מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
-11-
בטי קיי
10 ביוני, 1968
המכתב הראשון מטוד מלא קללות. הבחור לא היה אומר "לעזאזל" אם פטיש היה נופל לו על הבוהן, ועכשיו הוא מקלל בלי סוף. הוא אוהב את המפקד שלו. לא אוהב את האוכל. והוא אומר שחם. בעצם הוא אומר שכל כך חם, לעזאזל. בעיני דווקא מוצא חן הרעיון שהוא מקלל. הוא אומר שהאחיות שהוא פגש שם מזכירות לו אותי. בנות פיקחיות ומתוקות שמנהלות את ההצגה. כתבתי לו להתרחק מהבנות הפיקחיות והמתוקות האלה. שאלתי אם הוא שמע על רוברט קנדי. כתבתי שאני מפחדת מהמון דברים, אבל אחר כך מחקתי את זה. מהו הפחד שלי בהשוואה לזה שלו? במקום זאת סיפרתי לו שהצמידו אותנו למטופלים שלנו במשך יום, רשמנו כל מה שהם עשו, ושהאחות בּוֹשה אמרה שהרשימות שלי כל כך טובות שיכולתי להיות סופרת. אתה יכול לתאר לעצמך? יום ההולדת שלי הגיע והלך. ג'ני וקיטי הביאו לי עוגה ויומן חדש. זה היה באמת מתוק מצדן, אבל נדמה לי שהן ראו שהלב שלי לא שם.
"אני צריכה שתמדדי את זה," אמרה קיטי והרימה את שמלת המיני מפוליאסטר עם עיטור הפרווה שהיא תפרה. השרוולים היו בצבע סגלגל עם חפתים ממשי, שהוצמדו בארבעה כפתורים זעירים נוצצים.
"אני עסוקה," אמרתי והפכתי דף בספר האנטומיה שלי. בחינת הגמר נועדה למחר, ואני התקשיתי להתרכז.
"נעשה את זה ממש מהר," אמרה קיטי והושיטה את ידה כדי למשוך אותי לעמידה. לך ולשריל יש אותו מבנה גוף, ואני רוצה לוודא שהאורך בסדר.
"כשאת אומרת מבנה גוף למה את מתכוונת?"
"לשתיכן יש חזה גדול."
נתתי בה מבט זעוף. "את יודעת, אני חושבת שאת צריכה לתת לי משהו ממה שמשלמים לך בעד הזמן שאני מדגמנת בשבילך את השמלות האלה."
"באמת?" אמרה קיטי ועיניה נחו על הרוכסן.
"בהחלט." פשטתי מעלי את סוודר הגולף הכי רפוי וגדול שלבשתי והסתרתי מקיטי את הגוף שלי, למרות שצניעות ופרטיות בינינו כבר מזמן עברו מן העולם. "תני לי את השמלה," אמרתי ושלחתי את ידי לאחור. ידי השנייה נחה על השדיים שלי שתפחו במידה שלמה כאילו בן לילה.
חזה גדול. אני אראה לך מה זה חזה גדול.
"את בסדר?" שאלה קיטי כשמשכתי את השמלה מעל הראש. קיטי סגרה את הרוכסן ואני פתחתי את הרוכסן של החצאית היחידה שעלתה עלי בימים אלה עד שהיא נפלה ארצה. השמלה היתה הדוקה על חזי. הכול היה הדוק על חזי.
שבעה שבועות עברו מאז הלילה ההוא.
"בטי קיי," אמרה קיטי בקול רציני.
"אולי כדאי שאצא איתך לרוץ בבוקר," אמרתי בניסיון לצחוק.
"איך את יכולה כשאת עסוקה כל בוקר בלהקיא בשירותים?"
"תפסיקי," לחשתי והסתכלתי בפטפון האדום הקטן שעל השידה. אל תגידי את זה בקול. אל תעשי את זה אמיתי. אם אני לא מדברת על זה, זה לא קורה.
"את בהיריון, בטי קיי."
"אני פשוט..." עברתי על כל התירוצים שאמרתי לעצמי מאז שאיחר לי המחזור בפעם הראשונה. ועכשיו גם השני לא הגיע. "אכלתי יותר מדי בארוחת הערב. ואני גם מתוחה בגלל בחינות הגמר וטוד."
"זה שטויות, ואת יודעת את זה."
משכתי את השמלה מעל הראש, מעכתי אותה לכדור והשלכתי אותה על המיטה של קיטי, מחווה שהיא לא סבלה. היא התייחסה לבגדים שהיא תפרה ותיקנה כמו אל אוצר יקר, אבל עכשיו היא התעלמה מזה. במקום זאת היא עמדה לידי בזמן שלבשתי את הבגדים שלי, והרגשתי כאילו הגוף נהיה לי פתאום זר ומאוד לא מוכר. "אפשר לקבל קצת פרטיות?" שאלתי כשכמעט נתקלתי בקיטי כשלבשתי את סוודר הגולף שלי.
"לא. כי את מתחבאת מאחורי פרטיות ואת לא יכולה עוד להמשיך להתחבא."
"אני לא מתחבאת." לא יכולתי להתחבא. הציצים שלי היו הדבר הכי גדול בחדר הזה. גידלתי בצקות בכל מקום והקאתי כל בוקר. אספתי את הספרים והמחברות שלי והתיישבתי על המיטה.
קיטי הניחה את ידיה על מותניה. "בטי קיי."
"זה לא יכול להיות," התעקשתי.
"השתמשתם בקונדום?"
"לא היה לו. אז הוא... גמר בחוץ." אבל האומנם? היה חושך בחדר וזה לא שידעתי את זה.
"זה לא תמיד עובד, מתוקה."
"אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלנו," אמרתי.
"אלוהים, בטס. את אחות. את יודעת איך זה עובד."
נאנחתי אנחה ממושכת והרגשתי את הבחילה התמידית מטפסת בגרוני. לא כך היו הדברים אמורים להתגלגל בשבילי. הייתי ילדה טובה. מאורסת. חיכינו. היתה לנו תוכנית.
"אני לא יכולה להיות עכשיו בהיריון," לחשתי. "אני אאבד הכול."
ידעתי שהכנסייה שגדלתי בה תגיד שזה חטא לחשוב ככה, לא לחשוב על הילד הזה כעל ברכה. טוד היה חושב ככה. טוד היה מאושר כל כך לשמוע על התינוק שייוולד, והיינו מתחתנים ואני הייתי פורשת מהלימודים, והמשפחה שחשבתי שנקים בעוד שנה שנתיים, אחרי בית הספר לסיעוד, תצא לדרך כבר עכשיו.
ואני אהיה אם ורעיה.
ולעולם לא אחות. אבל זה יהיה בסדר כי טוד יהיה איתי.
נכון?
נשמעה דפיקה על הדלת, ואני ניגבתי את העיניים. קיטי חיכתה עד שהנהנתי לעברה שהיא יכולה כבר לפתוח את הדלת. בעברו האחר של הפתח עמדה גברת מרגרט הייז, האישה העשויה ללא חת, ונראתה נבוכה.
"מה קרה?" שאלה קיטי.
"בטי קיי," אמרה גברת הייז והידקה ככל האפשר את הסוודר הכחול שלבשה סביב חזה. "הורייך כאן. הושבתי אותם בסלון."
בסלון? הורי? המשפט נשמע חסר היגיון. מה בשם אלוהים עושים כאן ההורים שלי?
המילים הסתדרו במקומן במוחי כמו דלתות נטרקות.
"לא," אמרתי בלחישה.
"היא כבר באה," אמרה קיטי. "אנחנו פשוט צריכות רגע."
גברת הייז וקיטי החליפו מבט, מבט מלא אהדה מחרידה ואני לא יכולתי לשאת את זה. "לא," אמרתי בקול רם יותר. החלטי.
"בואי," אמרה קיטי, וידיה מתחת למרפקים שלי כדי להרים אותי מהמיטה. "אנחנו צריכות לדבר עם ההורים שלך."
"זה לא טוד," אמרתי. "רק עכשיו קיבלתי ממנו מכתב. זה לא הוא."
"כנראה לא," אמרה קיטי.
"הוא בסדר."
"אני יודעת. אבל בואי פשוט ניגש לשמוע מה שיש להורים שלך להגיד."
היסטריה גאתה בי, ואני שבתי וניסיתי לבלוע אותה. כך הרגשתי כל בוקר, קיוויתי שאוכל פשוט להקיא את ההרגשה הזאת החוצה.
ואחר כך אוכל לקום ולהמשיך בחיי כפי שהם אמורים להיות.
"להורים שלי אף פעם אין משהו טוב להגיד."
קיטי המהמה בהסכמה כשהתלוותה אלי במסדרון. הרגשתי את הבנות עומדות בפתחי החדרים שלהן ומתבוננות בי בפחד ורחמים בעיניהן.
"היי!" קיטי התפרצה לבסוף על אחת מהסוזנות כשעברנו על פניה. "קצת כבוד, לעזאזל."
לשמע קולה של קיטי נכנסה ג'ני למסדרון ואחר כך רצה לעברנו. היא אחזה בידי השנייה, ויחד המשכנו שלושתנו להתקדם.
נעצרתי ליד הדלת לסלון ונפניתי אל חברותי, והערפל שחייתי בו התבהר לרגע קצר בלבד. "לא ייתכן שהם יודעים," לחשתי.
קיטי הנהנה. "בסדר."
"אל תיתנו להם לקחת אותי הביתה."
"טוב," אמרה ג'ני.
"הם ירצו לקחת אותי הביתה ו... ואני אמות שם."
"לא ניתן להם לקחת אותך הביתה."
"זה לא טוד." חזרתי ואמרתי. "הייתי יודעת. הייתי מרגישה את זה."
"טוב," אמרה קיטי, כאילו האמינה לי, ועל כך, עד סוף ימי, אהיה אסירת תודה לה.
נכנסתי לחדר וראיתי את הורי, שהיו כל כך לא שייכים בבגדיהם הכהים. אמא לבשה את שמלתה הטובה ביותר שעדיין נראתה מרופטת ליד הריפוד הכחול היפה של הכורסאות. הם היו קטנים כל כך ליד החלונות הגבוהים של הסלון. הם נראו גבוהים רק ביחס לממדי החווה הקטנים. ביחס לממדים הקטנים של החיים שחייתי לפני בית הספר לסיעוד.
"בטי קיי," אמרה אמא, ואני חישלתי את עצמי לקראת המכה. "זה טוד."
הכאב עבר בכל גופי, בכל חיי. שינה הכול.
לפני הרגע הזה היה הכול ואחריו לא כלום.
הוא נהרג בעמק טראנג לוּאוֹנג עם שלושה חיילים אחרים. פגז. לא ידעתי מה זה בדיוק. אבא ניסה להסביר לי את זה, ואני נתתי לו. טוד והאחרים שנהרגו היו במשימה בעלת שם ששיווה לה חשיבות רבה. אבל היא לא היתה חשובה. שום דבר לא היה חשוב.
"את בטח תרצי לבוא הביתה," אמרה אמא והניחה יד על כתפי.
אולי זה היה היגון. או ההלם. הפחד. אבל היה נדמה כאילו היא שמחה שזה קרה, שהעולם חשף את אכזריותו כך שלא אוכל עוד להתכחש לה.
"אני לא יכולה," אמרתי.
"ודאי שאת יכולה," אמר אבא. "הבאנו את הטנדר." כאילו זה היה עניין של לוגיסטיקה.
"את יכול להודיע בבית הספר שאת פורשת," הוסיפה אמא. "הם יבינו."
"אני לא פורשת מבית הספר," אמרתי. "טוד היה רוצה שאשאר ואסיים את הלימודים."
"קשקוש," אמר אבא ופניו האדימו מכעס או מהחום הבלתי נסבל בסלון. "הוא נתן לך ליהנות קצת, לנסות להיות קצת אחות רק בשביל לטעום את זה, אבל עכשיו צריכים אותך בבית."
"בשביל מה? טוד מת."
"תקשיבי, בטי קיי. המקום שלך בבית. רות תזדקק לך. אמא תזדקק לך." אבא צעק. הוא צעק בחדר הכחול היפה, במעונות הבנות האלה, שכמעט לא נשמעו בהם קולות של גברים. הוא צעק כאילו החלל הזה שלו.
אבל המקום הזה. החיים האלה. הם היו שלי.
הסתכלתי בשני העורבים האלה, קודרים ולבושים בשחור, וחיי בביתם נפרשו לפני, כל חלום או משאלה שהיו לי נמחצו תחת רגליהם.
"נוכל לדבר על כך במכונית," אמרה אמא, ושוב היתה ידה על כתפי. שוב היה החיוך בעיניה.
"לא," אמרתי. "אין על מה לדבר. אני נשארת כאן."
אבא התקומם שוב, ואז לפתע הופיעו ג'ני, קיטי וגברת הייז ודיברו בלהט, כל כך הרבה וכל כך מהר, שאמא ואבא לא הצליחו להשחיל מילה.
היא היתה מרוחה להם על הפנים, התדהמה שהרגישו.
ג'ני וקיטי משכו אותי לכיוון אחד וגברת הייז לקחה את הורי לכיוון האחר, ושם המשיכה לדבר על בחינות הגמר ושעות הביקור ואיך היא תשגיח עלי ושאין להם מה לדאוג.
"הבנות בקומה הזאת הן כמו משפחה," היא אמרה.
התקשרתי למשפחה של טוד. רות בקושי יכלה לדבר, ואני הרגשתי קהות חושים לתנחומיה, התנגדות לרצון שלה לחלוק את יגוננו, כאילו יהיה בכך כדי להקל את הכאב. אני צברתי את היגון שלי, התכרבלתי איתו בלילה. זה היה הדבר היחיד שאכלתי. כל מה ששתיתי.
"הוא פחד?" שאלתי את רות.
"מה?"
"הוא פחד?" מכל העינויים שהיו מנת חלקי זה היה החריף מכול, לדמיין אותו פצוע בבוץ, מפוחד ולבד, עד שלא יכולתי לשאת עוד את האי ידיעה. היה נדמה, באישון לילה, שאם רק אדע את התשובה לשאלה הזאת, אוכל להמשיך הלאה איכשהו.
"לא, בטי קיי," אמרה רות, כאילו גם היא עשתה שעות ארוכות באותה תהייה. "אמרו לי שהוא מת מיד."
-12-
בטי קיי
15 ביוני, 1968
ההלוויה היתה היום. לא היתה גופה לקבורה, אבל היה ארון וכל זה. קיטי וג'ני הסיעו אותי בחזרה לבלאפס ולא השאירו אותי לבד, אפילו לא לרגע. היה שם ליווי של דגלנים, ורות קיבלה את הדגל מידיו של אחד החיילים המשתתפים, ואחר כך ירו עשרים ואחד מטחי כבוד. הרגשתי כאילו זאת היתה הלוויה של מישהו אחר. לא של טוד. לא של טוד שלי. קיימנו את קבלת הפנים בבית ותיקי מלחמת וייטנאם, וכל הדיבורים על המלחמה, ומסך העשן הסמיך שעלה מהגברים שעמדו בפינה, היו שונים כל כך מכל הלוויה שהשתתפתי בה. הורי ניסו שוב להשאיר אותי בבית, אבל אני אמרתי להם שיש לי בחינות גמר ומטופלים שזקוקים לי. אבא ליווה אותנו למכונית, צעק כל הדרך שאם אעזוב שלא אחשוב בכלל על חזרה. נכנסנו למכונית וג'ני התרחקה כאילו היתה נהגת מירוצים. קיטי הסתובבה ושאלה אם אני בסדר. הרגשתי הקלה. פטורה מלחזור לשם? הקלה. ואחר כך... היינו רחוקים משם, וטוד היה קבור, ושום דבר הוא לא מה שחשבתי שיהיה.
יום אחרי ההלוויה קיטי וג'ני נכנסו לחדר ונעלו את הדלת מאחוריהן.
"היי," אמרה קיטי. "את צריכה לטפל בכמה דברים."
"לכו מפה," אמרתי ומשכתי את השמיכה מעל הראש.
ג'ני, דווקא היא, משכה את השמיכה בחזרה והביטה בי בפרצוף זעוף. עצמתי את העיניים כדי לחסום אותה. "קיטי אומרת שאת כנראה בהיריון. אנחנו נברר את זה עכשיו סופית," אמרה ג'ני.
לשמע הדברים האלה נפקחו לי העיניים. "איך? אני לא יכולה ללכת לרופא בבית החולים. יסלקו אותי מבית הספר."
"טוב שחטפתי את זה כשהיית פה ולא חפפת את הראש." היא שלפה מכיס המדים מבחנת בדיקה פקוקה, מלאת נוזל אדום במעמד, עם מראה שחוברה אל התחתית.
"גנבת ערכה לבדיקת היריון?" שאלתי.
קיטי משכה בכתפיה כאילו זה היה הזניח בכל מה שהיא כבר גנבה משם, ושהטרגדיה הזאת הנפרשת במיטה שלי היא הזניחה שבטרגדיות שראו עיניה.
היתה בכך, למען האמת, נחמת מה.
"בואי. לכי להשתין לתוך הדבר הזה." קיטי הושיטה לי מכל פלסטיק קטן כשג'ני משכה אותי החוצה מהמיטה. "ותתקלחי באותה הזדמנות, ובתוך שעתיים נדע."
לא הייתי צריכה את הטבעות האדומות בתחתית מבחנות הבדיקה, שהשתקפו במראה הקטנה, כדי לדעת את האמת. הייתי בהיריון, שמונה שבועות. אבל ג'ני וקיטי ראו את הטבעות האדומות האלה וקיללו.
סליחה שאני מפוצצת לכן את הבועה, בנות, אמרתי בלבי, כשישבתי במיטה בחלוק והשיער הרטוב טפטף לי על העורף. בזמן שחפפתי את הראש, קיטי וג'ני החליפו את המצעים במיטה שלי.
"אני מצטערת שאת צריכה להתמודד עם זה נוסף לאובדן של טוד," אמרה ג'ני. "אני מצטערת. זה יותר ממה שמישהו אמור לשאת, אבל את פה עכשיו, ואת צריכה לחשוב מה את הולכת לעשות."
"מה אני יכולה לעשות?" שאלתי את השאלה שריחפה סביב קצות יגוני.
"לפי דעתי," אמרה ג'ני והתיישבה לידי, "את יכולה לפרוש מבית הספר. לכי הביתה, תלדי, תחזרי לכאן ותסיימי את הלימודים לתואר."
"אני לא יכולה להביא לכאן תינוק. איך זה יעבוד? לימודים ותינוק? וחוץ מזה, הורי לא ירשו לי לחזור. אאבד את שכר הלימוד ששילמנו בעד השנה הזאת, ואם אחזור הביתה ואלד..." הדלת תיסגר מאחורי ואני אהיה כלואה בחווה לעולם.
"גם אם תמסרי אותו?" שאלה ג'ני.
לא יהיה שום מצב של מסירת הילד. אילו הוריו של טוד ידעו שאני בהיריון, שהבן שלהם ממשיך לחיות בי... התקפלתי מעל הברכיים, הכאב היה חזק מדי, שוב.
"הפלה," אמרה קיטי.
"מה?" קראה ג'ני. "השתגעת?"
"בטי קיי, הביטי בי." קיטי ירדה על ברכה לפני. "מה את רוצה?" את טוד, אמרתי בלבי, אבל זאת לא היתה תשובה. זאת היתה משאלה בלתי אפשרית.
"את רוצה לעזוב את הסיעוד ללדת את הילד ולחזור לחווה עם הורייך?"
"לא."
זכרתי איך המקום הזה היה בשבילי בית, איך קיטי אמרה, "את חתיכת אחות אלופה" ואיך הרגשתי את זה בעצמותי. יכלו להיות לי חיים משלי כאחות.
אבל לא אם יהיה לי ילד. בת תשע עשרה לא נשואה עם תינוק בבלאפס, איווה. ידעתי שהורי יענישו אותי. התינוק יבודד אותי. וזה יהיה מה שאהיה עד סוף חיי, עד שאיזה גבר שאינו טוד יבוא ויעשה אותי שוב חוקית.
"את יכולה להישאר כאן," אמרה ג'ני. "דירה בעיר. אנחנו נעזור. אני וקיטי. עושים את זה בעיר כל הזמן."
"זה לא העיר. ואתן עוזבות את גרינסבורו אחרי הלימודים. שתיכן," אמרתי. וייטנאם וקליפורניה. העתיד של כל אחת מהן היה בהיר. שלי הצטמק כל שנייה. "וזה לא התפקיד שלכן לעזור לי. שתיכן כבר עשיתן כל כך הרבה."
"אנחנו יכולות לחשוב איך לעשות את זה אם את רוצה לעשות הפלה."
"קיטי," אמרה ג'ני. "זה לא חוקי."
"לא בקנדה."
"אנחנו באיווה, ואת שלושתנו יכולים להעיף מבית הספר רק בגלל הדיבור על זה."
"אז תלכי," אמרה קיטי לג'ני. "אני רצינית לגמרי, תלכי, אם לא תדעי מזה לא תסתבכי."
ג'ני נראתה כאילו היא רוצה ללכת, אבל היתה חברה נאמנה. "את יודעת, הכול יותר קשה בשבילי. בחורה שחורה בבית הספר הזה," היא אמרה ודיברה על מה שאף פעם לא דיברנו עליו. "את יודעת שאני צריכה לעבוד קשה כפליים מכל האחרות, ואם ניתפס העונש שלי יהיה..."
קיטי נעמדה פנים אל פנים מול ג'ני. "ג'ני," היא אמרה, "אני לא יכולה לתאר לעצמי עם מה היית צריכה להתמודד רק כדי להיות כאן. ואני לא רוצה לסכן שום דבר מזה. אני אומרת לך ללכת. אנחנו יודעות שאת חברה טובה. ואם העולם היה הוגן במובן כלשהו, את היית כאן."
"שום דבר מזה אינו הוגן," אמרה ג'ני. היא נישקה אותי על מצחי. "אתפלל למענך," לחשה ויצאה מהחדר.
"גם את עלולה להסתבך," הזכרתי לקיטי.
"מה פתאום," היא אמרה.
לא ידעתי אם לקיטי לא אכפת, כי היא תכננה לעזוב את בית הספר, או שהמחשבה על להסתבך בצרות לא הטרידה אותה בכלל.
"היי," היא אמרה. "מה את רוצה לעשות? אלה החיים שלך. הגוף שלך. ההחלטה שלך. את יודעת שאני וג'ני נתמוך בך בכל דרך שנוכל."
בסופו של דבר זאת היתה ההחלטה הקשה והקלה ביותר שקיבלתי אי פעם. "אני רוצה הפלה."
קיטי התיישבה לידי וחיבקה אותי ביד אחת.
"אני אפילו לא יודעת איך לעשות את זה," אמרתי. "איך נמצא רופא שיעשה את זה?"
"אנחנו עובדות בבית חולים, בטס. אני חושבת שנוכל למצוא פתרון."
קיטי לא בזבזה זמן, וכבר למחרת, בזמן שעדיין נאבקתי להחזיק את ארוחת הבוקר אצלי, היא כבר ארגנה את הכול.
"הערב," היא לחשה כשהתיישבה לידי בשיעור אנגלית. "באחת עשרה."
"איפה?" השבתי בלחישה, והרגשתי כאילו העולם מסתובב מהר מדי. זאת היתה החלטה שקיבלתי? מתי קיבלתי אותה?
להקלה התלוותה תחושה של חטא.
"ב Need A Nap, ליד הכביש המהיר."
זה היה מוטל שמשכיר חדרים לפי שעה בהצטלבות של איי 80 ודרך בישופּ.
"כמה?" שאלתי בידיעה שזה לא יכול להיות זול. שכירת חדר במוטל. ההליך. הנחתי את ידי על החזה ונגעתי בבליטה הקטנה של הטבעת שקיבלתי מטוד.
סליחה שזה כל כך קטן, הוא אמר כשהחליק לי את הטבעת על האצבע. השגתי את היהלום הכי טוב שיכולתי בכסף שהיה לי. ולכן המסגרת לא מעוצבת.
היא מעוצבת, אבל בפשטות, אמרתי, זה הכול.
הרגשתי באותו יום, על שפת הנהר, עם היין שהוא קנה והפיקניק שהכין עם כריכי ההאם ועוגיות הלימון של אמו, שהטבעת היא גילום של עצמי. שלנו. פשוטה אך מסנוורת. אמיתית.
קיטי נענעה בראשה. "שזה לא ידאיג אותך." היא חזרה למקומה.
בעשר ארבעים וחמש קיטי ואני חמקנו במורד המדרגות ואל החניון המרוחק, שם היא פתחה מכונית נוסעים שחורה.
"מה קרה לקדילאק?"
"קצת בולט בשביל המשימה של הלילה," אמרה קיטי. כשהיינו במכונית היא הושיטה לי שני כדורים לבנים קטנים. "קחי אותם," אמרה. "הוראות מהרופא."
"בשביל מה הם?" שאלתי ובלעתי אותם בלי מים.
"זה משנה?" שאלה קיטי.
אני מניחה שלא.
"אנחנו לבד," אמרתי. "את יכולה להגיד לי עם מי אנחנו נפגשות."
הנחתי שעם אחת האחיות, והכנתי את הטבעת והשרשרת בשקיק קטיפה כחול כתשלום. בארנק היה לי מה שנשאר מדמי חג המולד שלי. לא הרבה, אבל בתקווה שיספיק.
"ג'ואל," אמרה.
"החבר שלך?"
"מחזר תהיה מילה טובה יותר."
קיטי שיגרה אלי חיוך שהיה כולו קיטי, כולו המה שיהיה יהיה שהיה לה בעולם.
"איך אגמול לך פעם על כל זה?" לחשתי בקול נשבר.
"החיים ארוכים, בטי קיי," היא אמרה. "אני מניחה שתהיה לך הזדמנות."
קיטי חנתה בצללים, הרחק מדלתות המוטל ומכל החלונות עם הווילונות הסגורים. את רעשי הכביש עמעמו העצים והחושך. היא לקחה מהמושב האחורי מזוודה שאפילו לא הבחנתי בה, והתחלנו ללכת. בראש מושפל, אל דלת מספר שלוש.
בקושי הספקנו לדפוק על הדלת כשהיא נפתחה כדי סדק, וקיטי ואני נכנסנו פנימה.
ד"ר ג'ואל פישר נראה שונה בחדר המרופט והעצוב של המלון. הוא לבש בגדים רגילים, ועל פניו ניכר מתח. הרגשתי שהוא שופט אותי.
"הבאת הכול?" הוא שאל את קיטי.
היא פתחה את המזוודה והוציאה מתוכה כמה סדינים שהיא הצליחה לגנוב מחדר הכביסה של בית החולים. היא הסירה מהמיטה את כיסוי המיטה הבלוי, ואני עזרתי לה לפרוש את הסדינים המעוקרים. שלושה סדינים נפרדים. הרצפה היתה מכוסה בעיתונים.
"היא לקחה את הדיאמורפין?" שאל ג'ואל, כאילו אני לא שם בכלל.
קיטי הנהנה. והכדורים הלבנים הקטנים עדיין צרבו בגרוני.
בבית החולים ג'ואל היה כובש לבבות. הוא חייך והתבדח עם אנשים, התייחס לכל מטופל כאילו היה בן דוד רחוק שהוא שמח כל כך לפגוש שוב. עכשיו הוא אפילו לא פגש את המבט שלי. פשטתי את החצאית, קיפלתי את התחתונים ונשכבתי על המיטה כמו שהוא הורה לי לעשות, עם הישבן ממש בקצה.
כשבהיתי בתקרה שהיו בה סדקים וכתמי מים, צרבו לי דמעות לוהטות את זוויות העיניים. הכדורים עשו את שלהם, והעולם התערפל.
ג'ואל הוציא מהמזוודה של קיטי ספקולום, ואני הרגשתי את החדירה הברוטלית הצוננת. במרחיב פראט הוא השתמש לפתיחת צוואר הרחם. אחר כך במגרד לגרידת החלל הפנימי.
"את תרגישי את זה," הוא אמר, וידו החזיקה לי את הברך ולחצה אותה הצדה עוד יותר.
קיטי החזיקה לי את היד, והרגשתי לחץ נורא של צריבה וצביטה, ונשכתי את השפה כדי לבלום את הכאב.
"היתה לנו תרנגולת כשהייתי ילדה," אמרה קיטי.
"מה?"
"תרנגולת. תקשיבי." ריכזתי את כל תשומת הלב שלי בקיטי, ועיני ננעלו על עיניה הכחולות הצלולות. "היו לנו המון תרנגולות. אבל זאת היתה גדולה וזקנה. גדולה יותר מכל התרנגולות האחרות. והיא הלכה אחרי לכל מקום. קראתי לה ברתה."
"ברתה?"
"המכונפת הזאת היתה ברתה מכף רגל ועד ראש. היא רבצה ליד החלון שלי והקימה מהומה אם מישהו התקרב לשם."
"עוף שמירה?"
"בדיוק. היא הרגה פעם נחש. וכמעט הוציאה עין לאחי."
"מה קרה לה?"
"היא מתה, כמובן. היא היתה רק תרנגולת."
גל הכרת התודה שהרגשתי אל קיטי היה חזק מכל היגון והכאב.
אחזתי את ידה. "אני מפחדת." המילים האמיתיות ביותר שהיו לי בקעו ממני בלחישה. פחדתי שניתפס. שקיטי תסתבך בצרה. שהרופא. פחדתי שאעבור את כל זה ואחר כך ממילא יסלקו אותי מבית הספר. שאני פוגעת בעצמי כך שלא אוכל עוד ללדת ילדים. פחדתי שאחרי טוד לעולם לא אוהב עוד איש. פחדתי ממה שיגידו הורי. הוריו של טוד. פחדתי שהבושה תציף אותי. פחדתי שאתחרט על זה עד סוף חיי.
פחדתי שלא אתחרט על זה.
פחדתי מההקלה שארגיש.
"תקשיבי לי רגע," לחשה קיטי, וקולה ועיניה היו עוצמתיים כל כך, חזקים כל כך. היא רכנה כך שפניה היפות היו כל מה שיכולתי לראות. "מה שאת מרגישה, כל מה שאת מרגישה. תרגישי את זה ואחר כך תרפי. אם תיאחזי בזה, זה ישבור אותך. אבל את לא יכולה להישבר, בטס. העולם זקוק לך. אני זקוקה לך."
העולם היה בעיני לא יציב ומפחיד, נוזלי מסביבי ובתוכי. "אל תעזבי אותי."
קיטי נענעה בראשה. "אני לא הולכת לשום מקום."
כעבור עשרים דקות קיטי עזרה לי להיכנס למכונית. המזוודה היתה ריקה. הסדינים בפח האשפה. ופד קוטקס עבה תחוב בין רגלי.
"יהיה דימום," אמר ג'ואל לקיטי. "אם יהיה לה חום, קחי אותה לחדר מיון, ותגידי לאוסגוד שהיא ניסתה לעשות את זה בקולב. ובשום אופן..."
"לא נזכיר את שמך. אנחנו יודעות."
"קיטי," הוא אמר, "זה רציני..."
"די, אתה חושב שאנחנו צריכות שתגיד לנו את זה?" היא שאלה אותו בכעס ומשכה אותי מהחדר.
היינו כבר באמצע העיר כשנוכחתי שלא נתתי לו את השקיק קטיפה הכחול כדי לשלם לו.
"אל תדאגי," אמרה קיטי. זה כבר מטופל."
ג'ני היתה בחדר שלנו כשחזרנו. "אל תגידו כלום. מה שאני לא יודעת, אני לא יודעת," היא אמרה ועזרה לי להיכנס למיטה. היא הכינה על השולחן שבין המיטות פחית קולה קרה כקרח, ג'לי וקופסה גדולה של פדים ומד חום. היא שלחה את קיטי לישון בחדר שלה, ומפעם לפעם לחצה לי קלות על הבטן כדי לוודא שהיא עדיין רכה.
למחרת, נסערת ומותשת, עם שני פדים בין הרגליים, ישבתי שוב בשיעור.
הרגשתי כאילו זה היה חלום שחלמתי. סיוט. טוד היה אמיתי. הגעגועים אליו היו אמיתיים. כזה היה גם האבל. אבל זיכרון ההיריון נמוג במשך הזמן, עד שאבדה לו מציאותיותו.
כמו שקיטי אמרה, הוא כופף אותי. אבל הודות לחברוֹת שלי, לא הייתי שבורה.
- 13 -
בטי קיי
נדרש לי חודש לשים לב שקיטי הופיעה לכל שיעור והצטרפה לקבוצות לימוד בקפטריה. למרות העזרה שלי, היא היתה בסכנת הרחקה מרוב השיעורים שלה. תוכניתה היתה לעזוב בסוף אוגוסט, ועד אז לצוף איכשהו על פני המים כדי להימנע מהרחקה ומאיבוד קורת הגג שלראשה.
ועכשיו, לפתע פתאום היא ניסתה.
וזה היה חשוד מאוד.
בוקר אחד, כשקיטי יצאה לרוץ, זחלתי מהמיטה וניגשתי אל השידה שלה, שם היא החזיקה בקופסת תכשיטים ישנה את הכסף שהיא הרוויחה מתפירה ותיקוני מדים.
פתחתי את הקופסה, המוזיקה נשמעה, והבלרינה הסתובבה.
והיא היתה ריקה. היא חסכה לכרטיסי אוטובוס ולשכר דירה, ושום דבר מזה לא היה שם עוד. בדקתי את המגירות האחרות, חיפשתי כסף או כרטיס לאוטובוס. אבל היו שם רק הבגדים שלה וחפיסת קנט. שום כרטיסי אוטובוס. שום דבר.
קיטי? מה עשית?
התשובה, כשחשבתי על כך באמת, היתה מובנת מאליה.
כשקיטי חזרה, מיוזעת ומתנשמת, לא אמרתי מילה. לא אמרתי מילה כשהתלבשתי וגם לא כשקיטי חזרה לחדר, אחרי מקלחת מרעננת, והוציאה את החליפה האפורה שהיא תופרת לגברת מרגרט הייז.
"אני צריכה לקפוץ העירה את צריכה משהו?" אמרתי.
קיטי, שהביטה באריג ובגזרה שבידיה, אמרה, "כפתורים."
"יש לך אלף כפתורים." היתה צנצנת על השולחן שלה.
"כפתורים אחרים. אלה שהיא קנתה משעממים מדי. האפור צריך משהו שייתן לו ברק, ורוד, אולי?"
"את רוצה שאבחר כפתורים מבריקים?" חוסר הסגנון שלי היה נושא קבוע של פליאה ורוגז אצל קיטי.
היא צחקה והתכופפה שוב אל החליפה האפורה. "אוי לא. תחסכי ממני את הטעם שלך בכפתורים."
הלכתי לאורך יותר מקילומטר ברחוב ברוד, בדרך הארוכה אל רחוב אֵלְם, כי היה שם בית בעיצוב של פרנק לויד רייט מול הפארק שאהבתי, עם החלונות הגבוהים שבו והעץ הכהה. זה היה בית מיוחד שהנחתי שגרים בו אנשים מיוחדים.
מישהו כמו קיטי, אם קיטי לא תיסע להוליווד.
האמיצות שבתלמידות השנה הראשונה הגיעה העירה כדי לאכול צלי של יום ראשון אצל פֵּדי'ס ולקנות יין זול כשהן משתמשות בתעודות זהות מזויפות. היו עוד כמה ברים של סטודנטים. חנות הרהיטים של מאייר. חנות השמלות פרסונליטי, שכנראה ספגה מכה מכישרון התפירה המיוחד של קיטי. החנות בן פרנקלין, עם החלונות הכפולים. בקצה המרוחק של הרחוב, ליד תחנת האוטובוסים המרכזית, היו חנות התכשיטים של קווין וחנות המשכונאי.
התחלתי בתחנת האוטובוסים וביררתי כמה יעלה הכרטיס.
"יוצאת לאורות הזוהרים?" שאל האיש עם השפם שמאחורי הדלפק.
"אני רק רוצה לדעת כמה זה עולה," אמרתי.
"זאת נסיעה של שלושה ימים," הוא אמר. "עצירה בקנזס סיטי, החלפה בטולסה ובלאס וגאס, והכרטיס עולה..." הוא עלעל בספר לוחות הזמנים ובקווי הנסיעה, רשם מספרים בבלוק נייר שליד מרפקו. "שבעים וחמישה דולר."
דמי חג המולד שלי כיסו כרטיס נסיעה באוטובוס ללוס אנג'לס, שיוצא בסוף החודש, עם עוד קצת עודף.
אבל קיטי חסכה גם בשביל שכר דירה.
בחנות של קווין הוצאתי את השרשרת והטבעת משקית הקטיפה הכחולה, וגברת קווין, גברת אפורת שיער שלא נראתה המומה כלל לראות סטודנטית לסיעוד שנה ראשונה ממשכנת טבעת אירוסים, הרכיבה את זכוכית המגדלת והחזיקה אותה באור.
"זאת אבן נחמדה," היא אמרה. "קטנה אבל נחמדה. אתן לך מאה."
"זה לא מספיק."
גברת קווין פרצה בצחוק פרוע. "את חדשה במשא ומתן?"
"אני זקוקה למאה עשרים וחמישה דולר."
"טוב, אבל הטבעת לא שווה את זה. אם תוסיפי את השרשרת והעגילים שאת עונדת נוכל לסגור עניין."
הרמתי את האצבעות אל עגילי הפנינה הקטנים שסבתי קנתה לי ליום הולדתי השישה עשר ושלא ירדו מאוזני מאז.
זה יותר מדי, אמרה אמי לאחר שפתחתי את המתנה וניסתה להחזיר את העגילים.
נערה זקוקה למשהו יפה, אמרה סבתא, ואלוהים יודע שאת ואייב לא תיתנו לה את זה.
סליחה, סבתא, אמרתי בלבי כשהוצאתי את העגילים ומסרתי אותם יחד עם הטבעת והשרשרת. לא היה לי מושג אם מרמים אותי, אבל זה לא באמת שינה. היה לי בדיוק מה שהייתי צריכה.
גברת קווין נתנה לי חמישה שטרות חדשים של עשרים דולר, שתי עשיריות ושטר מקומט של חמישייה, כסף רב משהחזקתי בידי אי פעם.
חזרתי ברגל דרך העיר, כמעט מסוחררת מהיכולת לעשות משהו ראוי וכן.
אישה יצאה מבן פרנקלין כשעברתי שם, ואני נעצרתי וחשבתי על המעט מדמי חג המולד שעדיין היו לי בשקית הכחולה ונכנסתי פנימה.
בפינה התחתונה של הלוח שעליו הוצגו הכפתורים מצאתי בדיוק את הדבר הנכון. היו חמישה כאלה, עיגולי פלסטיק קונצנטריים ערומים זה על זה כמו פטמות ורודות גדולות. המילה כיעור החמיאה להם.
חמישה כאלה עלו עשרה סנט, ואני יצאתי משם בחיוך.
כשהייתי שוב במעונות, קיטי היתה במקום שבו התרגלתי לצפות לראותה: ליד מכונת התפירה והפטפון שניגן בקול רם מדי. הרגשתי צביטה בלב למחשבה שבקרוב היא לא תהיה פה עוד. כמה ריק יהיה החדר הזה בלעדיה. וכמה ריקים יהיו חיי.
בציפייה לתגובה של קיטי הנחתי את הכפתורים על קצה השולחן.
היא קפצה כמו עכברה וזינקה משום מקום. "מה זה הדברים האלה?" היא קראה.
"ביקשת כפתורים," אמרתי בפנים חתומות. "מבריקים."
"בטס," היא נשמה כאילו התקשתה להאמין כמה נורא הוא הטעם שלי.
חייכתי, פשוט לא הצלחתי להתאפק. וקיטי קלטה פתאום את הבדיחה.
"אה," אמרה קיטי וצחקה. "חכמולוגית אחת."
"הם באמת הכפתורים הכי מכוערים שיכולתי למצוא."
"אני מסכימה."
"יש לי עוד משהו," אמרתי והנחתי את כרטיס האוטובוס והכסף לשכר הדירה על השולחן. "זה תקף עד סוף החודש."
"מה..." קיטי השתתקה, ישבה דמומה כפסל, בהתה מטה בכרטיס האוטובוס ההוא. "מה עשית?"
"אני?" אמרתי. "את שילמת על..."
קיטי הרימה את ידה. "לא יכולתי להרשות לך למשכן את טבעת האירוסים של טוד."
"ואני לא יכולתי להרשות לך להוציא עלי את כסף הקליפורניה שלך. זה יותר מדי, קיטי, אפילו בתור..."
עיניה היפות היו מוצפות דמעות. "בתור מה?"
"בתור חברה כמוך," לחשתי.
קיטי הושיטה את ידה ותפסה לי את היד, אבל זה לא הספיק. היא קמה ואנחנו משכנו זו את זו לחיבוק עז ככל שחיבוק יכול להיות.
"את נוסעת לקליפורניה," אמרתי. "גם אם הייתי צריכה לארוז אותך ולהושיב אותך בעצמי באוטובוס הזה. ויהיו לך חיים מדהימים כי את בן אדם מדהים, קיטי סיימון. אני לא יודעת מה עשיתי שזכיתי שאת תהיי השותפה שלי לחדר..."
"די," אמרה, "אני היא בת המזל."
"תעלי לאוטובוס הזה?"
"אני אעלה לאוטובוס הזה." היא נשענה לאחור, ניגבה את עיניה. "אבל..." היא לקחה את הכפתורים, "אני לא אשתמש בדברים המזעזעים האלה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
