בחסות שף צעיר ושאפתן מנסה מסעדת צ'נה להתאושש ולהתגבש, אלא שהתפריט עדיין סובל מטעויות בליהוק (מה קשור פאי רועים?), והמנות לעיתים מעולות ולעיתים הזיות מוחלטות. על הקינוחים, לעומת זאת, אסור לוותר

המסעדה האיטלקית המשוכפלת מיועדת בראש ובראשונה למשפחות ישראליות - אבל שימו לב למחיר. ממש לא זול פה. פיצה אומנם לא הזמנו, אבל הראשונות היו טובות והטירמיסו נעשה כמו שצריך

השף ענר בן רפאל פורמן סגר כבר שלוש מסעדות מצוינות, ולמסעדה החדשה שלו, תריסר, מגיעים כל הסופרלטיבים האפשריים. מדובר במסעדה חדשנית, נועזת וכזו שלא מוותרת על ערכים בסיסיים של אוכל, טעם והגשה. מי היה מאמין שנתפעל כל כך מסלט תמרים?

האווירה שכונתית, המנות חביבות והמחירים לא גבוהים. בר היין והטאפאס הלנה הוא מקום שיודע את העבודה - כזה שבאים אליו בשביל לצהול ולזלול. במיוחד את עוגת הגבינה

ב"מטבוחה יפנית" אין שום דבר יפני, ה"גיוזה חריימה" הייתה החמצה של ממש, ולקשט סלט עם קצת טוגראשי סתם הרגיש מאולץ. במסעדת מֶס (Mess) שבשוק הכרמל ניסו להמציא מטבח חדש, אבל הרעיונות החינניים נשארו בעיקר על הנייר

החמוצים היו רכרוכיים להפליא, הדרוני לא טוגנו עד הסוף והבלינצ'ס הגיע קר כמו חורף אוקראיני. הוורניקי, לעומת זאת, היו מופלאים וניצבו בליגה הגבוהה של כיסוני ארצנו

מה שבספרד אפשר לקנות בכמה מטבעות שמצאת בכיס, בישראל מצריך משכנתה. כדי לאכול ולשתות היטב בוורמוטריה - ולא בהכרח לשבוע - תיאלצו להיפרד מסכום מלחיץ או להפוך לרואי חשבון. זה ממש הורס את מצב הרוח

שה ויוי מנסה להיות בראסרי צרפתי בתל אביב, ולפעמים זה מצליח לה. האוכל בסך הכול לא רע, יש מנות טובות יותר ופחות והמחירים סבירים - אבל הכמויות זעירות ולא משביעות

"גריל רום" הירושלמית מנסה להיות מסעדת סטייקים שמתקרבת לפיטר לוגר בניו יורק, אבל הפריים ריב הגיע עשוי הרבה יותר מדי ובטעמים שטוחים. אולי זה קשור לעובדה שהכול כאן כשר, ואולי הם פשוט הוציאו את כל האנרגיות על הסלט

ביינה היא עוד בר יין או בר אוכל תל-אביבי, עם תפריט שנראה די רגיל - אבל מתחבאות בתוכו כמה הפתעות מקוריות. הלחם עם החמאה החומה למשל. היה טעים ונעים

כשהשף של מלגו ומלבר מחליט לצאת קצת מהעיר הגדולה קורים דברים נפלאים. הארוחה בג'ונז פיצה בר התחילה קצת עקום, אבל אז הגיע האוכל. הגאווה כאן היא הפיצות - ובייחוד זו עם האריסה, אבל כל מה שמסביב משובח לא פחות

עוד לא הספקנו להזיל דמעה על הסגירה של השיפודייה המיתולוגית מכרם התימנים, והיא כבר נפתחה מחדש בלוקיישן סמוך. המולארד נצלה עד שיצאה ממנו הנשמה, וגם הפרגית התייבשה, יחד עם הלבבות וכבדי העוף. אבל אז הגענו לקבב, ואין מה לומר - זה קבב של הנצח

הבעיה של טנדורי היא לא שקפצה עליה הזיקנה, אלא שקפצו עליה הנעורים. מצד אחד יש לה ניסיון ויכולת, מצד שני המלצרים היו מבולבלים ומבולגנים. כך קורה שכמעט כל המנות הגיעו קרות ורופסות

האוכל שלה אותנטי אבל לא שורף ת'נשמה, לא מתחנף ולא מנסה לשחק במגרש של הגדולים. ובקיצור: המסעדה החיפאית "התאילנדית בשוק" היא מקום חביב

לה סיטה היא מסעדה צרפוקאית גאה שמשלבת בין צרפת לצפון אפריקה - בתוספת אווירה עכשווית. לצאת לדייט בבר יין ולאכול תבשילים שעמדו על האש כל הלילה? כן, בהחלט

יש פסטה, יש פיצה ויש גם סלט סרדינים. במגזינו התפריט רחב אבל מבוצע כמו שצריך, לפי הספר. למרות נפילה קטנה עם הסטייק - מדובר במסעדה מענגת. ממש כמו הקינוחים שלה

מסעדת "גריל עץ" שבמלון מצפה הימים נוסדה בדמותו של ארז קומרובסקי - אבל הוא מזמן כבר לא קשור אליה. נכון, הארוחה לא הייתה ממש קטסטרופלית, אבל הפער בין ההצהרות לבין המציאות מקומם. אולי זו הזדמנות טובה לדבר על הקלות הבלתי נסבלת שבה שפים מעניקים את השם שלהם תמורת כסף - ולא מביטים לאחור

"גן השקמים" בסך הכול רוצה לעשות לנו נעים בבטן, והיא מצליחה בענק. המורטדלה מפתיעה ומענגת, ולקינוחים מתייחסים ברצינות תהומית. את הניוקי פריטי רצוי להזמין פעמיים, שלוש ואפילו מיליון

המסעדה האיטלקית החדשה מגישה פסטה קנויה שנעשתה ביד אמן, אבל כשלים טכניים מיותרים פוגעים בה. לריזוטו הירוק היה טעם סביר, רק חבל שהוא הזכיר יותר דייסת אורז

עדי ועופרי שוורץ, אחים-שפים, החליטו לחזור לכור מחצבתם ולהקים מסעדה בנהריה. מעבר לרומנטיקה שבדבר, האוכל שם פשוט מוצלח: השרימפס היה מצוין - והסטייק הוא מציאה לא נורמלית

סנטי, מקום שבין מסעדה לבר אוכל, הוא לא עוד בר יין תל-אביבי טיפוסי. כמה טעמים, כמה טקסטורות, כמה יופי - היצירתיות והמקוריות של השף באות לידי ביטוי בכל מנה, עד כדי כך שיכולנו להסתפק רק בלחם. מזל שלא עשינו את זה

"ארטל פורמל" היא מסעדת פועלים שהופכת למסעדה רשמית יותר בערב. גימיק מרחף מעליה עם שם שמקורותיו בצאר הרוסי ומלצרים בלבוש סוציאליסטי, אבל אנחנו באנו לאכול - וגם בתחום הזה יש לשפים המון מה להציע. הרייט עוף הייתה מנה שעשתה הכול נכון, ואפילו הסלט הירוק זהר

בר האוכל בדיזנגוף הוא לא מקום מדהים, אבל אם הגעתם לשם תתנחמו במנות המצוינות של יונה ששון. מבחינתנו היה עדיף שהמנות שלה ישתלטו על כל התפריט

ב-R48 מנסה ברודו לפרוץ אל פסגת מסעדות השף. התפריט קבוע - וגם המחיר: 500 שקל לאדם. המנות? מבוצעות היטב, אבל לא יוצאות דופן. את הנחמה מצאנו בעיקר בשרימפס שמנמנים ובסלט עלים

כשרות היא כבר מזמן לא מילה נרדפת לבישול נחות, ובכל זאת במסעדה הוותיקה הביצועים כושלים ממש. מדובר בשריד אנכרוניסטי של מסעדות יוקרה כשרות, אבל היום? לא ברור מה יש לה להציע מלבד המיקום והנוף

מגפת ברי אוכל פשטה על ישראל - בכל רגע נפתחים כמה מקומות חדשים, ויודי החיפאי הוא אחד מהם. אם בא לכם להעביר שם לילה נחמד, אל תוותרו על הפיצה. הסביצ'ה בר ים לעומת זאת...

המסעדה של נאיפה מולא מקיימת את כל ההבטחות - עם שישברק שנוגע בגאונות, ועם מלפוף שהאצבעות שגלגלו אותו צריכות לקבל פרס מפעל חיים. והמנסף טלה? אמא'לה ואבא'לה, וכל האחים הקטנים

מסעדת ל'אפוק הביאה לתל אביב את המותג של השף המנוח רובושון, וזו ממש לא סיבה למסיבה. מדובר במסעדת פוזה מיושנת עם מנות יקרות מאוד ולא מוצלחות במיוחד

בין ריזוטו לבורגיניון, המסעדה הטבעונית הוותיקה משק ברזילי מגישה אוכל מהצומח שלעיתים מנסה להתחפש לאוכל מן החי. ואיך הטעם? לפעמים זה מצליח ולפעמים - פחות. דבר אחד בטוח: יש כאן יותר מדי פטריות

מרגו הירושלמי הוא בר יין כשר שקצת התבלבל. התפריט חסר היגיון לעיתים, חלק מהמנות עשויות היטב (שימו לב לפסטות) ואחרות פחות (הכנאפה קממבר למשל). אם אתם באזור - אפשר לקפוץ אליו