הסמל לכישלון של מכבי ת"א

כשקבוצה מפתיעה וזוכה באליפות משום מקום, בדרך כלל יש לה איזה שחקן שאף אחד לא הכיר בתחילת העונה ולאט לאט התפתח מול עינינו למצטיין של העונה, ולכזה שכל הקבוצות הגדולות ירדפו אחריו בעונה שאחרי. זה היה דורון שפר בעונת הדובדבנים של גליל עליון, דונטה סמית' בעונת האליפות של מכבי חיפה ודריל מונרו בעונה שעברה במכבי ראשון לציון.

מונרו הוא לא שחקן צעיר, הוא הגיע לראשון לציון בגיל 30 ללא עבר ב-NBA או בקבוצות גדולות באירופה, אבל שיחק טוב לאורך כל העונה. בגמר הוא קלע 29 נקודות על הראש של האלופה מהבירה וחתם בכך את אחת הסנסציות הגדולות של הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות. לא היה צריך סקאוטינג, או את "חטיבת הסקאוטינג" כמו שבמכבי אוהבים לקרוא לה, כדי להבין שמדובר פה בשחקן שיכול להוביל כל קבוצה בישראל וכדאי לתת לו צ'אנס גם במסגרת האירופית.

(צילום: ראון שוורץ)

אז למה מכבי לא החתימה אותו כבר בקיץ? בטח בגלל שהיריבה המושבעת החתימה אותו. בטח בגלל שהוא התפתה לחוזה שמן באחת מהקבוצות החזקות באירופה. בטח בגלל שהוא הלך עם הלב וחתם לעוד עונה בקבוצה איתה הוא לקח אליפות היסטורית. לא, לא ולא.

האגו של מכבי תל אביב לא הרשה לה לקחת שחקן מקבוצה קטנה בישראל, ולא משנה מה היה ממוצע הנקודות שלו בפלייאוף. הרי פדרמן הבטיח 12 שחקני יורוליג, איך זה היה נראה לאוהדים אם הוא היה מחתים שחקן ללא כל ניסיון במפעל הגדול הזה? אה, רגע, גם למאמן לא היה כל ניסיון?

ועכשיו, באיחור של חצי שנה וכשהמטרה ביורוליג היא לא לסיים במקום האחרון והמשפיל, מבצעים הצהובים מהלך בזק ומנסים ללא הצלחה לחזק את הקבוצה בשחקן שיעזור לה להשיג אליפות ראשונה אחרי שנתיים בישראל. אין דרך טובה מזו לשדר לעולם: "אנחנו מודעים לזה שירדנו מכל נכסינו ההיסטוריים, אנחנו יודעים שאיבדנו את כוח ההרתעה, אפשר בבקשה בבקשה לזכות באליפות?"

בהצלחה בעונה הבאה.