-10-
האנה
בוקר אחד חזרה האנה לביתה של לילי לפני עלות השחר והתגנבה פנימה, בתקווה שבת דודתה לא תשמע אותה. היא יצאה לעוד שליחות למחנה שביער, שם מסרה חבילה למטיאו, אלא שהפעם הלכה לבדה.
היא התרחצה והחליפה את בגדיה בתחושת גאווה על שמישלין סומכת עליה. מישלין היתה כל כך חזקה ונועזת. היא לא רק סייעה לעבודת הקו, אלא הנהיגה את הקבוצה כולה, וניכר כי המתנדבים בקו הספיר מעריצים אותה. אף שהיתה בוטה, הם היו מסורים לה בכל לבם. נחישותה המוחלטת והתשוקה והאינטנסיביות שבהן ניגשה לעבודה סחפו אנשים וגרמו להם להאמין בה ובדרכה.
בעודה יורדת במדרגות לארוחת הבוקר ניסתה לחשוב על תירוץ למקרה שלילי שמה לב שנעדרה כל הלילה. גבר, היא החליטה. אמנם הוללות לא היתה לרוחה של בת דודתה, אך היא בוודאי תהיה קלה יותר לעיכול מאשר הידיעה שיצאה לשליחות מטעם המחתרת.
לילי לא היתה בחדר האוכל, והשולחן כבר פונה, למעט צלחת עם טוסט וריבה שהשאירה עבורה. להאנה הוקל, והיא אכלה לבדה ואחרי הארוחה התכוונה לעלות בחזרה לחדרה כדי לצייר. במבואה עצרה, משהבחינה על השולחן בכניסה במעטפה שלא ראתה קודם. היא ניגשה לבחון אותה מקרוב וראתה ששמה מתנוסס עליה, לצד כתובת מודפסת ברשמיות. מוזר, חשבה. איש לא ידע שהיא נמצאת בבריסל ואיש לא היה אמור לכתוב לה.
היא הושיטה יד אל המעטפה וקרעה אותה. בתוכה היה צו, שהורה לה להתייצב בתחנת הרכבת לקראת גירוש למחנה עבודה. בתחילה קפאה במקומה: האם הרשויות הבינו מי היא ושהיא נמצאת כאן? אבל הצו היה ענייני ויבש, ופורטו בו השעה והתאריך שבהם עליה להתייצב וכל מה שהיא נדרשת לארוז, מסדינים ועד נעלי עבודה. היא לא זומנה כחתרנית פוליטית, אלא כיהודייה שאינה בלגית. דמה קפא בעורקיה. היא ידעה על צווי ההתייצבות וחששה שכזרה ללא אישורים קבועים היא עלולה לקבל צו כזה, אך היא לא תיארה לעצמה שהוא יגיע כל כך מהר.
חצי שעה לאחר מכן, כשהיא עדיין נסערת, הגיעה לקנטינה. מטיאו נראה גם מופתע וגם מרוצה מהגעתה הבלתי צפויה. אך כשראה את הבעת פניה, חיוכו נמחק. "מה קרה?" שאל.
"מישלין כאן?"
הוא נענע בראשו. "יצאה לשליחות, לצערי. אני יכול לעזור?"
האנה הגישה לו את המכתב. "קיבלתי צו התייצבות. מה אני אעשה?"
מטיאו סרק את הצו. "את לא תתייצבי, כמובן. תתעלמי ממנו כמו מאות אנשים אחרים."
"להתעלם ממנו?" היא כלל לא שקלה זאת ברצינות. "אבל מה אם יבואו לחפש אותי?"
"הם לא יבואו." הוא נענע בראשו בנחישות. "הגרמנים מזמנים אלפי אנשים, בתקווה שחלקם יתייצבו. הם יודעים שלא כולם יצייתו, ואין להם את המשאבים לחפש את כל מי שלא מגיע. חוץ מזה, אם תתייצבי, זה יהיה רק עניין של זמן עד שהם יגלו מי את באמת."
ואז, הודתה האנה בינה לבינה, המצב יהיה גרוע יותר, הרבה יותר. היא עיינה שוב בצו, מזועזעת. הם לוקחים אנשים לעבודה במזרח. "אני אמנית. העבודה הכי קשה שעשיתי בחיי היתה ללוש חמר. לא ייתכן שהם מצפים ממני לציית."
"ואת לא תצייתי."
"הלוואי שמישלין כבר היתה מארגנת את הבריחה שלי..."
"היא עובדת על זה," הרגיע אותה מטיאו. "אחותי תמיד מקיימת מה שהיא מבטיחה. לא שאני רוצה שתעזבי." הוא חייך, והאנה לא ידעה אם התכוון לכך כבדיחה או שבאמת קיווה שתישאר. "אבל את לא יכולה להשתמש בזהות שלך עכשיו, אחרי שקיבלת את הצו," הוסיף בקול רציני יותר. "אם יבדקו את התעודה שלך, ידעו שלא התייצבת. בכל מקרה את אמורה לקבל זהות חדשה בשביל העבודה שאת עושה איתנו, אבל חיכיתי עד שנשיג לך תעודות אמת שקר." הוא התכוון לתעודות זהות אמיתיות מטעם הממשלה, שהושגו מפקיד מקומי או מדינתי שתמך במחתרת והיה מוכן להנפיק אותן בלי לבדוק יותר מדי. הן היו עדיפות על מסמכים מזויפים, שקל יותר לזהות בבדיקה, אבל קשות יותר להשגה. "הן מתעכבות כי איש הקשר שלנו במשרד של ראש העירייה כמעט נעצר ועכשיו הוא מפחד מדי לעזור. אני מקווה שהן יגיעו בקרוב."
לא מספיק מהר, חשבה האנה בדרכה הביתה מהקנטינה. אילו רק היתה דרך אחרת להשיג תעודות. לילי, חשבה פתאום. לילי עבדה בעבר כאחות ועדיין עזרה לניק במרפאה מדי פעם. מדי האחות שלה היו תלויים, מגוהצים, בארון הבגדים. האנה נזכרה שיש לה גם תעודה של אחות, שמעניקה לה הרשאה לנוע בחופשיות רבה יותר בעיר, אפילו עכשיו, בשל עבודתה. אילו רק יכלה להשיג אותם.
המדים עלולים להיות מוגזמים, אבל שימוש בתעודת האחות של לילי יהיה מושלם. והיה יתרון נוסף להתחזות ללילי: המסמכים שלה הראו שהיא יהודייה בלגית, ולכן זוכה ליחס מועדף. העניין הציק להאנה לעתים קרובות ולא נראה לה הוגן. לילי נולדה במקום אחר והגיעה לבלגיה בדיוק כמוה. אך מכיוון שעשתה זאת שנים קודם לכן והתאזרחה, זכתה ליחס טוב יותר. כעת האנה יכלה להיעזר בהבדל הזה בעבודתה.
כמובן, לילי לעולם לא תסכים. היא אפילו לא רוצה שהאנה תהיה מעורבת ברשת, ובוודאי לא תרצה שתשתמש בשמה. אבל מה אם היא לא תדע? האנה עצרה במקומה כשחשבה על זה. היא תגנוב את זהותה של בת דודתה. לא תגנוב, תיקנה את עצמה. תשאל.
ובכל זאת, לא נראה לה ראוי לרמות את לילי, ומצפונה נקף. לילי פתחה בפניה את ביתה ונתנה לה מקום לגור בו. לקחת בחשאי את תעודת האחות שלה יהיה מעשה של בגידה.
וגם מעשה מסוכן. על תעודת האחות של לילי התנוססו שמה וכתובתה, ואם האנה תיתפס משתמשת בה, היא תעמיד את לילי ואולי גם את משפחתה על הכוונת של הגרמנים. אפילו אזרחותם הבלגית לא תוכל להגן עליהם במקרה כזה.
כשחזרה הביתה מהקנטינה, מצאה את לילי יושבת ליד השולחן וממיינת כפתורים. "לא חזרת הביתה אתמול בלילה," העירה בנחת, בלי להרים את מבטה.
האנה התעלמה מההערה, שרק לפני שעות ספורות נראתה חשובה כל כך וכעת איבדה כל חשיבות. "קיבלתי צו התייצבות."
לילי הרימה יד אל פיה. "מה תעשי?"
"אתעלם ממנו. ציפית שאעשה משהו אחר?"
היא ראתה את המאבק הפנימי על פניה של לילי. "לא, מובן שלא." לילי היתה מזועזעת בעליל מהמחשבה שבת דודתה קיבלה צו התייצבות. עם זאת, האנה חשה שהיא שוקלת את הסיכון למשפחתה שלה אם לא תציית. "את אמנית, את חשובה," אמרה לילי, כאילו אם תתעקש, מה שאמרה יהיה לאמת. "את לא מישהי שאפשר לקחת ככה סתם." איש לא אמור להילקח ככה סתם, רצתה האנה לציין, אבל היא הבינה שלילי מנסה לרכך את הבשורה. "ובכל זאת, אם לא היית מתרועעת עם החבר'ה האלה..." קולה דעך.
"החבר'ה האלה?" כששמעה איך לילי מתייחסת למטיאו ולחבריה האחרים, האנה הסתמרה בהתגוננות. "את לא יכולה להאשים את החברים שלי בזה שקיבלתי צו." היא הרגישה כאילו לילי סטרה לה.
"לא, מובן שלא," נסוגה לילי במהירות. אבל האנה ראתה את המסר, גדול וברור, שאי אפשר להתעלם ממנו. עבור בת דודתה היו שני סוגים של אנשים: אנחנו והם, ואותה שייכה לקטגוריה השנייה, בנפרד ממנה וממשפחתה. האנה תצטרך לדאוג לעצמה כי איש לא יעשה זאת למענה, גם לא בת דודתה.
זעמה גבר. צו ההתייצבות הגיע מפני שהיתה זרה ויהודייה. לא היה לו שום קשר לחיי החברה שלה, או לעבודתה במחתרת. "הם זימנו אלפים, צעירים תמימים שרק מתעסקים בענייניהם... ורק מכיוון שהגיעו לבלגיה יותר מאוחר ממך ואין להם את המותרות להעמיד פנים," הטיחה בה.
"אני מצטערת. לא לזה התכוונתי," אמרה לילי בניסיון שווא לתקן את דבריה.
"את לא יכולה להוריד את הראש ולקוות שלא ייקחו אותך. במוקדם או במאוחר ייקחו את כולם." היא התרחקה, פגועה מההאשמות של בת דודתה. אף שלא נרתעה מעימותים, הדבר האחרון שרצתה לעשות היה לריב עם לילי, שעשתה כל כך הרבה למענה. היא רצתה לספר לה את האמת על עבודתה, שמה שהיא עושה חשוב ועשוי להציל את חייהם של אלפים. אבל היא לא יכלה.
האנה יצאה בסערה מהחדר ועלתה במדרגות. כשהגיעה למעלה עצרה והביטה דרך דלת חדר השינה הפתוחה של לילי. לא היתה דרך ביניים במלחמה הזאת. היא למדה זאת בזמן הקצר שעבדה עם מישלין. מבטה נדד אל ארון הבגדים שבפינת החדר, שם היו תלויים מדי האחות של לילי. היא שקלה שוב לקחת את תעודת האחות שלה, אבל שוב הוצפה ספקות. הרעיון לא מצא חן בעיניה. היא לא רצתה לשקר לבת דודתה, שנתנה לה הכול, ולפגוע בה. היא אהבה את לילי והיתה אסירת תודה על כל מה שעשתה למענה. אבל היא היתה זקוקה לזהות אחרת כדי לעזור לרשת ולקיים את הבטחתה למישלין, בתמורה לעזרה בבריחתה. היא רק תשאל אותה לזמן קצר, החליטה. היא תיזהר ולא תיתפס. ואז היא תחזיר את התעודה, ואיש לא ידע שלקחה אותה.
היא ירדה בחזרה במדרגות. התיק של לילי היה מונח של השולחן במבואה. היא הציצה באי נוחות מעבר לפינה, אבל לילי היתה שקועה בוויכוח עם ג'ורג'י על הרחצה שלו. היא התקרבה חרש לתיק ומיששה בפנים, מצפה להיתפס בכל רגע. תעודת האחות של לילי היתה בארנקה, לצד תעודת הזהות הרגילה שלה ומסמכים אחרים. היא רק תשאל אותה לזמן קצר. לילי לעולם לא תשים לב לחסרונה, כך לפחות היא קיוותה. האנה שלפה את התעודה והכניסה אותה לכיסה.
-11-
האנה
האנה חצתה את כיכר פטי סָבּלוֹן באחר צהריים אביבי בהיר, ובידיה קנבס. חלפו יותר משישה שבועות מאז פגישתה עם מישלין והבטחתה לעבוד למענה תמורת עזרה ביציאה מאירופה. מישלין הטילה עליה מדי פעם שליחויות, כגון מסירת מסמכים או הודעות, והיא ביצעה אותן ללא תקלות. היא הרגישה שקיימה את חלקה בעסקה וסבלנותה החלה לפקוע. מישלין לא אמרה דבר על חילוצה מאירופה, והאנה תהתה אם היא מושכת זמן כי היא זקוקה לה, או שפשוט אינה מסוגלת לעזור לה.
אבל אתמול בלילה, בקנטינה, זימנה אותה מישלין למשרד האחורי.
"צריך למסור הודעה מחר."
"לאן?"
"כנסיית גבירתנו של הניצחונות. את מכירה אותה?" האנה הנהנה. היא הכירה את הכנסייה הגותית הגדולה ברובע סבלון זָאוול, קרוב למרכז העיר. "זה אמור להיות פשוט. רק תשלשלי את הפתק לתיבת התרומות. אני מצטערת שאני מבקשת לפני שסידרנו לך תעודות, אבל אין לי מישהו אחר."
"אני אסתדר."
מישלין הושיטה לה פתק מקופל. "הוא מכיל מידע חיוני על העברה של טייסים לבית מסתור." האנה הופתעה; בדרך כלל מישלין לא פירטה את תוכן ההודעות שביקשה ממנה להעביר. "אם תיתפסי," המשיכה מישלין, "מעבר לעובדה שכנראה תיעצרי, את עלולה גם להביא למותם של האנשים שאנחנו מנסים להציל." נראה שמדובר במשימה פשוטה, ועם זאת חשובה מאין כמותה. האנה החביאה את הפתק בשרוולה, הסתובבה ויצאה.
למחרת בבוקר המתינה עד שבת דודתה יצאה מהבית, ורק אז, כדי שהמשרתת לא תבחין בה, חמקה החוצה מהדלת האחורית ובידיה הציור. כשפסעה ברחוב, ריח הצבע הטרי עוד עמד באפה. פינת הקנבס היתה תחובה בכף ידה. נכון שהיא בלטה יותר כשנשאה ציור גדול ברחבי העיר מאשר אם היתה נושאת את הפתק לבדו, אבל כאמנית היה לה אליבי, ואיש לא יעלה בדעתו לחפש בגב הציור. הקנבס כמו בער בידיה, אבל היה לה הסבר מושלם: היא אמנית שנושאת את עבודתה למכירה בגלריה הסמוכה לכנסייה, בכיכר ז'ה דה באל.
היא התקרבה לשוק הפתוח שבכיכר והעמידה פנים שהיא בוחנת את הירקות הדלים שבאחד הדוכנים בעודה מציצה מתחת לסוכך אל הכנסייה. תיבת התרומות היתה מקובעת ממש בכניסה. היה עליה רק לחצות את הכיכר, לשלוף את הפתק מהציור ולשלשל אותו פנימה. מה יקרה אחר כך היא לא ידעה. האם כומר ייקח את הפתק וימסור אותו למישהו? או שהתיבה הושארה לא נעולה כדי שמישהו אחר יוכל לקחת את הפתק? אמנם אנשי הדת היו אמורים לשמור על ניטרליות, אבל האנה שמעה סיפורים על מעשי גבורה שביצעו כמרים ונזירות. ומה אם אדם אחר ישלשל תרומה, או אפילו, כפי שקרה לא פעם, מישהו יגנוב מהתיבה ויגלה את הפתק?
אבל זאת לא היתה הבעיה שלה. תפקידה היחיד היה לשלשל את הפתק לתיבה. היא הדחיקה את ספקותיה והחלה להתקדם. היא תצטרך למצוא פינה שקטה, אולי בתוך הכנסייה, כדי לשלוף בה את הפתק מגב הציור. כשהתקרבה לבניין, עצרה בפתאומיות. קצין גרמני, שמדיו מעוטרים בסמל הלופטוואפה, עמד ליד מדרגות הכנסייה. בדרך כלל נוכחותו של קצין בחיל האוויר הגרמני לא היתה מדאיגה במיוחד, שכן לא היה מתפקידו לפקח על רחובות בריסל. ייתכן שהוא פשוט בחופשה בעיר. אבל מישלין אמרה לה פעם שאנשי הלופטוואפה רואים בציד של טייסי בעלות הברית ואלה המסייעים להם את תחום אחריותם הבלעדי. אסור לה לתת לאיש הזה לשים את ידו על הפתק.
"גוטן טאג," הוא בירך אותה בגרמנית לפני שהספיקה להסתובב.
"גוטן טאג," השיבה בחיוך מזויף והחלה להיכנס לכנסייה.
"רגע!" היא הסתובבה, בור של אימה נפער בבטנה. "הציור, אני יכול לראות אותו?"
היא סובבה אותו אליו באי רצון. "הוא שלי," אמרה.
"את ציירת אותו?" בקולו נשמעה נימה ברורה של הפתעה.
"כן. ציור הוא התחביב שלי." היה מוזר אך הכרחי להמעיט בערכה.
הגרמני סקר את הציור במבט ביקורתי. "הוא די טוב." לא היה לו מושג שמצויר בו למעשה מטיאו, שהוא לוחם במחתרת, בשליחות חשאית כלשהי. הוא הושיט יד. "אני רוצה לקנות אותו. אני אתן לך חמישה פרנקים." היא נדרכה. "עשרה," אמר, שכן פירש בטעות את תגובתה כעלבון על המחיר הנמוך. משלא ענתה, פניו התקשחו. "כמובן, אני יכול פשוט לקחת אותו." הוא הושיט יד. זאת לא היתה שאלה של מחיר. היא לא יכלה להרשות שהציור, שהפתק הסודי חבוי בו, יוחרם.
היא נסוגה בצעד. "זה לא זה," גמגמה וחשבה במהירות. "הוא פשוט עוד לא גמור. אני בדרך לחנות לציוד אמנות כי אני צריכה עוד צבע ומנסה להתאים את הגוון. אני ארגיש נורא שהוא ייתלה בביתו המהודר של קצין ברייך בטרם יושלם. אם תחכה לעבודה המוגמרת, אסיים בעוד כמה שבועות."
"שבועיים," אמר בתקיפות והושיט לה כרטיס ביקור. גרוּפֶּנפיהרר אוטו הֶלְם, נכתב עליו. אַבּוֶוהר. הוא שירת במודיעין של חיל האוויר. "תמסרי אותו בכתובת הזאת, בבקשה."
היא רצתה לומר לו שאי אפשר להזמין אמנות כמו ארוחה במסעדה, אבל המילים יושחתו עליו. לא, לא היה טעם להתווכח. הסכמה היתה תקוותה היחידה להתרחק ממנו. "בסדר." לא היתה לה שום כוונה לחזור עם הציור. היא החלה להתרחק.
"דבר אחד נוסף." הוא הושיט את ידו. "תעודות, בבקשה." קולו היה חד כעת.
אימה אחזה בה. הוא לא ייתן לה לחמוק בלי לדעת מי היא. היא היססה. האם תעז לתת לו את תעודת האחות של לילי? לא היתה לה ברירה. היא הושיטה לאט יד לתעודה של בת דודתה. כשהאיש בחן אותה, היא התכוננה להיחשף. לפתע היתה מודעת להבדלים שבין דמותה של לילי בתמונה לבין דמותה שלה. הוא בוודאי יבחין שהיא אינה האישה שבתעודה.
"אחות..." הוא אמר כלא מאמין.
"כן. אני עובדת עם בעלי במרפאה שלו. עכשיו, אם תסלח לי..."
הוא הישיר מבט לעיניה. "אני יודע מי את עכשיו, לילי אַבֵּלס," אמר בקול מאיים וחד. "אנחנו עוד ניפגש." התעודה הכילה לא רק את שמה של לילי, אלא גם את כתובתה. היה מטופש ומסוכן להשתמש בה. מה היא חשבה לעצמה?
"שבועיים." היא תחבה את הציור מתחת לזרועה ומיהרה אל דלת הכנסייה.
בפנים עצרה להסדיר את הנשימה. לבה הלם בחוזקה. במבואה הרחבה והמגולפת היא הצטלבה בחטף, לשם מראית עין, וחשה את צריבת הבגידה באמונתה. מעולם לא הרגישה בנוח בכנסיות, ולא בגלל הדוקטרינה הדתית השונה. הרי היא לא היתה יהודייה אדוקה במיוחד. אבל היא תמיד הרגישה שמישהו מביט בה מהתקרה הגבוהה, האפלה, ושופט אותה.
היא ניגשה לתיבת התרומות, אבל לא העזה להשאיר את הפתק עכשיו. במקום זאת חיטטה בארנקה ושלשלה כמה מטבעות דרך החריץ. הם קרקשו בקול, וההד התגלגל בין הקירות. איש אחד הרים את מבטו. היא ישבה על אחד הספסלים למשך כמה שניות והעמידה פני מתפללת. לאחר מכן קמה, חלפה על פני האולם המרכזי וחמקה מהדלת הצדדית. בחוץ נאבקה בדחף להגביר את קצב הליכתה ושמרה על צעדים אחידים.
היא התרחקה משם מזועזעת. המפגש היה מסוכן, מסוכן מדי. היא תצטרך למצוא דרך אחרת למסור את ההודעה והיא תאמר למישלין שלא תבצע עוד שליחויות עד שתקבל זהות חדשה. היא תכעס, אבל האנה פשוט לא יכולה לסכן את לילי ואת משפחתה יותר ממה שכבר סיכנה אותן.
כשהגיעה לקנטינה, בשעת אחר צהריים מאוחרת, היא עדיין נשאה את הציור. בחדר בקומה הראשית שבו נהגו להתאסף נותרו כלי ארוחת הצהריים, והאנה דמיינה ילדים צוחקים מעל קערות של מרק חם. ריח של מרק עגבניות וירקות מבושלים דגדג את אפה כשהלכה במסדרונות אל המשרד האחורי.
מטיאו ישב מאחורי השולחן במשרד. כשראה אותה, קם וחייך בחום. "שלום. מסרת את ההודעה?"
"לא יכולתי," אמרה. מצחו התקמט. "היה קצין גרמני בכניסה לכנסייה, והוא חקר אותי על הציור. לא היתה לי שום דרך להשאיר את הפתק בתיבת התרומות." היא השמיטה את החלק בסיפור שבו הראתה לקצין את תעודת האחות של לילי כדי לא להדאיג אותו עוד יותר.
האנה עצרה את נשימתה והכינה את עצמו לכעסו, שכן מישלין בוודאי היתה כועסת. אבל הוא הנהן וקם. "בואי."
"לאן אנחנו הולכים?"
"למסור את ההודעה בעצמנו." הוא לקח ממנה את הציור ושלף בזהירות את הפתק מגבו. לאחר מכן אחז באמת ידה והוביל אותה החוצה מהקנטינה, אל סיטרואן שחנתה בצד המדרכה בהמשך הרחוב. הוא פתח למענה את דלת הנוסע.
"לאן?" שאלה כשהתניע.
"לבית מסתור מחוץ לעיר, ליד ברוז'."
"אבל זה כל כך רחוק. בת דודתי מצפה לי בבית בתוך שעה." היא היתה אורחת בביתה של לילי. להיעלם ולהדאיג אותה שוב, כפי שעשתה בלילה במחנה, היה מעשה חסר התחשבות.
"פספסנו את השליח בכנסייה, ועכשיו אין דרך אחרת. אם את רוצה ללכת הביתה, אני אעביר את ההודעה בעצמי," אמר מטיאו.
האנה שקלה את ההצעה. יהיה קל מאוד להשאיר את המשימה בידיו, אבל זאת היתה השליחות שלה, והיא נכשלה בה. עליה להשלים אותה. נוסף על כך, אם להיות כנה עם עצמה, לא היה אכפת לה כלל לבלות בחברתו.
"אני אבוא איתך, אבל אני צריכה להודיע לבת דודתי."
מטיאו עצר בפינת הרחוב והצביע על תא טלפון. האנה גיששה בארנקה אחר מטבע ויצאה מהמכונית.
"כן?" ענתה לילי בקול לחוץ, והיא שמעה את ג'ורג'י מקטר ברקע. דקירה של אשמה חלפה בה. היא היתה צריכה להיות שם ולעזור.
"לילי, זאת האנה. פגשתי במקרה את החבר שלי מהקנטינה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב." היא לא אמרה שהזמין אותה לקפה, למקרה שהשליחות תתארך.
"אה." היתה צרימה מוזרה בקולה של לילי, אולי של אי שביעות רצון ואולי של משהו אחר.
"אני אחזור הביתה מאוחר," הוסיפה.
לאחר שתיקה אמרה לילי רק, "תיזהרי," ואז ניתקה. האנה חזרה למכונית, והם יצאו שוב לדרך.
כעבור שעה עצר מטיאו את המכונית בצד הדרך, באמצע שום מקום. השלג כאן היה בתולי ועמוק כל כך, עד שנראה שהמכונית עלולה להיתקע. הוא חנה בגומחה, כך שהסיטרואן היתה מוסתרת בין כמה עצים. "בואי," אמר, והיא יצאה והלכה אחריו בשביל אל תוך היער, כשהקור חודר דרך מגפיה, עד שהגיעו לבקתה קטנה. מטיאו פתח את הדלת, והאנה ראתה שהיא מרוהטת בצניעות, בכמה כיסאות ושטיח מרופט. המקום השרה תחושה של מפלט משפחתי כפרי.
"מה עכשיו?" היא ציפתה שיהיה שם איש קשר או שתתקיים פגישה כלשהי. אבל לא היה שם אף אחד.
"עכשיו אנחנו מחכים." היא רצתה לשאול למי וכמה זמן כל זה עשוי להימשך. אבל הוא נעלם החוצה וחזר כעבור רגע עם עצי הסקה לאח, ובכך הבהיר שצפויה להם המתנה ממושכת.
לא שזה מפריע לה, הרהרה בעודה צופה בו מדליק אש. רגשותיה כלפי מטיאו, על אף מאמציה להכחיש אותם, היו ברורים, אך דומה שהוא לא הבחין בהם או לא רחש לה רגשות דומים. לפעמים הוא היה קשה כפלדה וסגור. מישלין הזכירה אישה ששברה את לבו. מוטב כך, החליטה האנה. כשאיבדה את איזק, היא נשבעה שלעולם לא תאהב גבר אחר, כדי שלא תחוש שוב כאב כזה.
ובכל זאת, כשצפתה בו כעת, לא יכלה שלא להתעניין בו. "יש לך משפחה?" העזה לשאול. "חוץ ממישלין, זאת אומרת."
"לא, אנחנו רק שנינו. אבא ואמא שלנו מתו כשמישלין היתה צעירה מאוד." אף שרצתה לשאול עוד על הוריהם, טון דיבורו החותך כמו הדף כל שאלה נוספת.
"מה עשית לפני המלחמה?"
"הברחתי נשק למלחמה נגד פרנקו." האנה שמעה על הצעירים שנהרו לספרד כדי להילחם בפשיסטים, אבל לא תיארה לעצמה שמטיאו נמנה עמם. "או שאת מתכוונת ללפני לפני?" הוא השתתק. "לא הייתי אדם טוב," אמר בראש שחוח. "הלכתי לאיבוד באוניברסיטה ונשרתי. נעשיתי סחטן. רק מבצעים קטנים. גנבתי מסמכים, מכרתי דברים בשוק השחור. יום אחד סיפקתי כמה צנצנות זכוכית של תרופה שלא באמת עבדה. בפינת הרחוב ראיתי אישה בוכה. היא הוציאה את כל חסכונותיה על התרופה המזויפת ולא יכלה לעזור לאמה הגוססת. זאת היתה נקודת השפל של חיי. אני הייתי אחראי לכאבה של האישה הזאת. זה היה בלתי נסלח."
ואז הוא הוסיף, "ועדיין לא השתניתי." האנה הופתעה. איך אפשר להמשיך הלאה אחרי דבר כזה?
"מה קרה?" שאלה. בוודאי קרה משהו שהביא אותו למקום שבו הוא נמצא היום.
"יום אחד, כשברחתי מהמשטרה אחרי גניבה, נתקלתי במחנה ביער, שהיו בו אנשים שנלחמו בפשיסטים. טענתי שאני לוחם מחתרת, אפילו שבעצם רק חיפשתי מקום להסתתר. בזכות השהות בקרב האנשים האמיצים האלה, בזכות זה שלמדתי על מה שהם עושים, נעשיתי מחויב באמת ובתמים למטרה. השתניתי. צירוף מקרים טהור הביא אותי אליהם כשברחתי דרך היער."
"ועדיין, אתה בחרת להשתנות."
"את מזועזעת?" היתה בקולו נימה שבורה, מעט מתגוננת. הוא ניסה להישמע קליל.
"קצת," הודתה. אבל רגשותיה לא השתנו. אמנם, בניגוד למישלין, מטיאו לא נולד עם התשוקה למאבק, אבל מצא אותה והשתנה. במובנים מסוימים זה גרם לה להעריך אותו יותר.
"אני לא מי שהייתי אז," אמר.
"אני יודעת." האנה התקרבה אליו כדי לנחם אותו, והוא עטף אותה בחיבוקו. הם ישבו בשקט, ללא ניע, במשך כמה דקות, ואז היא התרחקה מעט וכשהביטה בו, עיניהם נפגשו. "האנה..." אמר, והיא ראתה בעיניו שיש לו רגשות כלפיה והבינה עד כמה אכפת לה ממנו.
ואז הוא נישק אותה, בהיסוס, כאילו ביקש רשות. האנה לא היתה בזרועותיו של גבר מאז שאיזק נרצח, ובתחילה הסבה לה הנשיקה הרגשה זרה ומוזרה. היא החלה להתרחק. אסור שזה יקרה, במיוחד לא עכשיו, כשהם במשימה מסוכנת ואיש הקשר שלהם עלול להיכנס בכל רגע. אבל שפתיה הגיבו, והיא נישקה אותו בחזרה ומשכה אותו קרוב יותר אליה. אצבעותיו התחקו אחר קו הלסת שלה ומשם גלשו במורד צווארה וכתפיה.
היא נשענה לאחור, וידיו תמכו בראשה כדי להגן עליו מהרצפה המחוספסת. בגדיהם כמו התקלפו מגופם מאליהם. כובד משקלו עליה היה תזכורת מרירה מתוקה לאהבה שחלקה עם איזק לפני זמן רב כל כך. ובו בזמן, מה שקרה כאן היה שונה לחלוטין, תשוקה גולמית וסוחפת. היא מעולם לא הרגישה כך ולא רצתה שזה ייגמר.
לאחר מכן, כששכבו שלובים זה בזה, ניסתה האנה לעכל את מה שקרה זה עתה. זאת היתה טעות להניח לעצמה להתקרב כל כך למטיאו עכשיו, חשבה, ובה בעת התענגה על גלי התשוקה המתמשכים. זה היה רק רגע, אמרה לעצמה בניסיון למזער את גודל המאורע ואת תחושת הפגיעות שהציפה אותה.
מטיאו התרחק ממנה והתיישב עם ראשו בין ידיו. "אני מצטער."
"לא," אמרה וניסתה להישמע קלילה. "לשנינו היה חלק בזה." אבל לבה צנח. איך הוא יכול להתחרט על הרגע הזה כל כך בקלות?
"היתה מישהי אחרת," התוודה. "לפני הרבה שנים. מעולם לא התגברתי עליה לגמרי." היא הבינה את המסר שלו בבהירות רבה: למרות הרגע הסוער שחלקו זה עתה, לבו עדיין שייך לאישה ששברה אותו. כעת הבינה את הכאב שנראה שתמיד אורב מתחת לפני השטח אצלו. היא השתוממה על אהבה כה עמוקה, עד שהוא עדיין שבור שנים רבות לאחר שהסתיימה.
שבור... ולא מסוגל להיות איתה. "אני מבינה." היא קמה וכפתרה את חולצתה והרגישה מטופשת ונבוכה. גם הוא התלבש במהירות. "אני צריכה ללכת," אמרה. איש הקשר שלהם לא הגיע, ולא היה לה מושג איך לחזור לעיר בכוחות עצמה. אבל היא פשוט לא יכלה לשאת את השהות איתו כאן ולו דקה אחת נוספת.
"האנה." מטיאו הושיט אליה יד, כמו כדי לעצור אותה. לרגע קיוותה שאולי ישנה את דעתו ויודה שהיה ביניהם משהו משמעותי יותר. אבל כשהוא משך אותה בחזרה לרצפה, היא הבינה מדוע. רעש נשמע מחוץ לבקתה. איש הקשר שלהם הגיע.
"אני צריך לתת את האות שהשטח נקי." הוא קם וניגש לדלת. רגע לפני שפתח אותה, קול נפץ רם נשמע מבחוץ. יריות. מי שבא לפגוש אותם בוודאי היה נתון למעקב.
"מהר!" הוא תפס אותה וגרר אותה לחלק האחורי של הבקתה. היא לא ראתה שם דלת נוספת וחששה שהם לכודים, אבל הוא הוביל אותה למדרגות למרתף שהיו חבויות מאחורי האח וסגר את הדלת מאחוריהם. למטה היו חלל קטן, שניתן לעבור בו בזחילה, ומנהרה שהובילה הרחק מהבקתה. היא היתה צרה כל כך, עד שנאלצו להידחק בה כפופים, בזה אחר זה.
הם עצרו במרחק כחמישה עשר מטרים מהבקתה וכרעו בחלל התת קרקעי החשוך, גופיהם צמודים עתה זה לזה מתוך הכרח ולא מתוך תשוקה. האנה שמעה רעשים למעלה בבקתה. האש שהדליקו הסגירה את נוכחותם. ברור שמי שבא לכאן ימצא את המנהרה.
אבל כעבור כמה דקות דלת הבקתה נטרקה שוב. מטיאו הוביל אותה הלאה לאורך המנהרה ועצר לפני סדרה של חריצים בקיר, שנראו כמו סולם מאולתר. הוא טיפס בזריזות למעלה וחשף מעליהם פתח. לאחר שטיפס דרכו אל הקרקע ופינה את השלג, הושיט לה יד. הם היו בחוץ, הרחק מאחורי הבקתה. שערה ובגדיה היו מכוסים עפר מהמנהרה. היער היה דומם. מטיאו סימן לה להישאר מאחור ובעצמו התגנב קרוב יותר לבקתה. על הקרקע, כמה מטרים מהדלת, שכב אדם פצוע שהאנה זיהתה מהקנטינה.
מטיאו כרע לצדו ובדק את פצעיו, שדם נזל מהם והכתים את השלג. "לכי תביאי את המכונית," הורה והשליך אליה את המפתח. "תקרבי אותה כמה שיותר." האנה רצה דרך היער למקום שבו השאירו את הסיטרואן, כשהיא חרדה שבכל רגע עלולים לירות בה או לתפוס אותה. האוויר הקפוא צרב את ריאותיה. היא התניעה, הדליקה לאחר היסוס את הפנסים הקדמיים ואז נהגה בזהירות בין העצים לעבר מטיאו והאיש הפצוע.
כשעוד היתה רחוקה מהבקתה, שמעה שוב את קול הנפץ הברור של יריות.
היא לחצה על דוושת הגז ועצרה בדיוק בזמן כדי לראות את מטיאו נופל ארצה בהילה של אור צהוב.
-12-
לילי
נקישה רמה קטעה את שנתה של לילי. היא התיישבה במיטה וגיששה אחר ניק לצדה, אך ידה נחה על ג'ורג'י, שנכנס למיטתם באמצע הלילה בלי שהבחינה בכך. ניק כבר היה ער וטיפל במה שהתחולל למטה. האם אלה הגרמנים? אף שלא ציפתה לעזוב, היא הכינה תיק והניחה אותו מתחת למיטה, רק ליתר ביטחון. כעת ידה נשלחה אליו אינסטינקטיבית.
היא הידקה את החלוק סביב גופה כדי להתגונן מפני הקור שנדמה כי כעת שרר בבית תמיד, בשל הנפט הזול שנאלצו להשתמש בו לחימום המים ברדיאטורים. הקולות למטה נשמעו בהולים, אך לא עוינים. היא התלבשה בזריזות, כדי לא להעיר את ג'ורג'י. כשירדה במדרגות, שאפה לריאותיה את ניחוח האורנים העיקש של ענפי האשוח שקישטה בהם את הבית ליצירת אווירה חגיגית, אף שלא חגגו את חג המולד.
היא נעצרה במישורת, עדיין מחוץ לטווח הראייה. האנה אמרה משהו לניק. ולילי שמעה קול נוסף. מטיאו. ההבנה שהוא נמצא בביתה גרמה לה להתאבן במקומה. מאז שראתה אותו בקנטינה עם האנה, הצליחה לוודא שדרכיהם לא יצטלבו. היא השלימה עם הידיעה שהוא כאן, באותה עיר איתה. אבל עכשיו המאהב שלה לשעבר נמצא, ללא הודעה מוקדמת, בבית שחלקה עם בעלה ועם בנה. לילי חשה מחוללת.
היא נשמה עמוק בניסיון להתעשת והמשיכה לרדת. האנה עמדה בפתח. מאחוריה עמד מטיאו. כשהופיעה בטווח הראייה, מבטיהם נפגשו וננעלו, והעולם קפא. כל השאר התפוגג, ונותרו רק שניהם.
"לילי," הוא לחש, וההלם ניכר על פניו. במצחו היה חתך, כאילו נפצע.
"מאטי." בלי משים היא השתמשה בכינוי החיבה שהעניקה לו.
"אתם מכירים?" שאל ניק.
מטיאו פתח את פיו להשיב, אך שום הגה לא יצא ממנו. הוא נראה כמי שהמילים נעתקו מפיו. "אנחנו מכרים ותיקים, מאנטוורפן," התערבה לילי. כמובן, הם היו הרבה יותר ממכרים, אבל זה לא היה הזמן המתאים להסביר. האנה צמצמה את עיניה, ולילי לא היתה בטוחה שהיא מאמינה להסבר. "נחמד לראות אותך שוב." לילי הרגישה עליה את מבטה של האנה, שחיברה במהירות את חלקי הפאזל.
האנה פנתה אל ניק. "יש לנו בחוץ איש פצוע. תוכל לטפל בו במרפאה?"
"כמובן." ניק לא היסס. "תכניסו אותו."
האנה ומטיאו נעלמו, וניק בעקבותיהם. לילי הלכה אל המרפאה הקטנה של ניק בחלקו האחורי של הבית. היא היתה ספרטנית וכללה רק מיטת טיפולים וארון ציוד. התכנון היה להשתמש בה רק מדי פעם, אבל ניק קיבל שם מטופלים מדי יום מאז פיטוריו מבית החולים האוניברסיטאי ומאז האיסור על יהודים לקבל טיפול בבתי חולים ובמרפאות של לא יהודים.
לילי פתחה את דלת המרפאה. מטיאו והאנה תמכו, אחד בכל צד, באיש שהיה כמעט מחוסר הכרה. חזית חולצתו היתה קרועה ומוכתמת בדם מפצע ירי בבטן. הם הצליחו להכניס אותו פנימה, ובעזרת ניק השכיבו אותו על מיטת הטיפולים. דם חלחל מבגדיו אל הסדין הלבן.
"מה קרה?" שאל ניק.
מטיאו נענע בראשו. "עדיף שלא תדעו יותר מדי. היינו אמורים לפגוש אותו בבית מסתור, ומישהו עקב אחריו לשם. הוא נורה."
"כשראיתי אותך נופל, חשבתי שגם אתה נפגעת," העירה האנה בקול שעדיין היה כבד מדאגה.
מטיאו נענע בראשו. "צנחתי לקרקע כששמעתי את הירייה השנייה, ולמרבה המזל היא החטיאה אותי ופגעה בעץ שמאחורי. רק נשרטתי מרסיס." לילי חשה גל של הקלה על שלא נפגע קשה יותר. "אבל הם פגעו בתומאס, ונאלצנו לחכות עד שהיינו בטוחים שהיער נקי לפני שהבאנו אותו אליך. הוא איבד הרבה דם," הוסיף ופנה אל ניק. "האנה אמרה שאתה רופא מצוין. בבקשה, אתה חייב לעזור לו."
ניק בחן את פצעו של האיש. "הוא צריך להיות מטופל בבית חולים." כמובן, זה היה בלתי אפשרי. הגרמנים הרי עקבו מקרוב אחר מטופלים עם פציעות כאלה. הוא נשא את עיניו אל לילי. "יקירתי, תביאי איזה משקה אלכוהולי בבקשה."
היא מיהרה בחזרה לבית, אל ארון המשקאות שבחדר האוכל. ניק לא היה שתיין גדול בימים כתיקונם, אבל החל ללגום קוקטייל בזמן שעישן מקטרת בערב כדי להתמודד עם הדיכאון ועם הלחץ של הכיבוש. כעת אספקת המשקאות שלהם הידלדלה, והיה קשה להשיג משקאות חדשים. למעשה הדבר היחיד שנותר בארון היה בקבוק קוניאק שקיבלו כמתנת חתונה ושמרו ליום הנישואים העשירי שלהם, הממשמש ובא. לא היה להם משהו אחר, ובכל זאת היא היססה רק לשנייה לפני שלקחה אותו. שבירת החותם והפרת ההבטחה לחגיגה בעתיד נדמו לה כאות מבשר רעות.
לילי חזרה למרפאה והושיטה לניק את הבקבוק. "אני צריך עוד אנטיביוטיקה," אמר. בדיוק התרופה שאזלה להם יום קודם לכן. "אנחנו חייבים לפחות לנסות בבית המרקחת."
"אני אלך," אמרה לילי, שהיתה להוטה לברוח משם. היא חצתה את הבית, לקחה בזריזות את מעילה ויצאה לרחוב. בית המרקחת בפינה היה חשוך וסגור בשעה כזאת. ניק התכוון שהיא תעיר את הרוקח. היא היססה לרגע, ואז צלצלה בפעמון שלצד דלת החנות, שצלצל בדירתו של הרוקח למעלה.
כעבור דקה נפתחה הדלת, ובפתח הופיע הרוקח, שהיה צעיר ורציני. הוא ירש לאחרונה את בית המרקחת מאביו, ולילי לא הכירה אותו היטב כפי שהכירה את האיש המבוגר, אבל הוא לא נראה מבוהל או כעוס. היה ברור שזאת לא הפעם הראשונה שמעירים אותו באמצע הלילה ומבקשים עזרה. "בעלי, ד"ר ניק אבלס, שלח אותי. הוא צריך אנטיביוטיקה." מבט של הכרה חלף על פניו של הרוקח, ולרגע חששה לילי שהוא יסרב או גרוע מכך, ידווח עליה. אבל הוא נעלם, וכעבור כמה דקות חזר ובידו בקבוקון קטן. "אני חושש שזה כל מה שאני יכול לתת." הוא קיבל רק מחצית מהמטבעות שהציעה לו.
לילי מיהרה בחזרה והושיטה את הבקבוקון לניק. "זה הכול?" הוא שאל בנימה של אכזבה.
"אני חוששת שכן." היא נשארה קרובה אליו בזמן שטיפל באיש הפצוע, למקרה שיזדקק לעזרתה. היא סייעה לו בניתוחים פעמים רבות במהלך השנים, והם נעו באופן מוכר ומתואם, כמו שתי זרועות של אותו גוף. היא הופתעה לראות שהאנה מפנה את מבטה. היא לא תיארה לעצמה שבת דודתה תירתע למראה דם. מטיאו עמד בצדו השני של תומאס ואחז בידו. לילי הרגישה שהוא צופה בה וניסתה להימנע ממבטו.
צליל מתכתי נשמע כשניק הפיל את הקליע לקערת המתכת. לאחר מכן סגר את הפצע וחבש אותו. "למרבה המזל, הוא לא יזדקק לניתוח נוסף, אבל הוא חייב לנוח. יש לכם מקום בטוח?"
מטיאו נענע בראשו. "לא אחרי הלילה." לילי רצתה לדעת כיצד נפצע האיש ואיך האנה מעורבת בעניין. מטיאו המשיך, "האפשרות היחידה שלנו היא להגיע למחנה מחוץ לעיר. אבל לא נצליח לעבור את המחסומים."
"הוא לא יצליח לשרוד את הנסיעה," אמר ניק בדאגה. "הוא צריך לנוח כאן קצת."
לילי משכה את ניק הצדה. "אתה באמת חושב שחכם לעשות את זה?" שאלה בקול נמוך. "ברור שהוא מעורב בפעילות מחתרתית כלשהי, ואם הגרמנים יגלו שאנחנו מסתירים אותו, הם יעצרו את כולנו." הטיפול באיש היה דבר אחד, אבל הסתרתו לתקופה ממושכת היתה דבר שונה לגמרי.
"אם נשלח אותו מכאן עכשיו, הוא ידמם למוות." ניק נשמע נחוש, והבעתו היתה החלטית. הוא היה תמיד רופא מסור, אבל איך הוא יכול לסכן את שלומם למען האיש הזה? אף שלילי אהבה את בת דודתה, היא ייחלה בפעם המאה שהאנה כלל לא היתה מגיעה ומביאה עמה שיבושים וסכנות גדולים כאלה אל סף ביתם.
"הוא יצטרך יותר אנטיביוטיקה ממה שהרוקח נתן לנו," הוסיף ניק.
"הרוקח אמר שזה כל מה שהוא יכול לתת."
"אני יכול להביא קצת מהמשרד הקודם שלי בבית החולים האוניברסיטאי."
"יקירי, אסור לך," אמרה לילי. "זה מסוכן."
אבל אי אפשר היה להניא את ניק מכוונתו להציל חיים. "אני חייב ללכת להביא את התרופה, אבל אנחנו צריכים להזדרז." הוא פנה אל מטיאו והאנה. "יש לכם מכונית?"
"כן, אבל..." מטיאו הביט באיש הפצוע, והיה ברור שאינו רוצה לעזוב אותו.
"אני יכולה לקחת את ניק," התערבה האנה. "אתה תישאר כאן."
"אוקיי," הסכים מטיאו, "ובבקשה תתקשרי למישלין, אם תוכלי, ותודיעי לה איפה אנחנו ומה קרה."
לילי פתחה את פיה, אך שום קול לא יצא. היה בלתי נתפס שהיא תישאר לבד עם מטיאו, אבל לפני שהספיקה לחשוב על סיבה להתנגד לתוכנית, ניק הרים את תיק הרופא שלו, והוא והאנה נעלמו.
היא הביטה מעל לאיש הפצוע במטיאו ושמה לב שוב לחתך שעל מצחו. "אתה מדמם." היא הושיטה יד בלי לחשוב. לרגע הוא נרתע ואז הניח לה לבדוק את החתך.
"אני בסדר," אמר. נשימתו היתה חמה על לחייה כשרכנה קרוב כדי לנקות את הפצע. הוא התכווץ כשחבשה אותו, והיא לא ידעה לומר אם התכווץ מכאב או ממגעה.
"הנה. ניק יעיף מבט כשיחזור."
"בעלך הוא רופא טוב מאוד."
היא תהתה אם מטיאו מתפתל מבפנים כשהוא מדבר על בעלה, ממש כפי שהיא מתפתלת. "הוא איש טוב מאוד." היא אהבה את ניק. נוכחותו של מטיאו כאן אולי תסבך את העניינים, אבל היא לא תשנה את העובדה הזאת.
"בגלל זה לא באת?" שאל מטיאו. "בגללו?"
היא השתתקה, מופתעת. "לא, פגשתי אותו אחר כך." האם זה נכון? ציר הזמן היה מבולגן כמו סצנות מסרט שלא הצליחה לסדר ברצף הנכון. "בלילה לפני שהייתי אמורה לעזוב איתך, גיליתי שאמי חולה. אחרי שהיא מתה, לא יכולתי לעזוב את אבי." היא היתה כל מה שנותר לו בעולם. מקומה היה לצדו. וכך היא נטשה את מטיאו והתרחקה מהחיים שרצתה לחיות, מההבטחה לראות ארצות רחוקות ולחוות הרפתקאות פרועות. אחר כך הגיע ניק, שטיפל באביה ואהב אותה. הוא העניק לה בית יפה ומגונן כששרידי ילדותה נעלמו לנצח. היא מעולם לא הביטה לאחור.
עד עכשיו. עכשיו כל עברה התנשא מולה, תובע תשובות שלא היו לה. "כשראיתי אותך בקנטינה..." היא השתתקה מיד והבינה את הטעות שעשתה.
"ידעת שאני כאן? למה לא אמרת כלום?" פניו הביעו פליאה.
למה, באמת? כי קיוותה שאם לא תאמר בקול רם שמטיאו חזר ולא תיצור איתו קשר, תוכל להימנע מלהכיר ברגשות שהתעוררו בה.
אבל זה לא עזר, והוא עמד לפניה, תובע תשובות. "לא רציתי לסבך את חייך ואת חיי."
לרגע עמדה ביניהם שתיקה. "ספר לי על החיים שלך אחרי שעזבת," אמרה לבסוף. היא השתוקקה לדעת מה קרה, כאילו גילתה שיש ספר המשך לספר שסיימה לקרוא מזמן.
"טיילתי קצת ואחר כך חזרתי כדי לטפל באחותי. בהמשך הברחתי נשק לספרד, למלחמה נגד פרנקו. נפצעתי קשה." הוא הרים את זרועו וחשף צלקת שנמתחה לאורך חלקה התחתון. "כשהתחזקתי, התחברתי למחתרת, שהיתה רק בתחילת דרכה. אנחנו ארגון קטן תחת חזית העצמאות. ואז מישלין הצטרפה אלי."
"אתם קרובים."
"לאף אחד מאיתנו לא נשאר אדם נוסף בעולם." המילים ריחפו ביניהם ככתב אישום. לילי זעה באי נוחות על מקומה. "שנינו עברנו הרבה. אנחנו מאמינים באותם דברים."
"אבל היא לא מחבבת אותי," אמרה לילי באירוניה מרה.
מטיאו לא הכחיש זאת. "היא לא רוצה שאפגע שוב," אמר, ובקולו היתה נימה ברורה של האשמה. "תמיד קיוויתי שאולי אראה אותך שוב, אף על פי שלא רצית לשמוע ממני."
"זה לא נכון."
"לא באת לפגוש אותי. אף פעם לא אמרת לי למה."
"תמיד חשבתי..." שתבוא לקחת אותי. היא לא הצליחה לסיים את המשפט.
"אבל שלחתי מכתבים, יותר מאחד. כתבתי לך שאחזור אם את עדיין רוצה אותי."
"מעולם לא קיבלתי אותם." הם בהו זה בזה, מבולבלים. האם אביה, שרצה עבורה מישהו אחר, הסתיר ממנה את המכתבים? הוא לא הסתיר את סלידתו ממטיאו. הוא חשב שמגיע לה מישהו מצליח יותר, שהולך עם הזרם. לילי תמיד רצתה לדעת מה קרה ועתה ראתה זאת בבירור. מטיאו חשב שהיא נטשה אותו, והיא לא ידעה דבר. איך היו נראים חייהם האחרים, אילו מצאו זה את זה?
היא הביטה סביב במרפאה ומבעד לדלת בביתה. רגשות האשם שהתעוררו בה האפילו על הכול. אבל היו לה עכשיו ניק וג'ורג'י, שאהבו אותה והיו תלויים בה. זה היה די והותר.
ביניהם, האיש הפצוע נאנח. מטיאו פנה אליו, והקמטים במצחו העמיקו בדאגה. הוא הושיט יד לבקבוק הקוניאק, שפך מעט ממנו על מטלית והחזיק אותה קרוב לשפתיו של האיש. האיש נחנק וירק, אבל אחרי שהנוזל החזק ירד בגרונו, נראה ששקע בשינה קלה.
"לא ציפיתי שאראה אותך שוב אי פעם," אמר מטיאו. "במיוחד לא כאן, עם האנה."
"לא ידעת?"
"איך יכולתי לדעת?" הוא נענע בראשו והביט בה בכנות. "חיית באנטוורפן כשעזבתי, ולא היה לי מושג שעברת לבריסל. האנה אמרה ששם בת הדודה שלה הוא לילי, אבל כל כך הרבה דברים אחרים קורים, שלא הקדשתי לזה מחשבה. ואז נכנסתי הלילה וראיתי אותך..." גם הוא היה נבוך מהתפנית המוזרה הזאת שסידר להם הגורל. "בכל אופן, פגשתי את בת דודתך, והנה אנחנו כאן."
"כן." ולא היה מדובר רק במפגש מקרי. חייהם היו כעת שזורים לבלי הפרד. "אני חושבת שיש לה רגשות כלפיך." מילות הבגידה בהאנה חמקו מפיה בקלות רבה מדי, בלי שהתכוונה. "גם לך יש רגשות כלפיה?" היא שנאה את הצליל הקנאי שנלווה לשאלתה. כמובן, היא לא התכוונה לכך. לא היתה לה שום תביעה או זכות על גבר שלא ראתה כבר כמעט עשור. היא רק רצתה לדעת אם רגשותיו כלפי בת דודתה כנים ושהוא לא יפגע בה.
"אני מחבב אותה," הודה. "מאוד." היא שמה לב שלא אמר שהוא אוהב אותה. "חשבתי שאולי יש לי סיכוי אמיתי להיות שוב מאושר. אבל עכשיו..." הוא הניע את ידו ביניהם. "כשאני יודע שאת כאן... אין סיכוי שאצליח."
לילי החליטה לשנות את הנושא. "אני דואגת להאנה כי היא עובדת עם הקבוצה שלך. היא פזיזה ועקשנית."
"היא חזקה," הוא תיקן. "היא מה שאת היית צריכה להיות."
"איך אתה מעז לשפוט אותי?" היא שאלה בזעם.
האיש הפצוע נאנק שוב בכאב. לילי ניגשה למשש את מצחו באותו רגע שמטיאו הושיט את ידו, ואצבעותיהם נגעו אלה באלה. "ליל," הוא אמר, כמעט בתחינה. הוא היה היחיד שקרא לה כך.
הוא הושיט אליה את ידו, והיא נרתעה אינסטינקטיבית. קול בתוכה צרח שתברח. אבל ידה נשלחה קדימה כאילו מאליה ואחזה בידו. אצבעותיהם נשזרו אלה באלה, וזרם חשמלי עבר ביניהם. ראשה הסתחרר, והיא התקשתה לנשום. זה לא היה בסדר. היא היתה בבית שחלקה עם בעלה ועם בנה, ואחיזת הידיים היתה בגידה, לא רק בגלל מה שעלול לנבוע ממנה, אלא בגלל כל מה שייצגה.
"מטיאו, בבקשה," היא התחננה שיהיה חזק במקומה. אבל הוא פירש את תחינתה כמשהו אחר לגמרי ורכן קרוב יותר, קירב את שפתיו לשפתיה. היא קפאה.
בדיוק אז נשמעה חריקתה של דלת הבית. "הם חזרו," אמרה והתרחקה. חרטה והקלה מילאו אותה במידה שווה. אף שחלפה רק שעה, הרגישה כאילו עבר נצח.
"תפגשי אותי," הוא אמר בבהילות.
"מה?" לילי התפללה שלא שמעה נכון.
"מחר. תפגשי אותי. רק כדי לדבר," הוסיף.
"אני לא יכולה. המשפחה שלי..."
"בבקשה. אנחנו לא יכולים להשאיר את זה ככה, לא שוב."
במסדרון נשמעו צעדיהם של האנה וניק, שהתגברו ככל שהתקרבו. לילי השתוקקה שיגיעו ויצילו אותה, ובו בזמן ביקשה להקפיא את הרגע הזה ולחיות בו לנצח. "אני אהיה בבית הקפה בכיכר דה ל'אוויאסיון מחר בשלוש," הוא לחש. היא הכירה את המקום, ציבורי אך צדדי ודיסקרטי. "בואי אם תוכלי."
לפני שהספיקה להשיב, הדלת נפתחה והאנה מיהרה פנימה, ואחריה ניק. "מה שלומו?" היא שאלה.
"אותו דבר."
ניק מיהר לבדוק את האיש הפצוע, וכעבור רגע שוב שמעה לילי צעדים מתקרבים אליהם. היא נדרכה בחשש שמא המשטרה עקבה אחריהם לכאן או מצאה אותם בדרך אחרת. אבל אישה צעירה הופיעה בפתח, חלפה על פני האנה ונכנסה למרפאה. אף שמעולם לא פגשה אותה בימים שהיתה בקשר עם מטיאו, לפני שנים רבות, היא ידעה מיד, בשל הדמיון ביניהם, שהיא אחותו הצעירה, מישלין. האישה שהאנה דיברה עליה בהערצה רבה היתה מבוגרת רק מעט מנערה.
"טיאו?" מישלין העבירה את מבטה מהמיטה אל הכיסא שבו ישב אחיה, וגופה התרפה בהקלה. "תודה לאל! שמעתי שמישהו נפצע וחששתי שזה אתה. מה קרה?"
"לא הצלחתי להשאיר את ההודעה בתיבת התרומות כי היה קצין גרמני ליד הכנסייה," הסבירה האנה. "מטיאו ואני ניסינו לבצע את המשימה בעצמנו ולפגוש את תומאס. מישהו בטח עקב אחריו." לילי ידעה שהאנה מדברת במעורפל בכוונה תחילה, בגלל נוכחותם שלה ושל ניק, אבל היא הצליחה להבין מספיק כדי לדעת שהיא ביצעה שליחות עבור המחתרת ושהיתה מסוכנת דיה לגרום לכך שאדם נורה ונפגע בגללה. מה לעזאזל האנה חשבה לעצמה?
מישלין התקדמה ומיקדה כעת את דאגתה באיש שעל המיטה. "תומאס הוא אחד האנשים הטובים ביותר שלנו. מה קרה? הוא יהיה בסדר?" היא ירתה את שאלותיה בצרורות.
"הוא עדיין ישן, אבל הדופק שלו חזק," השיב ניק. "הוא יתאושש."
"הוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר," התערבה לילי. כמובן, זה לא היה נכון. הטיפול הטוב ביותר היה בבית חולים, עם ציוד סטרילי וטכנולוגיה מתקדמת, אבל זה היה בלתי אפשרי.
"לילי צודקת," חיזק מטיאו את דבריה. "הרופא עושה כל מה שביכולתו."
כששמעה את שמה של לילי, ניצוץ של זיהוי נדלק בעיניה של מישלין. ראשה פנה לכיוונה, ומבטה ננעל על עיניה לשנייה. לילי קיוותה שהיא לא תבין מי היא, אבל העיניים הנוקבות שננעצו בה העידו שהיא יודעת ושהיא זוכרת הכול. "לילי מאנטוורפן?"
"מישו..." אמר מטיאו בתחינה, בתקווה שתניח לעניין. "לא עכשיו."
דומה שמישלין כבשה את זעמה. "ההודעה, תן לי אותה." היא הושיטה את ידה אל מטיאו, שהעביר לה פתק. "אנחנו חייבים ללכת," הוסיפה. "המשטרה מחפשת אותנו. השגתי בית מסתור בקצה העיר וארגנתי מכונית שתיקח לשם את תומאס."
"אני אעזור לכם להביא אותו למכונית," הציע ניק.
"תודה." מטיאו לחץ את ידו של ניק. שני העולמות של לילי התנגשו, ונשימתה נעתקה. יחד, מטיאו וניק הרימו את האיש הפצוע ונשאו אותו במאמץ מהחדר. מישלין והאנה הלכו בעקבותיהם. לילי לא הרימה את מבטה כשמטיאו פנה אליה בפעם האחרונה, מפציר בה בשתיקה לפגוש אותו.
ואז הוא נעלם.
היא ישבה לבדה במרפאה הריקה במשך כמה דקות וחשבה שוב ושוב על הופעתו הבלתי צפויה של מטיאו ועל הרגשות שעוררה בה. והיא הסכימה לראות אותו שוב. מה לעזאזל היא חשבה לעצמה? חייה, שהיו מסודרים להפליא רק שעות ספורות קודם לכן, היטלטלו כעת כמו בשעת סערה אדירה.
ניק חזר וקטע את מחשבותיה. "הם הלכו." הוא חצה את החדר ועטף אותה בזרועותיו.
היא נשאה אליו את עיניה. "האיש, הוא יהיה בסדר?"
"אני מקווה," הוא אמר, בלי הבטחה. "החברים של האנה, האיש שהביא אותו והאישה שבאה אחריו... את מכירה אותם?"
"את האישה מעולם לא פגשתי. את אחיה הכרתי לזמן קצר באנטוורפן, כשהייתי צעירה." לילי שנאה לשקר לו, אבל יהיה קשה מדי להסביר לבעלה מה היה בינה לבין מטיאו. הוא נראה מרוצה מההסבר והחל לנקות את המכשירים שהשתמש בהם לטיפול בתומאס.
"אני אעשה את זה," הציעה לילי. "אתה בטח מותש."
"זה נכון," הוא הודה. "את בטוחה?"
לילי הנהנה. ממילא לא תצליח להירדם. "לך לישון. אני אסיים ואצטרף אליך בקרוב." הוא נישק אותה על לֶחייה ופנה לעלות במדרגות.
היא החלה לנקות את הסדינים ואת המגבות המלוכלכים. כשסיימה, הלילה כבר חלף והיה מאוחר מכדי לישון. לכן העסיקה את עצמה במשימות שונות: הכינה שיבולת שועל לארוחת הבוקר, ארגנה תחבושות למרפאה. וכל הזמן ניסתה לדחוק ממחשבותיה את הפגישה עם מטיאו.
האנה הגיעה לארוחת הבוקר לבושה בבגדים נקיים. כשראתה אותה, לילי נזרקה בחזרה למאורעות הלילה. היא הצביעה בכעס על המרפאה. "זה, זה מה שאת עושה?" תבעה לדעת. היא היתה עכשיו משולחת רסן, וכל העמדת פנים של נימוס נעלמה כלא היתה. "היית עלולה להיפצע גם כן."
"אני בסדר," אמרה האנה בביטול.
"את לא, וגם אנחנו לא. אם תמשיכי ככה, כולנו עוד ניעצר בגללך."
"לא אכפת לך בכלל מחייהם של אלה שנלחמים למעננו," האשימה האנה.
"אכפת לי מהחיים של המשפחה שלי," אמרה לילי בהתרסה. "המעשים שלך מסכנים אותנו."
"אז אני אלך."
"לא," אמרה לילי ברכות. האמת היתה שהיא אהבה שהאנה נוכחת בחייה. לצדה היא הרגישה חזקה יותר, פחות לבד. היא היתה זקוקה לכך, אף שלא ידעה זאת לפני כן. למרות הכול, היא לא רצתה שבת דודתה תעזוב. "תישארי. אבל בבקשה, תיזהרי."
השתיים לא הוסיפו לדבר על כך במהלך ארוחת הבוקר. ג'ורג'י ירד מאוחר, בשיער פרוע ובעיניים כבדות משינה. "היו אנשים במרפאה אתמול בלילה," אמר ונראה מבולבל.
לילי לא ידעה שבנה התעורר במהלך הלילה. כמה הוא שמע? "רק מטופל שהיה זקוק לעזרה דחופה מאבא," הסבירה.
"אבל אבא לא היה שם, רק את ואיש זר. מי האיש שדיברת איתו אתמול בלילה, אמא?"
היא שקלה לומר לג'ורג'י שחלם, אבל לא רצתה לשקר לו.
היא פגשה במבטה של האנה מעבר לשולחן, ותחושה לא נוחה פקדה אותה. "הוא לא היה אף אחד, חומד. אף אחד בכלל."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
