התיישבנו על המדרגות ברחבה כי לא היה מקום ליד השולחנות, אבל החוויה הייתה מוצלחת. השילוב של מליטה עם סלט ביצים היה מושלם, מנת הפסטה הייתה ראויה וגם הקינוח עשה את העבודה

במרתף קטן בשוליים של שוק הפשפשים בחיפה, מצאנו בר יין שאינו קפוץ-תחת, משוחרר מתכתיבים וגדוש בחופש יצירתי. הכול כאן עובד, אפילו מנה של תותים ופסטה

הקבב החלבי היה מדכא, החצילים הקטנים חוממו מראש ואפילו "חגיגת הסלטים" הרגישה יותר כמו לוויה. הגענו למסעדת סומאק עם ציפיות גבוהות לאוכל ערבי-גלילי מפואר, ויצאנו עם באקט של קריספי צ'יקן

זו עוד מסעדה של רותי ברודו - לטוב ולרע. היא מעוצבת, מתוקתקת, השירות מצוין והאוכל טעים, עשוי היטב ומספק. אבל בניגוד לבראסרי ולקופי בר שנאספו אל אבותיהן, רוטשילד 48 לא תותיר בכם זיכרונות יוצאי דופן, ואולי זה בסדר. גם העיר כבר לא מה שהייתה פעם

הקבב הרומני שמוגש שם הוא פשוט פלא. על מרק הצ'ורבה אסור לוותר. הקינוח הוא גאוות המסעדה ובצדק רב. רק הרגל הקרושה מעט איכזבה, אבל לא פגמה בארוחה המצוינת

תחת ניצוחו של השף אליעד דנון, באונזה באמת משתדלים להוציא מנות טובות ומספקות, אלא שכמעט כולן שוחות בנוזלים. לזה מתכוונים כשאומרים "למזוג אוכל"?

המחירים במסעדה של אסף זרוג מוגזמים לגמרי. בשביל המבורגר עם פרוסת גבינה וצ'יפס תשלמו 120 שקל. טורטליני עולה 99 שקל. ואם חשבתם שבמחיר הזה לפחות תקבלו מנות יוצאות דופן, צר לנו לבשר שלא, בכלל לא

אחרי שנסגרה בעקבות המלחמה, איבדה מלצריות ב"נובה" והשף שלה גויס למילואים בעזה - לוּנל, שמתהדרת בקונספט מופרך של "בראסרי ירושלמי-צרפתי-תימני", נפתחה מחדש. למרות כל הצרות, היא דווקא מצליחה לעמוד על הרגליים ולספק אוכל טוב

בין אם בגרסה מסורתית או בגרסה הרפתקנית עם שרימפס, ב"ורניקס" מגישים כיסוני בצק מעולים ועושים המון כבוד למטבח הרוסי. המסעדה הזו היא עוד נקודה חשובה באימפריה הקולינרית המתהווה בחיפה

אל מסעדת "סופר המזרח" בירושלים נכנסים דרך גימיק עיצובי חמוד, אבל בפנים מחכה לכם מסעדה שהיא לא יותר מ"בסדר". שווה לנסות בעיקר את הקבב והפילה לברק

אחרי ההצלחה של גברת קוטייאו, פתח השף מתי נקש את ראמה 9 - מקום חדש על טהרת התפריט של המלכים בתאילנד. מה זה אומר? הרבה חלקי פנים, הרבה בשר נא והרבה מאוד חריף - מהסוג שמגיח בהפתעה גמורה

בימים האלה, באמת שלא צריך יותר מצלחת פסטה טובה - וזה בדיוק מה שתקבלו ב"גווידו", מקום נהדר למשפחות עם מנות ענקיות - ומחירים נמוכים מאלו שהתרגלנו אליהם

בחסות שף צעיר ושאפתן מנסה מסעדת צ'נה להתאושש ולהתגבש, אלא שהתפריט עדיין סובל מטעויות בליהוק (מה קשור פאי רועים?), והמנות לעיתים מעולות ולעיתים הזיות מוחלטות. על הקינוחים, לעומת זאת, אסור לוותר

המסעדה האיטלקית המשוכפלת מיועדת בראש ובראשונה למשפחות ישראליות - אבל שימו לב למחיר. ממש לא זול פה. פיצה אומנם לא הזמנו, אבל הראשונות היו טובות והטירמיסו נעשה כמו שצריך

השף ענר בן רפאל פורמן סגר כבר שלוש מסעדות מצוינות, ולמסעדה החדשה שלו, תריסר, מגיעים כל הסופרלטיבים האפשריים. מדובר במסעדה חדשנית, נועזת וכזו שלא מוותרת על ערכים בסיסיים של אוכל, טעם והגשה. מי היה מאמין שנתפעל כל כך מסלט תמרים?

האווירה שכונתית, המנות חביבות והמחירים לא גבוהים. בר היין והטאפאס הלנה הוא מקום שיודע את העבודה - כזה שבאים אליו בשביל לצהול ולזלול. במיוחד את עוגת הגבינה

ב"מטבוחה יפנית" אין שום דבר יפני, ה"גיוזה חריימה" הייתה החמצה של ממש, ולקשט סלט עם קצת טוגראשי סתם הרגיש מאולץ. במסעדת מֶס (Mess) שבשוק הכרמל ניסו להמציא מטבח חדש, אבל הרעיונות החינניים נשארו בעיקר על הנייר

החמוצים היו רכרוכיים להפליא, הדרוני לא טוגנו עד הסוף והבלינצ'ס הגיע קר כמו חורף אוקראיני. הוורניקי, לעומת זאת, היו מופלאים וניצבו בליגה הגבוהה של כיסוני ארצנו

מה שבספרד אפשר לקנות בכמה מטבעות שמצאת בכיס, בישראל מצריך משכנתה. כדי לאכול ולשתות היטב בוורמוטריה - ולא בהכרח לשבוע - תיאלצו להיפרד מסכום מלחיץ או להפוך לרואי חשבון. זה ממש הורס את מצב הרוח

שה ויוי מנסה להיות בראסרי צרפתי בתל אביב, ולפעמים זה מצליח לה. האוכל בסך הכול לא רע, יש מנות טובות יותר ופחות והמחירים סבירים - אבל הכמויות זעירות ולא משביעות

"גריל רום" הירושלמית מנסה להיות מסעדת סטייקים שמתקרבת לפיטר לוגר בניו יורק, אבל הפריים ריב הגיע עשוי הרבה יותר מדי ובטעמים שטוחים. אולי זה קשור לעובדה שהכול כאן כשר, ואולי הם פשוט הוציאו את כל האנרגיות על הסלט

ביינה היא עוד בר יין או בר אוכל תל-אביבי, עם תפריט שנראה די רגיל - אבל מתחבאות בתוכו כמה הפתעות מקוריות. הלחם עם החמאה החומה למשל. היה טעים ונעים

כשהשף של מלגו ומלבר מחליט לצאת קצת מהעיר הגדולה קורים דברים נפלאים. הארוחה בג'ונז פיצה בר התחילה קצת עקום, אבל אז הגיע האוכל. הגאווה כאן היא הפיצות - ובייחוד זו עם האריסה, אבל כל מה שמסביב משובח לא פחות

עוד לא הספקנו להזיל דמעה על הסגירה של השיפודייה המיתולוגית מכרם התימנים, והיא כבר נפתחה מחדש בלוקיישן סמוך. המולארד נצלה עד שיצאה ממנו הנשמה, וגם הפרגית התייבשה, יחד עם הלבבות וכבדי העוף. אבל אז הגענו לקבב, ואין מה לומר - זה קבב של הנצח

הבעיה של טנדורי היא לא שקפצה עליה הזיקנה, אלא שקפצו עליה הנעורים. מצד אחד יש לה ניסיון ויכולת, מצד שני המלצרים היו מבולבלים ומבולגנים. כך קורה שכמעט כל המנות הגיעו קרות ורופסות

האוכל שלה אותנטי אבל לא שורף ת'נשמה, לא מתחנף ולא מנסה לשחק במגרש של הגדולים. ובקיצור: המסעדה החיפאית "התאילנדית בשוק" היא מקום חביב

לה סיטה היא מסעדה צרפוקאית גאה שמשלבת בין צרפת לצפון אפריקה - בתוספת אווירה עכשווית. לצאת לדייט בבר יין ולאכול תבשילים שעמדו על האש כל הלילה? כן, בהחלט

יש פסטה, יש פיצה ויש גם סלט סרדינים. במגזינו התפריט רחב אבל מבוצע כמו שצריך, לפי הספר. למרות נפילה קטנה עם הסטייק - מדובר במסעדה מענגת. ממש כמו הקינוחים שלה

מסעדת "גריל עץ" שבמלון מצפה הימים נוסדה בדמותו של ארז קומרובסקי - אבל הוא מזמן כבר לא קשור אליה. נכון, הארוחה לא הייתה ממש קטסטרופלית, אבל הפער בין ההצהרות לבין המציאות מקומם. אולי זו הזדמנות טובה לדבר על הקלות הבלתי נסבלת שבה שפים מעניקים את השם שלהם תמורת כסף - ולא מביטים לאחור

"גן השקמים" בסך הכול רוצה לעשות לנו נעים בבטן, והיא מצליחה בענק. המורטדלה מפתיעה ומענגת, ולקינוחים מתייחסים ברצינות תהומית. את הניוקי פריטי רצוי להזמין פעמיים, שלוש ואפילו מיליון