לובה לאור. "הדחקתי את תחושת ההשפלה שהייתה לי"

עלתה מאוקראינה בילדותה: "לכאורה הכל היה בסדר, ואז אבא שלי התאבד"

לובה לאור עלתה מאוקראינה בגיל תשע ונאבקה כדי להצליח כאן. רק ממרחק השנים, כשסיפורה הפך לחלק מהצגה בתיאטרון "מלנקי", היא מבינה את הטלטלה שעברה על משפחתה

פורסם: 29.04.22, 08:44
סיפורה של לובה לאור (40) מכפר־יונה, נשואה ואם לארבעה, מנהלת את משרד עורכי הדין של בעלה, עו"ד קובי לאור:
"העיר שבה נולדתי, ניקולאייב שבאוקראינה, התפרסמה לצערי בחודש האחרון בנסיבות לא משמחות. עליתי משם לארץ בדצמבר 1990, עם חמולה שלמה שכללה את ההורים שלי אחותי הגדולה, שלוש אחיותיה של אמא שלי ובני משפחותיהן, סבתא שלי ושני פודלים.
בימינו הראשונים בארץ גרנו בבית של קרוב משפחה בשיכון ותיקים בנתניה. לא ידענו כלום על ישראל, עד אז התקשורת עם הארץ הייתה דרך מכתבים שקיבלנו אחת לחודש מחברים שכבר גרו כאן. אגב, אחד הדברים שהכי עזרו לנו להתאקלם בארץ היה 'לאשה'. שנייה אחרי שעלינו לארץ, אחותי, שהייתה רק בת 14, ראתה את העיתון ומיד עשתה מינוי.
הייתי בת תשע ורשמו אותי לכיתה ד' בבית ספר ממלכתי דתי, כי הוא היה הכי קרוב לבית ששכרנו בנתניה. הדבר הראשון שקיבלתי היה סידור, דבר שבחיים לא ראיתי לפני כן. ידענו שאנחנו יהודים, אבל הדת לא הייתה קיימת בבית.
"הדחקתי את תחושת ההשפלה שהייתה לי, למשל, כשאבא נתן לי דמי כיס מתוך ארנק הטיפים שקיבל בתחנת הדלק"

הפער בין הבית למה שקורה בבית הספר היה ניכר וכואב. אין ילד שעלה מברית־המועצות שלא עשה את הטעות להביא לכיתה סנדוויץ' עם נקניק וחמאה, ואני, בדרך הקשה, למדתי שזה סוג של מוקצה. למזלי כבר הגיעה לפניי לכיתה ילדה מרוסיה שהקלה את הקליטה שלי. היינו צוות לעניין והיא חברה שלי עד היום.
אמא שלי, סימה דרנובסקי, שהייתה מורה לפיזיקה, התחילה לעבוד בניקיון אצל בעלי הדירה ששכרנו, אחותי עשתה להם בייביסיטר ואבא שלי, גנדי, שהיה מהנדס ערים במקצועו, החל לעבוד בניקיון אוטובוסים. זה היה משבר גדול עבורם, אבל כשהייתי ילדה לא ממש ראיתי את זה. הייתי בטוחה שהעלייה שלנו עברה מדהים. היום אני יודעת להגיד שעמוק בלב הרגשתי שלא הכל היה מדהים, אבל הדחקתי את זה. למשל, אבא שלי עבד בתחנת דלק, היה לו ארנק של טיפים והוא היה נותן לי ולאחותי דמי כיס משם. בדיעבד אני זוכרת את תחושת ההשפלה לקבל דמי כיס מטיפים, אבל הייתי עסוקה בהישרדות שלי והדחקתי את זה המון שנים.
3 צפייה בגלריה
לובה לאור עם המשפחה לפני העלייה לארץ
לובה לאור עם המשפחה לפני העלייה לארץ
לפני העלייה לארץ, עם אחותה הגדולה אירה והוריה, סימה וגנדי דרנובסקי
(צילום: אלבום פרטי)
"החלטתי לנקום את המוות של אבא שלי בזה שאצליח כלכלית. מה שהפתיע אותי היה שכשחזרתי לבית הספר אחרי השבעה אף אחד לא שאל לשלומי. נכנסתי לשיעור והרגשתי בת מאה"
שמונה שנים אחרי שעלינו כבר הייתה לנו דירה משלנו, ההורים גם קנו אוטו, אחותי התחתנה והיה נכד, מה צריך יותר מזה? לכאורה הכל היה בסדר, אבל יום אחד אבא שלי פוטר מעבודתו כרוחץ מכוניות בתחנת דלק בכפר־יונה. הוא ביקש העלאה במשכורת, ואז פוטר. ארבעה חודשים אחרי זה הוא התאבד. כשזה קרה הייתי בדיוק בצו שני בלשכת הגיוס.
"זה היה אירוע מטלטל, אבל אני פשוט המשכתי עם מנגנון ההדחקה וההישרדות, והחלטתי לנקום את המוות שלו בזה שאצליח כלכלית. מה שהפתיע אותי היה שאף אחד מסגל בית הספר לא הגיע לשבעה, וגם כשחזרתי לבית הספר אחרי השבעה אף אחד לא פנה אליי, אף אחד לא שאל לשלומי ואם אני צריכה עזרה. נכנסתי לשיעור והרגשתי בת מאה, לא הבנתי מה אני עושה שם מרוב שהרגשתי שכולם ילדים, כאילו התבגרתי בבת אחת. עשר שנים לא דיברנו על אבא שלי בכלל, גם לא על ההתאבדות. המשכנו בחיים שלנו ביתר שאת. ההדחקה הייתה כל כך גדולה, שגם לא הרגשתי כעס, ועד היום קשה לי מאוד להרגיש כעס כלפיו.
בעלי קובי למד איתי בתיכון, אפשר להגיד שאבא שלי שידך בינינו כי התחלנו לצאת אחרי שהוא בא לבקר אותי בשבעה. המשפחה שלי נדלקה עליו, כולנו היינו בשוק מהסיטואציה, לא ידענו שום דבר על מנהגי אבלות והוא בא ואמר לנו מה לעשות.
בצבא ביקשתי לשרת רחוק מהבית, רציתי שירות משמעותי. לא רציתי שיתחשבו בי או שייתנו לי הקלות, רציתי להיות כמו כולם. שירתי במודיעין ונשארתי בקבע. קובי היה מ"פ בצנחנים, ואחרי הצבא הוא למד משפטים ופתח משרד עורכי דין עצמאי שאותו אני מנהלת.
עוד לפני שהשתחררתי כבר הלכתי לראיון עבודה בחנות של 'אירוקה' למשקפי שמש. עם הראש ההישרדותי שלי לא היה מצב לטיול אחרי צבא, לא יכולתי להיות יום אחד בלי הכנסה, מבחינתי זה היה סוף העולם. ניהלתי את החנות כמה שנים, ובמקביל עשיתי תואר בממשל בשפה האנגלית במרכז הבינתחומי, שאותו מימנתי לבד, כמובן. בשנה השנייה קיבלתי מלגה, אחרי שבכיתי במינהל הסטודנטים. תוך כדי הלימודים התחלתי לעבוד בחברת הייטק שעוסקת בתעשיות ביטחוניות, בהתחלה כמזכירה של החברה, אחר כך עברתי לשיווק וגם ניהלתי צוותים. תוך כדי עבודה עשיתי תואר שני במינהל עסקים.
מאז שהתוכנית 'ארץ נהדרת' יצאה עם המערכון על לובה הקופאית הכל נהיה קשה יותר. אני זוכרת שהיה לי תג עם השם שלי כשעבדתי ב'אירוקה', ולא היה אחד שנכנס לחנות ולא צחק על זה. אני יודעת שזה לא מכוונות רעות, זה פשוט מתבקש. היה שלב ששקלתי לשנות את השם, חשבתי על ליבי, אבל זה לא קרה. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בשם אחר, וגם אם הייתי משנה, המשפחה הייתה ממשיכה לקרוא לי לובה, והיה נהיה סלט.
3 צפייה בגלריה
מתוך ההצגה "סיפור וחצי", שכתבה לובה
מתוך ההצגה "סיפור וחצי", שכתבה לובה
מתוך ההצגה "סיפור וחצי" המבוסס על סיפורה של לובה ושל עוד עשר דמויות. השחקנית הדס אייל (שנייה מימין) מגלמת את דמותה
(צילום: מארק צו)
בשלב מסוים הרגשתי שכל מה שהדחקתי כל השנים עומד להתפוצץ, והחלטתי לכתוב את סיפור העלייה שלי בתסריט לסדרה. רציתי לדבר על הדור שלי, כי מבחוץ נראה שאנחנו מצליחים, אבל בפנים אנחנו מרוסקים. כתבתי על זה פוסט, ובת דודה של קובי, שהיא מפיקה באחד מערוצי הטלוויזיה, שיתפה אותו. ככה הגעתי לתסריטאי רן שריג, שאהב את הרעיון. ניסינו להגיש ביחד את הסדרה וזה לא הלך, אז המשכתי לכתוב בקבוצות של רוסים בפייסבוק, ובעיקר ב'רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן'. כתבתי שם די הרבה פוסטים, ולא האמנתי עד כמה הניואנסים הדקים שלי הם לא רק שלי. משם הגעתי לסדרת הדוקו 'דור אחד וחצי' של הבימאי רומן שמונוב שמשודרת בימים אלה בכאן 11.
"מאז המערכון על לובה הקופאית הכל נהיה יותר קשה. אני זוכרת שהיה לי תג עם השם שלי כשעבדתי בחנות משקפיים, ולא היה אחד שנכנס לחנות ולא צחק על זה"
יום אחד התבקשתי לכתוב טקסט לאירוע ספוקן וורד של 'לובי המיליון - ישראלים דוברי רוסית עושים שינוי'. בסוף לא יכולתי להגיע, אז העליתי אותו בקבוצת 'רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן', והוא הפך לוויראלי. בעקבות הפוסט התקשרה אליי יוליה גולנד מתיאטרון 'מלנקי' וסיפרה לי שהם אוספים סיפורים להצגה דוקומנטרית בשם 'סיפור וחצי', והיא בודקת אפשרות להשתמש בסיפור שלי. התרגשתי מזה, הפגזתי אותם בכל החומרים שכתבתי, ולא השארתי להם ברירה אלא לקחת אותי. אחרי כמה ימים השחקנית הדס אייל יצרה איתי קשר ואמרה לי שהיא משחקת את דמותי. הייתה לנו שיחה מוזרה ומצחיקה, מתברר שלמדנו באותו תיכון ושהאמהות שלנו עבדו באותו בית חולים שבו אמא שלי עבדה ככוח עזר במשך 20 שנה.
יצאה הצגה מעניינת מאוד (פרטים לגבי המועדים הבאים באתר), ובסופה הדס מקריאה את הטקסט שכתבתי לאירוע של 'לובי המיליון'. כשראיתי את ההצגה הרגשתי כמו ניתוח לב פתוח, אני כותבת הרבה על הבושה, וזה היה כמו לעמוד עירומה מול הקהל".
שורה תחתונה: "להכל יש מחיר, גם לאושר".


אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
סה״ר, סיוע והקשבה ברשת

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.