חלון הראווה של מעצבת האופנה מאיה בש לוקח את המבקרים והמבקרות למסע בזמן. מטפחות ראש צבעוניות עם הדפס המילה "מאמא" בעברית עם רקמת איקסים של זוג יונים, מקופלות על מדף הפונה אל הרחוב, מהסוג שקישטו את כתפי פרחי הפיונרים - "תנועת החלוצים הסובייטים", לצד גרביים לבנות בסגנון ספורטיבי עם רקמה אדומה שנוצרו בשיתוף פעולה עם המעצבת הגרפית נסטיה פייביש.
בפנים, על שולחן שחור מוגבה מונחים שני ספרים: "את לא נראית" של לובה לאור שראה אור לאחרונה; וספר האמן אולימפוס של הצלמת אנה ים, שליווה את תערוכת היחיד שלה במוזיאון אשדוד ב-2019 - מחקר ויזואלי רחב היקף, שנבנה מתצלומים מתוך אלבומי משפחה של מהגרים, שעלו לישראל בגל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, ושירתו את בש כלוח השראה.
הדפסים של אונייה, אווירון וטילים מופיעים על חלק מהבגדים התלויים על הקולבים, מגדירים את האופן שבו הגיעו מיליוני העולים ממדינות מסך הברזל. לאורך שנות ה-90 הם עשו זאת בים ובאוויר, והעלייה האחרונה מרוסיה ואוקראינה ב-2022 הגיעה בעקבות המלחמה שפרצה לפני שלוש שנים.
על ההדפס מופיעה שכבה נוספת של רקמה עם מספרים המתעדים את שנות העלייה הגדולות מברית המועצות לישראל: 1990, 1991, 1993 ו-2022. כשהם מופיעים על דש החולצה, קצת מעל החזה, הם מרפררים גם למדבקות מספרי הימים בהן מוחזקים החטופים בעזה - יוזמה שנולדה מפעולה של רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הירש גולדברג-פולין ז"ל, שנחטף ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי.
המספרים המתחלפים לכדו גם את תשומת הלב של בש, שניסחה בשני העשורים האחרונים שפה אורבנית ונינוחה, המתכתבת גם עם ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלה כמהגרת. רוחות המלחמה הציפו בה שאלות על הגירה, כמי שבעצמה היגרה לישראל כנערה צעירה מנובוסיבירסק, וכיום מתמודדת מול עזיבתן של חברותיה הטובות, הציירות זויה צ'רקסקי ואנה לוקשבסקי. הראשונה לניו יורק, שניה לברלין. לאחר שלפני שנה וחצי השיקה קולקציית קפסולה עם האמנית ניצן מינץ שעסקה במילים - עכשיו היא עברה לספרות.
"בשנתיים האחרונות הבנתי שאין לי מילים. אתה בקיפאון, התפקוד יורד. החדשות יכולות לטלטל כל יום - בין אם זה תקיפה באיראן או החזרת חטוף", היא אומרת בריאיון המתקיים בחנותה שבגן החשמל בתל אביב. "חשבתי איך אני נוגעת בנושא אבל בדרך אחרת. מספרים על בגדים שהחזירו אותי לקיבוץ ומשם לברית המועצות. במקביל מצאתי אוסף מכתבים שלי משנות ה-90. במשך חמש שנים התכתבתי מדי חודש עם תשעה חברים שנותרו מאחור, בעוד נסטיה התכתבה עם אביה שנותר באוקראינה. על כל מעטפה הופיעה סדרת מיקוד שהייתה אז מאוד פופולרית ואיפשרה בעצם מיון מהיר של הדואר".
ה-7 באוקטובר תפס גם את המעצבת הגרפית נסטיה פייביש ללא מילים. אז היא החלה לרקום. "העולם עצר מלכת, הכול עצר מלכת, והרגשתי שאני בנקודת זמן שאני רוצה להשתמש בכלים העיצוביים שלי כדי להגיב", היא מוסיפה. "התבוננתי בבתים שצילמתי בשלוש השנים האחרונות לפרויקט 'ה.מהגרת', והבנתי שהמכנה המשותף שחוזר היא רקמה שנוכחת בכל הבתים. אני לא יודעת לרקום, אז למדתי, והרקמה הראשונה שיצרתי חודש לאחר שפרצה המלחמה הייתה 'שבת שלום' עם כלניות (אלמנט ישראלי ואוקראיני) בחוט אדום על רקע בד לבן, כשהמילה שלום נפרמה. הדימוי הזה פורסם בכל מקום והבנתי שיש בידי כלי בעל זיכרון קולקטיבי שנוגע בעצבים החשופים".
העיצוב הגרפי של סדרת המיקוד מהמכתבים ומוטיב הרקמה המלווה את עבודותיה של פייביש, מופיע בקולקציה משותפת במהדורה מוגבלת שהשיקו יחד השבוע. השתיים היגרו לישראל בשנות התשעים היישר לקרית ים - בש ב-1991 במטוס מרוסיה, פייביש ב-1993 באונייה מאוקראינה - וחולקות שפה אסתטית דומה. כיום הן מלמדות בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה - בש בחוג לאופנה, פייביש בחוג לתקשורת חזותית, בו היא גם מציגה בימים אלו את תערוכת היחיד הראשונה שלה, "ה.מהגרת" (נעילה: 1 בינואר 2026, אוצרת: פרופ' לאה פרץ), כשם חשבון האינסטגרם הפופולארי שפתחה לפני שלוש שנים.
הקולקציה החדשה לנשים ולגברים, מהדהדת (שוב) את האסתטיקה הפוסט-סובייטית משנות ה-90, לאחר שזו קיבלה לפני עשור זריקת עידוד ממעצבים בינלאומיים בולטים, כולם יוצאי הגוש המזרחי: גושה רובצ'ינסקי, ממנסחי אותה אסטתיקה, שהודיע לאחרונה על קולקציה חדשה לאחר תקופה שבה הפסיק לפעול בעקבות תלונות על הטרדה מינית של נערים; דמנה, לשעבר המנהל האמנותי של בלנסיאגה וקולקטיב האופנה וטמו; והסטייליסטית לוטה וולקובה, שארזה את הזכרונות האסתטיים של חבריה לכדי אוסף בגדים מחשמל שהפך לפופולרי ונחשק.
שיתוף הפעולה בין בש לפייביש הוא יותר מאוסף של פריטי לבוש ואביזרים - הוא מציע התבוננות מחודשת באסתטיקה שהשתיים טרחו להסתיר עם עלייתן ארצה. "בשנים הראשונות שלי בישראל, אני ובני הדור שלי - בני דור וחצי (מונח שמיוחס לסוציולוג רובין רומבאוט, שמשמש להגדרת צעירים שהגיעו מברה"מ בגיל הילדות או הנעורים, א"י) - רצו להיטמע בחברה הישראלית ולהיפטר ממה שהביאו מהבית", נזכרת פייביש. "גזרנו חולצות, נעלנו סנדלי שורש וניסינו לאמץ את המבטא הישראלי. כחלק מהמשימה להיטמע בחרתי לעצמי רק בני זוג ישראלים, עד שהכרתי את בעלי. כשהגעתי לבית הוריו, בית רוסי - הרגשתי סוף סוף בבית".
את מתארת חוויות הגירה שהן לא ייחודיות לעלייה מברה"מ. גם בני דור שני ושלישי להגירה ממדינות ערב וצפון אפריקה טשטשו את השורשים ואימצו סגנון, דיבור ונראות שונים, כחלק מאינטראקציה סימבולית, לרבות נישואי תערובת בין עדות כמנגנון של מוביליות חברתית ואתנית.
"אני מרגישה שהרבה פעמים לפרויקט הזה מתחברים אנשים שעלו לישראל גם לא מברה"מ מאחר וזה נושא אוניברסלי. אני יודעת ששינו את השם לא רק לעולים מברה"מ, אבל זו הייתה החלטה ממוסדת. כשהגעתי לארץ שינו לי את השם לענת, ורק לאחר הצבא שבתי לשם איתו נולדתי. מטורף שפקידה במשרד הפנים מחליטה על דעת עצמה איזה שם לתת לי בלי לשאול אותי בכלל".
בשלוש השנים האחרונות היא חוזרת אל כל מה שהפנתה לו עורף. פרויקט "ה.מהגרת" נולד כעמוד אינסטגרם המשמש כפלטפורמה למחקר ושימור של התרבות הפוסט-סובייטית בישראל. הצילום הישיר והפגיע, הפריטים על הגבול שבין טעם טוב לרע, והשילובים שלעין מערבית נראים לא אפשריים, הופכים את עבודתה למקורית ומרעננת בנוף האינסטגרמי.
"זה החל בשיטוט אינטואיטיבי בבתים של נשים יוצאות ברה"מ לשעבר שתעדתי בטלפון הנייד: החפצים שהן שמרו מתקופת העלייה - 'החיים הקודמים' כפי שאני קוראת לזה - ריהוט, אוכל, חפצים, פריטי טקסטיל", מספרת פייביש. "אלו נשים שהכרתי דרך אמא שלי ובנות משפחה. הבנתי שהסיפור האישי הוא קולקטיבי, לאחר שקיבלתי תגובות סופר מרגשות מנשים רבות בכל רחבי הארץ, והוזמנתי לבתים של עולות נוספות, לרוב בתיווך בנות הדור הצעיר. עד היום ביקרתי בלמעלה מ-75 בתים".
ברית המועצות זה מונח כוללני. האם יש הבדל בין אסתטיקה של נשים יוצאות טשקנט לזו של אודסה?
"יוצאי ברה"מ יזהו את ההבדלים בין בית של יוצאי אוזבקיסטן או של יוצאי אוקראינה, אבל אנשים פחות בקיאים, כמו ישראלים בלי רקע סובייטי, יגידו בצורה גורפת שזה בית רוסי. בבתים האלה אני מרגישה בבית, זה נוגע בי בנקודה שאני יודעת לתרגם היום למוצר חזותי".
מה נוגע בך? הריח? הטעמים? הצבעוניות? הטקסטיל?
"שילוב של הכול. התחום שלי הוא תקשורת חזותית והיום אנחנו שמים בחוג דגש על מחקר. זה לא רק הצבעים והריהוט או טכניקות הרקמה המסוימות, אלא גם הריחות, האווירה, חוויות ותחושות יותר מופשטות על גבול הפילוסופיות, איך שהאישה שמקבלת אותי נראית ולבושה ועד נעלי הבית שהיא מציעה לי כשאני נכנסת אליה הביתה. איזה ישראלי יציע לי נעלי בית?".
"הגירה לא רק סגרה את הדלת אחרי ברה"מ - היא גם פתחה עוד שפה, עוד תרבות", מוסיפה בש, שלאחר שנה בקרית ים עזבה עם משפחתה לכפר סבא והיום היא מתגוררת בתל אביב. לדבריה, חווית ההגירה שעדיין טבועה בה משותפת לחברים נוספים שלה, כאלה שעזבו מרוסיה למדינות אחרות. "באותן שנים תלמידים 'נעלמו' מהכיתות בבית הספר", היא מספרת. "וזה זיכרון שמשותף גם לחבר מגרמניה המזרחית בזמן נפילת חומת ברלין".
זאת לא פעם ראשונה שאת עוסקת בנושאי הגירה כמעצבת. איך את מוצאת זווית חדשה לספר את אותו הסיפור מלפני 35 שנה? האם זה פצע שכל פעם צריך לפתוח ולטפל בו מחדש?
"להגיע לישראל מרוסיה בגיל הנעורים היה קשוח. הילדות שלי, לדוגמה, מדברות אנגלית (בנוסף לרוסית ועברית), לבושות בגדים בסגנון מערבי. אנחנו הגענו מעבר למסך הברזל. כולם לבשו כאן מכנסי ליווי'ס ואני הייתי בחצאית פליסה. אבל אם פעם הפצע הזה כאב - עכשיו אני מסתכלת עליו בפילטר מגניב".
יש לך זכרונות אופנתיים מנובוסיביריסק?
"בברית המועצות כולם התלבשו אותו הדבר, כשהשינוי היחיד היה כתוצאה מאקלים שונה. אני הלכתי עם מעיל פרווה לבית ספר במינוס 30 מעלות בחוץ, ובתיק היו לי סנדלים או נעלי סירה להחלפה כי את לא יכולה ללמוד כל היום עם נעלי צמר. יש לי גם זכרונות מאוקראינה, בה בילינו בחופשות הקיץ. הבגדים היו צבעוניים יותר מאשר החום והאפור שלבשתי בנובוסיבירסק".
הלקוחות שלך הם עולים לשעבר או שהאסתטיקה הזאת עוד טראומטית עבורם?
פייביש: "מעבר לנוסטגליה של בני ה'דור וחצי' לקולקציה הזו, אני מרגישה שיש חזרה לאסטתיקה של אופנת שנות ה-90, והסיפור של ברית המועצות הוא חלק בלתי נפרד ממנה. על אף שאני ישראלית לכל דבר ואין לי כוונה לחזור לאוקראינה - חתיכה מהלב שלי עוד שם".
בש: "הייתי שמחה שיקנו יותר, אבל זה פונה יותר לציבור הכללי. שאלת הבית מבעבעת בי ואני חייבת לתת לזה מקום ואני עושה את זה באמצעות בגדים. גם אם העליות ונסיבות העליה היו שונות - מי מציונות, מי בגלל המלחמה - ההסתכלות לאורך השנים היא חלק מהסיפור הכללי, ואני רוצה להציע התבוננות מתוך זווית לא טראומתית אלא ממקום חיובי. שנות ה-90 נחשבו לשנות התקווה בברית המועצות. אלו היו שנים קשות, אבל תמיד ידענו שיהיה אור בקצה המנהרה".
