הכדורגל הישראלי נואש לשיטה מסודרת

הדברים די מקבילים: אין כל החלטה לאן מועדות פנינו בתחום המדיני, כמו שאין כל החלטה משמעותית לגבי תשתית של שחקני כדורגל איכותיים. כדי להחליט על גורל השטחים צריך אומץ לב ציבורי. כדי להחליט על תשתית של מצוינות בכדורגל צריך החלטה שאת הפירות שלה יקטפו לאחר שנים. אף אחד לא מוכן, גם בפוליטיקה וגם בספורט, לקבל החלטות הרות גורל שההשפעה שלהן תהיה רק 10 שנים קדימה ,כאשר הם כבר כנראה לא יהיו מקבלי ההחלטות.

שלמה שרף, שכולם מתהדרים בתקופתו, היה מפוטר אלמלא ניצחון מקרי בצרפת שלא קבע לנו שום דבר. קשטן, שהיה המאמן המעוטר ביותר בליגה, לא הביא שום בשורה בנבחרת. כמוהו גם גרנט ואלי גוטמן. עשרות שחקנים עברו בנבחרת ישראל, אך התבססנו תמיד על יכולת אישית של אוחנה, ברקוביץ', בניון וכדומה.

קחו לדוגמה שיטות משחק: נבחרות ישראל מתחילות לשחק בערך מגיל 16. האם מאמן הנבחרת הבוגרת מבקש כי כל הנבחרות ישחקו בשיטת משחק כפי שהבוגרת משחקת? בוודאי שלא. כיצד מחליטים מאמני הנבחרות הצעירות על זימונים לנבחרות השונות? קחו למשל את מרקו בלבול – האיש מזוהה עם מכבי חיפה, אז פלא שנטע לביא הוא הקפטן שלו? שון וייסמן בהרכב שלו? רוצה לומר- האם חיפש שחקנים צעירים בליגות נמוכות? האם יש שחקן מהליגה השלישית בנבחרת הצעירה? ודאי שלא. הכי קל לקחת מה שיש... הכי קל זה לא להחליט.