החלקים הקודמים של הספר:
23.
תמר השכימה לצלצול הפעמון המלוּוה בקריאות "בוקר טוב!" ו"לקום לקום!" של יענקלה, שומר הלילה. היא פקחה את עיניה ורווח לה לגלות שהיא שרועה על המיטה ואינה רובצת פרוקת איברים על הרצפה. היא מתחה זרועותיה והעיפה מבט על שכנותיה המתהפכות אל צדן. "בוקר טוב, בנות," קראה בעודה יורדת מן המיטה ונוטלת את הסדין בידיה לקיפול.
הדס השיבה "בוקר טוב" מנומנם. אהובה הידקה את הכרית אל ראשה ושילחה חצי רטינה. "מה זה, שלחו לנו אחראית פרטית לחדר? לא מספיקים לנו כל האחראים המחורבנים שבחוץ?"
תמר בלעה את העלבון וידיה צנחו לצדי גופה. היא לא הבינה את כל המילים, אבל די היה בטון הדיבור ובכמה מילים מוכרות כדי לקלוט את הכוונה.
"השעה הראשונה של היום היא השעה הכי קשה לאהובה," נטלה הדס את תפקיד המסבירה והמפשרת. "מי שמעיר אותה כאילו מודיע לה שהוא נגדה. אבל אל דאגה, קצת רעש והיא תעמוד על הרגליים. הנה, תראי," אמרה והחלה בסדרת פעולות גררה כיסא, טלטלה את רגלי מיטתה והפיקה רעשי חריקה ודיברה בקול רם. "תמר, אני רואה שאת חרוצה. זה דווקא טוב לנו, כי אהובה ואני עצלניות כמו דוב." היא ניפחה את לחייה, כופפה את גווה והדגימה נהימות וצעדים מגושמים.
אהובה התקפלה לתנוחת ישיבה, הניפה לאחור את תלתליה הפרועים וירתה לעברה, "תפסיקי עם ההצגות שלך על הבוקר. ממתי הפכת לשחקנית?"
"מהיום, אהובה," ענתה הדס בפשטות והביטה בה בעיניים טובות.
אהובה גררה רגליים אל חדר הרחצה ומשכה פיהוק צורמני. תמר עמדה כל העת שמוטת ידיים. "שלא תטעי. היא דווקא חברה טובה, יש לה לב זהב," לחשה הדס נוכח מבטה העכור. "עבר עליה משהו, בגלל זה היא ככה. בואי נתכונן, שלא נאחר לארוחה. אחרי הארוחה נלך לכיתה. יש לנו משמרת עבודה אחרי הצהריים."
תמר הרגישה שהדס אומרת דברים טובים והודתה בלבה על ההשתדכות אליה. הנה קיבלה חיזוק להרגשתה, שעשויה להתפתח ביניהן ידידות. היא קיוותה שתקרית הבוקר עם אהובה כבר מאחוריה, אבל לבוקר הזה היו כנראה כוונות אחרות, ולפתחה ארבה סערה חדשה.
היא נטלה מהכוננית את המכנסיים השחורים, הארוכים והצמודים ואת החצאית הפרחונית שהביאה מהבית וכן את החולצה הכחולה שקיבלה מרחל. הדס עקבה אחר מעשיה ומיד ניגשה לכוננית שלה, שלפה מכנסיים קצרים וקבעה נחרצות, "תחליפי!"
תמר הנידה בראשה וענתה בנחרצות משלה: "לא!"
"תני לה ללבוש את מה שהיא רוצה. שיצחקו עליה עד שתלמד," התרעמה אהובה.
"אבל היא לא יודעת שאסור לנו ללבוש בגדים פרטיים," התעקשה הדס.
"אז שתקבל נזיפה ותלמד. תעזבי אותה, חאלס." אהובה העיפה מבט קצר רוח לעבר התקרה ופלטה אנחה שרקנית.
הדס הניחה את המכנסיים באטיות על הכיסא, התלבשה ויצאה בהיסוס מן החדר. אהובה יצאה אחריה בהפגנתיות. היא נותרה לבדה.
אף שלא הבינה את דבריה של אהובה, חושיה הורו לה להישמע לעצתה של הדס. באי רצון השחילה את ידיה לתוך החולצה ואת רגליה למכנסיים הקצרים והתפוחים, שהתהדקו בגומי סביב ירכיה, ואז הציצה בירכיה החשופות. מיד הסיטה את עיניה. זה לא ייתכן ניחא עם הבנות, אבל אי אפשר להסתובב ככה ליד הבנים, אמרה לעצמה בחשש. היא מתחה את המכנסיים, אך ככל שכיסתה טפח מהירכיים, עדיין נותרה חלקה גדולה חשופה. קמטים קטנים של התחבטות התכנסו בין עיניה וחוסר אונים החל מטפס בה. לפתע התייצבו עיניה מול הדס, העומדת בפתח החדר. עיניה הצטעפו בדמעות.
הדס קרבה אליה ולחשה מילים מרגיעות, הוליכה אותה אל הברז שמחוץ לחדר ונתנה בידה את המגבת, שהמספר 40, מספר הכביסה של חברת הנוער, מוטבע בה. היא שטפה את פניה, גרבה את הגרביים, נעלה את הנעליים החומות הסגורות, שרכה את השרוכים וצעדה יד ביד עם הדס אל חדר האוכל, מנסה בכל כוחה לא להביט לעבר רגליה.
בחדר האוכל היה נדמה לה שרק מעטים מביטים בה. היא השתוממה כיצד ייתכן שאתמול, כשהוסתרו רגליה במכנסיים ארוכים ועליהם סוככה שמלה, משכה את עיני כולם, והנה היום היא מגיעה חצי מעורטלת ואינה זוכה לשום מבט מיוחד? זאת היתה הפתעה מעודדת, ולמרות התחושה המשונה שחשה בשל מגע ירכיה עם הכיסא, הודתה בלבה להדס.
•••
"אני מנחם, אני מבין שאת תמר. ברוכה הבאה לכיתת משואה."
"תודה, אדון מורה."
"אל תקראי לי אדון מורה, קראי לי מנחם."
"מנחם."
"כך טוב. בואי שבי. ליד אליהו יש היום מקום פנוי."
אליהו חייך לעברה וייצב את הכיסא הסמוך אליו. הוא החליק בידו על בלוריתו השחורה, והיא קרבה בהיסוס אל שולחנו. בח'ומיין לא למדה עם בנים בכיתה, בוודאי לא ישבה ליד בן, ובוודאי לא בהתערטלות מבישה כזאת. היא התבוננה סביבה וראתה כי בנות יושבות ליד בנים וגם ליד בנות. כמה היתה רוצה לשבת ליד הדס, אבל הכיסא הסמוך אליה היה תפוס על ידי אהובה, שעקבה אחריה כעת כמו שאר הנוכחים.
"את יכולה לשבת," האיץ בה מנחם בעיניים טובות. "אליהו לא נושך."
דבריו גובו בפרץ צחוק כללי. היא לא הבינה מה זה נושך, אבל היה לה ברור שאליהו בסדר. היא התיישבה ומבטה נפל על ירכיה המעורטלות. מיד הרחיקה את הכיסא משכנה לשולחן והניחה ידיים מגוננות על ירכיה הצמודות זו לזו באחוות אחיות. לו היו אבא או אמא רואים אותה כך, היו מטמינים אותה בתוך בוחצ'ה, קושרים היטב ומפליגים איתה בחזרה לח'ומיין.
"אני המחנך," המשיך מנחם. "תמר, ספרי לחברים מאיפה באת."
"אני באת מח'ומיין, מאיראן."
"יפה. את מדברת קצת עברית. פה את תלמדי לדבר מצוין. תגידי: 'אני באתי מח'ומיין.'"
רק פציתי פי וכבר טעיתי, חשבה בעגמימות. אצבעותיה הנבוכות נשלחו למולל את קצה שמלתה אך צבטו ירך ביישנית. "אני באתי מח'ומיין," חזרה על דברי המחנך.
"יפה. החברים בכיתה הגיעו ממרוקו, ושניים הגיעו מאיראן. את השלישית. כולם בהתחלה לא ידעו עברית, ועכשיו הם מדברים עברית. גם את תלמדי לדבר טוב יותר."
"תודה, אדון מורה."
"מנחם."
"תודה, מנחם," הצליחה בקושי להגות את הפנייה הלא מכבדת.
"איפה למדת עברית?"
"שיעורים ערב, מורה שלמה, שליח החלוץ."
"מצוין. היית תלמידה טובה, אם ככה את מדברת. אנחנו לומדים תנ"ך. ספר יונה. את מכירה את הסיפור של יונה?"
היא הנידה ראשה לשלילה. איך תסביר לו שלמדה בבית ספר מוסלמי? אם ישאל אותה על הקוראן, תוכל לצטט לו סוּרוֹת שלמות מבלי להיכשל וגם תספר לו על הנביא מוחמד. אבא קרא בבית את התורה, והיא הכירה את הסיפורים. אבל ספר יונה? היא לא שמעה עליו.
"זה בסדר. את תלמדי ותדעי הכול. גם החברים לא ידעו על יונה ועכשיו הם לומדים ויודעים. בסוף השיעור, הישארי. אני רוצה לדבר איתך. בסדר?" תמר הנהנה, ומנחם פנה אל הילדים והתחיל בשיעור.
מרבית הדברים שנאמרו לא היו מחוורים לה, ואף על פי כן שרתה עליה תחושה נעימה מעצם היותה מוקפת ביהודים. לא עוד נג'ס. אצבעותיה חפרו בהיסח הדעת בשערה, והיא דמיינה כיצד היא מרטיבה אותו ומפלי מים גולשים על גבה, על רגליה, מחליקים מטה אל הרצפה, והעולם לא מתמוטט. אין צעקות, אין קריאות גנאי, אין החרמות.
היא שמה לב כי המורה פונה אל התלמידים בשמם הפרטי וכבר קלטה כמה שמות. העובדה שהדס נמנתה עם התלמידים הבולטים והפעילים הסבה לה נחת, כמו היה מדובר בבת משפחה, באחות. גם ידו של אליהו, היושב לידה, התרוממה תכופות. האם כך הוא נוהג בדרך כלל או שמא הוא מנסה להרשים אותה? מפעם לפעם לחש באוזנה בעברית פשוטה את הנאמר, אך הקרבה הפיזית הביכה אותה. היא הצטמצמה על הכיסא ככל האפשר.
המורה כתב משפטים על הלוח וביקש מהחברים להעתיק. היא פתחה את המחברת החדשה והעתיקה את המשפטים.
"איזה כתב יפה יש לך," התפעל אליהו.
היא היתה מודעת ליפי אותיותיה. בשיעורי הערב בעברית שיבח אותה השליח שלמה על כתב ידה. גם בפרסית כתב ידה הרהוט זכה להלל ממוריה המוסלמים.
"אומרים מי לצייר יפה כותב יפה," העזה לומר לו.
"אה, את גם מציירת. אנחנו צריכים אותך לוועדת קישוט."
"מה? מה זה?"
"ועדה זה כמה חברים שעושים ביחד דברים: מדברים, מציירים." את דבריו ליווה בתנועות ידיים רחבות, מדגימות. "פה נתלה ציורים שלך," אמר והורה בידו על הקירות.
"אני רוצה," זהרה.
בתום השיעור המתינה למנחם. לאחר שדיבר עם כמה "חברים" (היא שמה לב שאת הילדים כקבוצה מכנים "חברים"), התיישב לידה.
"קראתי את התיק שלך ואני מרגיש שאני מכיר אותך מצוין, אבל אני רוצה להגיד לך כמה דברים וגם לשמוע אותך," אמר בחביבות. "העברית שאת באה איתה מאיראן היא טובה ותעזור לך ללמוד מהר את השפה."
"אני רוצה מדברת מהר עברית."
"אם את רוצה, את יכולה," טפח לה על גבה בעדנה. "פה את לא לבד. כולם חברים וכולם עוזרים זה לזה."
"הדס חברה."
"נכון, הדס חברה טובה והיא תעזור לך. את יכולה לבוא גם אלי כשיש לך בעיה. אני מורה וגם חבר ואני כמו אבא," אמר.
"מורה, חבר, אבא זה טוב."
הוא צחק צחוק יפה.
24.
אחר הצהריים ישבו הדס ותמר בשיכול רגליים על מיטותיהן ושוחחו. הדס סיפרה לתמר פרטים על חיי הקיבוץ.
אהובה רטנה, "למה שלא תספרי לה שאחר הצהריים ישנים ולא מפריעים למנוחת השכנים?"
"אהובה צודקת, בואי נצא החוצה," הציעה הדס, והשתיים יצאו אל מרחבי הדשא והתיישבו בצל האיקליפטוס.
"הקיבוץ מחולק לשניים: חברי הקיבוץ, שאלה הוותיקים, וחברת הנוער, שזה אנחנו."
"אנחנו חברתַנוער," חזרה תמר על דבריה.
"כן," אישרה הדס בנעימת קול מורתית. "לילדים של הקיבוץ יש הורים, אבא ואמא."
תמר הורתה באצבע על עצמה. "אבא, אמא בח'ומיין."
"נכון, ההורים שלך גרים בח'ומיין. ההורים שלי וההורים של אהובה גרים במרוקו, בעיר פס."
"את אהובה בפס חברות?"
"לא, לא הכרתי את אהובה. פס היא עיר גדולה, זאת העיר השנייה הכי גדולה במרוקו. אני גרתי בחלק החדש של פס, ואהובה גרה במְלַאח, שזה החלק הישן, של היהודים. אף פעם לא נפגשנו בפס ולא היינו חברות, אבל אני שמחה שהיא מפס ולא ממרקש. אומרים במרוקאית: 'בְּנַת אֶל פַאס, פְכַל וְרְדַה פִל כַּאס, וּבְּנַת מְרַקֶש, פְכַל עַקְרְבַּא פְל פְרַאס,' הבנות של פס הן כמו ורד בכוס, והבנות של מרקש הן כמו עקרב במיטה."
"לא מבינה."
"ורד זה פרח עם ריח טוב. עקרב זה חיה עוקצת." היא שילחה לעברה אצבעות מאיימות שתפסו את זרועה.
תמר נרתעה, אבל מיד שתיהן התגלגלו על הדשא ושחררו פרצי צחוק מגרונותיהן.
"את אהובה הכרתי פה, בקיבוץ, הגענו ביחד בעליית הנוער לפני שנה."
"חברות בקיבוץ?" ביררה תמר אם הבינה נכון.
"נכון. הבריחו אותנו לכאן, וההורים נשארו במרוקו."
משב רוח נעים ליטף את פניה של תמר. הנה היא מנהלת שיחה בעברית. נכון שלא הכול מובן, אבל רוח הדברים בהירה. וכמה בת מזל היא שאין זו מנת חלקה בלבד להימצא כאן ללא הורים. לפתע חלפה בה המחשבה שאהובה מתגעגעת להוריה ולכן היא ממורמרת כל כך.
"אהובה?" שאלה.
הדס בררה את המילים. "אהובה היתה ילדה שמחה ומצחיקה. היא הצחיקה את כל החברים, זאת אומרת את ילדי החוץ. אבל היא תהיה בסדר. היא צריכה רק זמן."
"מה?"
"לא חשוב, תעזבי את זה, העיקר שאת פה ושאוהבים אותך."
"אני אוהבת אותך."
"יופי, אני שמחה." הדס כחכחה, דומה כי לא הורגלה למסרים ישירים כאלה. "גם לנו יש הורים בקיבוץ," הסבירה ברצינות. "המטפלות רחל ושושנה הן כמו אמא. רחל דואגת לציוד שלנו, לדברים שלנו, שלא יהיה חסר לנו שום דבר, ושושנה דואגת לנפש שלנו."
"נפש?"
"נפש, נשמה, מצב רוח, שנהיה שמחים ולא עצובים."
תמר הנהנה.
"מנחם המורה ודוד המדריך הם כמו אבא שלנו."
"לנו הרבה הורים," סיכמה תמר את הרשימה.
"נכון, אפשר להגיד. להורים שלנו בקיבוץ יש ארבעים ילדים באותו הגיל. אנחנו גם חברים וגם כמו אחים. ואת יודעת מה? לנו, לחברת הנוער, יש מזל יותר גדול מהמזל של ילדי הקיבוץ. למה? כי אנחנו היינו עם ההורים שלנו מאז שנולדנו עד שבאנו לפה. הילדים של הקיבוץ, מהרגע שהם מגיעים מבית היולדות לוקחים אותם לחדר התינוקות, והאמהות שלהם רק באות לבקר אותם. כשהילדים גדלים, הם יכולים להיות עם ההורים שלהם רק שעתיים ביום, אחרי המנוחה של הצהריים. בשש וחצי הם חוזרים לבית הילדים לארוחת ערב. הם אפילו לא אוכלים עם ההורים. רק כשהם בכיתה ז' הם באים לחדר האוכל הגדול ויכולים לשבת עם ההורים. ככה זה בקיבוץ."
"למה?"
"כי הם אשכנזים," נשמע קולה של אהובה, והן הסבו פניהן לעברה. היא הגיעה למקום רבצן והתיישבה באנחה, חובקת את רגליה ומושכת אל החזה. "אי אפשר לישון," קבלה. "חם מדי, וגם מלא חרקים מעצבנים." היא פנתה אל תמר, "אלוהים משלים פה מכות מצרים ששכח להוסיף שם." ולהדס הציעה, "נבקש נפט."
"בסדר," הסכימה הדס, "אבל קודם נגמור את שיעור ההיכרות של תמר עם הקיבוץ."
"מה בוער לך עם ההיכרות הזאת? אפשר לחשוב... תגידי, תמר, זה מעניין אותך השטויות האלה? הקיבוץ? אם זה כל כך חשוב לך, אני מוכנה ללמד אותך משהו על ילדי הקיבוץ המגעילים."
תמר היססה, מה תשיב? אצבעותיה נטמנו באניצי הדשא, חרצו ופילחו גומות באדמה.
הדס חילצה אותה מהסבך. "מה עוד את רוצה לדעת?" שאלה.
"מה זה אשכנזים?"
הדס לא היתה מוכנה לשאלה ובעודה חוככת בדעתה איך להסביר, הציעה אהובה את שירותיה. "אני יסביר לך מה זה אשכנזים," אמרה. "אשכנזים הם אלה שהגיעו מאירופה וחושבים שהתרבות שלהם יותר יפה משלנו. חוץ מזה, העור שלהם הוא בלי צבע. חיוור כמו סיד. וחוץ מזה האשכנזים הקימו את הקיבוץ, אז הם מתנהגים כמו הבעלי בית. אנחנו רק אורחים שצריכים להגיד להם תודה שקיבלו אותנו."
תמר ניסתה לעכל את שפע המידע. "כיתה הרבה ילדים," אמרה. היא משכה ידה מהבור שחפרה והחלה להסיר את העפר שנצמד לציפורניה.
"כן," השיבה הדס מהר, מברכת בלבה על שינוי הנושא. "כל הילדים בכיתה הם חברת נוער. לקבוצה שלנו קוראים משואה. כמעט כולם באו ממרוקו, ורק אַת ויצחק וששון באתם מאיראן. עשרים ילדים לומדים ביחד, ועשרים ילדים יוצאים לעבודה. הילדים שלומדים בבוקר עובדים אחרי הצהריים, ואחרי שבוע מתחלפים. בקבוצה שלנו יש הרבה בנים ומעט בנות."
"משפחה גדולה," התרוננה תמר.
"כן, ויש עוד שלוש קבוצות של הגדולים. לקבוצה שגמרה את הצבא, כמו יעקב, קוראים ברושים. הם הגיעו מאיראן, מבולגריה, מצ'כוסלובקיה ומיוגוסלביה."
היא הרגישה שהיא בשיעור גיאוגרפיה בלי מפה. חוץ מאיראן לא היה לה מושג על המדינות המוזרות שאי אפשר אפילו להגות את שמותיהן.
"לקבוצה השנייה," המשיכה הדס בתנופת ההסבר, "קוראים גבורה אלה ניצולי שואה מבלגיה, מצרפת, מרומניה ומפולין. והקבוצה האחרונה, עוז, אלה ילדים מסכנים שהביאו מבתי יתומים "
"יתומים?"
"בית יתומים זה בית שגרים בו ילדים שאין להם אבא ואמא," הבהירה הדס, ואהובה קטעה את דבריה, "אבל להם ולנו יש אותו הצבע. לפעמים קוראים לנו 'שחורים'."
"מי?" שאלה תמר.
"הוותיקים, אלה שגרים בקיבוץ ושעשו לנו טובה והסכימו לקבל אותנו לפה וש "
"למה?"
"כי אנחנו לא לבנים, זה למה," הבהירה אהובה בטון תוקפני. "לקבוצת גבורה יש מזל, הם כולם לבנים. בקיבוץ אוהבים אותם. הם מקובלים."
"מקובלים?"
"מקובלים זה שמקבלים אותם יפה, אוהבים אותם," ביארה הדס ונעה על הדשא באי נוחות. ניכר שההתערבות של אהובה אינה לרוחה.
"יש ילד לבן, יפה, גבוה, עיניים כָּחוּלים," העירה תמר.
"אוהו," קראה אהובה ושכחה כי היא בקטע של כעס. "גם את? רק הגעת וכבר שמת עליו עין? זה יהודה, מקבוצת גבורה. גדול ממך וממני בשנה. כל הבנות מאוהבות בו. הוא הכי יפה בקיבוץ. הוא גם ספורטאי, גם טניסאי, גם רקדן, גם שחקן. בטח יש עוד כמה גַמִים לאשכנזי הזה. הוא מתלבש הכי יפה. יש לו אותם בגדים כמו של כולם, אבל עליו זה נראה כאילו יצא מז'ורנל. וכן, הוא גם לבן עם עיניים כחולות. אבל אל תבני עליו. התחרות עליו קשה, גם מצד הבנות השחורות וגם מצד הלבנות."
"לא בונה בית," הגיבה תמר מבלי להבין.
"חחח... לא איתו, אולי עם מישהו אחר."
תמר פנתה להדס. "למה ילדים של משואה לא לומדים ביחד עם ילדים של קיבוץ?"
"אנחנו לומדים בנפרד מילדי הקיבוץ כי אנחנו צריכים לחזק את העברית שלנו," נימקה הדס.
ים של שאלות הציף את תמר והיא המשיכה, "למה בחדַרוֹכֶל יושבים ילדים של משואה שם וילדים של קיבוץ שם?" היא הניעה ראשה פעם ימינה ופעם שמאלה.
הדס בחרה לעקוף את השאלה. "תקשיבי, אומרים ילדי משואה וילדי הקיבוץ. את מרשה לי לתקן אותך, נכון?"
"כן, תודה. אני רוצה לומדת."
"ידעתי, גם אני שמחתי שמתקנים אותי. קוראים להם ילדי הקיבוץ כי הם נולדו בקיבוץ."
"גם קוראים להם ותיקים," הוסיפה אהובה. "הם בגיל שלנו, אבל הם ותיקים בקיבוץ, אז קוראים להם ככה."
"את לא אוהבת ילדי הקיבוץ, ותיקים."
"לא, אני לא אוהבת אותם. ילדי חברת הנוער לא אוהבים את ילדי הקיבוץ."
"למה?"
"בגלל שהם מקבלים יחס מיוחד, לא כמו היחס שאנחנו מקבלים!" ענתה אהובה כמעט בצעקה.
"לא מבינה."
"מה את לא מבינה? תשמעי טוב, הוותיקים המיוחסים האלה לומדים לחוד ואנחנו לומדים לחוד. חס וחלילה אם נלמד כולנו ביחד. והם גם לא אוכלים איתנו. נכון שיש חֶדֶר אוכל משותף, אבל אין שיתוף. זה ממש כמו שאת אומרת, הם בצד אחד ואנחנו בצד השני, כאילו אנחנו מצורעים. את ראית בעצמך שהם לא יושבים איתנו."
"כן, ראיתי."
"וככה גם בשיעורים. יש להם כיתה משלהם, כי לא נאה להם ללמוד איתנו."
"זה לא מדויק," התערבה הדס. "אנחנו לא באותה הרמה. אנחנו עדיין צריכים לחזק את העברית שלנו."
"מה רע בעברית שלך ושלי? העברית שלנו בסדר גמור. בגלל שאנחנו ממרוקו אז זה לא מספיק להם."
"רק בזכות מה שמלמדים אותנו אנחנו מתקדמים," עמדה הדס על דעתה.
"תעשי לי טובה. למה את צריכה להצדיק אותם כל הזמן? תמחקי את הצבע הוורוד ותביאי שחור. רק שחור. זה הצבע הנכון. אני יגיד לך דוּגרי: הם לא אוהבים שאנחנו מקללים במרוקאית. מה לעשות שהקללות בעברית חלביות, שחסר לקללות קצת פלפל. איך אפשר להשוות בין 'הלוואי שתמות' לבין 'כְלַה דַר בּוּק', שיחרב בית אביך? אבל תעזבי את זה ותסבירי לי, למה יש את ההפרדה בַּחֶדֶר אוכל? כמה זמן צריך ללמד אותנו, המרוקאים המפגרים, איך מחזיקים סכין ומזלג ואיך אוכלים בפה סגור? אם לימדו אותנו פעם אחת והזכירו למוח שלנו עוד שני פעמים או שלוש או ארבע, אז אנחנו כבר מבינים. המוח המרוקאי הדפוק שלנו בסוף מבין יפה מאוד."
אהובה עצרה לרגע ודפקה על הראש שלוש דפיקות. "המוח הדפוק שלנו גם מבין, למשל, שבצד של הוותיקים שמים אוכל יותר טוב מהזבל ששמים בצד שלנו. המוח הדפוק שלנו גם מבין שלילדים הוותיקים והמפונקים נותנים חדר מאבן, אבל לגוף שלנו מתאים צריף מעץ. הם מקבלים את כל הדברים החדשים ומעבירים לנו את הבְּרָרה. למשל, השמיכות החדשות ששלחו לנו מהסוכנות? אז הם עברו ישר לוותיקים, ולנו הביאו את השמיכות המחורבנות שלהם. את מבינה?" אהובה קמה ובעטה בשאט נפש באוויר.
תמר נאנחה. "אמרו בקיבוץ טוב."
"אל תהיי עצובה." הדס הביטה בה בעיניים טובות. "לא הכול רע כאן. יש גם הרבה טוב. אנחנו צריכים להגיד תודה על כל מה שנותנים לנו. לא רק האוכל, אלא גם החינוך והטיפול. אנחנו באנו בלי כלום. במרוקו, בפס, האנשים של הסוכנות היהודית באו ונתנו לנו בגדי צופים ואמרו לנו שאנחנו יוצאים לטייל. לקחו אותנו לטנג'יר, אמרו לנו לעלות מהר על הסירות, הגענו לגיברלטר, משם הביאו אותנו לישראל. באנו בלי כלום, פה יש לנו הכול. חוץ מזה, כאן אנחנו ביחד. חברוּת זה דבר חשוב, נכון, אהובה?"
אהובה לא השיבה. היא בחרה לדבר עם עצמה, ושביעות רצון עלתה על פניה מכך שאיש אינו חולק עליה.
"אני שמחה שנתתו לי לבוא לחדר שלכם," אמרה תמר.
"שנתנו לי," תיקנה הדס.
"כן, שנתנו."
"את רואה? יהיה לנו טוב ביחד. כל ילדי חברת הנוער הם נחמדים. ביחד זה טוב. ביחד זה כוח. ביחד זה ידידות. ביחד זה עזרה. לפעמים אנחנו גם רבים, כמו שאחים בבית רבים, אבל מהר משלימים, כי כולנו מבינים שאנחנו צריכים אחד את השני." היא עצרה ובחנה את השפעת דבריה. "או, הנה את כבר מחייכת. זה טוב."
"טוב," קראה אהובה, "עד שתגמרי לחרבש את כל השטויות האלה, אני הולכת לַבית שימוש."
השתיים ליוו בעיניהן את גבה המתרחק.
"תראי," המשיכה הדס. "אנחנו באנו לפה בלי אבא, בלי אמא, בלי משפחה. פה בקיבוץ נותנים לנו הרבה דברים. דואגים לנו לחדר, למיטה, למקלחת, לאוכל, ללימודים, לחוגים. יש אחות, ואם חס וחלילה מישהו חולה אז היא מטפלת בו. גם יש לנו הורים, לא כמו ההורים שיש בבית, אבל בכל זאת הורים."
"הורים..."
"אם את חושבת שיחבקו אותך וייתנו לך נשיקה, תשכחי מזה. החום והאהבה הולכים לילדי הקיבוץ, כי להם יש הורים אמיתיים ולנו זה באמת חסר. בעצם, את יודעת מה? גם הם לא מקבלים חיבוק. איזה הורה ותיק מחבק את הילד שלו או נותן לו ליטוף או נשיקה? ההורים פה לא מראים את האהבה שלהם כמו שההורים שלנו הראו לנו."
תמר הפליגה בדמיונה אל אמה. למי נתנה חיבוק או נשיקה? לא לה ולא לאחיה ולאחיותיה. המעט שהיה הלך לדניאל, הבן הבכור והחכם, ולהם לא נשאר.
"זה למה אהובה כועסת?"
הדס הרהרה ארוכות בטרם השיבה. "תראי, זה יותר מסובך. אולי זה מוקדם לספר לך. אני לא רוצה לקלקל לך את הימים הראשונים בקיבוץ, כי כמו שאמרתי, יש פה הרבה טוב. אני מבטיחה לספר לך יותר מאוחר. רק חשוב שתדעי שאהובה היא ילדה טובה ויש לה לב חם. ואם היא לפעמים מדברת בגסות, אז אל תיעלבי ממנה. הכעס שלה הוא על אחרים, לא עלייך."
"אבל את אמר יש טוב בקיבוץ," הזכירה תמר.
"במרוקאית אומרים: 'אִינעַל בּוּ אלְקַש, דְהַאב דִין נְסְרְבּ פֶה אֶל מְרַרַה?' מה שווה כוס זהב, אם היא מלאה במרירות?" היא הוסיפה לפתגם פרשנות בפנטומימה. "אבל אל תדברי איתה על זה," הזהירה. "'מַה תְחֶרְקס לְחְרַא בְּלְעוּד', אל תערבבי את החרא במקל. כי חרא יבש הוא פחות מסריח, אבל אם מתעסקים בו עם מקל, אז הסירחון עולה עוד פעם. אז בשביל מה? יותר טוב לא לדבר."
תמר פרצה בצחוק, "אני לומדת בקיבוץ עברית וגם כן ערבית."
"טוב, עברית זה ברור למה. אבל ערבית מרוקאית זה הביחד שלנו מול הוותיקים הסנובים," אמרה הדס והושיטה לה יד. "בואי, נלך לעזור לאהובה. צריך למרוח את הרצפה בנפט, ובערב נמלא אותה במים ויהיה לנו קריר ונעים."
•••
מאוחר בערב, לאחר שהחדר הוצף במים וריחות הנפט הונסו, ישבה תמר בחדר הקריר ופתחה את בלוק המכתבים עם הדפים הדקיקים, שסמל האיילה הדוהרת הודפס בחלקו העליון של כל אחד מהם. בצד שמאל כתבה את התאריך, ובצדו הימני של הדף את הפנייה להוריה: באבא ג'ון, מָאדָאר ג'ון.
לראשונה חשה בחסרונה של אמה. הרגשה מעיקה של החמצה עלתה בה. הריחוק שקבעה אמה ביחסה אל ילדיה הציף אותה בצער. אמה, הנמלה העמלנית, המנהלת את כל ענייני הבית, לא זכתה למילות תודה, לא מבעלה ולא מילדיה. המאמץ היומיומי שלה התקבל כמובן מאליו, ואיש לא טרח לגמול לה עליו. נכון שהשיח בביתם נעדר ביטויים של אהבה, פרט למילות החיבה של אבא, שהיו שמורות לה בלבד; ונכון שהמחסור הזה מקורו באמה, שלא דאגה, לצד מילוי הצרכים הבסיסיים של האכלה, הלבשה וניקיון, לצורך בסיסי אחר, המפעפע כעת וזועק את חסרונו ובכל זאת הרגישה החמצה. אולי זהו ליקוי שצריך לעבור תהליך של ריפוי. אולי אמא, שקמצוץ מהכוונות החמימות שלה נשר וצנח על דניאל הבכור ובכך תם ונשלם, היתה זקוקה לאיזו שושנה כזאת שיש בקיבוץ שתשב ותשוחח איתה ותחשוף את צפונות לבה ותמצא להן מרפא. אילו היתה אמה מקבלת את הטיפול ההולם, אולי היתה נוהגת אחרת, ואז גם אנחנו, הילדים, היינו מכירים לה תודה על מה שהיא. ואולי... אולי היא היתה נותנת דעתה לעניין הפרידה מבתה בת השלוש עשרה ושליחתה לבד לארץ רחוקה.
היא קימטה את הדף והטילה אותו לפח הקטן הצמוד לארגז השולחני, ציינה שוב את התאריך על דף חדש, ומימין כתבה: "מאדאר ג'ון". היא פנתה לאמה בידיעה שאבא יקרא לה את המכתב.
היום חשבתי עלייך הרבה. היום גיליתי שככל שאני גדלה אני יותר ויותר מבינה אותך, והמחשבה הזאת מרגשת אותי מאוד. אני מתגעגעת אלייך ורוצה להגיד לך תודה ענקית על כל מה שעשית למעני. רציתי גם שתדעי שבזכותך הגעתי לקיבוץ עם יסודות בשפה העברית, ולכן קל לי ללמוד את השפה החדשה.
מאדאר ג'ון, מסרי את אהבתי לבאבא ונשקי במקומי את וידה הקטנטנה, שבוודאי גדלה והיא כבר מפטפטת, ואת שמסי ופארוך ואבנר היקרים שלי.
אוהבת ומחבקת אותך, אמא שלי.
נהיד
25.
האצבע והאגודל היו כרוכים סביב אפה, אוטמים את הנחיריים לבל תסתנן הצחנה המבחילה. צחוקן של החברות במקלחת וקול שירתן העולז פלשו אל מקום התבצרותה בתא של בור הספיגה. שילכו כבר, התחננה ורקעה בעצבנות על רצפת הבטון. אתמול היה עליה להמתין חצי שעה לרגע שבו הואילו הבנות לפנות את המקלחת ונעלמו, הרגע המאותת לה להגיח ממקום מחבואה המצחין, לשעוט אל חדר הרחצה, להביט ימינה ושמאלה בטרם תתפשט, לסובב את ידית המַקלחַ ולהתמכר למים השוטפים ומרגיעים את גופה.
בארבעת החודשים שחלפו מאז הגיעה לקיבוץ הסתגלה לשינויים רבים כל כך, לרבות שמה החדש תמר. היא לא התחבטה עוד בנוגע ללבושה. באין אב ואם, אח או אחות, היתה נחושה בדעתה להסכין עם תכתיבי המקום, אבל עדיין התקשתה להתרחץ עירומה עם חברותיה. ככל שאיבריה הנשיים פרצו והפגינו את התפתחותם, כך הקפידה להצפינם מעין כול. את חולצותיה בחרה במידה אחת מעל מידתה, כדי לטשטש את גודלם של צמד התפוחים, שכמו להכעיס לא נשמעו לתחינותיה ולא הפסיקו לצמוח.
אמנם גם בקיבוץ, כמו באיראן, התקיימה הפרדה בין מקלחת הבנים למקלחת הבנות, ואמנם ראתה בכל ערב לנגד עיניה הנכלמות כיצד הבנות מתקלחות יחדיו בטבעיות ובחופשיות, אך לא היה די באלה כדי להקל את הרגשתה. מוזר היה בעיניה שהתִקלחַת הישראלית היא מעשה יומיומי. את החמאם באיראן פקדה אחת לשבוע, ביום שישי, לאחר שאמה סיימה להכין את תבשילי השבת, ואז היתה מקרצפת את גופה ממושכות וביסודיות ויוצאת משם מטוהרת.
בתחילה חיפשה במקלחת הקיבוצית את האביזרים הקבועים שנוכחותם חיונית: כֶּסֶה כפפה מבד מחוספס, ורוֹשוּר או סֶפִיד אַבּ למריחה על הגוף כדי להסיר את שכבתו החיצונית של העור. אולם התברר לה שפרט לסבון ומגבת אין דבר מכל אלה, ולכן היתה יוצאת מן הרחצה בתחושה שאין היא נקייה די הצורך. עם זאת אימצה את ההבנה שהניקיון החפוז, כיוון שהוא יומיומי, שווה ערך לרחיצה החד שבועית המושקעת בחמאם. היא הקפידה להגיע למקלחת בשעה שכל הבנות כבר סיימו, אך לא פעם נאלצה לסגת אל בית השימוש, כשברגע האחרון הגיעו בנות נוספות, בזוגות או בשלשות. השקט היה מאותת לה לצאת.
קולותיהן המתרחקים של הבנות נדַמו. עם צאתה מבית השימוש נחפזו רגליה לחדר הרחצה וידיה כבר הושטו להסיר מעליה את כסותה. אלא שפעולת הידיים הושבתה בבת אחת. מן המארב שמאחורי המגבות התלויות הגיחה הדס, ופניה הצוהלות הסגירו תחבולה. "הדס, מה את עושה פה?"
"מחכה לך."
תמר התבוננה בה בחוסר אונים.
"את רוצה לברוח עוד פעם לסירחון של הבית שימוש?"
תמר מוללה את שולי חולצתה.
הדס קרבה אליה ולחשה: "לכולנו יש אותו הדבר. את רוצה להגיד לי שבחמאם באיראן הנשים לא מתקלחות ביחד?"
"כן, אבל..."
"אין אבל. כאן כולנו באותו הגיל. את חייבת להיות כמו כולנו. את חדשה ואת לא יודעת כמה אנחנו שונים פה. לא חשוב כמה זמן נהיה כאן, תמיד נהיה הילדים שבאו מבחוץ. אז לפחות בינינו נרגיש שאנחנו לא בחוץ."
מילותיה הזכירו לתמר את דבריה הנוקבים של אהובה על הקיבוץ: "כן, תמר, לא הכול דבש. אני מצטערת להגיד לך את זה, אבל את צריכה לפתוח את העיניים ולהבין את המצב."
"גם לבנות הוותיקות יש מקלחת משותפת. כמו שהן לא מתביישות, גם אנחנו לא נתבייש. ואת יודעת מה? אני נשבעת לך שיש להן בדיוק מה שיש לנו..." המשיכה הדס, מעוּדדת מההקשבה, ולהדגמת דבריה הסירה את חולצתה והחוותה בניע ראש לעבר חברתה. תמר התבוננה בה מופתעת להרף קט ואחר הסירה אט אט את החולצה ואת החשש.
"את רואה, השמים לא נפלו," קראה הדס, "הם רק התקרבו לאדמה."
בקול צחוק נפטרו השתיים מבגדיהן והפקירו גופן לזרם המים.
•••
פעמון היקיצה וקריאת ה"בוקר טוב" הזניקו אותה מבין הסדינים הרכים והמריצו אותה לביצוע סדרת הפעולות הקבועה. היא סידרה את מיטתה, התלבשה, התרחצה ועודדה את חברותיה להזדרז. היא היתה ערה לשינוי המתחולל בה לא עוד שהיות ודחיות, כי אם קבלה נלהבת של היום החדש הזוהר אליה מן החלון.
כבר ביום השני לבואה לכיתה התיישבה במקום הפנוי שמצאה ליד דפנה, ששבה ללימודים לאחר היעדרות ממחלה. נסים, חברו של אליהו, שנעדר אף הוא ביום הקודם, הגיע והתיישב במקומו לידו. היא קיבלה את השינוי בברכה. הנה היא יושבת ליד בת. אליהו הגיע מסורק למשעי וטרם כניסתו העביר שוב את המסרק על בלוריתו, ולפתע נעמד נטוע על מקומו בראותו כי נסים תופס את מקומו הקבוע לידו, ואילו תמר יושבת הרחק בטור הרביעי עם דפנה ומגלה כושר פטפוט מפתיע בשברי מילים בעברית, שלא הגיע לכלל מיצוי בעת שישבה לצדו בשפתיים כמעט נעולות. מאותו יום סדר הישיבה לא השתנה, תמר ליד דפנה ונסים ליד אליהו.
בארבעת החודשים שחלפו מאז הגיעה לקיבוץ, העברית שבפיה השתבחה מיום ליום. מחברת השפה היתה רוויה ברשימת מילים, שהלכה והשתרכה לאורך הדפים כמו נחש ארוך שאין רואים את קצהו. המחברת היתה צמודה אליה ובכל הזדמנות הציצה בה ושיננה את המילים החדשות, ואלה נטמעו בלשונה ונהפכו לחלק מאוצר המילים השימושי שלה. המורים הרעיפו עליה תשבחות על שקדנותה וחריצותה, על כתב ידה הנאה ועל ציוריה המיוחדים. לאחרונה גם התקבלה לוועדת הקישוט, ואל ציורי התפוחים שלה נוספו ציורי בנות ובנים רוקדים במעגל או עסוקים בעבודה.
גם התערותה בקבוצת משואה היתה ניכרת לעין. רבים ביקשו את קרבתה. היא זכרה היטב את דברי אמה, "פנים מחייכות הן יפות, פנים חמוצות הן מכוערות." בימים הראשונים עטתה על פניה חיוך מלאכותי, שהצפין חששות ופחדים. לא רחק היום והחיוך שסיגלה לעצמה היה לטבעי ורך, והוא רתם אליה ידידות וידידים. עם הזמן גם הבחינה בבנים המשהים עליה את מבטם או מציצים בה בהיחבא, והיו בהם שחברו אליה בלכתה. היא היתה ערה ליופייה, והמודעוּת שטפה את גופה בזרמים חמימים, במיוחד בעת שטפפה במשעולי הקיבוץ סמוקת לחיים, ושתי צמותיה נעות בעליזות.
הסתגלותה ללבוש המינימלי היתה מהירה מכפי שהעלתה על דעתה. למחרת התקרית עם המכנסיים הקצרים ובימים שלאחר מכן עדיין לוותה ההתלבשות בהתלבטות ובאי נוחות, אך אלה הלכו ודעכו ככל שנטמעה בשגרה המקומית. היא גם למדה ליהנות מטעמו של האוכל הישראלי. אביה ואמה ודאי היו מופתעים לראותה נועצת שיניה בשעת בוקר בזיתים ובירקות טריים, שלא עברו בישול, ובדג מלוח, שלא ידעו על קיומו. דייסת הסולת התחבבה עליה במיוחד.
השבתות הראשונות היו רוויות געגועים לבית, לערבי השבת שבהם אכלו לאור נרות, לארוחות הבוקר המאוחרות עם הביצה החומה, הגוֹנדי העשוי מחומוס אפוי ומבשר הודו והאורז עם השמיר ולארוחות הצהריים עם מעֵי הכבש הממולאים. ככל שנקפו השבתות הלך והתעמעם טעמם של המאכלים האלה.
היא השתוממה להיווכח כי לא קיים בקיבוץ בית כנסת וכי בשבת מבעירים אש ומדליקים אור. בשבתות היה אביה מתפלל בבית וקורא בספרי הקודש. בכריכה הפנימית של הסידור נהג לכתוב את תאריכי הלידה והפטירה של בני המשפחה. חסרו לה נרות השבת, החלה, הקידוש ומזמורי השבת, ובצאת השבת ההבדלה והסעודה השלישית: תערובת היוגורט עם המלפפון והנענע, שהוגשה עם לחם קלוי. הפיצוי הניתן כאן היה קוביית שוקולד בשבת בבוקר.
בערבי שבת התקיימו מפגשי התרבות שכה אהבה. חדר האוכל הגדול שינה פניו, השולחנות הוסטו לאחור, ובכל מפגש נושא חדש עמד על הפרק: עונות השנה, אירוע היסטורי חשוב כמו הקרב על תל חי חגים ומועדים. ובזמן שילדי הקיבוץ ניגנו בכלי הנגינה, היתה מצטרפת בחלילית, הכלי שאף ילד לא פסח עליו. היא הצרה על שהחמיצה, מפאת גילה המתקדם, את האפשרות ללמוד נגינה בכינור או בפסנתר.
תמר הרגישה שהקיבוץ משתדל מאוד להאיר לה פנים. אחת לחודש כתבה מכתב לבאבא, ואחת לחודש קיבלה מכתב מהבית. היא הכבירה מילים על המנהגים החדשים בקיבוץ; על התערותה במקום; על המטפלות הנעימות רחל ובמיוחד שושנה, שאיתה אפשר לדבר על מה שמרגישים; על האסיפות שבהן שושנה ומנחם המחנך הטיפו על אחריות אישית ואחריות הדדית ושיבחו את קבוצת משואה; על החברות לחדר הדס שפניה לשלום ואהובה הששה אלי קרב; על שיעורי המחנך של מנחם שכולם אוהבים כי לומדים בהם הרבה שירים וסיפורים; על התקדמותה בלימודים; על ההשכמה לעבודה בגן הירק או במטע; על השלפוחיות שמילאו את ידיה מאחיזת המעדר ("אל תדאגו, כבר עבר ולא כואב"); על מקשת המלונים והאבטיחים; על מטעי המשמש והתפוזים, השזיפים והתפוחים ("מה שלום העץ שלי?"); על הלול הענקי, הרפת והדיר; על הפרה המיוחדת שמצאה בה תחליף לפרה שלה בבית בח'ומיין; על הבנים השובבים ששותים חלב ישירות מעטיני הפרות ("אמא, את בוודאי מתחלחלת, אבל הם בסך הכול ילדים טובים"); על החברים העייפים בשבוע שבו עובדים בבוקר ולומדים אחר הצהריים, ומשום מה היא אינה מתעייפת כלל וכלל; על פעולות הערב עם המדריך דוד; על ריקודי העם ועל המקהלה; על הנגינה בחלילית; על ההרצאות המתקיימות במועדון בנושא ארץ ישראל ומשעממות אותה כי את רוב המילים אינה מבינה ("אבל גם חברי הקיבוץ אינם מוצאים בהן עניין, והנשים מגיעות להרצאה עם מסרגות, ושמעתי אחת מהן אומרת, 'לא הקשבתי לשום מילה אבל הספקתי לסרוג שרוול'"); על הסרטים המוקרנים בקיבוץ אחת לחודש, המגיעים לשם זמן רב לאחר הקרנתם בעיר; על הרדיו היחיד של הקיבוץ, שבו אפשר לשמוע לא רק שירים עבריים אלא גם מוזיקה מצוינת מהעולם, למורת רוחם של המורים; על צמחים חדשים שנשתלו בכניסה לקיבוץ או מסביב לדשא; ועל הימים הארוכים, כי פה לא הולכים לישון כשיורד החושך, אלא נשארים ערים עד שעה מאוחרת.
על תעלומה אחת נמנעה מלכתוב: לעתים, בשעת לילה, השגיחה בפנים ניבטות לרגע מהחלון ומיד נעלמות. היא כבר פענחה מי היא הדמות החמקנית, אבל לא ידעה מדוע היא נוהגת כך.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
