מיקומו המדויק של אוסאמה בן לאדן היה תעלומה מאז דצמבר 2001, שלושה חודשים אחרי התקפות 11 בספטמבר, שבהן נהרגו כמעט 3,000 חפים מפשע, אז נמלט בעור שיניו מכוחות של אמריקה ובעלות הברית שסגרו על המטה שלו בטוֹרָה בּוֹרָה, אזור הררי סמוך לגבול אפגניסטן עם פקיסטן. החיפוש נמשך במלוא הרצינות במשך כמה שנים, אבל כשאני נכנסתי לתפקיד כבר לא היה קצה חוט אליו. ובכל זאת, הוא עדיין היה איפשהו. ארגון אל קאעידה התארגן מחדש אט אט, התבסס באזור השבטי המנוהל באופן פדרלי בפקיסטן, ומנהיגו היה מפיץ מדי פעם הודעות מוקלטות ומוסרטות שבהן היה ממריץ את תומכיו בקריאות לג'יהאד נגד כוחות המערב.
החל מהפעם הראשונה שבה דיברתי בציבור על תגובתה של אמריקה לאירועי 11 בספטמבר, כשהתנגדתי למלחמת עיראק בפדרל פלאזה בשיקגו, בערב המרוץ שלי לסנאט של ארצות הברית, תמכתי בחידוש ההתמקדות בהבאתו של בן לאדן למשפט. חזרתי לעניין במהלך המרוץ לנשיאות, התחייבתי לרדוף אחרי בן לאדן בתוך פקיסטן אם הממשלה שם לא תוכל או לא תרצה לחסל אותו. רוב אנשי וושינגטון, כולל ג'ו, הילרי וג'ון מקיין, זלזלו בהבטחה הזאת, חשבו אותה לתכסיס, דרכו של סנאטור זוטר שאינו בקיא במדיניות חוץ להישמע קשוח. ואפילו אחרי שנכנסתי לתפקיד הנשיא, היו ללא ספק אנשים שהניחו שאזנח את נושא בן לאדן כדי להתמודד עם סוגיות אחרות. אבל במאי 2009, אחרי פגישה על איומי טרור בחדר המצב, לקחתי איתי לחדר הסגלגל קומץ יועצים כולל רם, ליאון פאנטה וטום דונילון וסגרתי את הדלת.
"אני רוצה שהחיפוש אחרי בן לאדן יהיה בראש סדר העדיפויות," אמרתי. "אני רוצה לראות תוכנית רשמית לאופן שבו נמצא אותו. אני רוצה כל 30 יום דוח על השולחן שלי עם פירוט ההתקדמות. וטום, בוא נגדיר את זה כצו נשיאותי פשוט כדי ליישר קו."
מבחינתי, המשך חירותו של בן לאדן היה מקור כאב למשפחות ההרוגים בפיגועי 11 בספטמבר והתגרות בעוצמה האמריקאית. גם ממקום מסתורו החשאי הוא המשיך להיות המגייס האפקטיבי ביותר של אל קאעידה ולהוביל הקצנה של צעירים ממורמרים ברחבי העולם. לפי האנליסטים שלנו, בשלב שבו נבחרתי אל קאעידה היה מסוכן יותר משהיה זה שנים, ואזהרות לגבי מזימות טרור שיצאו מהאזור השבטי הופיעו בקביעות בתדרוכים שלי. נוסף על כך ראיתי בחיסולו של בן לאדן חלק קריטי ביעד שקבעתי שינוי אסטרטגיית המלחמה בטרור של אמריקה. כשאיבדנו את ההתמקדות בחבורה הקטנה של הטרוריסטים שתכננו וביצעו הלכה למעשה את פיגועי 11 בספטמבר, ובמקום זאת הגדרנו את האיום כ"מלחמה בטרור" שגבולותיה פרוצים ורחבים, נפלנו לדעתי למלכודת אסטרטגית מלכודת שהוסיפה ליוקרתו של אל קאעידה, נתנה צידוק לפלישה לעיראק, ניכרה את רוב העולם המוסלמי ועיוותה כמעט עשור של מדיניות חוץ אמריקאית. במקום ללבות פחדים מרשתות הטרור העצומות ולהזין את הפנטזיות של הקיצונים, שהאמינו שהם עוסקים במאבק איתנים בין הטוב לרע כמו בדת המניכאית העתיקה, אני רציתי דווקא להזכיר לעולם וחשוב יותר, לעצמנו שהטרוריסטים האלה הם בסך הכול כנופיית רוצחים אכזריים, ששוגים באשליות פושעים שאפשר לתפוס, לשפוט, לכלוא או להרוג. ולא תהיה דרך טובה יותר להמחיש זאת מאשר חיסולו של בן לאדן.
בערב יום השנה התשיעי לפיגועי 11 בספטמבר ביקשו ליאון פאנטה וסגנו בסי איי איי, מייק מורל, לפגוש אותי. הם נראו לי צוות טוב. פאנטה בן ה 72 העביר את רוב הקריירה שלו בקונגרס לפני שהיה ראש הסגל של ביל קלינטון. הוא השליט בסוכנות יציבוּת וגם נהנה מהבמה הפומבית, שמר על קשרים טובים ברחבי הקונגרס ועם העיתונות והיה בעל אף רגיש לפוליטיקה של סוגיות ביטחון לאומי. מורל, לעומתו, הכיר את המנגנון לפני ולפנים, ניחן במוח חד של אנליסט, ואמנם היה רק בתחילת שנות ה 50 לחייו, אבל היו לו עשרות שנות ניסיון בסוכנות.
"אדוני הנשיא, זה ראשוני מאוד," אמר ליאון, "אבל אני חושב שיש לנו קצה חוט אפשרי לבן לאדן הטוב ביותר שהיה מאז טורה בורה."
הפנמתי את החדשות בשתיקה. ליאון ומייק הסבירו שבזכות סבלנות ועבודה דקדקנית, כולל איסוף ומיפוי תבניות של אלפי פריטי מידע, הצליחו אנליסטים לזהות איפה נמצא אדם הידוע בשם אבו אחמד אלכווייתי, שהם מאמינים שמשמש כבלדר של אל קאעידה ויש לו קשרים ידועים לבן לאדן. הם עקבו אחר הטלפון שלו והרגליו היומיומיים, ואלה לא הובילו אותם למיקום נידח כלשהו באזור השבטי אלא למתחם גדול בשכונה אמידה בפרברי העיר הפקיסטנית אבוטאבאד, כ 56 קילומטרים מצפון לאיסלמאבאד. מייק אמר שהגודל והמבנה של המתחם מעידים על כך שמישהו חשוב גר שם, וייתכן בהחלט שמדובר בחבר אל קאעידה בכיר. קהילת המודיעין הפעילה מעקב על המתחם, וליאון הבטיח לעדכן אותי בכל דבר שנגלה על תושביו.
אחרי שהלכו הנמכתי בכוונה את הציפיות שפיתחתי. כל אחד יכול להיות במתחם הזה; אפילו אם מדובר באדם בעל קשרים לאל קאעידה, הסבירות שבן לאדן ישהה באזור עירוני מאוכלס נראתה קלושה. אבל ב 14 בדצמבר ליאון ומייק חזרו, הפעם עם קצין ואנליסט מהסי איי איי. האנליסט היה צעיר בעל מראה מלוטש ורענן של עוזר בכיר בקונגרס, והקצין היה צנום, מזוקן, מבוגר יותר, ונראה כמו פרופסור קצת מקומט. התברר שהוא ראש מרכז המלחמה בטרור של הסי איי איי וראש צוות המרדף אחר בן לאדן. דמיינתי אותו טמון במחילה אחת מני רבות מתחת לפני האדמה, מוקף מחשבים וקלסרים עבים, עובר על תלי תילים של מידע כשהוא מתעלם משאר העולם.
השניים עברו איתי על כל מה שהוביל אותנו למתחם באבוטאבאד הישג יוצא מגדר הרגיל של עבודת בילוש. הבלדר, אלכוויתי, קנה את הנכס בשם בדוי. המתחם עצמו היה מרווח ומאובטח בצורה יוצאת מגדר הרגיל, גדול פי שמונה מבתים אחרים סביבו, מוקף חומות בגובה שלושה עד חמישה מטרים וחצי שבראשן גדרות תיל, ובתוכו חומות נוספות. אשר לאנשים שגרו שם, האנליסט אמר שהם מתאמצים מאוד להסתיר את זהותם: אין להם טלפון קווי או חיבור לאינטרנט, הם לא יוצאים מהמתחם כמעט אף פעם והם קוברים את האשפה במקום להוציא אותה לאיסוף. אבל מספר הילדים בבית הראשי במתחם וגילם נראו תואמים את אלה של ילדיו של בן לאדן. ובצילומי אוויר הצוות שלנו הצליח לראות גבר גבוה שלא יצא כלל מהנכס, אבל הלך באופן קבוע במעגלים באזור קטן בגן בין החומות.
"אנחנו קוראים לו ההֶלך," אמר הקצין הראשי. "אנחנו חושבים שיכול להיות שזה בן לאדן."
היו לי המון שאלות, אבל זאת היתה העיקרית: מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי לוודא את זהותו של ההלך? הם אמנם המשיכו לבחון אסטרטגיות אפשריות, אבל האנליסט הודה שהם לא אופטימיים. בהתחשב במבנה ובמיקום של המתחם ובזהירות של דייריו, השיטות שעשויות להניב ודאות רבה יותר שאכן מדובר בבן לאדן עלולות לעורר חשד במהירות; הדיירים עלולים להיעלם בן רגע בלי להשאיר סימן. הבטתי בקצין הראשי.
"מה אתה אומר?" שאלתי.
ראיתי שהוא מהסס. שיערתי שהוא היה מעורב בהכנות לפלישה לעיראק; המוניטין של קהילת המודיעין עדיין היה בשלבי התאוששות מהתפקיד שהם מילאו באישוש ההתעקשות של ממשל בוש על כך שסדאם חוסיין מפתח נשק להשמדה המונית. ובכל זאת ראיתי על פניו ארשת שהעידה על גאווה של אדם שפיצח חידה מסובכת אפילו אם אין לו הוכחה לפתרון.
"אני חושב שיש סיכוי טוב שהוא האיש שאנחנו מחפשים," הוא אמר. "אבל אי אפשר להיות בטוחים."
על סמך מה ששמעתי, החלטתי שיש לנו די מידע כדי להתחיל לפתח אופציות למתקפה על המתחם. צוות הסי איי איי המשיך לעבוד על זיהוי ההלך, ואני ביקשתי מטום דונילון ומג'ון ברנן לבחון איך תיראה פשיטה. החשאיות ההכרחית הוסיפה על האתגר; אם ידלוף אפילו רמז דק שבדקים לכך שיש לנו מידע על בן לאדן, ידענו שההזדמנות תחמוק מידינו. כתוצאה מכך רק קומץ אנשים בממשל הפדרלי כולו היו מעורבים בשלב התכנון של המבצע. היתה לנו מגבלה אחת נוספת: אף אופציה שנבחר לא יכולה לערב את הפקיסטנים. אמנם ממשלת פקיסטן שיתפה איתנו פעולה בשלל פעולות מלחמה בטרור וסיפקה נתיב אספקה חיוני לכוחותינו באפגניסטן, אבל היה סוד גלוי שגורמים מסוימים בתוך צבאה, ובעיקר בשירותי המודיעין שלה, שומרים על קשרים לטליבאן ואולי אפילו לאל קאעידה ומשתמשים בהם לפעמים כנכסים אסטרטגיים כדי להבטיח שממשלת אפגניסטן תישאר חלשה ולא תוכל להיות בעלת ברית של הודו, היריבה הראשונה במעלה של פקיסטן. העובדה שהמתחם באבוטאבאד היה במרחק של קילומטרים ספורים בלבד מהמקבילה של צבא פקיסטן לווסט פוינט רק חיזקה את האפשרות שכל פרט שנספר לפקיסטנים עלול להזהיר את המטרה המיועדת שלנו. אם כן, כל מה שנבחר לעשות באבוטאבאד יהיה כרוך בחדירה לא מורשית, השנייה בחומרתה רק למלחמה, לשטחה של מדינה שנחשבת בעלת ברית שלנו כך שמבחינה דיפלומטית ומבחינת מורכבות הפעולה הכול היה מסובך יותר.
באמצע מרס, בימים שלפני ההתערבות בלוב והנסיעה שלי לאמריקה הדרומית, הצוות הציג כמה רעיונות, ראשוניים בלבד, להתקפה על המתחם באבוטאבאד. בגדול, היו לי שתי אפשרויות. הראשונה היתה להרוס אותו במתקפה מהאוויר. יתרונות הגישה הזאת היו ברורים מאליהם: לא נסכן חיים של אמריקאים על אדמת פקיסטן. מבחינה פומבית, לפחות, תהיה כך גם יכולת מסוימת להכחיש מעורבות הפקיסטנים יֵדעו, כמובן, שאנחנו המתקיפים, אבל יהיה להם קל יותר להעמיד פנים שאולי לא מדובר בנו, מה שיכול לעזור להרגיע את הרוחות בקרב העם הפקיסטני. אבל כשהתעמקנו בפרטי התוכנית למתקפת טילים, החסרונות היו בולטים. אם נהרוס את המתחם, איך נוכל להיות בטוחים שבן לאדן היה שם בכלל? אם אל קאעידה יכחיש שבן לאדן נהרג, איך נסביר פיצוץ של בית מגורים עמוק בתוך פקיסטן? יתרה מזאת, לפי ההערכות גרו חמש נשים ו 20 ילדים עם ארבעת הגברים במתחם באבוטאבאד, ולפי ההצעה הראשונית, המתקפה המוצעת לא היתה רק מוחקת את המתחם, אלא משטחת כמעט בוודאות גם בתי מגורים סמוכים. זמן לא רב אחרי תחילת הישיבה אמרתי להוֹס קרטרייט, סגן יושב ראש המטות המשולבים, ששמעתי מספיק: אין לי כוונה לאשר הרג של 30 איש או יותר כשאנחנו אפילו לא בטוחים שבן לאדן הוא מי שנמצא במתחם. כדי שנצא למתקפה, הם יצטרכו להציע תוכנית מדויקת הרבה יותר.
האפשרות השנייה היתה לאשר משימה של כוחות מיוחדים צוות נבחר יטוס בחשאי לתוך פקיסטן במסוק, יפשוט על המתחם ויצא לפני שלמשטרה או לצבא פקיסטן יהיה זמן להגיב. כדי לשמור על חשאיות המבצע, ועל היכולת להתכחש לו אם משהו ישתבש, נצטרך לנהל אותו תחת סמכותו של הסי איי איי ולא הפנטגון. מצד שני, בשביל משימה בסדר גודל ובסיכון כאלה, אנחנו צריכים מוח צבאי מעולה ומשום כך היה איתנו בחדר סגן אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים, שעבר איתנו על מה שעשוי להיות כלול בפשיטה.
ההזדמנות לעבוד בצמוד לגברים ולנשים של הכוחות החמושים של ארצות הברית להיות עד מכלי ראשון לעבודת הצוות ולתחושת החובה שלהם היתה אחד הדברים שהשרו עלי ענווה בשנתיים שלי בתפקיד. ואם הייתי צריך לבחור אדם אחד שייצג כל מה שטוב בצבא שלנו, ביל מקרייבן כנראה היה האדם הזה. הוא היה באמצע שנות ה 50 לחייו, בעל פרצוף ידידותי ופתוח, חוש הומור יבש וגישה ישירה ועניינית, והזכיר לי את טום הנקס בשיער בהיר אם טום הנקס היה בוחר בקריירה בקומנדו הימי ולא בקולנוע. כמו קודמו בפיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים, סטן מק'קריסטל, שהוא שימש כסגנו, מקרייבן עזר לכתוב את תורת המבצעים המיוחדים. למעשה, כשכתב תזה לתואר שני 18 שנים קודם לכן, מקרייבן חקר סדרת מבצעי קומנדו במאה ה 20, כולל מבצע החילוץ של מוסוליני בעזרת דאוֹנים, שנעשה בפקודתו של היטלר ב 1943, ומבצע אנטבה הישראלי לשחרור נוסעי מטוס חטוף מאוגנדה ב 1976 הוא בחן את התנאים שבהם קבוצה קטנה של חיילים מיומנים מאוד, לאחר הכנות מדוקדקות, יכולה לחמוק בחשאי ולזכות בעליונות לטווח קצר על כוחות גדולים יותר או חמושים יותר.
בהמשך פיתח מקרייבן מודל לפעולות מיוחדות שעיצב את האסטרטגיה של צבא ארצות הברית ברחבי העולם. בקריירה רבת המעללים שלו היו יותר מ 1,000 מבצעים מיוחדים בהשתתפותו או בפיקודו בכמה מהמצבים המסוכנים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כולל לכידת יעדי מודיעין חשובים באפגניסטן בתקופה האחרונה. הוא היה מפורסם בקור רוח תחת אש. כקצין ביחידת הקומנדו הימי אריות הים, הוא יצא בחיים מתקרית צניחה ב 2001 שבה איבד כמעט לגמרי את ההכרה בקפיצה ונפל מגובה של יותר מ 4,000 רגל לפני שהמצנח שלו נפתח. (גבו נשבר אז והשרירים והגידים של רגליו כמעט נקרעו מאגן הירכיים.) הסי איי איי אמנם פיתח צוות מבצעים מיוחדים פנימיים משלו, אבל ליאון בחר בתבונה להתייעץ עם מקרייבן בתכנון פשיטה אפשרית באבוטאבאד. הוא הגיע למסקנה שאף אדם בסי איי איי לא יכול להתחרות בכישרון ובניסיון של צוות אריות הים של מקרייבן ולכן המליץ על הסדר חריג, שבמסגרתו שרשרת הפיקוד עברה ממני אליו למקרייבן, שיחזיק בסמכות המלאה לתכנון המשימה ולביצועה אם נחליט להוציא אותה לדרך.
הסי איי איי בנה, על סמך נתונים שנאספו מצילומי אוויר, העתק תלת ממדי קטן של המתחם באבוטאבאד, ובזמן הפגישה שלנו במרס מקרייבן הוביל אותנו בשלבים של פשיטה אפשרית: צוות נבחר של לוחמי קומנדו יטוס במסוק אחד או יותר במשך כמעט שעה וחצי בחסות החשיכה, מג'לאלאבד שבאפגניסטן למטרה, וינחת בין החומות הגבוהות של המתחם. לאחר מכן יתפסו הלוחמים כל נקודת כניסה למתחם, כל דלת וחלון, ואז יפרצו לבית הראשי התלת קומתי, יחפשו בשטחו וינטרלו כל התנגדות שייתקלו בה. הם יתפסו או יהרגו את בן לאדן ויצאו בטיסה עם עצירה לתדלוק במקום כלשהו בפקיסטן, ואז יחזרו לבסיס בג'לאלאבד. בסיום המצגת של מקרייבן שאלתי אותו אם הוא חושב שהצוות יכול להצליח.
"המפקד, נכון לעכשיו רק הצגנו קונספט," הוא אמר. "עד שאוכל לבנות צוות גדול יותר ולעשות כמה חזרות, אני לא אדע אם מה שאני חושב כרגע הוא הדרך הטובה ביותר לביצוע. אני גם לא יכול לומר לך איך ניכנס ואיך נצא נצטרך תכנון אווירי מפורט בשביל זה. מה שאני יכול לומר לך הוא שאם נגיע לשם, נוכל לבצע את הפשיטה. אבל אני לא יכול להמליץ על המשימה עצמה עד שנעשה את כל שיעורי הבית."
הנהנתי. "אז לך לעשות שיעורי בית."
שבועיים אחר כך, ב 29 במרס, התכנסנו שוב בחדר המצב, ומקרייבן דיווח שהוא מרגיש ביטחון רב באפשרות ביצוע הפשיטה. מצד שני, הוא אמר, היציאה עלולה להיות קצת יותר "אתגרית." על סמך הניסיון שלו בפשיטות דומות והחזרות הראשוניות שערך, הוא היה בטוח למדי שהצוות יכול לסיים את המשימה לפני שהרשויות הפקיסטניות ישמעו על המתרחש. אף על פי כן שקלנו את כל התרחישים שבהם ההנחה הזאת הופרכה. מה נעשה אם לוחמים פקיסטנים יירטו את המסוקים שלנו, בדרך לשם או בחזרה? מה יהיה אם בן לאדן יימצא באתר, אבל יסתתר או יהיה בחדר מאובטח, מה שיגדיל את משך הזמן שבו צוות המבצעים המיוחדים יהיה על הקרקע? איך הצוות יגיב אם כוחות משטרה או צבא של פקיסטן יקיפו את המתחם בזמן הפשיטה?
מקרייבן הדגיש שכל התכנון שלו מסתמך על ההנחה שהצוות יימנע מחילופי אש עם הרשויות הפקיסטניות; ואם הרשויות יתעמתו איתנו על הקרקע, הנטייה שלו תהיה להורות לחיילים להתבצר במקומם בזמן שהדיפלומטים שלנו ינסו לנהל משא ומתן ליציאה בטוחה. הערכתי את האינסטינקטים האלה; הגישה שהציע היתה עוד דוגמה לזהירות שהייתי עד לה שוב ושוב באינטראקציה עם מפקדי הצבא הבכירים ביותר שלנו. אבל כיוון שהיחסים בין ארצות הברית לפקיסטן היו במצב רעוע במיוחד, גם בוב גייטס וגם אני הבענו הסתייגות רבה מהאסטרטגיה הזאת. תקיפות מל"טים נגד מטרות אל קאעידה באזור השבטי עוררו התנגדות גוברת והולכת בציבור הפקיסטני. התרעומת על ארצות הברית התלהטה עוד יותר בסוף ינואר, כשריימונד אלן דיוויס, שנשכר בידי הסי איי איי, הרג שני חמושים שהתקרבו לרכב שלו בעיר התוססת לאהור; התקיפות עוררו מחאות זועמות על נוכחות הסי איי איי בפקיסטן, והתוצאה היתה כמעט חודשיים של דרמה דיפלומטית מתוחה בזמן שניהלנו משא ומתן על שחרורו של דיוויס. אמרתי למקרייבן ולצוות שאני לא מוכן לסכן את גורלם של לוחמי הקומנדו שלנו ולשים אותו בידיה של ממשלה פקיסטנית, שללא ספק תתמודד עם לחץ ציבורי עז בשאלה אם לכלוא או לשחרר אותם בעיקר אם יתברר שבן לאדן לא היה במתחם. משום כך רציתי שהוא יעבה את התוכניות לשליחת צוות הפשיטה בכל מקרה ואולי יוסיף עוד שני מסוקים כגיבוי לצוות במתחם.
לפני שסיימנו את הישיבה, הוס קרטרייט הציע אפשרות חדשה וכירורגית יותר למתקפה אווירית באמצעות מל"ט שיירה טיל קטן, במשקל של פחות משישה קילו, היישר על ההלך בזמן הצעדה היומית שלו. לדברי קרטרייט, הנזק המשני יהיה מינימלי, ובהתחשב בניסיון שהצבא שלנו פיתח בחיסול יעדי טרור אחרים, הוא היה משוכנע שאפשר לבצע כך את המשימה מבלי הסכנות הכרוכות בפשיטה.
נתיבי הפעולה האפשריים היו ברורים עכשיו. מקרייבן יפקח על בנייה של דגם בקנה מידה מלא של מתחם אבוטאבאד בפורט בראג שבקרוליינה הצפונית, וצוות הקומנדו של אריות הים יבצע שם סדרת חזרות גנרליות. אם אחליט לאשר את הפשיטה, הוא אמר, הזמן האופטימלי לביצועה יהיה סוף השבוע הראשון במאי, כשכמה לילות בלי ירח יעזרו להסתיר את לוחמי הקומנדו. מה שלא נאמר היה החששות הברורים מאליהם שעם כל צעד שאנחנו נוקטים לתכנון ולהתארגנות ועם כל יום שחולף, אנשים נוספים נחשפים לסוד שלנו. אמרתי גם למקרייבן וגם לקרטרייט שאני עדיין לא מוכן לקבל את ההחלטה איזו אופציה, אם בכלל, ננקוט. אבל לשם התכנון אמרתי, "תניחו שיש אישור."
במקביל התנהלנו בבית הלבן כאילו הכול כרגיל. אני עקבתי אחרי המצב בלוב, המלחמה באפגניסטן ומשבר החוב היווני, שהתלקח שוב וחזר להשפיע על השווקים בארצות הברית. יום אחד, בדרך חזרה מחדר המצב, נתקלתי בג'יי קרני, שהחליף את רוברט גיבס בתפקיד דובר הבית הלבן. ג'יי היה עיתונאי לשעבר, שהיה עד מכלי ראשון לכל מיני רגעים היסטוריים. הוא סיקר את התפרקותה של ברית המועצות ככתב של מגזין "טיים" במוסקבה והיה באייר פורס 1 עם הנשיא בוש בבוקר 11 בספטמבר. עכשיו הוא אמר לי שהקדיש חלק מהתדרוך היומי שלו לעיתונאים לשאלות אם תעודת הלידה שלי אמיתית.
עבר יותר מחודש מאז שדונלד טראמפ התערב בדיון הפוליטי ברמה הארצית. יועצי ואני הנחנו שאמצעי התקשורת כבר סחטו כל טיפת עניין אפשרית מהנושא ויתעייפו בהדרגה מהאובססיה שלו למקום היוולדי. ובכל זאת מספר הדיווחים על תיאוריית הקשר שהוא בדה ממוחו הקודח התרבו מדי שבוע, כמו אצות בשלולית מים עומדים. תוכניות בכבלים שידרו קטעים ארוכים על טראמפ והתיאוריות שלו. כתבים פוליטיים חיפשו את הזוויות הרעננות בקשר למשמעות הסוציולוגית של הילודנות, או בנוגע להשפעתה על מסע הבחירות שלי לכהונה שנייה, או (באירוניה שכמעט לא הכירו בה) מה הדבר אומר על תחום החדשות בתקשורת. נקודה מרכזית בדיון היתה העובדה שהמסמך שהצגנו באינטרנט ב 2008 היה תעודת לידה "מקוצרת" המסמך הסטנדרטי שמנפיק משרד הבריאות של הוואי, שיכול לשמש להנפקת דרכון, מספר ביטוח לאומי או רישיון נהיגה. אבל לטענת טראמפ ושאר המפקפקים, המסמך המקוצר אינו מוכיח דבר. מדוע לא הצגתי את הנוסח המקורי והמלא של תעודת הלידה שלי? נשאלנו. האם המידע הקיים במסמך המלא הושמט בכוונה תחילה מהנוסח המקוצר האם היה בו רמז כלשהו לכך שאני מוסלמי? האם המסמך הארוך עצמו עבר שינוי? מה אובמה מסתיר?
בסופו של דבר החלטתי שהספיק לי. צלצלתי לפרקליט הבית הלבן, בוב באוור, ואמרתי לו לפעול להשגת תעודת הלידה המלאה והארוכה, שנמצאה בספר כרוך, במקום כלשהו עמוק בנבכי הארכיון של הוואי. ואז הודעתי לפלאף ולדן פייפר, מנהל התקשורת שלי, שאני מתכנן לא רק לפרסם את המסמך, אלא גם לומר משהו באופן פומבי. הם חשבו שזה רעיון גרוע וטענו שרק אזין את הסיפור, וממילא מענה להאשמות מגוחכות כאלה לא ראוי לכבודי ולכבודה של הנשיאות.
"זה בדיוק העניין," אמרתי.
ב 27 באפריל ניגשתי לדוכן בחדר התדרון של הבית הלבן ובירכתי את נציגי העיתונות. פתחתי באזכור העובדה שכל רשתות הטלוויזיה הארציות החליטו לקטוע את לוח המשדרים הרגיל שלהן כדי להעביר את דברי בשידור חי דבר שהן עושות לעתים נדירות מאוד. ציינתי ששבועיים לפני כן, כשהרפובליקנים בבית הנבחרים ואני פרסמנו הצעות תקציב מנוגדות ביותר זו לזו, עניין בעל השלכות נרחבות על ארצנו, מהדורות החדשות היו מלאות דווקא בדיבורים על תעודת הלידה שלי. הערתי שאמריקה מתמודדת עם אתגרים אדירים ועם החלטות גדולות; שעלינו לצפות לדיונים רציניים ולפעמים לחילוקי דעות נוקבים, כי כך הדמוקרטיה שלנו אמורה לעבוד, ואני בטוח שאנחנו מסוגלים לעצב עתיד טוב יותר, בשיתוף פעולה בינינו.
"אבל," אמרתי, "לא נצליח לעשות זאת אם דעתנו מוסחת. לא נצליח לעשות זאת אם נקדיש זמן להשמצות הדדיות. לא נצליח לעשות זאת אם נמציא דברים כרצוננו ונעמיד פנים שהעובדות אינן עובדות. לא נצליח לפתור את בעיותינו אם דעתנו תוסח למופעי שוליים ולכרוזי קרקס." העברתי מבט על העיתונאים המכונסים מולי והקפדתי שלא לחשוף את הכעס שהרגשתי. "אני יודע שיהיה פלח מסוים באוכלוסייה שעבורו הסוגיה הזאת לא תיושב, ולא משנה מה נציג. אבל אני מדבר אל הרוב המכריע של העם האמריקאי ואל אמצעי התקשורת. אין לנו זמן לשטויות האלה. אנחנו צריכים לעסוק בדברים חשובים יותר. אני צריך לעסוק בדברים חשובים יותר. אנחנו צריכים לפתור בעיות גדולות. ואני סמוך ובטוח שנוכל לפתור אותן, אבל נצטרך להתמקד בהן לא בזה."
החדר היה שקט לרגע. יצאתי דרך דלתות ההזזה שהובילו בחזרה למשרדי צוות התקשורת, ושם פגשתי קבוצה של חברים זוטרים באגף העיתונות שלנו, שצפו בדברי במסך טלוויזיה. כולם נראו בשנות ה 20 לחייהם. חלק מהם עבדו במסע הבחירות שלי; אחרים הצטרפו זמן קצר לפני כן לממשל מתוך רצון לשרת את ארצם. נעצרתי ויצרתי קשר עין עם כל אחד ואחת מהן.
"אנחנו לא נרד לרמה הזאת," אמרתי. "תזכרו."
כשהיינו שוב בחדר המצב למחרת, הצוות ואני בחנו בפעם האחרונה את האפשרויות הפתוחות בפנינו למבצע באבוטאבאד בסוף השבוע. בתחילת השבוע נתתי למקרייבן אישור לשלוח את צוות אריות הים וכוח המסוקים לאפגניסטן והקבוצה היתה עכשיו בג'לאלאבד, בהמתנה להנחיות נוספות. כדי לוודא שהסי איי איי עשה די בדיקות מדוקדקות של עבודתו, ליאון ומייק מורל ביקשו מראש המרכז הלאומי למלחמה בטרור, מייק לייטר, למנות צוות טרי של אנליסטים שיתעמקו במידע המודיעיני הזמין על המתחם ותושביו, כדי לראות עד כמה מסקנות הסוכנות תואמות את אלה של לאנגלי. לייטר דיווח שהצוות שלו ביטא ודאות בשיעור של 40 עד 60 אחוזים שמדובר בבן לאדן, בהשוואה לאומדן של צוות הסי איי איי, שעמד על 60 עד 80 אחוזים. התפתח דיון על הסיבות להבדל.
אחרי כמה דקות קטעתי אותו.
"אני יודע שאנחנו מנסים לכמת את הגורמים האלה כמיטב יכולתנו," אמרתי. "אבל בשורה התחתונה מדובר בהחלטה ברמת 50 50. בואו נתקדם."
מקרייבן הודיע לנו שההכנות לפשיטה הסתיימו. הוא ואנשיו מוכנים. גם קרטרייט אישר שאפשרות הטיל ממל"ט נבחנה ואפשר להפעילה בכל שלב. כשכל האפשרויות פרושות לפנינו, עברתי אחד אחד מסביב לשולחן כדי לקבל המלצות מכולם. ליאון, ג'ון ברנן ומייק מאלן העדיפו את הפשיטה. הילרי אמרה שבעיניה מדובר בהחלטה ברמת 49 51 ועברה בקפדנות על סכנות הפשיטה בעיקר הסכנה האפשרית לקשרינו עם פקיסטן, או שאפילו נמצא את עצמנו בעימות עם צבא פקיסטן. אבל היא הוסיפה שבהתחשב בעובדה שזה קצה החוט הטוב ביותר שמצאנו על בן לאדן בתוך עשור, בסופו של דבר היא תומכת בשליחת כוח הפשיטה.
גייטס המליץ נגד פשיטה, אם כי היה פתוח לשקול את אפשרות המתקפה. הוא הזכיר תקדים ניסיון החילוץ באפריל 1980 של 53 בני ערובה אמריקאים שהוחזקו באיראן, שכונה "מדבר 1" והסתיים באסון אחרי שמסוק צבא אמריקאי התרסק במדבר ושמונה חיילים נהרגו. לדבריו, זאת תזכורת לכך שלמרות כל התכנון המדוקדק, מבצעים מסוג זה עלולים להשתבש קשות. מעבר לסכנה לצוות, הוא חשש שכישלון במשימה עלול להשפיע לרעה על המלחמה באפגניסטן. מוקדם יותר באותו יום הכרזתי על פרישתו המתוכננת של בוב אחרי ארבע שנים כמזכיר ההגנה ועל כוונתי למנות את ליאון למחליפו. תוך כדי האזנה להערכה הנבונה והשקולה של בוב נזכרתי כמה חשובה לי תרומתו.
גם ג'ו הביע דעה נגד הפשיטה. הוא אמר שבהתחשב בהשלכות האדירות של כישלון, עלי לדחות את החלטתי עד לאחר שקהילת המודיעין תהיה משוכנעת יותר שבן לאדן נמצא במתחם. כמו שהיה נכון בכל החלטה מרכזית שקיבלתי כנשיא, הערכתי את הנכונות של ג'ו להתנגד לדעה הרווחת ולשאול שאלות קשות, לעתים קרובות כדי להעניק לי את המרחב הדרוש להתלבטויות הפנימיות שלי עצמי. ידעתי גם שג'ו, כמו גייטס, היה בוושינגטון בזמן "מדבר 1". תיארתי לעצמי שהיו לו זיכרונות חזקים מהתקופה ההיא: המשפחות השכולות, המכה ליוקרה האמריקאית, ההאשמות והצגתו של ג'ימי קרטר כפזיז ורפה שכל גם יחד מכיוון שאישר את המשימה. קרטר לא הצליח להתאושש פוליטית. מה שנרמז, מבלי להיאמר, היה שהדבר עלול לקרות גם לי.
אמרתי לקבוצה שיקבלו את ההחלטה שלי עד הבוקר אם אתן אישור לפשיטה, רציתי לוודא שיהיה למקרייבן חלון ההזדמנויות הרחב ביותר לתזמן את היציאה למבצע. טום דונילון הלך איתי לחדר הסגלגל, עם האוסף הרגיל של קלסרים ומחברות מתחת לזרועו, ועברנו במהירות על רשימת הדברים שצריך לעשות לקראת סוף השבוע הצפוי. הוא וברנן הכינו הנחיות לכל מקרה שיכול להיות, כך היה נראה לי, וראיתי את המתח והעצבנות על פניו. עברו שבעה חודשים מאז שנכנס לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, והוא ניסה לעשות יותר פעילות גופנית ולהפחית בכמות הקפאין, אבל ניכר שהוא מפסיד בקרב. למדתי להתפעל מיכולתו של טום לעבוד קשה, משלל הפרטים שאחריהם עקב, מנפח המזכרים והמברקים והנתונים שהיה צריך לצרוך, ממספר התקלות שתיקן וההתכתשויות בין גופים שפתר, במטרה אחת כדי שיהיה לי די מידע ודי מרחב להתרכז במה שאני צריך כדי למלא את תפקידי. שאלתי את טום פעם ממה נובעים הדחף והחריצות שלו, והוא ייחס אותם לרקע שלו. הוא גדל במשפחה אירית ממעמד הפועלים, עבד במקביל ללימודי המשפטים, השתתף בכמה מסעי בחירות פוליטיים והפך בסופו של דבר למומחה מוביל במדיניות חוץ, אבל למרות הצלחותיו עדיין הרגיש תמיד את הצורך להוכיח את עצמו והיה מבועת מכישלון, כך אמר.
צחקתי ואמרתי שאני מזדהה.
מישל והבנות היו במצב רוח מרומם בארוחת הערב ביום ההוא, הקניטו אותי בלא רחם על מה שהן כינו ה"הרגלים" שלי אני אוכל אגוזים בחופנים ותמיד מנער אותם קודם כול בתוך כף היד; אני תמיד נועל את אותו זוג סנדלים ישנים ומרופטים בבית; אני לא אוהב ממתקים ("אבא שלכן לא מאמין בדברים טעימים... הם משמחים מדי"). לא סיפרתי למישל על ההחלטה שאני צריך לקבל, לא רציתי שהסוד יעיק עליה עד שאדע בוודאות מה אני מתכנן לעשות, ואם הייתי מתוח יותר מהרגיל, לא היה נראה שהיא שמה לב. אחרי שהשכבתי את הבנות לישון פרשתי לחדר העבודה שלי וצפיתי במשחק כדורסל, מבטי עקב אחרי הכדור הנע ומחשבותי עברו עוד פעם אחת אחרונה על תרחישים שונים.
האמת היתה שצמצמתי את טווח ההחלטה לפחות שבועיים קודם לכן; כל פגישה מאז עזרה לאשר את האינסטינקטים שלי. לא תמכתי במתקפת טילים, אפילו לא בתקיפה המדויקת שתכנן קרטרייט, מתוך הרגשה שההימור לא שווה בלי היכולת לאשר שבן לאדן אכן נהרג. גם לא חשבתי שיש מקום לתת לקהילת המודיעין עוד זמן, כי החודשים הנוספים שהקדשנו לניטור המתחם לא הניבו כמעט שום מידע חדש. מעבר לזה, בהתחשב בכל התכנון שכבר נעשה, לא חשבתי שנוכל לשמור על הסוד עוד חודש.
השאלה היחידה שנשארה היתה אם להורות על הפשיטה או לא. היה לי ברור מה מונח על כף המאזניים. ידעתי שנוכל להפחית את הסיכונים, אבל לא לבטל אותם לחלוטין. היה לי ביטחון רב בביל מקרייבן ובאנשי אריות הים שלו. ידעתי שבעשורים שעברו מאז "מדבר 1" ובשנים מאז תקרית "בלק הוק דאון" בסומליה, יכולותיהם של הכוחות המיוחדים של אמריקה השתנו מן הקצה אל הקצה. למרות הטעויות האסטרטגיות וקווי המדיניות השגויים שמלחמות עיראק ואפגניסטן היו מלאות בהם, המלחמות האלה גם בנו סגל של אנשים שניהלו אינספור מבצעים ולמדו להגיב כמעט לכל מצב שאפשר להעלות על הדעת. בהתחשב בכישורים ובמקצוענות שלהם, סמכתי על אריות הים שימצאו דרך לצאת בשלום מאבוטאבאד, אפילו אם חלק מהחישובים וההנחות שלנו יתגלו כשגויים.
ראיתי איך קובי בראיינט זורק מאזור הצבע תוך כדי סיבוב וקולע. הלייקרס שיחקו נגד ההורנטס, בדרך לניצחון בסיבוב הראשון של הפלייאוף. שעון הסבא תקתק ממקומו ליד קיר החדר. בשנתיים שעברו קיבלתי החלטות אינספור לגבי הבנקים הכושלים, קרייזלר, פיראטים, אפגניסטן, ביטוח בריאות. למדתי להכיר את אפשרות הכישלון, גם אם אף פעם לא התייחסתי אליה בשוויון נפש. כל מה שעשיתי עד כה היה כרוך בשקילת הסיכויים, בשקט ולעתים קרובות מאוחר בלילה, בחדר שבו ישבתי עכשיו. ידעתי שלא יכול להיות לי תהליך טוב יותר להערכת הסיכויים, לא יכולתי להקיף את עצמי בשילוב טוב יותר של אנשים שעוזרים לי לשקול אותם. הבנתי שדרך כל הטעויות שעשיתי והצרות שמהן הייתי צריך לחלץ אותנו, מבחינות רבות בעצם התאמנתי לרגע הזה בדיוק. אמנם לא יכולתי להבטיח מה תהיה התוצאה של החלטתי, אבל הייתי מוכן לחלוטין ובטוח לגמרי בהחלטה.
למחרת 29 באפריל היו בעיקר נסיעות. נסעתי לטוסקלוסה שבאלבמה, לבחון את הנזק מסופת טורנדו הרסנית, והייתי צריך לשאת נאום בטקס חלוקת תארים במיאמי. בין לבין הייתי אמור לקחת את מישל והבנות לקייפ קנוורל כדי לראות את השיגור האחרון של מעבורת החלל אנדוור לפני שתוצא משירות. לפני שיצאנו שלחתי דואר אלקטרוני וביקשתי מטום, דניס, דיילי וברנן לפגוש אותי בחדר קבלת הפנים הדיפלומטית, והם תפסו אותי רגע לפני שהמשפחה יצאה למדשאה הדרומית, למארין 1 שהמתין לנו. על רקע שאגת המסוק (יחד עם קולות של מריבת אחיות בין סשה ומליה) נתתי אישור רשמי למשימה באבוטאבאד. הדגשתי שיש למקרייבן שליטה מבצעית מלאה והוא שיצטרך לקבוע את התזמון המדויק של הפשיטה.
המבצע למעשה יצא מידי בשלב הזה. שמחתי לצאת מוושינגטון, ולו למשך היום להעסיק את המחשבות בעבודה אחרת וגם, כפי שהתברר, להעריך עבודה של אחרים. בתחילת השבוע עברה סופת תא על מפלצתית במדינות דרום מזרח ארצות הברית ויצרה סופות טורנדו שהרגו יותר מ 300 איש אסון הטבע הקטלני ביותר מאז הוריקן קתרינה. טורנדו אחד ברוחב כשני קילומטרים וחצי, עם רוחות במהירות של 300 קמ"ש, פילח את אלבמה והרס אלפי בתים ועסקים. נחתנו בטוסקלוסה ופגשתי את מנהל FEMA, תושב פלורידה חסון ומאופק בשם קרייג פיוגייט, ושנינו סיירנו עם בעלי תפקידים ברמת המדינה והאזור בשכונות שנראו כאילו נפלה עליהן פצצת מגטון. ביקרנו במרכז סיוע כדי להציע מעט נחמה למשפחות, רובן עניות וממעמד הפועלים, שאיבדו את כל רכושן. אבל כמעט כל אדם שדיברתי איתו החל במושל הרפובליקני של המדינה ועד לאם שהרגיעה את תינוקה שיבחו את התגובה הפדרלית, ציינו כמה מהר הגיעו צוותים לשטח; באיזו יעילות עבדו עם הגורמים המקומיים; איך כל בקשה, קטנה ככל שהיתה, טופלה בתשומת לב ובדייקנות. לא הופתעתי, כי פיוגייט היה אחד המינויים הטובים ביותר שלי, משרת ציבור רציני, נטול אגו ותירוצים, בעל עשרות שנות ניסיון בהתמודדות עם אסונות טבע. בכל זאת, חשתי סיפוק כשראיתי את ההכרה במאמציו ונזכרתי שוב שהרבה כל כך ממה שחשוב באמת בממשל הוא בשורה התחתונה מעשיהם היומיומיים נטולי התהילה של אנשים שלא מחפשים תשומת לב, אלא רק יודעים מה הם עושים, ועושים זאת בגאווה.
בקייפ קנוורל התאכזבנו לשמוע שנאס"א נאלצה לבטל את שיגור מעבורת החלל ברגע האחרון בגלל בעיות ביחידת כוח עזר, אבל משפחתי ואני עדיין זכינו לדבר עם האסטרונאוטים ולהיפגש עם ג'נט קוונדי, מנהלת פעולות צוות האוויר במרכז החלל ג'ונסון ביוסטון, שבאה לפלורידה לשיגור. בילדותי הייתי מרותק לחקר החלל, ובנשיאותי הקפדתי להדגיש את ערך החלל וההנדסה בכל הזדמנות, כולל הנהגת יריד מדע שנתי בבית הלבן, שבו הציגו תלמידות ותלמידים בגאווה רובוטים, טילים ומכוניות סולאריות שבנו. נוסף על כך עודדתי את נאס"א לחדש משימות עתידיות למאדים ולהתכונן לקראתן, בין השאר בשיתוף פעולה עם מיזמים מסחריים לטיסות חלל במסלול נמוך. עכשיו ראיתי את מליה וסשה מביטות בעיניים פעורות בקוונדי, שהדגישה את מסירותם של כל האנשים והשעות הרבות של עבודה והתמדה שהושקעו בשיגור אחד בלבד ותיארה את הדרך שעברה, מאז היתה ילדה שהביטה מהופנטת בשמי הלילה מעל חוות הבקר של משפחתה במיזורי הכפרית ועד שהיתה לאסטרונאוטית, שהמריאה לשלוש משימות של מעבורת החלל.
יומי הסתיים בטקס סיום הלימודים במיאמי. דייד, קולג' קהילתי שיותר מ 170 אלף סטודנטים לומדים בו בשמונה קמפוסים, הוא המוסד הגדול ביותר בארצות הברית להשכלה גבוהה. נשיאו, אדוארדו פטרון, למד במוסד בשנות ה 60 כמהגר צעיר מקובה, דובר אנגלית בסיסית ובלא אפשרויות אחרות להשכלה גבוהה. אחרי שעשה שם תואר בלימודי תעודה ובהמשך השלים דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת פלורידה, דחה הצעות עבודה משתלמות במגזר הפרטי כדי לחזור לדייד, ובמשך 40 שנה הציב לעצמו משימה לתת לאנשים את אותו חבל הצלה שהמוסד הזה זרק לו. הוא תיאר את הקולג' כ"בית חרושת לחלומות" לסטודנטים, שמגיעים בעיקר ממשפחות מעוטות הכנסה, בני ובנות שחורים, היספנים ומהגרים, ושרובם הראשונים במשפחתם שלומדים בקולג'. בזמן שדיבר על אפשרויות התמיכה שהציג כדי לוודא שסטודנטים לא נופלים בין הכיסאות, לא יכולתי שלא להרגיש השראה למראה חזונו הנדיב. "אנחנו לא מוותרים על אף סטודנט," אמר לי, "ואם אנחנו ממלאים את תפקידנו, אנחנו לא נותנים להם לוותר לעצמם."
בדברי בערב ההוא התייחסתי לאידיאה האמריקאית: מה אומר ההישג שלהם על נחישותנו האינדיבידואלית להגיע מעבר לנסיבות לידתנו, וכן על יכולתנו הקולקטיבית להתגבר על הבדלי הדעות בינינו כדי להיענות לאתגרי תקופתנו. סיפרתי זיכרון ילדות מוקדם, איך ישבתי על כתפיו של סבי ונופפתי בדגל אמריקה קטנטן בהמון שהתכנס לקדם את פניהם של האסטרונאוטים מאחת ממשימות אפולו לחלל, אחרי נחיתה מוצלחת במים סמוך להוואי. ועכשיו, יותר מ 40 שנה לאחר מכן, אמרתי לבוגרים, היתה לי היום הזדמנות לראות את בנותי שומעות מדור חדש של חוקרי וחוקרות חלל. הדבר עורר בי הרהורים על כל מה שהצליחה אמריקה לעשות מאז ילדותי: החיים השלימו מעגל והיתה בזה הוכחה, בדיוק כפי שתעודות גמר הלימודים שלהם מהוות הוכחה, בדיוק כפי שבחירתי לנשיא היא הוכחה, להמשך קיומה של האידיאה האמריקאית.
הסטודנטים והוריהם הריעו, רבים מהם נופפו בדגלי אמריקה משלהם. חשבתי על הארץ שתיארתי להם בדברי אמריקה מלאת תקווה, נדיבה ואמיצה, אמריקה הפתוחה לכולם. כשהייתי בערך בן גילם של הסטודנטים האלה, אימצתי את הרעיון הזה ונתליתי בו בכל מאודי. למענם, יותר מאשר למעני, רציתי נואשות שיהיה נכון. אמנם הרגשתי אופטימי ומלא אנרגיה בנסיעה ביום שישי, אבל ידעתי שביום שבת בערב, כשאחזור לוושינגטון כשמישל ואני נהיה בסעודת הכתבים בבית הלבן ודאי תהיה הרבה פחות השראה. הסעודה, הנערכת על ידי סגל העיתונות של הבית הלבן וכל נשיא מאז קלווין קולידג' השתתף בה לפחות פעם אחת, יועדה מלכתחילה לתת לעיתונאים ולמושאי הסיקור שלהם הזדמנות, במשך ערב אחד, להניח ליחסי היריבות הקיימים ביניהם פעמים רבות וליהנות יחד. אבל במשך הזמן, כשהחדשות ועסקי הבידור התחילו להתערבב, ההתכנסות השנתית נהפכה בהדרגה לגרסה הוושינגטונית של הגאלה של מוזיאון מטרופוליטן או של טקס האוסקר, בהנחיית קומיקאי מקצועי, שודרה בערוצי הכבלים וכללה אלפי עיתונאים, פוליטיקאים, אילי עסקים ובכירי ממשל, נוסף על מגוון מתחלף של ידוענים הוליוודיים. כולם נדחסים לאולם אירועים לא נוח במלון כדי להיראות ולהקשיב לנשיא המעלה בעצם מופע סטנד אפ, עוקץ יריבים ומתבדח על חדשות היום הפוליטיות העדכניות.
בתקופה שבה אנשים בכל רחבי ארצות הברית עדיין ניסו להבין איך למצוא עבודה, לא לאבד את הבית או לשלם חשבונות אחרי מיתון, נוכחותי באירוע המהודר והנוצץ להתרועעות על השטיח האדום נראתה לי תמיד מביכה מבחינה פוליטית. אבל כיוון שהשתתפתי בצייתנות בשנתיים הקודמות, ידעתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לעורר חשד בהתחמקות ברגע האחרון מהסעודה של השנה; אף על פי שידעתי שמקרייבן יחבור בקרוב לצוות אריות הים בג'לאלאבד וככל הנראה יפתח במבצע בתוך שעות, אצטרך לנסות כמיטב יכולתי להתנהג כאילו הכול רגיל מול אולם אירועים מלא עיתונאים. למרבה המזל, התברר שהסחת הדעת העיקרית בארצות הברית הוזמנה לשבת באותו ערב בשולחן של "הוושינגטון פוסט", ומצאנו נחמה משונה בידיעה שברגע שדונלד טראמפ ייכנס לחדר, יש ודאות כמעט גמורה שאמצעי התקשורת לא יחשבו על פקיסטן.
במידה מסוימת, פרסום הנוסח המלא של תעודת הלידה שלי וגערותי בעיתונות בחדר התדרוך של הבית הלבן השיגו את ההשפעה הרצויה: דונלד טראמפ הודה בעל כורחו שהוא כבר מאמין שנולדתי בהוואי ולקח את מלוא הקרדיט על כך שהכריח אותי בשם העם האמריקאי לאמת את מעמדי. עם זאת, חילוקי הדעות בנושא מקום לידתי לא ירדו מסדר היום הכללי, כפי שהתברר באותו יום שבת, כשנפגשתי עם ג'ון פברו וצוות הכותבים שהכינו את דברי אף אחד מהם לא היה מודע למבצע העומד להתקיים. הם כתבו מונולוג מבריק, אבל התעכבתי על משפט שלעג לילודתנים ברמיזה שטים פולנטי, מושל מינסוטה לשעבר הרפובליקני, ששקל להתמודד על הנשיאות, מסתיר את העובדה ששמו המלא הוא בעצם "טים בן לאדן פולנטי". ביקשתי מפאבס לשנות את "בן לאדן" ל"חוסני" טענתי שבהתחשב בכך שמובארק כיכב לאחרונה בחדשות, שמו יהיה רלוונטי יותר. ראיתי שהוא לא חושב שהעריכה שלי מהווה שיפור, אבל הוא לא התווכח.
לפנות ערב צלצלתי בפעם האחרונה למקרייבן, והוא הודיע לי שבגלל מזג אוויר ערפילי בפקיסטן הוא מתכוון לחכות עד ליום ראשון בלילה כדי לצאת למבצע. הוא הבטיח לי שהכול במקום והצוות מוכן. אמרתי לו שזאת לא הסיבה העיקרית לשיחה איתו.
"תגיד לכולם בצוות כמה אני מעריך אותם," אמרתי.
"כן, המפקד."
"ביל," אמרתי, לא היו לי מילים ברגע ההוא שיבטאו את מה שהרגשתי. "אני רציני. תגיד להם."
"אמסור להם, אדוני הנשיא," הוא אמר.
בערב ההוא מישל ואני נסענו בשיירת הרכבים למלון הילטון בוושינגטון, הצטלמנו עם שלל אח"מים וישבנו על במה במשך כמה שעות, ניהלנו שיחות חולין כשאורחים כמו רופרט מרדוק, שון פן, ג'ון ביינר וסקרלט ג'והנסון התרועעו ביניהם על יין וסטייקים עשויים יתר על המידה. קיבעתי על פני חיוך נעים לבריות, איזנתי בשקט את מחשבותי על חבל דק וגבוה, אלפי קילומטרים משם. כשהגיע תורי לדבר, קמתי והתחלתי לעשות סטנד אפ. בערך באמצע הדברים התייחסתי ישירות אל טראמפ.
"אני הרי יודע שהוא ספג ביקורת לאחרונה," אמרתי, "אבל איש אינו מאושר יותר, איש אינו גאה יותר להניח לעניין הזה של תעודת הלידה, מאשר הדונלד. כי עכשיו הוא יכול סוף סוף לחזור להתמקד בסוגיות החשובות נניח, האם זייפנו את הנחיתה על הירח? מה באמת קרה ברוזוול? ואיפה ביגי וטופאק?" הקהל פרץ בצחוק, ואני המשכתי באותו כיוון, ציינתי שהוא "מוסמך ועתיר ניסיון" כמנחה "המתמחה VIP" ובירכתי אותו על התמודדותו עם התקרית שבה "בסטקייה צוות הבשלנים לא הרשים את השופטים מאומהה סטייקס.... החלטות כאלה היו מדירות שינה מעיני בלילות. אתה התמודדת איתן יפה, אדוני. התמודדת יפה מאוד."
הקהל צווח, ואילו טראמפ ישב בשקט וחייך חיוך פושר קטן. לא יכולתי לנחש אפילו שמץ ממה שעבר במחשבותיו ברגעים שבהם עקצתי אותו בפומבי. ידעתי רק שהוא נהפך למופע ראווה, ובארצות הברית של אמריקה ב 2011 זה היה סוג של כוח. טראמפ סחר במטבע שאמנם היה רדוד, אבל היה נראה שהוא צובר השפעה רבה יותר ויותר עם כל יום שחלף. אותם כתבים שצחקו מהבדיחות שלי ימשיכו לתת לו זמן שידור. המו"לים שלהם יתחרו על הזכות להושיב אותו בשולחנם. הוא לא היה למוקצה מחמת מיאוס בשל תיאוריות הקונספירציה שהפיץ, נהפוך הוא, הוא רק נעשה גדול יותר ויותר.
התעוררתי מוקדם למחרת בבוקר, לפני שיחת ההשכמה הרגילה של מרכזיית הבית הלבן. נקטנו צעד חריג וביטלנו את הסיורים לציבור הרחב באגף המערבי למשך היום, בהנחה שיהיו פגישות חשובות בהמשכו. החלטתי לנסות להספיק לשחק משחק גולף קצר ומהיר עם מרווין, כפי שעשיתי לעתים קרובות בימי ראשון שקטים, בין השאר כדי לא לשדר שמשהו נוסף שונה מהרגיל, וגם כדי לצאת החוצה במקום לשבת ולהסתכל בשעון בחדר העבודה שלי ולחכות שירד הלילה בפקיסטן. היה יום קריר וחסר רוחות, ואני התנהלתי בכבדות במסלול ואיבדתי שלושה או ארבעה כדורים בין העצים. כשחזרתי לבית הלבן שאלתי את טום מה קורה. הוא ושאר הצוות כבר היו בחדר המצב, וידאו שאנחנו מוכנים להגיב לכל התרחשות אפשרית. במקום להפריע להם בנוכחותי, ביקשתי שיודיעו לי ברגע שהמסוקים עם צוות הקומנדו ימריאו. ישבתי בחדר הסגלגל, ניסיתי לקרוא מסמכים, אבל לא התקדמתי, עיני עברו שוב ושוב על אותן שורות. בסופו של דבר זימנתי את רג'י, מרווין ופיט ראוס כולם כבר היו מעודכנים במה שעומד לקרות וארבעתנו ישבנו בחדר האוכל ושיחקנו קלפים.
בשעה שתיים לפי שעון החוף המזרחי, שני מסוקי בלק הוק שהותאמו לחמקנות המריאו משדה התעופה בג'לאלאבד כשהם נושאים 23 לוחמי אריות הים, ואיתם מתרגם אמריקאי לפקיסטנית מהסי איי איי וכלב צבאי בשם קאירו, וכך התחיל מה שנודע רשמית בשם "מבצע חנית נפטון". ייקח להם 90 דקות להגיע לאבוטאבאד. עזבתי את חדר האוכל וירדתי בחזרה לחדר המצב, שהוסב למעשה לחדר מלחמה. ליאון היה בשיחת וידיאו עם לאנגלי, העביר מידע ממקרייבן, שהיה מסוגר בג'לאלאבד ובתקשורת רציפה ישירה עם לוחמי הקומנדו שלו. האווירה היתה דרוכה, כמובן: ג'ו, ביל דיילי ורוב צוות הביטחון הלאומי שלי כולל טום, הילרי, דניס, גייטס, מאלן ובלינקן כבר ישבו סביב שולחן הישיבות. קיבלתי עדכונים על התוכניות לשגר הודעות לפקיסטן ולמדינות אחרות ולגבי האסטרטגיות הדיפלומטיות שלנו במקרה של הצלחה או כישלון. אם בן לאדן ייהרג בפשיטה, נעשו הכנות לקבורה מוסלמית על פי המסורת בלב ים, כדי להימנע מיצירת אתר עלייה לרגל לג'יהאדיסטים. אחרי זמן מה ראיתי שהצוות רק עובר למעני על דברים שכבר נעשו. חששתי שאני מסיח את דעתם וחזרתי למעלה עד זמן קצר לפני שלוש וחצי, כשליאון הכריז שמסוקי הבלק הוק מתקרבים למתחם.
הצוות תכנן שנעקוב אחר המבצע רק בעקיפין, דרך ליאון, כי טום חשש איך הדבר ייראה אם אני אתקשר ישירות עם מקרייבן; עלול להיווצר הרושם שאני מנהל כל פרט ופרט במבצע. זה מנהג גרוע באופן כללי ויכול להיות בעיה פוליטית אם המבצע ייכשל. אבל כשחזרתי לחדר המצב הבחנתי שצילום אווירי חי של המתחם, וגם קולו של מקרייבן, משודרים למוניטור בחדר ישיבות קטן יותר מעבר למסדרון. כשהמסוקים התקרבו למטרה קמתי ממקום מושבי. "אני צריך לראות את זה," אמרתי והלכתי לחדר האחר. שם מצאתי את בראד וֵובּ, תת אלוף במדים כחולים של חיל האוויר, יושב לפני המחשב שלו, שעמד על שולחן קטן. הוא ניסה להציע לי את מקומו. "שב," אמרתי והנחתי יד על כתפו. מצאתי מקום בכיסא צדדי. וֵוב הודיע למקרייבן ולליאון שעברתי חדר ואני צופה בשידור. בתוך זמן קצר כל הצוות נדחק לחדר.
זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שלי כנשיא שצפיתי במבצע צבאי מתנהל בזמן אמת. דמויות רפאים נעו על המסך. עקבנו אחר האקשן במשך פחות מדקה כשאחד הבלק הוקים נטה קלות בירידה, ולפני שקלטתי בדיוק מה קורה מקרייבן הודיע לנו שהמסוק איבד לרגע את כוח העילוי ופגע בצדה של אחת מחומות המתחם. לרגע הרגשתי דקירת פחד חשמלית. סרט אסונות עבר לי בראש מסוק מתרסק, הלוחמים ממהרים להיחלץ ממנו לפני שיעלה באש, כל אנשי השכונה מגיחים מבתיהם ורואים מה קרה וצבא פקיסטן ממהר למקום. קולו של מקרייבן קטע את הסיוט.
"יהיה בסדר," הוא אמר, כאילו הוא מתייחס לפגוש מכונית שנגע בעגלת קניות בקניון. "זה הטייס הכי טוב שיש לנו והוא ינחית אותו בשלום."
וזה בדיוק מה שקרה. מאוחר יותר הסבירו לי שהבלק הוק נקלע למערבולת בשל טמפרטורות גבוהות מהצפוי וזרם האוויר היורד מהרוטור שנכלא בין חומות המתחם הגבוהות. הטייס ולוחמי הקומנדו שהיו עליו נאלצו לאלתר את הנחיתה ואת היציאה גם יחד. (למעשה, הטייס הניח בכוונה את זנב המסוק על החומה כדי להימנע מהתרסקות מסוכנת יותר.) אבל כל מה שאני ראיתי באותו רגע היה דמויות מטושטשות על הקרקע, שנעו במהירות לעמדות ונכנסו למבנה הראשי. במשך 20 דקות מייסרות אפילו מקרייבן ראה רק חלקית מה מתרחש או שאולי הוא שמר על שתיקה בכל הנוגע לפרטי החיפוש מחדר לחדר שהצוות שלו ערך. ואז, בפתאומיות שלא ציפיתי לה, שמענו את קולותיהם של מקרייבן וליאון, כמעט בו זמנית, אומרים את המילים שחיכינו לשמוע נקודת השיא של חודשי תכנון ושנים של איסוף מודיעין.
"ג'רונימו זוהה... ג'רונימו חוסל."
Enemy killed in action.
אוסאמה בן לאדן שכונה בשם הקוד "ג'רונימו" לצורך המבצע האדם האחראי לפיגוע הטרור החמור ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, האיש שהורה על רצח אלפי אנשים וחולל תקופה סוערת בהיסטוריה העולמית, הובא לצדק בידי צוות קומנדו אמריקאי. בתוך חדר הישיבות נעתקה הנשימה. עיני נשארו צמודות למסך.
"חיסלנו אותו," אמרתי חרישית.
איש לא זז ממקומו במשך 20 דקות נוספות, עד שצוות הקומנדו סיים את ענייניו: הם ארזו את גופתו של בן לאדן; לכדו את שלוש הנשים ותשעת הילדים שהיו במקום וחקרו אותם בפינה אחת של המתחם; אספו מחשבים, קבצים וחומרים אחרים בעלי ערך מודיעיני אפשרי; וחיברו חומרי נפץ לבלק הוק שניזוק כדי להשמידו. את מקומו תפס מסוק חילוץ צ'ינוק שריחף במרחק קצר משם. כשהמסוקים המריאו, ג'ו הניח יד על כתפי ולחץ.
"ברכותי, בוס," אמר.
נעמדתי והנהנתי. דניס נתן לי כיף אגרוף. לחצתי ידיים עם אחרים בצוות. אבל כשהמסוקים עדיין טסו במרחב האווירי של פקיסטן האווירה נשארה שקטה. רק בסביבות שש בערב, כשהמסוקים נחתו בשלום בג'לאלאבד, הרגשתי סוף סוף שחלק מהמתח מתחיל להתפוגג בי. בשיחת וידיאו זמן קצר לאחר מכן הסביר מקרייבן שהוא מביט בגופה, ולפי דעתו זה בפירוש בן לאדן; תוכנת זיהוי הפנים של הסי איי איי קבעה זאת מעט אחר כך. לצורך אישור נוסף ביקש מקרייבן מחבר צוות שגובהו 1.88 מטר לשכב ליד הגופה, כדי להשוות את גובהו למבנה גופו של בן לאדן, שהיה לפי הדיווח 1.93.
"ברצינות, ביל?" הקנטתי אותו. "כל כך הרבה תכנונים, ולא יכולת להביא סרט מדידה?"
זה היה הדבר הקליל הראשון שאמרתי ביום ההוא, אבל הצחוק לא נמשך זמן רב, כיוון שצילומי גופתו של בן לאדן עברו בתוך זמן קצר סביב שולחן הישיבות. הבטתי בהם בחטף; זה היה הוא. למרות הראיות, ליאון ומקרייבן אמרו שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים ב 100 אחוזים עד שיחזרו תוצאו בדיקות הדנ"א, וזה ייקח עוד יום או יומיים. דנו באפשרות של עיכוב ההכרזה הרשמית, אבל דיווחים על התרסקות מסוק באבוטאבאד כבר התחילו לצוץ באינטרנט. מייק מאלן צלצל לראש צבא פקיסטן, גנרל אשפק פארבז קייאני, והשיחה אמנם היתה מנומסת, אבל קייאני ביקש שנכריז ברבים על הפשיטה ומטרתה מהר ככל האפשר כדי לעזור לאנשיו להתמודד עם תגובת הציבור בפקיסטן. כיוון שידענו שאין סיכוי לעכב את החדשות עוד 24 שעות, עליתי למעלה עם בן כדי להכתיב במהירות את מחשבותי על מה שאומר לעם בהמשך הערב.
בשעות הבאות האגף המערבי התנהל במלוא העוצמה. דיפלומטים התחילו ליצור קשר עם ממשלות זרות וצוות התקשורת שלנו התכונן לעדכן את העיתונות, ואילו אני צלצלתי לג'ורג' וו בוש ולביל קלינטון וסיפרתי להם את החדשות. הקפדתי לציין בפני בוש שהמבצע היה שיאו של תהליך ארוך וקשה שהתחיל בזמן נשיאותו.
אמנם היה אמצע הלילה מעבר לאוקיינוס האטלנטי, אבל יצרתי קשר גם עם דיוויד קמרון, מתוך הכרה בתמיכה האיתנה שסיפקה בעלת הברית הקרובה ביותר שלנו מאז תחילת מלחמת אפגניסטן. ציפיתי שהשיחה הקשה ביותר תהיה לנשיא פקיסטן הטרוד, אסיף עלי זרדארי, שוודאי ייאלץ להתמודד עם התקוממות מבית בשל הפרת הריבונות של פקיסטן מצדנו. אבל כשהגעתי אליו הוא ביטא איחולים ותמיכה. "לא משנה מה יהיו ההשלכות," אמר, "אלה חדשות טובות מאוד." הוא דיבר מתוך רגש כן, בין השאר על אשתו, בנזיר בהוטו, שנרצחה בידי קיצונים, שעל פי הדיווחים היו להם קשרים לאל קאעידה.
לא ראיתי את מישל כל היום. הודעתי לה מוקדם יותר מה יקרה, ובמקום לשבת בחרדה בבית הלבן ולחכות לחדשות היא השאירה את מליה וסשה תחת חסותה של סבתן והלכה לאכול עם חברות. בדיוק כשסיימתי להתגלח וללבוש חליפה ועניבה היא נכנסה לחדר.
"אז מה?" היא שאלה.
זקפתי אגודלים והיא חייכה ומשכה אותי לחיבוק. "זה מדהים, מותק," היא אמרה. "באמת. איך אתה מרגיש?"
"נכון לעכשיו, הקלה," אמרתי. "אבל תשאלי אותי שוב בעוד כמה שעות."
חזרתי לאגף המערבי וישבתי עם בן לשייף סופית את הדברים שאומר. נתתי לו כמה נושאים רחבים. אני רוצה להזכיר את הצער המשותף של אירועי 11 בספטמבר, אמרתי, ואת האחדות שכולנו הרגשנו בימים שבאו מיד אחריהם. רציתי להצדיע לא רק למעורבים במשימה, אלא לכל האנשים בכוחות הצבא והמודיעין שלנו שממשיכים להקריב הרבה כל כך כדי לשמור על ביטחוננו. רציתי להדגיש פעם נוספת שהמלחמה שלנו היא באל קאעידה ולא באסלאם. ורציתי לסיים בתזכורת לעולם ולעצמנו שכשאמריקה עושה את מה שהיא נועדה לעשות אנחנו עדיין מסוגלים להישגים אדירים כעם.
כרגיל, בן לקח את המחשבות המפוזרות שלי וחיבר נאום משובח בתוך פחות משעתיים. ידעתי שהנאום הזה חשוב לו יותר מרוב האחרים, כי חוויית הצפייה בהתמוטטות מגדלי התאומים שינתה את מסלול חייו, הניעה אותו להגיע לוושינגטון עם דחף בוער להשפיע. הזיכרונות שלי מאותו יום חזרו אלי: מישל לקחה את מליה ליום הראשון בגן; אני עמדתי מחוץ למבנה ממשלת אילינוי בדאונטאון של שיקגו, הרגשתי המום ומבולבל אחרי שהרגעתי את מישל בטלפון שהיא והבנות יהיו בסדר; סשה בת שלושת החודשים ישנה על החזה שלי בשעה מאוחרת בלילה ההוא כשישבתי בחושך, צפיתי בדיווחי החדשות וניסיתי ליצור קשר עם חברים בניו יורק. גם המסלול שלי בחיים, לא פחות מזה של בן, השתנה שינוי יסודי בהשפעת היום ההוא, בדרכים שבזמנו לא יכולתי לצפות בשום פנים ואופן; זאת היתה תחילתה של שרשרת אירועים שהובילו בדרך כלשהי לרגע הזה.
אחרי שעברתי על הנאום בפעם האחרונה, קמתי וטפחתי על שכמו של בן. "עבודה טובה, אחי," אמרתי. הוא הנהן, תערובת מבולבלת של רגשות עברה על פניו לפני שיצא במהירות כדי להכניס את העריכות האחרונות שעשיתי על הטקסט שלו לטלפרומפטר. עכשיו השעה היתה כמעט 11 וחצי בלילה. הרשתות הגדולות כבר דיווחו שבן לאדן מת וחיכו להעביר בשידור חי את הנאום שלי. המונים חוגגים התאספו מחוץ לשערי הבית הלבן, אלפי אנשים מילאו את הרחובות. כשיצאתי לאוויר הלילה הקריר והתחילתי ללכת באכסדרה לעבר החדר המזרחי, שם אשא דברים, שמעתי את הקריאות הקצביות הסוערות: "USA! USA! USA!a" משדרות פנסילבניה קול שהדיו נישאו למרחקים ויימשך עמוק לתוך הלילה.
אפילו אחרי שהחגיגות נרגעו, כמעט כולנו בבית הלבן הרגשנו שינוי מוחשי במצב הרוח הכללי בימים שאחרי הפשיטה באבוטאבאד. בפעם הראשונה ואולי היחידה במהלך נשיאותי, לא היינו צריכים לשווק את מה שעשינו. לא היינו צריכים להדוף התקפות מצד הרפובליקנים או לענות להאשמות של קהלי בוחרים שהתפשרנו על עקרונות ליבה כלשהם. לא עלו בעיות ביישום או השלכות לא צפויות. עדיין הייתי צריך לקבל החלטות, כולל אם לאשר פרסום של תצלומי גופתו של בן לאדן. (התשובה שלי היתה לא. "אנחנו לא צריכים לשחק מלוכלך או להניף מזכרת מזוויעה," אמרתי לסגל שלי, "ואני לא רוצה שתמונתו של בן לאדן עם כדור בראש תעזור לגייס קיצונים אחרים.") עדיין היינו צריכים לתקן את היחסים עם פקיסטן. המסמכים וקובצי המחשב שנתפסו במתחם התגלו כאוצר מודיעיני ואישרו שבן לאדן המשיך למלא תפקיד מרכזי בתכנון מתקפות נגד ארצות הברית; לזאת נוסף הלחץ האדיר שהצלחנו להפעיל על הרשת שלו דרך שימת דגש על ראשיה, אבל אף אחד מאיתנו לא האמין שהאיום מצד אל קאעידה הסתיים. עם זאת, מה שלא היה שנוי במחלוקת היה העובדה שהנחתנו מכה ניצחת על הארגון והתקרבנו צעד נוסף להבסתו האסטרטגית. אפילו המבקרים החריפים ביותר שלנו היו חייבים להודות שהמבצע היה הצלחה חד משמעית.
אשר לעם האמריקאי, אבוטאבאד סיפקה לו מעין קתרזיס. באפגניסטן ובעיראק חיילינו לחמו במשך כמעט עשור, ובני עמנו ידעו שהתוצאות לכל היותר לא ברורות. הם הבינו שהקיצוניות האלימה תמשיך להתקיים בצורה זאת או אחרת ושלא יהיו קרב מכריע או כניעה רשמית. כתוצאה מכך, היה נראה שהציבור קפץ על מותו של בן לאדן בתור החוויה הקרובה ביותר שנזכה לה ליום הניצחון על הנאצים, בתקופה של קשיים כלכליים ועוינות בין מפלגתית, ואנשים הרגישו סיפוק לנוכח ניצחון של ממשלתם.
במקביל, אלפי משפחות שאיבדו את אהוביהן באירועי 11 בספטמבר הבינו את מה שעשינו במונחים אישיים יותר. יום אחרי המבצע, האוסף היומי של עשרה מכתבים מבוחרים שקיבלתי כלל הודעת דואר אלקטרוני מודפסת מצעירה בשם פייטון וול, שהיתה בת ארבע בזמן הפיגועים ועכשיו היתה בת 14. היא הסבירה שאביה היה באחד ממגדלי התאומים וצלצל לדבר איתה לפני שהמגדל התמוטט. במשך כל חייה, כתבה, רדף אותה זיכרון קולו של אביה, יחד עם דמותה של אמה המתייפחת לתוך הטלפון. אמנם שום דבר לא יכול לשנות את עובדת חסרונו, אבל היא רצתה שאני וכל האחרים המעורבים בפשיטה נדע כמה חשוב לה ולמשפחתה שאמריקה לא שכחה אותו.
ישבתי לבד בחדר העבודה שלי, קראתי שוב ושוב את מכתבה ועיני התערפלו ברגש. חשבתי על בנותי, וכמה היתה הפגיעה בהן עמוקה אילו היו מאבדות את אמן או את אביהן. חשבתי על צעירים שהתגייסו לכוחות הצבא אחרי 11 בספטמבר, נחושים בדעתם לשרת את ארצם, ולא משנה מה יצטרכו להקריב. וחשבתי על הוריהם של אלה שנפצעו או נהרגו בעיראק ובאפגניסטן אמהות כוכב הזהב שמישל ואני ניחמנו, האבות שהראו לי תמונות של בניהם המנוחים. הרגשתי גאווה אדירה במי שהיו חלק מהמשימה, החל בלוחמי אריות הים עצמם, דרך האנליסטים של הסי איי איי שחיברו את הרמזים והגיעו לאבוטאבאד והדיפלומטים שהתכוננו להתמודד עם ההשלכות, וכלה במתורגמן האמריקאי פקיסטני שעמד מחוץ למתחם וגירש שכנים סקרנים בזמן שהפשיטה התנהלה כולם עבדו יחדיו בלי תקלות ואנוכיות, בלי להתחשב בקרדיט או בתחום שיפוט או בהעדפות פוליטיות, כדי להשיג יעד משותף.
יחד עם המחשבות האלה הגיעה מחשבה נוספת: האם האחדות הזאת במאמץ, תחושת המטרה המשותפת, אפשריות רק כשהיעד הוא הרג של טרוריסט? השאלה הציקה לי. למרות כל הגאווה והסיפוק שמצאתי בהצלחת המשימה באבוטאבאד, האמת היתה שלא הרגשתי אותה שמחה שהרגשתי בלילה שבו עבר חוק הבריאות. גיליתי שאני מדמיין איך יכולה אמריקה להיראות אם נצליח לגייס את העם כולו כדי שממשלתנו תפעיל את אותה רמת מומחיות ונחישות לגבי חינוך ילדינו או מתן קורת גג לחסרי הבית כפי שהראתה בחיסול בן לאדן, אם נוכל להחיל את אותם נחישות ומשאבים על צמצום העוני או כמות גזי החממה, או כדי לוודא שלכל משפחה יש גישה לאפשרויות טיפול טובות לילדיה. אפילו הצוות שלי רואה בתפיסות האלה אוטופיה בלתי אפשרית, ידעתי. והעובדה שזה המצב, העובדה שכבר איננו מסוגלים לדמיין אחדות סביב כל דבר אחר פרט למניעת התקפות והבסת אויבים מבחוץ, נראתה לי אמת מידה למרחק הרב שעדיין מפריד בין הנשיאות שלי למה שרציתי להיות ולעבודה הרבה שעדיין מונחת לפתחי.
סילקתי מעלי הרהורים מהסוג הזה למשך שאר השבוע והרשיתי לעצמי להתענג על הרגע. בוב גייטס השתתף בישיבת הקבינט האחרונה שלו וזכה למחיאות כפיים סוערות, לרגע הוא נראה מלא התרגשות אמיתית. נפגשתי עם ג'ון ברנן, שהיה מעורב בדרך זאת או אחרת במרדף אחרי בן לאדן במשך כמעט 15 שנים. ביל מקרייבן בא לחדר הסגלגל, ויחד עם תודתי מקרב לב על מנהיגותו היוצאת מגדר הרגיל הענקתי לו גם סרט מידה על כן מהודר. וב 5 במאי 2011, ארבעה ימים בלבד אחרי המבצע, נסעתי לניו יורק, סעדתי עם לוחמי האש של מחלקה 54/ סולם 4/ גדוד 9, שאיבדו את כל 15 חבריהם שהיו במשמרת בבוקר ההתקפה, והשתתפתי איתם בטקס הנחת זרים בגראונד זירו. בין הניצבים במשמר הכבוד היו גם אנשי כוחות ההצלה שמיהרו לתוך המגדלים הבוערים ביום ההוא, והיתה לי הזדמנות לפגוש את בני המשפחות של קורבנות 11 בספטמבר שהגיעו כולל פייטון וול, שקיבלה ממני חיבוק גדול ושאלה מיד אם אני יכול לסדר לה פגישה עם ג'סטין ביבר. אמרתי לה שנראה לי שאני יכול לארגן את זה.
למחרת טסתי לפורט קמבל שבקנטקי, ומקרייבן הציג אותי ואת ג'ו בפני צוות לוחמי אריות הים והטייסים שהיו מעורבים בפשיטה באבוטאבאד. דגם בקנה מידה קטן של המתחם הוצב בקדמת החדר; המפקד עבר איתנו בשיטתיות על מהלך המבצע, ואני בחנתי כ 30 חיילי עילית שישבו לפני בכיסאות מתקפלים. חלק מהם נראו כמצופה גברים צעירים וחסונים ששריריהם תפוחים מתחת למדים. אבל הרשים אותי שכמה מהם נראו כמו רואי חשבון או מנהלי בית ספר, נניח חבר'ה בשנות ה 40 לחייהם, אפורי שיער ומאופקים בהליכותיהם. הם היו הוכחה לתפקידם של מיומנות ושיקול דעת הנובעים מניסיון, וחשיבותם להצלחה במשימות המסוכנות ביותר והמפקד הדגיש שהניסיון הזה נצבר גם במחיר חייהם של רבים מחבריהם לנשק. כשהתדרוך הסתיים לחצתי ידיים לכל הנוכחים בחדר והענקתי לצוות את עיטור הנשיא ליחידה, האות הגבוה ביותר שיחידה צבאית יכולה לקבל. בתמורה, הם הפתיעו אותי במתנה: דגל אמריקאי שלקחו איתם לאבוטאבאד, והיה עכשיו ממוסגר עם חתימותיהם. בשום שלב בביקור שלי אף אחד לא ציין מי ירה את הכדור שהרג את בן לאדן ואני לא שאלתי.
בטיסה חזרה עדכן אותי טום לגבי לוב, ביל דיילי ואני עברנו על היומן שלי לחודש הקרוב, והשלמתי קצת עבודת ניירת. בשש וחצי נחתנו בבסיס אנדרוז, ועליתי על מארין 1 לטיסה הקצרה בחזרה לבית הלבן. הייתי שקט אז, מוכן סוף סוף לנשום. הבטתי החוצה אל הנוף של מרילנד והשכונות המסודרות מתחת, ואז הפוטומאק, שהבהיק תחת אור השמש השוקעת. המסוק התחיל בפנייה עדינה, צפונה מעבר למול. אנדרטת וושינגטון הופיעה פתאום בצד, היא נראתה קרובה כל כך עד שכמעט היה אפשר לגעת בה; בצד השני ראיתי את דמותו של לינקולן, יושב אפוף צללים מאחורי עמודי השיש המעוגלים של האנדרטה שלו. מארין 1 התחיל לרעוד קצת, בדרך שכבר היתה מוכרת לי והעידה על הירידה לעבר המדשאה הדרומית. הבטתי למטה אל הרחוב, שעדיין שקק תנועה רבה של שעת העומס גם אלה אנשים שחוזרים מהעבודה, חשבתי, ורוצים כבר להיות בבית.
