תצוגת האופנה של דיזל, שנערכה בפברואר האחרון בשבוע האופנה במילאנו, הרגישה כמו צפייה בחוויות מלילה רווי התגלויות, כאשר דוגמניות לבושות בבגדים שלופפו עליהן באגביות פסעו על המסלול. איפור העיניים המעושן שנותר מאמש נמרח קלות, השיער סתור וריח הסקס עמד באוויר. מה שבעבר נחשב לרגע של מבוכה, הפך לאסתטיקה שלמה.
תצוגות סתיו-חורף 2026-27 חיזקו את אחת ממגמות האופנה המתגברות של התקופה: Walk Of Shame (מצעד הבושה) – ביטוי שמתאר חזרה הביתה בשעות הבוקר לאחר לילה בחוץ, הכולל לרוב בילוי, מסיבה או מפגש אינטימי, כשאותו אדם עדיין לבוש בבגדי הלילה הקודם, לעיתים מקומטים או לא מותאמים לשעות היום.
"הקולקציה הזו עוסקת בהתעוררות במקום כלשהו ללא מושג מה קרה בלילה הקודם, ובלהיות האדם הכי מפואר אי פעם", הסביר גלן מרטנז, המנהל האמנותי של דיזל, על ההשראה שליוותה את הקולקציה. בין היתר הופיעו בה חולצות ג'רזי דו-שכבתיות שנזרקו באגביות על הגוף לצד סריגים פיסוליים שנוצרו בטכניקת הרתחה וכיווץ של סריגי אוברסייז.
"כשאת מתגנבת מחדר מלון של מישהו שאת אפילו לא מכירה – את בשיאך. אלה פריטים סופר-לבישים לחיים מצליחים, בדומה למהות של דיזל". או כפי שהסביר המעצב בריאיון וידאו לעמוד האינסטגרם של ווג: מ-Walk of Shame ל-Walk of Fame.
דוגמה טלוויזיונית לכך הופיעה בסדרת הטלוויזיה "סיפור אהבה: ג'ון קנדי ג'וניור וקרולין בסט" בבימויו של ריאן מרפי, שעלתה לאחרונה. באחת הסצנות נשארת קרולין בסט ללון בדירתו של קנדי בשכונת טרייבקה שבניו יורק, ולמחרת בבוקר נאלצת לאלתר בגד לעבודה.
(מתוך "סיפור אהבה: ג'ון קנדי ג'וניור וקרולין בסט")
הפתרון היה חולצת הכפתורים הלבנה של קנדי, שנלבשה בחופזה ושולבה עם חצאית שחורה אלגנטית. הבחירה של מרפי להתעכב על הרגע הזה אינה מקרית. כך נולד, לפי הפרשנות הטלוויזיונית, אחד הדימויים המזוהים ביותר עם בסט – חולצת הכפתורים הלבנה שאותה לבשה בכל הזדמנות.
מתח מכוון בין יוקרה לרישול
מרטנז הוא לא היחיד שדילג מחדר המיטות אל מסלולי התצוגות. בוולנטינו הציגו דוגמנית בהלבשה תחתונה מתחת למעיל פרוותי ארוך ודק, בסן לורן ובדולצ'ה & גבאנה שלחו דוגמניות לבושות בגדי תחרה בהשראת לנז'רי פתייני.
11 צפייה בגלריה
תצוגת סתיו-חורף 2026-27 של דולצ'ה אנד גבאנה
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
11 צפייה בגלריה
תצוגת סתיו-חורף 2026-27 של דולצ'ה אנד גבאנה
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
בתצוגת הקרוז של גוצ'י הציצו חזיות תחרה מתוך ז'קט מחויט, לאחר שבתצוגת סתיו-חורף 2026-27 הופיעו דוגמניות לבושות במחוות לשנות ה-90 עם טשטוש גבולות בין יום ללילה.
אפילו מתיו בלייזי בשאנל לא נשאר אדיש למגמה, ובקולקציית Métiers d'art שהוצגה בדצמבר האחרון ברכבת התחתית בניו יורק, צעדה דוגמנית במעיל עור ארוך בצבע בורגונדי שכיסה שמלה מרשת דייגים משובצת חרוזים.
מדובר בחלק ממגמה רחבה יותר של דה-קונסטרוקציה של אלגנטיות, שבה יוקרה ורישול מתקיימים יחד באותו מראה ובמתח מכוון. כך נוצר יופי שלא מחפש להסתיר את חוסר השלמות, אלא דווקא להדגיש אותו.
אסתטיקה של חיים אמיתיים
במשך שנים הצביע המושג Walk of Shame על שיפוטיות חברתית נגד נשים. ההנחה הייתה כי יש משהו מביש בעצם העובדה שאישה בילתה את הלילה מחוץ לבית. רעיון זה משקף סטנדרט כפול שלפיו התנהגות מינית שנתפסה כלגיטימית ואף מעוררת הערכה אצל גברים, זכתה לעיתים קרובות לביקורת או לגינוי כשהייתה מזוהה עם נשים.
הבחירה של מעצבים – גברים כולם – להצביע על הנקודה מתוך מקום של עוצמה, עושה ניכוס מחדש של התופעה תוך הפיכתה לזוהרת. בשנות ה-90 היה זה טום פורד שעשה זאת בצורה בלתי מתנצלת יחד עם הסטייליסטית ועורכת האופנה קארין רויטפלד, שתיארה את הגיבורה האופנתית שלה כמי ש"יוצאת בערב וחוזרת למחרת בבוקר באותם הבגדים".
השפה החזותית שיצרו השניים עבור גוצ'י באותו עשור – תור הזהב של בית האופנה – זוכה לאחרונה לנוסטלגיה, בין אם אותנטית או כתהליך שיווקי של המותג בניסיון להחזיר עטרה ליושנה ולהזניק מחדש את המכירות המקרטעות.
אותו סגנון תואר לא אחת כ"זוהר של הבוקר שאחרי": מראה של אישה שחוזרת הביתה עם שחר עם שיער מעט פרוע, איפור מרוח ובגדים הנתלים עליה ברישול מכוון. רויטפלד עצמה הגדירה את האסתטיקה שפיתחה ככזאת שמבקשת להפוך את האישה ל"יפה אפילו יותר" דווקא ברגעים הלא מהוגנים והלא מלוטשים שלה.
מי שתרמו רבות לעיצוב הדימוי הזה היו הקולנוע, המוזיקה והטלוויזיה. במגזין W הצביעו על כך שהטרנד האופנתי הזה משנות ה-90 הוא חלק מגל של נוסטלגיה לתקופה ותוך רצון להתנתק מתיעוד אובססיבי עבור הרשתות החברתיות. קצת כמו להסתובב עם היקי על הצוואר ולנסות בו-זמנית להשוויץ בו ולהסתיר אותו.
במגזין גם הצביעו על כך שלפי מחקרים שונים, בני דור ה-Z הצעירים מקיימים פחות יחסי מין מאשר הדורות שקדמו להם, ולפי סקר שנערך לאחרונה, 48 אחוז מהם עדיין בתולים. לא פלא, אם כן, שאחת המגמות המקבילות הפופולריות היום היא קמפיינים אופנתיים בשיתוף אפליקציות דייטינג, כפי שדיווחנו מוקדם יותר החודש.
לדברי כותבת מדורי הסקס וההיכרויות קרלי סקיורטינו, הבחירה בסגנון "מצעד הבושה" היא "רומנטיזציה וקנאה לתקופה שהייתה מטבעה יותר ספונטנית ומבולגנת". "כשהייתי בשנות ה-20 לחיי וגרתי בניו יורק", היא מסבירה, "היינו יוצאות, משתכרות, ולא מתעדות כלום".
הסגנון הנוכחי מבקש לנקות את ה-Walk of Shame מהמטען המוסרי שדבק בו. עבור דור ה-Z – שמעדיף אותנטיות על פני שלמות – הרישול, העייפות והשאריות מליל אמש כבר לא נתפסים כמביכים, אלא כדבר טבעי, ולעיתים אף נחשק. זו אסתטיקה של חיים אמיתיים ולא כאלה שמתווכים אלינו ברשתות החברתיות מאחורי פילטרים.
