הגועל נפש שהורס לנו את הכדורגל

איש חכם אמר פעם שליגת העל שלנו היא הליגה השישית בטיבה באירופה. האמירה הזו מגוחכת מכל כך הרבה בחינות, אבל אני דווקא רוצה לעמוד על נקודה שספק אם מישהו התעכב עליה אי פעם. ייתכן ומישהו אכן הקדיש לכך מחשבה, אבל לנו בני האדם זיכרון קצר, לכן גם מי שהקדיש לכך מחשבה קצרה, ובהם גם אני, שכח מהנושא הטראומתי שלוש שניות לאחר מכן, ממש כמו דג זהב, כנראה שזו בכלל השלכה ואנחנו הם בעלי הזיכרון הקצר להחריד. אפתח בגילוי נאות ואגלה שאני אוהד את מכבי חיפה, לכן מי שיזדהו איתי יהיו כנראה אוהדי הקבוצות הגדולות.

לענייננו, למי מאיתנו, אוהדי הקבוצות הגדולות, לא קרה שקבוצתו האהודה פגשה להתמודדות קבוצה נחותה ממנה ואותה קבוצה "גנבה" שער מקרי כבר במחצית הראשונה? אז ברשותכם אתייחס לכל המתרחש לאחר ספיגת השער. מרגע שנגנב אותו שער אנו עדים ללמעלה ממחצית של הכל פרט לכדורגל. זה מתחיל בזה שאם חלילה קרה האסון ועל שוער הקבוצה היריבה לבעוט בעיטת חמש, מתחיל טקס הכולל נשיקה לכדור, סידור הכדור על קו החמש, תוך כדי שיחת טלפון לשירות המטאורולוגי לבדיקת כיוון הרוח לדיוק מרבי, ובשלב זה מתחילות תנועות הידיים א-לה דיילת טיסה באל-על בשעת ההמראה. כל התענוג גוזל לנו הצופים כחמש דקות שעל משקלן שם הבעיטה – בעיטת חמש.

(צילום: רויטרס)

כשסוף סוף הואיל בטובו השוער לשחרר את הכדור, שחקני קבוצתו מצטופפים ברחבת ה-16 שלהם משל היו 300 הלוחמים מספרטה, במבנה צפוף שגם מים ואוויר לא יכולים לחדור אליו. לכשנעשה ניסיון שכזה, מיד נוחת אחד משחקני ההגנה אל כר הדשא, מתפתל לרוחב המגרש כולו, אך נעצר ממש על קו האורך, שחלילה לא ייצא החוצה והמשחק ימשיך להתנהל מבלי שיעכב אותו בעוד מספר דקות. כך, בכל כמה רגעים עוצר המשחק כששחקן אחר נוחת אל כר הדשא וגם אם "נחבל" בזרת של הרגל, הוא אוחז את ראשו כשם שנפל עליו פסנתר, כי הרי על פציעה בזרת הרגל השופט אינו מחויב לעצור את המשחק.

אם בשופט עסקינן, הרי שהשופט הוא המנצח על המופע, הוא זה שנותן לגיטימציה להתנהגות הזו בכך שהוא עוצר את המשחק, למרות שכל ילד מבין שהשחקן נפצע בראשו בערך כמו שליגת העל היא באמת הליגה השישית בטיבה באירופה. תוך כדי ששחקני הקבוצה שבפיגור מביעים בפניו את מורת רוחם, השופט שולף להם את מיטב כרטיסיו הצהובים, תוך כדי שהוא מצביע על השעון כמסביר בביטחון, "חבר'ה, תהיו רגועים, אני מוסיף את הזמן הזה בסיום". בואו נתעכב על זה רגע, "אני מוסיף את הזמן הזה בסיום", בתרגום חופשי זה: "אני אוסיף שלוש דקות ותו לא, גם אם ייפול מטאור במרכז המגרש, האצטדיון יוכר כאזור מוכה אסון ופינויו ימשך שנתיים".

מכאן, נאלצים שחקני הקבוצה שבפיגור, מותשים נפשית, להוציא את הכדור החוצה בכל "פציעה", וכשהכדור חוזר אליהם, הוא חוזר בבעיטה של בלם היריבה לשטח המת ביותר במגרש, קופץ לאיטו והורג עוד מספר שניות מהמשחק ואת רוח הקבוצה שמולו. לקינוח מופע האימים המתואר לעיל, מגיעות להן דקות הסיום. בשלב זה מחריפים בזבוזי הזמן ופציעות הראש. אם לא די בכך, מגיע כלאחר כבוד טקס ה"ריצה לקרן". לא, לא מדובר בריאליטי המצולם בווילה ובה מספר גברים נואשים נאבקים על ליבה של קרן, רווקה אטרקטיבית למחצה, אלא על שחקן שרץ עם הכדור לדגל הקרן, מגונן עליו בגופו ומזנק על הדשא ברגע שמישהו מעז לנסות ולחלץ אותו ממנו – הא"ב של המבוא לבזבוזי הזמן. והשופט, כמובן, נחלץ לעזרת ומיד שורק לעבירה.

אני חושב שכולנו, אוהדי הקבוצות הגדולות ואולי אפילו אוהדי אותן קבוצות תיאטרון, מאסנו בכך, אז אדבר גם בשמם, די, תפסיקו להרוס לנו את הכדורגל, אשאיל את הביטוי מחבר הכנסת אראל מרגלית ואומר – תחזירו לנו את המשחק, קיבינימט! אנחנו משלמים ממיטב כספנו בכדי ליהנות מכדורגל וכדורגל בלבד.

אסיים בכמה מילים על השופטים, אני חושב שזה מסמכותם ומחובתם לעצור את התופעה המכוערת הזאת. הם חייבים לתת מענה לכך במקום לגיטימציה. הם חייבים להפסיק לעצור את המשחק כשזו לא פגיעת ראש אמיתית, ולהתעלם משחקני התיאטרון השרועים על הדשא, אני בטוח שככה הם יקומו מהר יותר. אני חושב שצריך להחמיר ולשלוף כרטיסים אדומים למבזבזי הזמן למען יראו ויראו, ולהוסיף פעם אחת את עשרים הדקות שבוזבזו באמת. דעתי היא שזה באמת רק בידיים של השופטים, ומבחינתי שיבחרו בכל דרך, ובלבד שישימו סוף לרעה החולה הזאת.