בכניסה לחלל התערוכה "פועלת אופנה: דורין פרנקפורט", קצת לאחר דיוקנה של המעצבת בצילום אמנותי בשחור-לבן של גולי כהן, מקבל את המבקרים תצלום של שתי דוגמניות מתנשקות. הדימוי הזה – שהיה סוער לזמנו עד כי אפילו איש התקשורת והפוליטיקאי המנוח טומי לפיד ביקר בחומרה את פרנקפורט בתוכנית "פופוליטיקה" – צולם בתצוגת האופנה של המעצבת על גג מועדון אלנבי 56 בתל אביב, שניהל אחיה ליעם פרנקפורט, במסגרת אירועי הגאווה בשנת 1994. יום הגאווה הראשון של תל אביב במתכונתו הנוכחית התקיים שנה קודם לכן.
הבחירה אם לסיים (או לפתוח) את קומת הכניסה של התערוכה בתצלום של נשיקה תמימה, מייצגת אמירה פוליטית וחברתית חשובה דווקא בימים של חושך השוטף את המדינה. זו אולי נראית כעוד "תחנה בזמן" של דורין – אולם זו דרך להבין את פרנקפורט המעצבת, שנוטה לא אחת להציג את אמירותיה כאנדרסטייטמנט באמצעות רמזים ודימויים.
לדוגמה, בגדי המשלחת הישראלית לאירוויזיון 1983 שהתקיים על אדמת גרמניה עם השיר "חי", שעוצבו על ידי פרנקפורט בצהוב כרמז לטלאי שענדו יהודים בשואה. או הבחירה לקשט את עיצוביה בסמל Peace כתגובה לאינתיפאדה. בריאיון וידאו המוצג בחלל האחרון בתערוכה היא מספרת כי ציפתה להסיר את הסמל כשיבוא השלום. "השתמשתי באופנה כדי לספר את סיפורה של הארץ הזאת", היא אומרת במידת מה של שליחות, "את סמל ה-Peace לא זכיתי להסיר מהפריטים".
זו הייתה הכניסה. ביציאה מהסיור המוקדם אתמול בבוקר (שני), נותרתי עם זיכרון חסר, מוחשי יותר, מדורין פ. – כפי שהיא חותמת במכתבים לחבריה. כמי שהתבלטה כתעשיינית מקומית, אחרונת המוהיקנים, השקט בחללי הגלריות של המוזיאון היה רחוק מרעש מכונות הגזירה והתפירה שפעפע מבטן רצפת הבטון של המפעל שהחזיקה בתל אביב יחד עם שותפתה מרגיט סגל עד לסגירתו ב-2022. היה זה מפעל שוקק חיים, מבעבע באנושיות, שלא רק יצר בגדים לנשים רבות – אלא בנה קהילה.
אופנה שהיא גם אידיאולוגיה
התערוכה "פועלת אופנה: דורין פרנקפורט" (נעילה: 30 במאי 2026, אוצרת: ליסה פרץ), שתיפתח מחר לקהל הרחב במוזיאון אשדוד לאמנות לאחר שעבר שיפוץ ממושך, מאגדת חמישה עשורים של עשייה בתחום האופנה, אבל היא גם פתח לצעד הבא של פרנקפורט אשר מדגישה כי לא מדובר בסיכום ומציגה כעדות חיה תיקי עור חדשים בשלושה צבעים שעיצבה לאחרונה. על התערוכה עבדה בצמוד לפרץ, אשת תקשורת ותרבות, בחמש השנים האחרונות. לשתיים היכרות ארוכת שנים, והדבר ניכר בניואנסים המרכיבים את טקסט האוצרת המלווה את חדרי התערוכה.
הצצה לתערוכה "פועלת אופנה: דורין פרנקפורט"
(צילום: איתי יעקב)
"זה התחיל בכלל כספר", מגלה פרנקפורט בשיחה עם ynet. "ידעתי שיש ארכיון עשיר – שאגב, לא אספתי אותו במחשבה עתידית, אלא בשביל עצמי – כמו עבודות טקסטיל שיצרתי לאורך השנים (ועבודה כזו אף פותחת את התערוכה כהצהרת כוונות, א"י). בשיחה עם ליסה היא הבינה שכבר מתחילת הדרך ליוו את העשייה שלי לא מעט תמות שהיא חילקה לפרקים כמו חייטות, מלאכה, מקומיות, מקורות השראה, מגדר ועוד. זה לא משהו שעשיתי לעונה אחת כמו We Are All Feminists", היא עוקצת את האג'נדה הפמיניסטית של מריה גרציה קיורי בדיור מלפני כמה שנים.
13 צפייה בגלריה
יאנה גור בקולקציית "עונת הנדודים" של דורין פרנקפורט, 2016
(צילום: באדיבות דורין פרנקפורט)
בניגוד למעצבות ולמעצבים רבים אחרים שפעלו בישראל במקביל אליה, לפרנקפורט יש סדר יום. אידיאולוגיה. זה לא בא לידי ביטוי מצומצם רק בעשיית בגדים, אלא גם בראייה ותפיסה כוללת של יצירה כחלק משיח על תרבות, קהילה וחברה. בכל ריאיון איתה היא העדיפה לדבר על מדיניות הממשלה – החל במהלכים הפוליטיים ועד החלטות שמובילות לפגיעה במעצבים ויוצרים מקומיים. היא התגאתה במחויבות לייצור מקומי בישראל ולתנאי עבודה הוגנים, הציבה אלטרנטיבה מודעת לאופנה מהירה וקידמה תפיסה של קיימות. בנוסף, חיזקה מעצבים צעירים ויצרה שיתופי פעולה לחשיפתם.
ערכים אלה מלווים גם את התערוכה, שנפתחת מבראשית עם הקולקציה הראשונה שלה מ-1983: זן ים-תיכוני. הקולקציה נחשבת לאחת מאבני הדרך בעיצוב האופנה המקומי, והניחה את היסודות לחזון העיצובי של פרנקפורט – אופנה כעמדה חברתית וכזהות מקומית מודעת לעצמה. מיד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הציגה פרנקפורט את הקולקציה, שנקראה גם "אוסף הצנע", אשר הורכבה ממיחדוש של מגבות וחיתולים עם הדפסים של "כרטיס מובטל" שנוצרו במפעל הטקסטיל "אמיר" מפתח תקווה שנסגר. היא צולמה על יושי שדה מלהקת תיסלם ועל הדוגמנית חלי גולדנברג.
פרנקפורט מתגאה כי רוב הבגדים הושאלו מחברים ומלקוחות, מה שמצביע על כך שהם עדיין נלבשים וזוכים לחיים. "הקולקציה נוצרה מטקסטיל פשוט כמו מגבות מטבח, שמיכות פיקה וחיתולים. העולם עבר לחד-פעמי ועשרות אלפי מטרים ננטשו, ועשינו מהם את הבגדים האלה", היא אומרת ומצביעה על פסי החיתול המרכיבים חולצת סריג בהירה. "היו את הבגדים האלה גם באפור, בכתום. בשחור לא – כי זה לא נצבע". בסטודיו הקטן שמתחת לביתה בשכונת פלורנטין בתל אביב, היא מחזיקה עוד גליל אחד לנוסטלגיה.
את התשוקה הגדולה לשחור היא תמקד בחדר הבא, המוקדש לצבע של הצבעים. היא עצמה מתלבשת בעיקר בשחור על שחור על שחור עם ליפסטיק אדום (שמופיע בחדר האישי והאחרון בתערוכה) ובכל קולקציה שלה מופיעים פריטים בצבעוניות שחורה. "חותם אישי", כשם החטיבה שבה הם מוצגים.
"הוא גם צנוע וגם מחזק", מתארת אותו פרנקפורט, "והוא בעיקר משרטט את הלובשת". הפריטים בתערוכה חושפים שילובים מכמה קולקציות שמציגות יחד צלליות שונות, חומרים, בדים, תמות ונושאים שליוו את המעצבת.
בדומה לשאר החטיבות בתערוכה – מחייטות ועד השראות מקומיות – כדאי היה להקדיש מחשבה נוספת לתיאורי מאות המוצגים, שלמעט טקסט האוצרת לא מציגים מידע נוסף כמו חומרים או השנה שבה נוצרו. מידע זה יכול לסייע למבקרים בהבנת ההתפתחות של השפה העיצובית של פרנקפורט, לחבר בין מהלכים היסטוריים לתגובות אמנותיות, ולמקם על ציר זמן את עשייתה. התערוכה מציינת שמות צלמים ודוגמניות בכתב ידה, אולם רצוי לחזקו ויזואלית ורעיונית כדי שיעשיר צופים מיומנים יותר.
בהמשך משייטת התערוכה בין מוזות כמו חלי גולדנברג, קיטי ממון, דודו (דורית) בר אור ותמונת הדמעות המפורסמת של חברתה, תמי בן עמי ז"ל; לעיצובים שנתפרו במיוחד למוזיקאים בישראל: מעטיפת האלבום "חתונה לבנה" של שלום חנוך ועד לבגדים שיצרה לתחרויות האירוויזיון – "הללויה", "אבניבי", "חי", "הורה" ועוד. המבקרים מוזמנים להתעמק בספרי סקיצות וחומרים טקסטיליים שיצרה, להתרשם מאלבומי תמונות משפחתיים, ולקנח בשיחה בת 16 דקות עם האוצרת בסרטון שנוצר עם הבמאי והעורך נדב דירקטור.
"אנחנו מדינה ללא גבולות"
כבר משמה, "פועלת אופנה: דורין פרנקפורט", התערוכה מפנה עורף לאפיל הזוהר של אופנה, ומבקשת לחשוף את העמלנות הסיזיפית בעשייה זו. זוהי בחירה אוצרותית מאתגרת. בכל זאת, איך מציגים לראווה בגדים מוכנים ללבישה, שלרוב בולטים פחות בהשוואה לשמלות ערב? ואיך שומרים על גירוי של המבקרים? פרנקפורט ופרץ מדלגות בהצלחה מעל המשוכות האלה בזכות אותנטיות, כנות ותחושה של רגליים על הקרקע. זו גם ודאי הסיבה שרבים מתחום האופנה בישראל, כמו גם לקוחות נאמנות, יתחברו לתערוכה.
את התובנה הזו חידדה במילים, שרבים מהקולגות שלה ודאי יאמצו. "על מנת להיות פעילה ולהצליח כמעצבת אופנה – צריך להיות מוכנה להיות פועלת", היא אומרת בפתח הווידאו המוקרן בחדר האחרון של התערוכה, "לגזור, לתפור, לנקות. אני מאוד גאה באצבעות שלי שעקומות מהמספריים. אני גם גאה בידיים שלי שעבדו ולא רק ביצירתיות. וכן, אני מעצבת אופנה. אבל מעצבת אופנה ישראלית ומעצבי אופנה ישראלים, הם בהרבה מקרים – פועלים".
התערוכה באשדוד היא אחת הנדירות בהתייחסות של מוזיאון לאמנות מקומי אל עיצוב אופנה ישראלי, בטח למעצבת חיה ופעילה. בעוד ברחבי העולם הבינו כי אופנה היא חלק מתרבות, כמו גם מגנט לקהל רחב ששוטף את המוזיאונים בארץ ובעולם – בישראל בוחרים המוזיאונים להתנשא על הענף.
במוזיאון תל אביב לאמנות, לדוגמה, הפעם האחרונה שהוקדשה תערוכה למעצבת ישראלית הייתה זו כוהנת האופנה פיני לייטרסדורף ב-1983 (אוצר: דוד טרטקובר) ותערוכת אופנה הוצגה שם בפעם האחרונה ב-2012 – תערוכה מיובאת ממוזיאון גליארה הפריזאי, שהוקדשה לאוסף פרטי של המעצב הבאסקי כריסטובל בלנסיאגה.
במוזיאונים אחרים המצב לא בהכרח טוב יותר: במוזיאון חיפה אין התייחסות לאופנה, במוזיאון ישראל בירושלים הציגו כמה תערוכות שעסקו יותר בלבוש מאשר באופנה, וגם כאשר כבר עשו זאת – היחס היה ממלכתי ונטול תשוקה. מוזיאון ארץ ישראל התמודד בהצלחה עם הנושא בשלל תערוכות; ומוזיאון העיצוב חולון סיפק בשנים האחרונות תערוכות אופנה באצירת יערה קידר, שסיפקו את הפנטזיה שאופנה יודעת לספר.
התערוכה המוקדשת לפרנקפורט מסמלת את רצונה של אשדוד למתג את עצמה כעיר אופנה או לפחות לקדם את הנושא בהיבטים עירוניים. בחודשיים הקרובים צפויות להיפתח בעיר שתי תערוכות אופנה נוספות, אולם אף אחת מהן אינה מתמקדת בעשייה של מעצבות שמלות הכלה של העיר: ברטה, ענבל דרור, טל מדינה, ריקי דלאל ואחרות, שכבשו את בירות האופנה הבינלאומיות והפכו את "אשדוד" לעיר המוזכרת באופן קבוע במגזינים כמו ווג ובמוסף הסטייל T של הניו יורק טיימס. "קידום הנושא של מעצבות העיר נמצא על הפרק", אומרת ל-ynet נעמי אדר הופמן, מנהלת מוזיאוני אשדוד ומשנה למנכ"ל החברה העירונית לתרבות.
"היה מתבקש שאציג במילייה שלי, בתל אביב, אבל אני בכלל מעצבת פריפריאלית שעבדה מהצפון ועד אילת", עונה פרנקפורט לשאלה מדוע בחרה להציג באשדוד ולא בתל אביב, בטח כמי שהתגאתה שנים רבות בסלוגן "מעוצב ומיוצר בתל אביב". "אבל אין יותר מפעל. וזה עוצב ויוצר בעבר בתל אביב כי אנחנו מדינה ללא גבולות. אשדוד היא בדיוק במרכז הארץ, החצי של ישראל. בחרתי במוזיאון גם בגלל המבנה שלו, שאפשר לי לספר סיפור תמטי בניגוד לחללים במוזיאונים אחרים שהיו מצריכים ממני לבנות קירות גבס".
