת. זאת היתה ההחלטה הנכונה.
ססיליה עדיין מהללת את המחזמר שלה. מה את חושבת על השחקנים החדשים? היא רוצה לדעת. איזה שירים את הכי אוהבת? לשמע השאלות, אביה מרים את עיניו ואומר לה להקרין כבר את הסדרה.
כל ערב הוא יושב בכיסאו כשהטלפון זוהר מתחת לאצבעותיו. כשאתן גומרות לראות מה שזה לא יהיה, הוא אומר לססיליה להתכונן לשינה. זה האות שלך להגיד לילה טוב ולחזור לחדר. הוא נכנס כעבור כמה דקות עם האזיקים. אחר כך הוא חוזר. הוא תמיד חוזר.
דברים מתחילים לקרות מאוחר מהרגיל. הביקורים הליליים שלו, האזיקים שנצמדים למסגרת המיטה. אולי זאת הסיבה שאת מתחילה להבחין בכך. פעם היית ישנה בשלב שזה קרה, אבל עכשיו את ערה, ואי אפשר להתכחש לזה.
כל לילה, במה שאת מניחה שהן השעות הקטנות של הלילה, צעדים מתגנבים במסדרון. בהתחלה את חושבת שמישהו הולך לשירותים. אבל הדפוס לא מתאים. את מקשיבה, לילה אחרי לילה. דלת נפתחת ונסגרת. מישהו הולך ממקום אחד לאחר. משתררת דממה. ואז זה שוב קורה. צעדים, דלת נפתחת ונסגרת.
תיאוריות נובטות במוחך. היא פוחדת. יש לה סיוטים, ביעותי לילה. הוא הולך לנחם אותה. אבל את לא שומעת קולות. אף אחת לא קוראת לאבא, אף אחת לא צורחת בשנתה. רק צעדים, דלתות, ודממה.
את מנסה לא לחשוב על זה, ואז חושבת על זה. הוא נכנס לחדר שלה, לילה אחרי לילה. יש לך אנקול בבטן. את רוצה לצרוח, לזרוק דברים על הקירות, להצית את הבית. תכף תקיאי.
את לא יודעת בוודאות, אבל כל הסיפור נשמע לך הגיוני. את לא מתארת לעצמך עולם שבו הוא יודע לאהוב בלי להרוס.
את רוצה לכרוך סביבה את זרועותייך ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר. את רוצה להבטיח לה מקום בטוח, עולם חדש. את תיצרי אותו למענה אם תצטרכי, אבל את תיקחי אותה לשם.
אולי את טועה. אולי זה לא מה שאת חושבת. את שוכבת ערה ומחכה להוכחה שטעית. את מנסה לשים את מבטחך בתרחישים אחרים אולי היא פוחדת מהחושך והוא יודע, פשוט יודע להיכנס לחדרה בלי שתקרא לו. אולי הוא אב, ואבות יודעים מתי הבנות שלהם זקוקות להם.
אבל את יודעת איזה מין גבר הוא. ואת זוכרת דברים מהעולם, מלפני כן. את יודעת איך דברים אמורים להתנהל. לא משנה כמה את משתדלת לחפש, כמה רחוק את תרה במוחך, את לא מוצאת שום סיבה טובה שגבר כמוהו ייעלם לתוך חדרה של בתו כל לילה.


מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.


קלמנס מישלון / הדיירת השקטה

Clémence Michallon / The Quiet Tenant


מאנגלית: אסנת הדר

עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: חמוטל לוין
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ

ידיעות אחרונות | ספרי חמד


עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play