מול התחקיר / לקחתי בידי את הגיליון האחרון של המוסף שלנו ("7 ימים") כדי לקרוא את כתבת החשיפה מאת רונן ברגמן ויובל רובוביץ. וכשקראתי על שלושה דיונים שהתנהלו בליל 7 באוקטובר ידיי רעדו. בינינו, אני לא מבין גדול בצבא ואורחותיו. מעולם לא הבנתי איך מזיזים אוגדות ומי אומר להם ראשון "צאו לדרך". גג, הייתי בנחל עוז בבוקר הכניסה לעזה במלחמת ששת הימים 1967 כנער בן 18 שהתנדב לחפור שם שוחות. אחר כך הייתי במלחמת 73' האיומה, שבקרבות ההישרדות שלה איבדתי המון מחבריי, בני הדור שלי. אבל כשקראתי את התחקיר על תפקוד הצבא ב-7.10 כל האותיות הסתחררו לנגד עיניי. כי לא הבנתי, גם בשכל ישר של סמל במיל', איך למשל בשכל הישר של האלופים, כשהבחינו שמשהו מתרחש בארבע לפנות בוקר לא פינו מיד את מסיבת הנובה ולא יצאו להגן על היישובים החשופים.
התברר מהתחקיר שבלילה הרמטכ"ל הורה לא להסתמך על התפיסה שיש חוסר היגיון בפעולה התקפית יזומה של חמאס. אז נו, אמרת את זה. אתה הרמטכ"ל, הסמכות בידיך. עדיין ארבע לפנות בוקר ואולי אפשר בשעתיים וחצי להרים כמה מסק"רים (מילה שלמדתי במלחמה) לאוויר, ולמה חיכיתם לבוקר? וכשהעפתי ת'שאלה הזו לאוויר עיניי דמעו מעצבים. כי כל הנרצחים, הנטבחים והבתים השרופים והמשפחות השכולות וההלוויה של הביבסים והחטופים הופיעו לנגד עיניי.
אחר כך ישבתי דקות ארוכות אבל ומדוכא. ושוב הבנתי שסמכות לא מביאה בהכרח שכל ישר ושתמיד יש חשש סביר שהכל יחזור על עצמו, כי ההיבריס הוא אנדרדוג ממזרי שמסתובב בינינו, והוא עלול ללפות אותנו כל רגע מחדש. שמעת, אייל?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
בתור לשווארמה / לפני שבוע עמדו באחת השכונות הצדדיות בעיר שבעה אנשים בתור לשווארמה, ואפילו שעברו מלחמה כבדה, עסקו בלנחם עצמם דרך אוכל.
הייתי רביעי בתור וראיתי שלמלא פיתות בשווארמה זה תהליך איטי יחסית, בערך כמו להקים ועדת חקירה ממלכתית. תוך כדי גם הקשבתי לשלושת אלה שעמדו לפניי בתור ותקעו בדיחות קרש על ראשי המערכות של הצבא והמדינה, ואפילו על הח"כ עם ראש הבטטה, נו, שכחתי את שמו. ברור היה שהאנשים כועסים, ואיזה כיף שאפשר היה לפחות להתנקם ולהתנשא עליהם מילולית בתור הנצחי לשווארמה.
"אל תקנה לי שווארמה איפה שאני לא אוהבת", אמרה לפני שיצאתי לשכונה האהובה עליי. מה יש לך? זו לא שכונה עוינת, אמרתי, למרות ההומלס הקבוע ששכב בצד הכביש והשתעל כמו משוגע. "אין לי כלום נגד השכונה, אני פשוט לא הרוסה על השווארמה שלהם, היא אשכנזית מדי", ענתה.
ארבע לפנות בוקר / לפעמים אדם נתקע עם שיר שלא מרפה ממנו. וזה מה שקרה לי עם "ארבע לפנות בוקר" של יהודית רביץ. אולי בגלל כל מה שנאמר בארבע לפנות בוקר בדיון הגורלי ההוא ונדחה לבוקר, כשכבר נהיה מאוחר והאסון נפל עלינו כרעם.
"זו תקופה כזו וזה יחלוף", אמר השני בתור לקציצות הפלאפל (שהן כידוע הסגניות בדרגת תא"ל של השווארמה ולעולם לא יעלו לדרגת אלוף). ושוב נהיה אותו ריטואל כמו במבנה פקודות צבאי: "טחינה? סלט? חמוצים? עמבה?" "כן. הכל". כי העיניים לעולם לא שבעות. "הייתי לפניך", צייצה לעברי מישהי אסרטיבית ומיד פיניתי לה מקום. רק חסר היה לי להסתכסך עם עם ישראל.
קורונה / ואז בסופ"ש חטפתי קורונה קשה! מאיפה? לא ידעתי. אין לי מקורות מודיעיניים על הסתובבותה המחודשת של המחלה המעצבנת. וכל מי ששמע שחטפתי קורונה (המילה עדיין מפחידה אנשים) התעניין בשלומי בשאלות בסגנון: איך אתה? ומאיפה הבאת את זה? ולמרות שלא היה לי כוח לשואלים, עניתי שחשתי התמוטטות כללית של הגוף והנפש ושבחיים לא ישנתי כל כך הרבה, אפילו לא אצל רופא השיניים שאני נרדם אצלו קבוע באמצע הטיפול.
לתקוף / ועכשיו הבה נחזור לבסיס השווארמה. "הגיע הזמן לתקוף את הסיטואציה", אמר השני בתור שהאפטרשייב שלו הריח לי כמו "קריד" שעבר זמנו. "מה אתה רוצה לתקוף?" שאל מהנדס השווארמות המיוזע. "את האיראנים, למשל", ענה. "אבל שמעתי שטראמפ עושה איתם חוזה שלום גרעיני וגם עם חמאס הוא מקיים יחסים מהצד", אמר בעל הבית. "אז בוא נתקוף את עזה. העיקר בוא נתקוף משהו", אמר ותקף בינתיים שלוש קציצות פלאפל ובלע אותן בלי שהרגיש.
נבֶל-אבֶל / "תקשיב", אמר אחד קטנצ'יק מהתור, "אתה שומע איך אלוהים מנגן לנו קטעי אבֶל בנֵבֶל?" הקשבתי ולא שמעתי כלום, אבל לאור העובדה שהעולם מקשיח את עמדותיו, כנראה אנחנו מחכים לצליל אמיתי שיאושש וירכך אותנו. הזמן של החטופים הלך ואזל, אלא שפה, בכינוס חובבי השווארמה השכונתית, דיברו גם על הממשלה, על החדש מהאירוויזיון שנשמע להם מוכר מאיפשהו, ולא גיליתי להם מאיפה, וכמובן על דובר צה"ל דניאל (הם קראו בשמו הפרטי) שלא ממשיך איתנו בהפקה. "זה לא פייר", לחש הממושקף. "כמו שלילות רבים מחזיקים מעמד בלי ירח וכוכב, גם אנחנו נחזיק מעמד כשאחד ייעלם מהמרחב", נזכרתי בשורה עצובה של לאונרד כהן.
"תקשיב", אמר קטנצ'יק מהתור, "אתה שומע איך אלוהים מנגן לנו קטעי אבֶל בנֵבֶל?" לא שמעתי כלום, אבל לאור העובדה שהעולם מקשיח את עמדותיו, כנראה אנחנו מחכים לצליל אמיתי שיאושש וירכך אותנו
פשטו את הרגל / האיש ששלט בשווארמה התגלה לי כמו המלך טראמפ. הוא חילק והפריד בין עגל להודו כמו בין זלנסקי לאירופה. הוא צבע את הצ'יפסים בזהוב שייראו טוב ותירץ את זה במשפט: "כולם צובעים הכל כדי שלא נרגיש שהצדק והאמת פשטו את הרגל". בסוף הגיע תורי. לקחתי את השווארמה שלי והלכתי לאכול בצד, אני לא אוהב שמפריעים לי בשווארמה. וככה, בזמן הביסים, הירהרתי בחיי, שהרי אי-אפשר היה לחמוק גם מהם. ואז נזכרתי שאני מוציא בשבוע הבא עלינו לטובה אלבום חדש בשם "אותיות נחמה". "באמת?" אמרה העורכת שלי, "אולי תכתוב על זה". אולי, אמרתי בין ביס לביס.
סוף הסיח / על הסיח נותר מעט בשר כשחזרתי לקחת מנה אחרונה עבור זוגתי. אתה סוגר? שאלתי את המלך. "כן, תודה לאל", הפטיר והחל לנקות את האזור שהיו פזורים בו, כמו אחרי קרב, כתמי שמן, שאריות עמבות והמון צבע אדום כמו דם. "אל תיבהל, זה מהסחוג", אמר. ואחר כך דיבר רבע שעה על סופיה, הילדה הקטנה והמופרדת, כדוגמה לשבריריות החיים, שעה שהמנוני הסובלים שנשמעו מתוך טייפ הקסטות שלו ושאת רובם ככולם לא הכרתי התפזרו באבק השווארמייה.
האינטלקטואל של השווארמה עטף את המנה שביקשתי עבורה בשקית, וכשהבאתי לה לא גיליתי שקניתי אותה דווקא במקום הלא-אהוב עליה. "זה מאוד טעים", הודתה, ושוב הבנתי שככה אפשר היה להטעות אנשים שהיו תקועים בדעות קדומות. כמו בלילה שלפני ההתקפה הנוראית.
זית נסתר / "כשהחטופים האחרונים יחזרו, אהיה מוכן אפילו לשטוף עבורך את הכלים", אמרתי לשווארמיסט. "עשינו דיל", אמר וסגר את תריס החנות ברעש מפחיד עד שההומלס התעורר וזעק "אמאל'ה" ושוב נרדם.
וכשבאותו זמן טראמפ הזיז משהו בעולם, כמו להזיז זית ליד כוסית היין של הנובורישים, נסעתי בפקק כשבראשי מזדמזם באובססיה השיר "ארבע לפנות בוקר", הזמן הקריטי שבו אפשר היה עוד לשנות הכל, למשל לפזר את מסיבת הנובה ולהציל אותנו מכל הרע הזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
