"כבת לשושלת המשפחתית, ידעתי מגיל צעיר שאני רוצה להתעסק באופנה ובטקסטיל". מיטל נאמן ומאיר זאנה

מתוניסיה, לצרפת ועד ישראל: ארבעה דורות של אופנה משפחתית

מאיר זאנה היה יוצר בולט בתעשיית הטקסטיל בתוניס, עד שנלקח למחנה עבודה בשואה. לאחר שנמלט, הקים מחדש את עסקי האופנה שאותם המשיכו ילדיו באירופה. כעת זו הנינה מיטל נאמן שמעצבת בגדים בארץ ורוצה לעשות כבוד למסורת

פורסם: 27.04.22, 09:58
בזיכרונה של ג'נט בלאיש בת ה-90 עוד צרוב היום שבו נתפס ונלקח אביה, איש העסקים והאופנה מאיר זאנה, על ידי הנאצים בעיר תוניס. היא הייתה אז רק בת עשר, וחיי הנוחות של המשפחה התהפכו עם כניסת הנאצים בנובמבר 1942 לתוניסיה, שהייתה תחת שלטון וישי הצרפתי (אשר שיתף פעולה עם הנאצים) מתוקף היותן קולוניות צרפתיות. "אני עדיין זוכרת את היום השחור שבו הנאצים באו לקחת את אבא", היא אומרת, מספרת לראשונה את הסיפור המשפחתי, דרמה חוצת יבשות שתחילתה בעיר תוניס שבתוניסיה, דרך תעשיית האופנה הפריזאית וסופה בסטודיו לעיצוב אופנה בקיבוץ טירת צבי בישראל של המעצבת מיטל נאמן, דור רביעי לשושלת.
"זו הייתה תקופה קשה מאוד, בלשון המעטה. ולא רק לנו כמובן, אלא לכל הקהילה היהודית בשכונה שחוותה חוסר אונים ופחד מוות כשהשלטון הנאצי הגיע", מספרת בלאיש. "באותו יום הם דפקו חזק בדלת וברחנו להתחבא. הדפיקה הייתה חזקה ומאיימת. אבא פתח להם והם שאלו האם הוא מאיר זאנה ואז לקחו אותו, ואילו אנחנו שמענו הכול ולא יכולנו לעשות דבר. זה היה שבר נורא של חוסר אונים מוחלט, ולא ידענו מה יעוללו לו". אחותה מרים הייתה בת שלוש. לנכדיה סיפרה כי כשהסתתרה במרתף, המבוגרים הניחו על פיה יריעת בד עם סוכר כדי שלא תבכה. "לאחר הדפיקות החזקות היא שמעה דריכות של מגפיים על גג המרתף", מספרת נכדתה מיטל, "ואז נהיה שקט".
בדירתה ברעננה מחברת ג'נט בלאיש את חלקי הפאזל המשפחתי. "אינני זוכרת בבירור כמה זמן במדויק אבא שהה במחנה, אבל בזמן שהוא לא היה, המצב בבית היה קשה מאוד. לא יכולנו להסתובב חופשי, פחדנו והגענו עד למצב שכמעט לא היה לנו אוכל", היא ממשיכה, "אימא סוזן שרה הייתה אישה חזקה והצליחה להאכיל אותנו מתבשילים שהייתה עושה מקליפות של ירקות ומקציצות של שאריות לחם יבש שמצאה. אני זוכרת שזה היה טעים, כי היא השקיעה מאוד כדי שנחוש כמה שפחות חוסר, וכך הצליחה לתת תחושה של בית ושגרה. מבית עשיר שהיה בו כל טוב, הפכנו בבת אחת למשפחה ללא אבא, ענייה מרודה עד פת לחם".

"הוא חזר חולה וחלש, אך נותר בעל חזון"

סיפורם של יהודי צפון אפריקה תחת המשטר הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה הודר לאורך שנים בנרטיב השואה הציוני. יהודים מתוניסיה נשלחו לאושוויץ, בלוב פעל מחנה ריכוז, ובמרוקו הוחלו חוקי אפליה על היהודים. מבין כל מדינות המגרב, תוניסיה נכבשה בנובמבר 1942 על ידי הגרמנים, אשר החרימו את רכושם של היהודים שנדרשו לענוד טלאי צהוב. כ-5,000 מיהודי המדינה נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה, חלקם אף נשלחו למחנות ההשמדה בפולין. רק במאי 1943 שוחררה המדינה על ידי בעלות הברית בתום שישה חודשי כיבוש, שבמהלכם נרצחו במחנות כ-600 יהודים מתוך קהילה יהודית שמנתה כ-90,000 איש. בשנת 2014 ציינו לראשונה במדינה המוסלמית יום זיכרון לנספים.
איש הטקסטיל מאיר זאנה היה דמות מפתח בקהילה היהודית. כילד שהתייתם מאביו בגיל חמש במשפחה קשת יום בתוניסיה של תחילת המאה ה-20, הוא מצא את עצמו נאבק לסייע בפרנסת המשפחה. את הקריירה שלו החל במה שהיום אפשר למתג תחת קסטומייזינג וקיימות. הוא מצא מספר סחבות מושלכות ברחוב, ובזכות ראייתו רבת המעוף זיהה בכך הזדמנות עסקית. בעזרת אימו, שיפץ את הסחבות והפך אותן לבגדים חדשים. עם הון קטן שהצליח לחסוך, פתח בית כלבו שבו מכר חולצות, מכנסיים וחליפות בתפירה אישית לגברים בסגנון אירופאי, והפך לשם דבר בחדשנות ובאיכות בקרב עשירי תוניסיה. בנוסף חלש גם על עסקי תעשיית בדי אריג שיוצרו במיוחד עבור הכלבו.
6 צפייה בגלריה
מאיר ושרה זאנה לפני השואה
מאיר ושרה זאנה לפני השואה
"מבית עשיר שהיה בו כל טוב, הפכנו בבת אחת למשפחה ללא אבא". מאיר וסוזן שרה זאנה לפני השואה
(אלבום משפחתי)

משפחת זאנה התגוררה ב"וילה סוזן" שנקראה על שם אשתו של מאיר, סוזן שרה. זה היה בית מידות רחב ידיים, שמאוחר יותר שימש את שגרירות אוסטריה בעיר. בני המשפחה בישראל לא יודעים היום מה עלה בגורלו של הבית. "חיינו ברובע היהודי בתוניס, ככה שלא היינו מעורבבים עם האזרחים המוסלמים", נזכרת בלאיש, "אבל העובדים של אבא היו מוסלמים והוא הסתדר איתם מצוין. הוא היה איש של אנשים וידע לדבר ולהתנהל גם עם בעלי מנטליות אחרת ובזכות כך הצליח בעסקים. זה, לצד הכישרון והטעם הטוב שהוא ניחן בו.
"הוא ייבא את הבדים הטובים והמשובחים ביותר, ובכלל ניחן בעין מיומנת לבחור אותם היטב. כמוהו גם אחי כמוס, שנכנס לצידו לניהול העסק ופיתח והרחיב אותו לצרפת. לא תמיד היה קל ובטוח מול העובדים. למשל, היה לנו שומר בבית שהיה גונב מהמחסן שלנו בדים ושולח למרוקו. לא ידענו זאת עד שתפסנו אותו על חם ואבא הרחיק אותו מהעסק. מלבד זאת, אבא עזר וסייע רבות לעובדיו אם לאלו היה צורך בכך. הם העריצו אותו בעיקר כי הוא תמיד היה טוב וישר איתם".
עם פלישת הנאצים לתוניסיה, הפכו יהודי המדינה למטרה. כאיש עסקים מוכר, סומן זאנה כיעד מבוקש. לדברי הנינה מיטל, בלית ברירה מכר את העסק לעובדיו הערבים. את אשתו וילדיו הצליח להחביא במרתף, אך הוא נתפס בעת שהבריח מזון לילדיו לאחר ששכנו הסגיר אותו לגרמנים תמורת שוחד. מאיר גורש למחנה בעיר הנמל ביזרטה, שנודע כאחד ממחנות העבודה האכזריים, שם עונה ועבד בפרך במשך חודשים. בזכות חושיו החדים ותושייתו, הצליח לנצל הזדמנות שאפשרה לו להימלט על נפשו מהמחנה. תשוש וחולה, עם שלשלאות ברזל שעדיין אזוקות לרגליו, עשה את המסע הארוך והקשה חזרה לביתו מבלי להתגלות על ידי הגרמנים ושותפיהם.
6 צפייה בגלריה
מאיר זאנה ושרה אשתו בחתונת בנם כמוס
מאיר זאנה ושרה אשתו בחתונת בנם כמוס
"כמעט כל האחים הלכו בעקבות אבי ופתחו עסקי טקסטיל ואופנה". מאיר וסוזן שרה זאנה בחתונת בנם כמוס
(אלבום משפחתי)

בתוניס הוא התאחד שוב עם משפחתו, שבמזל גדול הצליחה להסתתר בלי להיתפס. "בכנות, לא האמנו שהוא יצא משם בחיים", אומרת בתו. "היה קשה מאד בלעדיו. מאיש חזק ובריא הוא חזר רזה וחלש. עם זאת, הוא נותר בעל חזון רב והמילה 'לוותר' לא הופיעה בלקסיקון מבחינתו. זה היה כבר בסוף המלחמה, כאשר הצבא האמריקני הגיע לשחרר את היהודים מהמחנות. אותם הגדודים על חייליהם השאירו שם מאחוריהם כמויות נרחבות של מעילים, חולצות ומכנסיים של מדי ארצות הברית. אבא זיהה את הפוטנציאל ואסף אותם, וכך התחיל מאפס כמו שהיה בילדותו. הוא כיבס ותפר ועיצב אותם למכירת יד שנייה מחודשת, ובכך הצליח שוב לפרנס בכבוד את המשפחה. אז גם אחי כמוס נכנס לעסקים והחל לייבא מצרפת ולפתח את העסק בפריז".
בתום המלחמה, החלה צרפת לצמצם את מעורבותה בצפון אפריקה, בד בבד עם התחזקות התנועה הלאומית והשאיפות לעצמאות בתוניסיה. שינויים אלו היו לרעת הקהילה היהודית, שעד אז נהנתה מחופש יחסי תחת השלטון הצרפתי. בעקבות התפתחויות אלו, שני ילדיו הבוגרים של זאנה לקחו את הניהול ובהחלטה משותפת העבירו בהדרגה את העסק לצרפת ופתחו מפעלים בפריז ובניס. עם התדרדרות המצב הביטחוני בתוניסיה, קיבל מאיר זאנה החלטה זריזה להעביר גם את כל שאר משפחתו לצרפת. השלטונות באותה תקופה אסרו על יהודים להוציא את כספם מחוץ למדינה, ולכן נקט בתרגיל והמיר את כל כספו למטילי זהב שאותם הבריח במזרנים לצרפת.
6 צפייה בגלריה
ג'נט בלאיש בתוך החנות בפריז
ג'נט בלאיש בתוך החנות בפריז
ג'נט בלאיש בצעירותה (לובשת סוודר לבן) בתוך החנות בפריז
(אלבום משפחתי)

בצרפת הקים עסק לייצור עורות וג'ינס, מעילים לנשים וייבוא בגדי מעצבים. לאחר מספר שנים, עלה לישראל עם אשתו שרה ושתי בנותיו הקטנות דולי ומרים, סבתהּ של מיטל. "אבי היה ציוני אמיתי וחלם לעלות ארצה, לפלשתינה של ימי טרום הקמת המדינה", אומרת בלאיש בתשובה לשאלה מדוע לא עלו מתוניסיה ישירות לישראל, אלא עשו את הדרך קודם לצרפת. "אני עדיין זוכרת כמה הרבה הוא דיבר על כך והצהיר שחייבים לעלות לארץ. אבל כמוס שכנע אותו לעבור לצרפת בטענה שפלשתינה עדיין לא בטוחה וצרפת שלאחר המלחמה כעת טובה ליהודים ויש פה הזדמנויות עסקיות. כאשר הגיעו לפריז, לאחר כל הזוועות שעבר, אבא התקשה במעבר מארץ לארץ שלא הרגיש בה שייך ורצה לעלות למדינת היהודים. הוא השאיר לכמוס לנהל את העסק בצרפת, לצד שאר האחים שנשארו שם ופיתחו עוד ועוד עסקי אופנה וטקסטיל ברחבי המדינה".
"גם אני ובעלי אמיל ז"ל שהיה חייט ותופר (שגם נתפס על ידי הנאצים במהלך השואה ונכלא במחנה העבודה בכפייה ביזרטה והצליח לשרוד), פתחנו בניס את העסק Mc Dylan – חנות-מפעל קטנה לייצור בגדי נשים וגברים מחויטים, שם מכרנו ועסקנו בתחום עד ליציאה לפנסיה. היו לנו חיים טובים, אך בסביבות גיל 60 רצינו להיות ליד ילדינו שכולם עלו כבר לישראל, ולכן עלינו לרעננה בשנת 1987 וסגרנו את העסק. מלבד העסק שלי ושל בעלי אמיל, כמעט כל שאר האחים והאחיות הלכו בעקבות אבי ופתחו עסקים בענף הטקסטיל והאופנה, והצליחו. לאחותי ססיל, שעדיין חיה בצרפת, הייתה חנות בגדי מעצבים. לידיה, אחות נוספת שעדיין מתגוררת שם, ייצרה מעילי נשים. סימו, אח נוסף, ייצר בגדי עורות וג'ינס בצרפת. וכאמור כמוס ז"ל, המשיך את פועלו של אבא בפריז. כך כמעט לכולם היו עסקי אופנה וטקסטיל פורחים בצרפת, כל אחד בתחומו. האחיות הצעירות דולי ומרים אומנם לא פתחו עסקים, אך הן היו תופרות ואמניות מדהימות".

"להעלות את המודעות לסיפורם של יהודי צפון אפריקה בשואה"

בשנת 2010 סיימה מיטל נאמן את לימודיה במחלקה לאופנה ב-ויצו חיפה. היא המשיכה לסטאז' במותג האופנה H&O, אך מהר מאוד הבינה שהיא מעדיפה לצאת לדרך עצמאית. לפני שבע שנים הקימה מותג הנושא את שמה ופונה לקהל מעורב: חילוני ודתי-לאומי. "אני מסורתית: שומרת שבת, אבל לובשת מכנסיים", היא נותנת סימנים לדקדוקי הצניעות שלה.
מאז שהיא זוכרת את עצמה, גדלה על ברכי הסיפור המשפחתי. את הסבא-רבא מאיר, שנפטר בשנת 1982 בגיל 75, לא זכתה להכיר, אך את זיכרונותיה מאשתו סוזן שרה שנפטרה בגיל 90 כשמיטל הייתה בת 17, היא עדיין נוצרת. "לצערי, היא סירבה לדבר על השואה", אומרת נאמן. "אבל כבת לשושלת המשפחתית, ידעתי מגיל צעיר שאני רוצה להתעסק באופנה ובטקסטיל. האם ירשתי את התשוקה לזה או שנדבקתי בחיידק?"
מי שהשפיעה עליה רבות הייתה סבתהּ מרים, בתם של מאיר וסוזן שרה, שעלתה לישראל והשתקעה בנתניה. היא הביאה איתה מצרפת מכונת זינגר כבדה מברזל והמשיכה לתפור כאן. "אני זוכרת אותה מתייחסת לחומר הגלם ביראת כבוד", נזכרת מיטל, שמשפחתה התגוררה במרחק הליכה קצר מביתה של הסבתא.
"היא ידעה שאני אוהבת את המקצוע ונפטרה ב-2010 כשהגשתי את פרויקט הגמר שלי. התייעצתי איתה רבות כסטודנטית, והיא, מצידה, ביקרה אותי על ימין ועל שמאל", צוחקת נאמן. "לא קיבלתי מחמאה אחת ממנה – היא רק מצאה מה לא טוב מתוך יראת הכבוד שלה למקצוע. היא לא אהבה שאני הולכת ללמוד אופנה, כיוון שהיא ראתה את סבא מאיר נאבק לאורך השנים על העסק המשפחתי. היא תמיד אמרה לי שאופנה זה השוק הכי קשוח שיש, והיום אני רואה על בשרי את הקושי הזה של לעצב ולייצר בישראל".
6 צפייה בגלריה
קולקציית אביב 2022 של מיטל נאמן
קולקציית אביב 2022 של מיטל נאמן
"מסורת של חדשנות". קולקציית אביב 2022 של מיטל נאמן
(צילום: עדן גבאי)

הסלוגן שמלווה את המותג שפתחה נאמן הוא "מסורת של חדשנות", שילוב בין המורשת המשפחתית לסגנון המשוחרר יותר שלה כמעצבת. באתר שלה ניתן למצוא שמלות ערב צנועות וצבעוניות, מהסוג שיכול ללוות את הלובשות מבוקר ועד ערב. הוריה של מיטל ובני הדודים דילגו לדור אחד על העיסוק בטקסטיל, ונאמן מסבירה זאת בשבר הגדול שהיה לאחר השואה ובשבר ההגירה עם עלייתם לישראל. "הדור שלי מצליח לעכל את הנושא, והוא פחות מחובר רגשית. סבתא מרים הייתה עם הרבה שמחת חיים, אבל גם סגורה ועצובה", היא אומרת.
הסיפור המשפחתי של שושלת זאנה הוא סיפורה של קהילת יהודי תוניסיה, שהתמודדו לאורך שנים עם הדרתם מנרטיב השואה המרכזי. רק בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר סיפורים של בני הקהילה בתקופת השואה. "אני חושבת שחשוב להעלות את המודעות לסיפורם של יהודי צפון אפריקה בשואה", מודה נאמן, "ביום השואה הסיפורים שאנחנו נחשפים אליהם הם בעיקר של יהודי אירופה, אך ברגע שהסיפורים של יהודי המגרב יקבלו במה וחשיפה הם יתבססו בתודעה של כולנו. מזרחים לא תמיד מצאו את המקום שלהם ביום השואה, וביום שהסיפורים האלו יהיו חלק מהמיינסטרים, אני מאמינה שיתגלו סיפורים נוספים".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.