שתף קטע נבחר
 

גם בין ערביי ישראל יש פליטים

הם נשארו בתוך הקו הירוק אחרי 48', אבל המדינה גירשה אותם מבתיהם, הרסה את כפריהם והקימה עליהם יישובים יהודיים. לפיכך, האזרחות הישראלית שלהם כמעט ריקה מתוכן. יום הנכבה דרך עיניהם של העקורים

 

פליטים פלסטינים (צילום: Fred Csasznik)
פליטים פלסטינים בגליל, 1948(צילום: Fred Csasznik)

ההפגנות שהחלו בגבול רצועת עזה ביום האדמה בסוף מרץ מתקיימות תחת הכותרת "תהלוכת השיבה" - יוזמה עממית שנענתה על ידי ישראל בשימוש בירי קטלני, שאתמול בלבד הביא להריגתם של לפחות 59 בני אדם (מאז תחילת האירועים נהרגו 99 מפגינים ויותר מ-2,000 נפצעו). הפליטים הפלסטינים שנמצאים בתוך גבול עזה מצהירים במסגרת המחאה הזאת על דבקותם ואי-ויתורם על זכות השיבה, ולמעשה על זכותם לחזור לאדמותיהם ולכפריהם שמהם נעקרו ב-1948 ואחריה.

 

ההפגנות הללו מתכתבות באופן ישיר עם תהלוכת השיבה השנתית שעורכת העמותה להגנה על זכויות העקורים בישראל ביום העצמאות של ישראל כבר כ-20 שנה, כל פעם ביישוב עקור אחר. אבל מי הם העקורים? ומה זה "יישוב עקור"?

 

 

במהלך הנכבה גורשו כ-750 אלף פלסטינים מאדמותיהם. חזרתם אליהן נמנעה ורובם מצאו את עצמם פליטים במחנות במדיניות ערב או בשטחים שנכבשו ב-1967, אבל לא רק שם. רבים הפכו פליטים ביישובים הערביים שבתוך שטח ישראל – והם נקראים "עקורי פנים".

 

על קבוצה זאת נמנים הפלסטינים שלאחר הנכבה נשארו בתוך גבולות ישראל וקיבלו את אזרחות ישראלית, אך בכל הקשור לזכויותיהם שלפני הפליטות – לגבי הנכסים שלהם והיכולת לחזור לכפריהם - מצבם אינו שונה מזה של שאר הפליטים הפלסטינים. בהקשר זה, האזרחות שלהם ריקה מתוכן.

 

המקרה שככל הנראה הוא המוכר ביותר לציבור הישראלי הוא של תושבי איקרית ובירעם בגליל העליון. שני הכפרים נכבשו בסוף 1948, וכעבור שבוע נצטוו תושביהם לפנות אותם לזמן קצר. אלא שזה היה שקר: האזור הוכרז שטח צבאי, חזרת התושבים נאסרה ובתי הכפרים הופצצו.

 

אף שבית המשפט קבע ב-1951 שלא היה בסיס חוקי למניעת חזרתם של התושבים, הופקעו קרקעות הכפרים (24,591 דונם) והוקצו ליישובים בסביבה ולשמורת טבע. העתירות השונות שהוגשו על ידי התושבים בשנות ה-70 וה-80 נדחו בטענה שהמצב הביטחוני לא מאפשר את החזרתם לשטח.

 

ב-1996, לאור המלצה של ועדת שרים מיוחדת שבחנה את עניינם, ועל רקע עמדת גורמי הביטחון שלפיה אין מניעה להחזירם, עתרו התושבים שוב לבית המשפט. אך גם הפעם סירבו הרשויות להחזיר אותם בטענה שקיים "אינטרס מדיני ואף קיומי" המונע זאת, שכן המהלך יהווה תקדים לזכות השיבה של שאר הפליטים הפלסטינים.

 

בדומה לתושבי איקרית ובירעם, כמעט רבע מהפלסטינים שנשארו בגבולות ישראל ב-1948 (כ-35 אלף מתוך כ-150 אלף) היו עקורי פנים. רובם מצאו מקלט ביישובים הערביים הסמוכים לכפרים שמהם נעקרו. למשל, עקורי אלבִּרְוָה התחלקו בין ג'דיידה-מכר, דיר אל-אסד ובענה.

 

את הכפרים העקורים דאגה מדינת ישראל להעלים: הבתים הוחרבו, בחלק מהמקרים הוטלה על קק"ל האחריות לטעת יערות שיטשטשו את קיומם של הכפרים (למשל יער דרום אפריקה המכסה את הכפר לוּבְּיָא), ולרוב הוקמו במקומם יישובים יהודיים. כך בַּלַד אלשֵיח' הפך לנשר, ביסאן הפך לבית שאן, ובימינו עלול אום אלחיראן להפוך לחירן.

 

לא רק שהחזרה של העקורים אל הבתים והכפרים נאסרה, גם זכויות הקניין שלהם בנכסיהם הופקעו בשלל דרכים. הכלי העיקרי להפקעת הרכוש היה חוק נכסי נפקדים - אחד החוקים הדרקוניים והשרירותיים במשפט הישראלי. חוק נכסי נפקדים יצר את ההגדרה המוזרה של "נפקדים נוכחים", שכתוצאה ממנה הועברו זכויות הקניין של רוב עקורי הפנים ישירות לידי המדינה, וזאת אף שהם לא רק נוכחים בתוך גבולות ישראל, אלא גם קיבלו אזרחות. כאמור, אזרחות אשר בהקשר זה היא ריקה מתוכן.

 

בכל הקשור לקרקע ולדמוגרפיה, ישראל מתייחסת לבני העם הפלסטיני באופן דומה ללא קשר לאזרחות שאותה הם נושאים או למקום הימצאותם. ואכן, זכות השיבה, הן של העקורים והן של הפליטים הפלסטינים האחרים, היא האלמנט שמאחד את העם הפלסטיני על פלגיו השונים, ללא קשר למקום הימצאותם, מעזה ועד הגליל. הסיפור של הפליטים הוא הסיפור של הנכבה.

 

  • מאיסאנה מוראני היא עורכת דין במחלקה לקרקע, תכנון ובנייה בארגון עדאלה, לזכויות המיעוט הערבי בישראל

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ארגון עדאלה
עו"ד מאיסאנה מוראני
צילום: ארגון עדאלה
מומלצים