שבוע האופנה בפריז ננעל על רקע מציאות מתוחה במיוחד: מלחמה במזרח התיכון שמשפיעה, ועוד תשפיע, על תעשיית האופנה העולמית – החל בייקור משלוחי הסחורות בנתיב שבין אירופה לאסיה, ועד לשוק המותרות במדינות המפרץ, מהשווקים השוקקים של בתי היוקרה הבינלאומיים. למרות הזירה הגיאופוליטית הסוערת, עולם האופנה – כפי שקורה לא פעם – המשיך לנוע בין אסקפיזם לבין תגובות מרומזות למציאות. חלק מהמעצבים התעלמו לחלוטין מהעולם שמחוץ לאולם התצוגות, בעוד אחרים רמזו במינון עדין על תקופה של אי-ודאות, חרדה וחיפוש אחר יציבות, כפי שעשה המעצב ריק אוונס בתצוגה הדיסטופית בעיצובו.
(תצוגת האופנה של ריק אוונס)
כך או כך, המסלולים בפריז סיפקו העונה בעיקר אופנה של שליטה, כוח וסקסיות, אולי כתגובה לאווירה עולמית מתוחה. בתוך השיח הזה בלטו שתי תצוגות שעוררו עניין רב: זו של טום פורד בעיצוב היידר אקרמן, והתצוגה של בית האופנה הספרדי לואווה בעיצובו של הדואו האמריקאי ג'ק מקולו ולזארו הרננדז. היו אלה הקולקציות השניות של המנהלים האמנותיים הנכנסים, וכל אחד מהם הצליח ליצור שפה עשירה ומלאת ניואנסים שעושה כבוד למורשת של בית האופנה, ומנגד, מותחת את גבולות השפה למחוזות חדשים ויצירתיים.
תצוגת האופנה של שאנל
(קרדיט: באדיבות שאנל)
אקרמן בטום פורד הציג צלליות צרות וסקסיות מתוחכמת על דוגמניות ודוגמנים שנעו בחלל בגמישות חתולית. התצוגה נערכה באולם כמעט סטרילי שעוצב עם רפרנס ברור לסרט "אמריקן פסיכו" ולדמותו האובססיבית של פטריק בייטמן. על המסלול הופיעו חליפות מחויטות עם כתפיים מודגשות, שמלות תחרה שקופות, חצאיות עיפרון מעור מבריק וגזרות שמזכירות את שנות ה-90, לרבות פלירטוט עם קו מותן נמוך. לצד אלה שולבו גם פריטי דנים מפתיעים ואביזרי PVC מבריקים שהוסיפו ממד פטישיסטי.
(תצוגת האופנה של טום פורד)
המסלול הצהוב בלואווה, שהזכיר את "דרך האבנים הצהובות" מ"הקוסם מארץ עוץ", היה מתאבן לקולקציה צבעונית וניסיונית של לואווה. היא הייתה כל כך מוצלחת, מרעננת ומלאת חיים, בעיקר כי לזארו והרננדז לא לקחו את עצמם ברצינות תהומית, תוך שהם בוחנים מחדש מהי יוקרה בעולם האופנה. הם עשו זאת באמצעות טכניקות חדשניות, כמו מעילי צמר שגולחו באופן הדרגתי, מעילי פוך צבעוניים עם קפוצ'ון גדול שהזכירו קצת את עבודתו המוקדמת של דמנה בבלנסיאגה, ואוסף אביזרים נחשק הכולל משקפי שמש בצורת מסכה ותיקי עור מרהיבים, ובראשם הדגם החדש "אמזונה" שמגיע בכמה גדלים ותג מחיר שמתחיל בעשרת אלפים שקל.
(תצוגת האופנה של לואווה)
באופן נדיר למדי, שבוע האופנה הסתיים העונה דווקא בבירת איטליה, עם תצוגת מחווה לוולנטינו גרוואני – מייסד בית האופנה ולנטינו, שהלך לעולמו בחודש ינואר. התצוגה נערכה מבסיסו של בית האופנה ברומא והציגה קולקציה שיצר המעצב אלסנדרו מיקלה, המנהל האמנותי של המותג מאז 2024. אם בתחילת דרכו מיקלה עוד העמיד פנים כי הוא משתדל לפלרטט עם הקודים העיצוביים של המייסד – הקולקציה האחרונה, Interferenze שמה, הוכיחה שמיקלה יודע לעשות מיקלה. בין אם הוא בגוצ'י (שם עיצב בשנים 2022-2015) או בוולנטינו.
האם זה מספיק? האם זה רלוונטי לתקופתנו? האם סגנון הרטרו שלו, שפלרטט העונה עם שנות ה-80, הוא הבשורה החדשה-ישנה שעולם האופנה זקוק לה? כדי לענות על שאלות אלה, כדאי להתעכב על סרטון הפינאלה שעלה בעמוד האינסטגרם של יומון האופנה WWD ובו תיעוד מהתצוגה שנערכה בחלל עוצר הנשימה של פלאצו ברבריני – מהחשובים שבמבני העיר.
הפינאלה בתצוגה של ולנטינו
הצילום הצידי, שהתאורה האיומה בחלל לא סייעה לו, "חשף" את הבגדים במציאות נטולת פילטר. הצלליות שהציג מיקלה נראו מיושנות, השילובים נראו מזיעים ממאמץ, והבחירה לעטוף כמעט כל דגם בחגורת אובי רחבה הייתה טעות שפגמה גם בשמלות וחליפות שלא היה צורך להעמיס עליהן דבר.
יותר מהכול, זה הרגיש כמו בגדים לכוכבות אופרת סבון (היי, אלקסיס קרינגטון-קולבי) וחידד את המתח הבלתי פתיר שמנהלים אמנותיים נדרשים לחיות בתוכו: להיות מספיק נאמן למורשת כדי להצדיק את הנוכחות שלך בבית האופנה, ומספיק עצמאי כדי להצדיק את הקיום שלך כאמן. בשני המקרים, נראה כי השידוך בין מיקלה לגרוואני מצריך חשיבה מחודשת.
ומה עוד התרחש על המסלולים ובשורה הראשונה של שבוע האופנה? כל הרגעים הגדולים בתמונות בראש הכתבה.
