מפעל להכנת סבון מהמאה ה-19 התגלה ב"מוזיאון אורי גלר"
במהלך עבודות להקמת המוזיאון ביפו התגלתה ה"מסבנה" מתחת לערימת זבל. במקום נמצאו שקתות לערבוב חומרי גלם של הסבון, אגן בישול גדול, תא בעירה, בורות מים וחללים תת-קרקעיים ששימשו מחסנים
מפעל להכנת סבון מהמאה ה-19 וכמה חללים תת-קרקעיים גדולים נחשפו במפתיע במוזיאון אורי גלר הנבנה בימים אלה ביפו העתיקה.
"במסגרת הקמת המוזיאון", סיפר גלר, "נדרשו שינויים במערכת החשמל של המבנה העתיק. כשחברת החשמל החלה לעבוד במבנה בליווי מפקחים של רשות העתיקות, נחשף לתדהמתנו חלל גדול ובו כוכים חצובים. במהלך העבודות הבחנתי בצד בערימת זבל. הרגשתי אינטואיטיבית שיש שם משהו, וביקשתי מהארכיאולוגים לבדוק מה נמצא מתחתיה". להפתעת פקחי רשות העתיקות, נגלה לעיניהם ממצא מיוחד: בית מלאכה לייצור סבון - "מסבנה" בערבית.
ד"ר יואב ארבל, חוקר יפו מטעם רשות העתיקות, אמר: "בית המלאכה, שלא היה מוכר עד כה ושלא ברור מי היו בעליו המקוריים, הוא השני הידוע ביפו. המקום השתמר בצורה מעוררת התפעלות, ויש בו שקתות לערבוב חומרי גלם של הסבון, אגן בישול גדול, תא בעירה, בורות מים וחללים תת-קרקעיים ששימשו מחסנים. המפעל שהתגלה מאפשר לשחזר את תהליך הייצור וכן להשוות אותו עם מפעלים דומים ששימרו את תהליך הייצור המסורתי עד היום".
ברשות העתיקות אמרו כי תעשיית ייצור הסבון משמן זית בארץ ישראל מוזכרת בכתבים כבר מהמאה ה-10 לספירה. הסבון הפך לענף תעשייה חשוב ורווחי בארץ, החל מימי הביניים ועד לתחילת המאה ה-20. חלק מהסבון נמכר בארץ, וחלק גדול יועד ליצוא לארצות האימפריה העות'מאנית, בעיקר לשוק המצרי. מרכז הייצור היה בשכם, עתירת כרמי הזית, שם פועלות שתי מסבנות מסורתיות עד היום.
הסבון יוצר בכמויות מסחריות גם ביפו, ירושלים, עזה ולוד. מלבד המפעל הנוכחי שנחשף כעת, מוכר ביפו מפעל סבון אחד נוסף - המסבנה של משפחת דמיאני, שפעלה באולם הגדול שמתחת למוזיאון יפו. המפעל, שפעל עד 1948, סגור כיום למבקרים, אך ניתן להציץ לתוכו מרחוב מפרץ שלמה. למעשה, מתקני הייצור שנמצאו במסבנות הם כמעט זהים.
ברשות העתיקות הוסיפו כי אחד ההסברים להצלחתו המסחרית של הסבון הארץ-ישראלי ביחס למתחריו באירופה טמון בחומר הגלם: הסבון האירופי יוצר, בין השאר, גם משומן חזיר האסור למוסלמים וליהודים, ואילו בארץ השתמשו בחומרים אחרים: בסיס הסבון היה שמן הזית, שאליו הוסיפו אפר שהופק מצמחי מלחית הבורית (קילי) המכילה אשלג, וכן מים וסיד. מומחי הייצור קבעו את מינון החומרים, פיקחו על הכנתם וערבובם, ובסופו של דבר על בישולם באגנים או בדוודים גדולים במשך כ-7 עד 10 ימים.
לאחריו נפרש החומר הנוזלי על משטחים מיוחדים מכוסים סיד, שם הוא התקרר והתמצק במשך כעשרה ימים עד שניתן היה לחתוך ממנו את חפיסות הסבון ולהטביע עליהן את חותם המפעל. את הסבונים היו עורמים למגדלים, וממתינים כחודשיים עד לייבוש סופי. אז ניתן היה לעטוף את המוצר בנייר ולשווקו. את המתקנים ששימשו להכנת הסבונים ניתן יהיה לראות במוזיאון אורי גלר שיוקם ברחוב מזל אריה 7.
גלר עצמו סיפר על המקום שעומד להיפתח: "מוזיאון אורי גלר יציג פריטים מיוחדים ומתנות יוצאות מן הכלל שקיבלתי לאורך השנים מידוענים דוגמת סלבדור דאלי, פבלו פיקאסו, אלברט איינשטיין ועוד. במקום תוצג מכונית קדילק שצופתה בכ-2,000 כפיות של אישים מוכרים, אשר מרביתן עוקמו על ידי, ואחרות היו שייכות להם ונרכשו במכירות פומביות. עד כה הוצגה הקדילק במוזיאון ישראל ובמוזיאונים אחרים בארצות הברית ובאירופה". כמו כן מתכנן גלר להציב במקום את "הכפית הגדולה בעולם", שאורכה יהיה 18 מטרים ומשקלה 6 טונות.
לפנייה לכתב/ת 
