המאמנים חייבים לשנות את דרכי החשיבה

כדי להבין את מצבם של מאמני הספורט בעת האחרונה, נראה לי נכון לספר על הניסוי הבא. הכניסו 6 קופים לתא. בתא היה חוט תלוי שמשיכה שלו רוקנה על התא חבית של מים קפואים. באינסטינקט הקופי שלהם משכו הקופים את החוט ובכל פעם חטפו מקלחת צוננים, עד שהבינו את הקשר בין משיכת החוט ומקלחת המים הקפואים. במצב הזה, בכל פעם שקוף מתוך החבורה ניסה למשוך בחוט, מיד התנפלו עליו הקופים האחרים ומנעו ממנו את המשיכה. אחרי כמה ניסיונות של משיכה שלוו במתקפה של שאר הקופים, הבינו כל הקופים שאסור למשוך בחוט.

אחרי שראו שהקופים הבינו את המצב, הכניסו המדענים קוף חדש והוציאו מישהו מהוותיקים. הקוף החדש, באינסטינקט הקופי שלו, מיד ניסה למשוך בחוט. אחרי כמה ניסיונות, שבחלקם נרטב במים קפואים ובאחרים הותקף על ידי הוותיקים, הבין גם הקוף החדש שאין למשוך בחוט. אחרי שגם הקוף החדש "התיישר" עם הנוהל שלא מושכים בחוט, הוחלף עוד קוף ותיק בקוף חדש. התסריט חזר על עצמו כמו עם הקוף הראשון שהוחלף. שוב, גם הקוף השני שהוחלף, הצליח להבין את הנורמה המקובלת שלא מושכים בחוט. את אותה פעולה ביצעו עם שאר ארבעת הקופים הוותיקים. וכך אחרי, שבעצם, החליפו "דור" שלם של קופים, הדור החדש המשיך באותה נורמה בכלל מבלי לדעת למה אסור למשוך בחוט, וכי כל משיכה בחוט מלווה במתקפה של השותפים לתא. הניסוי הזה מלמד אותנו על קיבעון מחשבתי ואיך הוא מונחל לדורות הבאים מבלי בכלל שנערער על קיומו, על נחיצותו ועל תרומתו.

(צילום: getty images)

למה זה קשור למצבם של מאמנים? הדוגמה הזו נכונה לתחומים רבים ולמקצועות רבים, ואנחנו נשתמש בה לצורך המחשה בלבד בעניין מאמנים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מאמנים (ובהקשר זה, לא משנה אם כדורסל, כדורגל או ראגבי...) בסופו של דבר נמצאים באותו "תא" יחד עם עמיתיהם ופועלים באותו שיטות, אסטרטגיות ומתודות שלמדו ממאמנים אחרים (שהיו מאמנים שלהם כשהיו שחקנים, שעבדו תחתם כעוזרים, שלמדו מהם בקורס מאמנים או קראו עליהם בספרים), שגם הם למדו מקודמיהם והעבירו את הלפיד.

מתי זה בא לידי ביטוי בצורה המשמעותית ביותר? בתקופות משבר. כשהכל בסדר והקבוצה מצליחה לממש את הפוטנציאל שלה כקבוצה ולעמוד ביעדים שהוצבו לה, אז שיטות האימון טובות ("רואים את טביעת היד של המאמן"), מערכת היחסים של המאמן עם השחקנים טובה ("השחקנים משחקים בשבילו"), האווירה בקבוצה טובה ("חדר הלבשה בריא") ועוד קלישאות שמעידות על מצבה של הקבוצה.

אבל כשהקבוצה לא מצליחה להשיג את יעדיה, יוצאים מאותו ארסנל אותן קלישאות שמסבירות למה זה קורה - "הוא איבד את חדר ההלבשה" ו"אין לקבוצה שיטה" הן רק דוגמאות לקלישאות ההסבר. ואני שואל, איך זה שאף אחד לא שואל מה השתנה? מה קרה שעד הדקה ה-30 הצלחת להוביל ב-15 הפרש ופתאום זה לא הלך? איך זה שבמשחקים הקודמים השיטה עבדה והצלחתם להבקיע ולנצח משחקים?

כשאני שואל מאמנים, בדרך כלל התשובות דומות. "הפסקנו לטפל כמו שצריך בפיק-אנד-רול", "הסגירה האלכסונית שלנו לא עבדה" ועוד ועוד. הרי, בסופו של דבר, זה דומה מאוד לחוט בתא של הקופים. איך זה שהם לא מצליחים להיכנס עוד שכבה לעומק? אם הם כבר מזהים את ה"חולי" הספורטיבי - נניח הטיפול בפיק-אנד-רול של הקבוצה היריבה, אז איך זה שהם לא שואלים את עצמם למה זה לא עבד החל מאותה נקודה. כלומר, יש כאן משהו מעבר לכדורגל או כדורסל. כאן בעצם מתחילה עבודתו של מאמן ספורט - הערך המוסף שלו מעבר ליסודות המשחק או טקטיקה. היכולת שלו לזהות את הכשלים התפקודיים של הקבוצה שלו, מעבר לביצוע הספורטיבי. ואת זה, לצערי הרב, לא הרבה מאמנים למדו או "ירשו" מקודמיהם ב"תא".

בשנים האחרונות אנחנו עדים לכניסתם של "יועצים מנטליים" לעולם הספורט. כפי שכבר כתבתי, בדרך כלל מדובר בפסיכולוגים ספורטיביים או בקואוצ'רים, שברוב המקרים עובדים בצורה פרטנית עם שחקנים, או בעיקר על המוטיבציה של הקבוצה. כשלעצמו, זה מבורך וניתן לראות את ההשפעה של תהליך זה על הישגים של קבוצות - הפועל באר שבע עם איתן עזריה היא דוגמה מצוינת. אבל זה לא מספיק!

בסופו של דבר, קבוצת ספורט דומה בהקשר הזה לכל ארגון, והתפקוד והתוצאות שלה מושפעות משורה של גורמים, שברובם מתנקזים לדרך שבה הארגון פועל - הערכים שלו, הנורמות, האינטראקציות בין הגורמים ועוד. כלומר, עבודה פרטנית היא מצוינת לחיזוק ושיפור המצב המנטלי של השחקן שיוביל לשיפור ביצועיו. אבל מה זה עוזר לו אם הקבוצה לא מתפקדת והוא לא יכול להביא לידי ביטוי את אותן עוצמות מנטליות? יותר מזה, זה אפילו יכול לתסכל אותו (תשאלו את גילי ורמוט). אם כך, אם מאמנים באמת רוצים לשפר את ביצועי והישגי קבוצותיהם, הם חייבים לשנות את דרך החשיבה שלהם ולא להישאר "תקועים" באותן שיטות. לעתים הם חייבים עזרה.

*הכותב הוא דוקטורנט בתחום של מנהיגות של מאמני ספורט ומייעץ לקבוצות ומאמנים