תחקירים שפורסמו בתחילת שנות ה-90 על תנאי הייצור של נעלי נייקי באסיה נחשבים עד היום לרגע מכונן בתעשיית האופנה והספורט. דו"חות של ארגונים לזכויות אדם לצד כתבות בעיתונים וושינגטון פוסט, ניו יורק טיימס, ותחקירי טלוויזיה של CBS ו-NBC חשפו רשת מפעלים באינדונזיה, וייטנאם וסין שייצרו עבור נייקי בתנאים שהוגדרו כסדנאות יזע: שכר זעום, ימי עבודה ארוכים, העסקת קטינים, תנאי בטיחות ירודים ולעיתים אלימות כלפי עובדים.
האקטיביסט והסופר ג'ף בלינגר היה מהראשונים שחשפו את תנאי העבודה הקשים. בעקבות המאבק הציבורי פרסם בלינגר בשנת 1997 את הספר Nike’s World: The Swoosh and the Struggle of the People Who Make It, שנחשב לאחד הטקסטים המכוננים בביקורת על גלובליזציה תאגידית, והעמיד לראשונה במרכז הבמה את העובדים שמאחורי הלוגו.
למרות שנייקי לא הפעילה את המפעלים ישירות אלא באמצעות קבלני משנה, התחקירים הדגישו את הפער בין תדמית המותג כסמל להצלחה, חופש וספורטיביות, לבין המציאות הקשה בשרשרת הייצור. הסערה הציבורית שהתחוללה בעקבות הפרסומים אילצה את נייקי, ובהמשך את תעשיית האופנה והספורט כולה, לשנות כיוון.
בסוף שנות ה-90 אימצה החברה קוד אתי מחייב לספקיה, פתחה את מפעליה לביקורות חיצוניות והפכה לאחת הראשונות שפרסמו רשימות של מפעלי ייצור. הלחץ הציבורי הוביל להקמת יוזמות פיקוח וולונטריות כמו Fair Labor Association, והטמיע את העיקרון שלפיו מותגים נושאים באחריות גם למתרחש אצל קבלני המשנה שלהם.
כמה עולה לייצר תיק של ולנטינו?
ב-30 השנים שחלפו מאז נחשפו סיפורים מסמרי שיער רבים על מותגי אופנה בינלאומיים שייצרו בגדים להמונים בסדנאות יזע באסיה, באפריקה וגם בארצות הברית, שם מתפרות בלוס אנג'לס העסיקו מהגרים מאמריקה הלטינית בתנאים מחפירים שכללו שעות עבודה ארוכות, שכר זעום ואפס תנאים סוציאליים. כמו במקרה של נייקי, חלק מהמותגים לקחו על עצמם אחריות תאגידית ופרסמו לקחים וקוד עבודה אתי, אחרים גלגלו את האחריות על קבלני המשנה. היתר, לרבות הצרכנים, גלגלו עיניים.
בשנה האחרונה נחשפו תחקירים חדשים המציגים שינוי בפירמידת הניצול. אם בעבר החשודים המיידיים היו ענקיות אופנה מהירות שמכרו פריטי לבוש ואביזרים במחיר של כוס קפה ומאפה – כעת מופנה הזרקור אל שוק היוקרה באיטליה. תחקירים שפורסמו בחודשים האחרונים חושפים כי בתי אופנה כמו פראדה, גוצ'י, ולנטינו, לורו פיאנה, ורסאצ'ה, דולצ'ה & גבאנה ואחרים המוכרים פריטי לבוש ואביזרים באלפי אירו, מייצרים אותם בסדנאות יזע באיטליה על ידי עובדים סינים ופקיסטנים.
בתחילת דצמבר פרסם היומון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" דיווח על סדנה בעיר פראטו ליד פירנצה, שבה נמצאו עובד פקיסטני ועשרה עובדים סינים ב"תנאים של ניצול חמור". לפי הודעתה של משטרת איטליה, במקום נמצאו תיקים עם הלוגו של פראדה, והעובדים עבדו 90 שעות בשבוע תמורת 3.5 אירו בלבד לשעה. באיטליה אין חוק המגדיר שכר מינימום, שנקבע לפי הסכמים קיבוציים ונע סביב 9-7 אירו בממוצע לשעה.
פראדה הוא אחד מ-13 מותגים שנדרשו למסור מסמכים לרשויות החוק באיטליה. לצדו נדרשו לספק הוכחות, בין היתר, המותגים דולצ'ה & גבאנה, ורסאצ'ה, מיסוני, פרגאמו, ז'יבנשי איטליה (הכוונה לספק המייצר חלק ממוצרי המותג), אלכסנדר מקווין איטליה, גוצ'י ויצרן קו התיקים והאביזרים של איב סן לורן. על פי החוק האיטלקי, חברות אחראיות מבחינה משפטית על פשעים שבוצעו על ידי ספקיהן. החברות ולנטינו, דיור וארמאני כבר עומדות בפני שיפוט זמני כדי לפקח על שרשרת האספקה שלהן לאחר שהתגלו ממצאים הקושרים אותם לסדנאות יזע נוספות.
גם מותג היוקרה השקטה לורו פיאנה מקבוצת LVMH, הידוע בזכות סריגי הקשמיר שלו, "כיכב" בדיווח של סוכנות הידיעות רויטרס מיולי האחרון, לאחר שבית מלאכה ליד מילאנו נסגר עקב האשמות כי המנהל הכה עובד שביקש שכר שלא שולם. בית המשפט במילאנו פסק כי לורו פיאנה אשמה בחוסר פיקוח הולם על ספקיה במטרה להשיג רווחים גבוהים יותר. "מיקור החוץ של תהליכי ייצור נעשה במטרה למקסם רווחים בעלות הייצור הנמוכה ביותר האפשרית", קבע בית המשפט.
על פי פסיקת בית המשפט, קבלן המשנה שעבד עבור המותג הצהיר כי ייצר כ-7,000-6,000 מעילים בשנה עבור לורו פיאנה במחיר של 118 אירו בהזמנה של למעלה מ-100 פריטים ו-128 אירו אם ההזמנה הייתה של פחות מ-100 פריטים. "נתוני העלויות המדווחים אינם מייצגים את הסכומים ששילמה לורו פיאנה לספק שלה, וגם אינם מתחשבים בערך המלא של כל המרכיבים, כולל, בין היתר, חומרי גלם ובדים", מסרה החברה מצידה.
עם זאת, בחישוב גס לפי אתר האינטרנט של לורו פיאנה והנתונים שפורסמו – מחיר מעילי קשמיר לגברים נע בין 3,000 אירו ליותר מ-5,000 אירו, מה שחושף את אחוז הרווח של החברה, שנע בין 2,300 ל-4,140 אחוז. בלורו פיאנה האשימו את קבלן המשנה בשכירת ספקים מבלי ליידע אותם, ומסרו כי ניתקו את היחסים עם הספק כאשר נודע להם כיצד מיוצרים מעילי הקשמיר.
במרץ 2024 נפתחה חקירה נגד מותג האופנה ולנטינו, לאחר שזוהו 67 עובדים, כולל תשעה עובדים לא מדווחים ושלושה מהגרים ללא מסמכים, בסדנאות יזע באזור מילאנו – כך לפי דיווח של MilanoToday. במקרים מסוימים נמצאו דירות שינה בלתי חוקיות בתוך המפעלים עצמם כדי לאפשר משמרות עבודה רצופות, כולל עבודה בלילה ובימי חג. העדויות מתארות שעות עבודה מפרכות, שכר נמוך וחוסר מוחלט בבטיחות עם מכונות ללא ציוד מגן, תנאים בלתי היגייניים וללא הכשרה לעובדים.
כמו במקרה של לורו פיאנה, חלק מהתיקים יוצרו בעלות שבין 35 ל-75 אירו, כשבחנויות הם נמכרו במחירים שבין 1,900 ל-2,200 אירו – רווח שבין 2,430 ל-6,190 אחוז. בעלי המתפרות המעורבות – כולם אזרחי סין – הועמדו לדין על ניצול עבודה והפרות בטיחות, והחברות קיבלו קנסות בסך כולל של יותר מ-320,000 אירו.
בית המשפט במילאנו הכיר באחריות של ולנטינו על כך שלא פיקחה כראוי על ספקיה, למרות שידעה, או היה סביר לצפות שתדע, על הסיכונים הקשורים לייצור. בית המשפט הוסיף וציין כי החברה "המשיכה לעבוד עם ספקים שניצלו עובדים והפרו תקנות בטיחות, מבלי לשפר בשום אופן את מערכות הפיקוח הפנימיות שלה".
גם חברת מוצרי העור טוד'ס נמצאת בימים אלו תחת חקירה רשמית לאחר טענות כי ההנהלה הייתה מודעת היטב לשימוש בסדנאות יזע. טוד'ס הכחישה כל עבירה. דובר מטעם פראדה הגיב להאשמות והבהיר בהודעה שפורסמה בטיימס הבריטי כי "החברה אינה תומכת בשום צורה בשימוש בעבודה בלתי חוקית, אין לה כל קשר לספק שנכלל בפעולת המשטרה, והיא לא אישרה את השימוש בו. החברה תפעל בשיתוף עם הרשויות כדי לוודא שיינקטו הצעדים המתאימים".
מותגים כמו שאנל והרמס עמדו גם הם השנה מול ביקורת, לאחר שנחשף כי המוצרים שלהם מיוצרים באירופה (שם קוד למדינות מזרח-אירופאיות עם כוח עבודה זול); בעוד סרטונים בטיקטוק האשימו את המותגים שהם תופרים חלק מהמוצרים בסין ומשלימים את המוצר באירופה – פרקטיקה ידועה של חברות רבות, לא רק בתחום האופנה. שני המותגים הכחישו את הסרטונים ודחו את הטענות נגדם באופן גורף. גם בישראל, לדוגמה, מוצרי אופנה רבים שעליהם מתנוססת התווית "מיוצר בישראל" נתפרים בכלל בירדן, במצרים ובשטחי הרשות הפלסטינית.
כך חדר הפשע המאורגן לתעשיית האופנה
המקרים המדווחים המגיעים מאיטליה, מציגים תמונה עגומה של Made in Italy כיום. בתרחיש כזה, האם עדיין ניתן לדבר על Made in Italy כמשהו שהוא באמת איטלקי ויוקרתי, כפי שחונכנו? או שמא השימוש בו הפך למערכת שיווקית שמטרתה למכור לנו פריטי אופנה ואביזרים במחירים מופרזים?
10 צפייה בגלריה
"החברה אינה תומכת בשום צורה בשימוש בעבודה בלתי חוקית". מפעל רשמי של פראדה ומיו מיו באיטליה
(צילום: AP Photo/Gregorio Borgia)
המיתוס של Made in Italy כסמל לאיכות, למלאכות יד אמנותית וליוקרה, מתערער מול תמונה נוצצת פחות. למעשה, מי שאחראיות לפיחות במעמדו הן המאפיה האיטלקית והמאפיה הסינית. כבר בספרו "גומורה" מ-2006 (והסרט שיצא בעקבותיו שנתיים לאחר מכן), חושף הסופר רוברטו סביאני כיצד הפשע המאורגן חדר לתעשיית האופנה באיטליה ומנהל סדנאות עבודה בלתי חוקיות.
סביאני מתאר סדנאות יזע בנאפולי, שבהן התגלו עובדים בתנאים מפרכים שכללו 12 שעות ביום בשכר נמוך, ללא חוזים או הגנה משפטית. לדבריו, כוח העבודה פגיע ומנוצל, הבגדים נמכרים בסכומי עתק, והמאפיה האיטלקית שולטת בכל שרשרת הייצור, כולל מכרזים, אאוטסורסינג והפקת רווחים אדירים על גב העובדים, בזמן שמוצרי האופנה שמיוצרים בסדנאות אלו מגיעים לשטיחים האדומים בעולם.
בעיר האיטלקית פראטו, שהפכה לאחד ממרכזי הטקסטיל הגדולים באירופה, שוררת בשנים האחרונות מה שמכונה בעיתונות באירופה "מלחמת הקולבים" – סכסוכים אלימים בין כנופיות סיניות שנאבקות על השליטה בשוק תעשיית הביגוד והלוגיסטיקה באזור. ז’אנג דאיונג, שנטען כי עבד עבור ראש כנופייה מבוססת בפראטו, נורה ברומא במסגרת מלחמת כנופיות.
האלימות סביב המאבק על רווחים מתבטאת גם בירי והצתות מחסנים, שהובילו למעצרי חשודים ואף לרציחות שנקשרו לסכסוכים בין כנופיות במסגרת המלחמה על הענף. לוקה טסקארולי, תובע האנטי-מאפיה של פראטו, הזהיר כי היקף הפשיעה הפך לפעילות עסקית ענקית שחוצה גבולות למדינות כמו צרפת וספרד. ארגוני עובדים מדווחים כי בסדנאות רבות בפראטו מצויים עובדים בעיקר מסין ופקיסטן שעובדים שבעה ימים בשבוע, 13 שעות ביום בשכר של כ‑3 אירו לשעה בלבד.
מרקו וונג, לשעבר חבר מועצת העיר בפראטו, אמר לטיימס הבריטי כי תנאי העובדים עשויים להשתפר לאט, אם כי את התהליך לא יניעו חקירות משפטיות או קוד אתי של חברות. "מה שיכול לשנות את המצב הוא השימוש הגובר של בעלי סדנאות סיניות בעובדים פקיסטנים, שכן פחות מהגרי עבודה מגיעים כיום מסין", אמר, "בניגוד לסינים, הפקיסטנים מוחים על תנאי העבודה ומקיימים שביתות בתמיכת איגודים חזקים".
התחקירים שפורסמו בשנה החולפת מציגים את הדילמה המודרנית של תעשיית האופנה היוקרתית: למרות מחירים גבוהים ומיתוג יוקרתי, איכות המוצרים אינה תמיד עומדת בציפיות, כפי שחשפו צרכנים רבים לאחרונה ברשתות חברתיות כמו אינסטגרם וטיקטוק. על המוקד, בין היתר, עמד מותג האופנה הפופולרי מיו מיו מבית פראדה.
וולקאן יילמז, מומחה לעור ויוצר תוכן בתחום שמוכר בשם העט Tanner Leatherstein, סיפר בכתבה שפורסמה ב-CNN Style בשבוע שעבר כי העלאות המחירים בשוק היוקרה, שנועדו להתמודד עם האטה בשוק הגלובלי ועלויות ייצור גבוהות, רק החריפו את הפרדוקס. "זה לא אומר שכל מה שמיוצר הוא באיכות ירודה, אבל למרבה הצער, עלייה במחיר אינה בהכרח מבטיחה עלייה באיכות".
10 צפייה בגלריה
סאנדיי רוז קידמן-אורבן וניקול קידמן באירוע של מיו מיו בשבוע האופנה בפריז, 2024
(צילום: Jacopo M. Raule/Getty Images for Miu Miu)
הפער בין התדמית הנוצצת של מותגי היוקרה לבין המציאות הקודרת של ייצורם חושף שקר גדול: המוצרים האלה לא יוקרתיים בגלל האיכות או העשייה שלהם, אלא בגלל הלוגו והסיפור השיווקי שנמכר לצידם. כאשר תיק שעלה 35 אירו לייצר נמכר ב-2,200 אירו, הרווח נובע מניצול שיטתי של עובדים ומיתוס שנסדק מזמן.
האחריות לשינוי מוטלת על כולם. על מותגי היוקרה להוכיח כי המחירים שהם גובים משקפים השקעה אמיתית בתנאי עבודה הוגנים, בעוד הרשויות באיטליה ובמדינות אחרות צריכות לאכוף את החוק ולהטיל עונשים משמעותיים על חברות שמפיקות רווחים אסטרונומיים על גב ניצול עובדים.
גם אנחנו, הצרכנים, צריכים לשאול את עצמנו מה באמת אנחנו קונים כשאנחנו משלמים אלפי שקלים על תיק או נעליים. יוקרה אמיתית אמורה לשקף לא רק עיצוב ומעמד, אלא גם ערכים – וכל עוד נמשיך לקנות מוצרים שמבוססים על ניצול, נהיה שותפים לכך.
