"כשהחלטתי להפסיק להיות בדיכאון — ניצחתי את הסרטן"
אלון יעקובי ניצח את הסרטן פעם ראשונה כתיכוניסט, אבל כשהמחלה חזרה בגיל 30 הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכויים והודיעו לו שללכת הוא כבר לא יחזור. יעקובי ניצח את התחזיות, התגבר על הפחד והחלים. ולא רק שהוא חזר ללכת — הוא רץ במרתון תל־אביב. "כשרצתי, זה היה אחד הרגעים הכי נעלים שאני יכול לתאר. הרגשתי שפרצתי את הגבולות של עצמי"
איך מקבלים החלטה כזאת במצב של סכנת חיים ומלחמה קשה בסרטן?
"פשוט מקבלים. אלוהים עדי שהגעתי למקומות הכי נמוכים שיכולתי; גבר בן שלושים עם קטטר וחיתול שבקושי יכול ללכת. אבל אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שלא משנה כמה נמוך נרד, אם אנחנו רוצים לעלות חזרה — אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו".
למה הכוונה?
"לכולנו יש בחיים את הדברים הקטנים שאנחנו יכולים לעשות כדי לקדם אותנו לעבר החיים שאנחנו רוצים, אבל גם את הדברים הקטנים אנחנו לא עושים. מהחוויה שלי, הדברים הקטנים שעשיתי, כמו לאכול ארוחת בוקר או ללכת חמישים מטרים מהחדר שלי למעלית וחזרה, ממש לעשות את הצעדים האלה — זה הדברים הקטנים המאוד טריוויאליים שנראים פשוטים אבל במצב שבו הייתי הם היו הכי קשים בעולם. הם יצרו את התמונה הזאת שלי בריא".
לשמוח בתוך הקושי
"אחד הדברים שסיכמתי עם עצמי כשגילו את המחלה זה לא לתת לה להשפיע", חוזר יעקובי לבית הספר התיכון. "זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם זה, לא רציתי להיות 'הילד הזה שיש לו סרטן'. המשכתי לבלות ולצאת במקביל לטיפולים". יעקובי, ילד טוב רעננה, פופולרי ותוסס, החל פתאום להשתעל. "חודשיים־שלושה סבלתי משיעול נוראי ויבש שפשוט לא פסק", הוא נזכר.
"בוקר אחד קמתי עם בחילות. אבא שלי אמר לי 'זהו, הולכים לרופאה'. בכלל רציתי אישור לחדר כושר, ועל הדרך אמרתי לה 'תקשיבי, אני גם משתעל נורא'. היא הקשיבה לריאות ומה שהיא שמעה היה רע מאוד מבחינתה. התחיל מרתון של בדיקות". המרתון הזה הוביל לאיבחון בסרטן לימפומה הודג'קינס, אבחנה מפחידה, בטח עבור נער בתיכון, אבל יעקובי דווקא לקח את זה יחסית בקלות. "היו בטוחים שיגלו את הדבר הכי נורא בעולם ובסוף הסתבר שזה רק הודג'קינס. אני אומר 'רק' כי סיכויי ההחלמה יחסית גבוהים".
אחרי שנה של טיפולים כימותרפיים יעקובי כבר כמעט עמד על הרגליים. ואז מכה נוספת ניחתה עליו.
"הפסיקו לי את הטיפולים, עשו לי בדיקות וראו שהסרטן עדיין קיים כאילו לא עשו שום טיפולים. החליטו להפסיק טיפולים עד שיבדקו את הנושא לעומק ובזמן שהפסיקו את הטיפולים אבא שלי נפטר. אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי חוץ מאמא שלי", הוא אומר. "אני קשור להורים. היה לי מאוד קשה, אבל יחד עם הקושי הזה המשכתי לחיות, לשמוח, ליהנות".
מה קרה אחרי שאבא שלך נפטר?
"מומחים מגרמניה אמרו שצריך לעשות ביופסיה, וכשעשו ביופסיה גילו שאני בריא. יצא שבשבועיים בין הפטירה של אבא שלי לתשובות — הבראתי בלי טיפולים. התמיכה של המערכת בי נמשכה. בבית הספר נתנו לי חופש לעשות כמה שרציתי ומה שרציתי וזה מאוד עזר בהתמודדות".
איך התמודדת עם כל השינויים המטלטלים האלה?
"השנה הראשונה הייתה קשה. התמודדתי עם תחושות שנעו בין שמחה על זה שאני בריא, לבין אשמה על זה שאבא שלי נפטר. התנדנדתי בין הרגשות, זו הייתה שמחה מהולה בעצב אבל ראיתי את החיים בצורה חיובית ופשוט המשכתי אותם. המשכתי אותם אחרת, עם הכאב, העצב והגעגועים".
יעקובי קיבל פטור משירות צבאי בגלל ההיסטוריה הרפואית שלו, גר קצת בחו"ל, חזר לארץ, והתאהב במי שהפכה לימים לאישתו. היא טיפחה תחביב ריצה, והוא דווקא לא הבין איך אפשר לקרוא לדבר כמו ריצה "תחביב". לזוג נולדו שלושה ילדים והחיים היו יפים.
ואז הסרטן חזר.
במקום הכי נמוך
"היו לי כאבי גב תחתון נוראיים, ברמה שלא יכולתי ללכת", משחזר יעקובי את האירועים שהובילו לגילוי הסרטן בשנית. "הכאבים הלכו והתגברו במשך שלושה חודשים, ואז עשיתי בדיקות. הרופא שנבדקתי אצלו לא רצה לתת לי לעשות סי־טי אבל דרשתי עד שהסכים, מהסי־טי הופניתי לאם־אר־איי ומשם כבר אושפזתי בבית חולים מאיר בכפר־סבא".
הגישה שלך היתה רגועה ואופטימית כמו בפעם הקודמת?
"בשני לא נתנו לי הרבה סיכוי לשרוד. סבלתי מפגיעה עצבית חמורה. בגיל שלושים מצאתי את עצמי במקום הכי נמוך, גבר עם קטטר. מומחה לשיקום אמר לי שכנראה לא אחזור לתפקד כמו פעם, הוא ניבא שכנראה אשאר עם קטטר כל החיים ולא אחזור ללכת".
התחזית הקודרת הזאת השאירה את יעקובי מרוקן מהחיוניות והביטחון שאיפיינו אותו גם בתקופות הכי קשות. "זה הכניס אותי לדיכאון", הוא אומר, "ואחרי שבועות של דיכאון מצאתי את עצמי עם רמת חמצן מאוד נמוכה ונשקפה סכנה ממשית לחיים שלי".
ומה קרה אז?
"החלטתי להפסיק עם הדיכאון. כמה שזה נשמע הזוי — מאותו רגע חל שיפור, פשוט מאותו רגע שקיבלתי את ההחלטה חל שיפור ברמת החמצן בדם. שלושה ימים אחרי זה ניתקו אותי מהקטטר, חודש וחצי אחרי זה סיימתי טיפולים כימותרפיים ועברתי השתלת מח עצם עצמית, ובעצם שלושה חודשים לאחר מכן הייתי בריא לחלוטין".
שלוש שנים אחרי היום שיעקובי מתאר כ"החלטה להפסיק עם הדיכאון", הוא רץ עשרה קילומטרים במרתון תל־ אביב. "וזה אחרי שאמרו לי שלא אוכל ללכת", הוא אומר בחיוך. "זה היה הניצחון שלי".
איך קרה ששונא ריצות מושבע מתכונן למשימה כזאת?
"שנאתי לרוץ. אף פעם לא רציתי לרוץ ולא תכננתי לרוץ. אשתי רצה ותמיד צחקתי עליה, אמרתי שזה משהו שאני לעולם לא אעשה, אבל ברגע שהרופא אמר לי שאני לא אחזור ללכת רגיל, הייתי חייב".
איך הרגשת בסוף הריצה?
"התאמנתי חודש וחצי־חודשיים. כשסיימתי את המרתון זו הייתה מערבולת רגשות משוגעת. לקח לי הרבה זמן לשקם את הרגל, כל רגל שמאל הייתה רדומה ולהחזיר אותה לחיים היה תהליך ארוך. כשעשיתי את זה, כשרצתי, זה היה אחד הרגעים הכי נעלים שאני יכול לתאר. הרבה שמחה, עצב והתרגשות אבל בעיקר הרגשתי שפרצתי את הגבולות של עצמי. עשיתי את זה גם כשהיו כאלה שלא האמינו שארוץ".
את החוויות שלו והמסקנות שבעקבותיהן תיעל יעקובי להגשמה של חלום נוסף: ספרו "יוצא לאור", שמגולל את סיפורו מהסרטן הראשון, דרך האובדן הפתאומי של אביו והסרטן השני, החוויה המכוננת של חייו. "ברובו הוא מספר על הסרטן השני שהיה משמעותי בחיים שלי. אני עושה גם הרצאה בעקבות הספר, שמדברת על החשיבות של קבלת החלטות בחיים. אני קיבלתי את החיים שלי במתנה בזכות ההחלטה שלי לעשות את זה וחשוב לי לגרום לאנשים להבין כמה כוח יש להחלטות שאנחנו מקבלים בחיים. אני בסך הכל דוגמה".
בהרצאות אתה פוגש חולי סרטן?
"אני חבר בכל מיני פורומים של חולים ומחלימים אז יש לי חולים שהייתה לי זכות לתת להם לקרוא את הספר ואני יודע שזה רומם את רוחם. חשוב לי לעזור, במיוחד לאנשים ששוכבים בבית חולים ולא יודעים מה יהיה איתם מחר, אבל גם לכלל האנשים שחשוב שיראו שדברים יכולים להתנהל אחרת בחיים.
אני בא ממקום של אמונה מאוד חזקה שהגורל הוא שלנו, שאנחנו קובעים מה יכול לקרות ואני חושב שהכל מתחיל ונגמר באיזו החלטות אנחנו מקבלים בחיים. על זה אני מדבר, בשביל זה אני פה , זו השליחות הקטנה שלי".
הכתבה התפרסמה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
