בלעדי: נועה סלימהוגיץ משגעת את הקבוצות הגדולות באירופה
הכדורגלנית בת ה-15 ראתה את אביה ואחיה משחקים ונדבקה בחיידק. אחרי שעברה מבחנים באתלטיקו מדריד ובצ'לסי, שחקנית נבחרת הנערות מצהירה: "נגיע למונדיאל לפני הגברים"
יום הלימודים הסתיים, נערה או נער "רגילים" חוזרים הביתה, אוכלים משהו מול הטלוויזיה ובודקים מה חדש באינסטגרם. נשמע מוכר? לא עבור נועה סלימהוגיץ.
נועה, רק בת 15, היא שחקנית כדורגל מקצוענית לכל דבר ועניין. אחרי בית הספר ומנוחה קצרה היא מגיעה לאימון. זו שגרת יומה וחייה – והיא ממש לא מתלוננת: "יש לי את הפגרה כדי לעשות דברים אחרים ולהיפגש עם חברים, אני אוהבת את הכדורגל וזה מה שאני רוצה לעשות".
בישראל זה נשמע עדיין חריג שילדה תתעניין בכדורגל או תתחיל לשחק. אז איך הכל התחיל? כמו בכל סיפור טוב, לגמרי במקרה: "אבא שלי ואחי היו משחקים ואני הייתי סתם נדחפת להם בין הרגליים. הם היו נותנים לי כדור ושולחים אותי לשחק בצד. לאט-לאט הם ראו שאני ממש רוצה לשחק ואוהבת את זה".
"בגיל 6 אמא שלי אמרה שאני צריכה לבחור חוג, ובלי היסוס אמרתי 'כדורגל!' התגוררנו בירושלים ושיחקתי שם שנה במתנ"ס רק עם בנים. גם אז כולם חשבו שזה יעבור לי. כשעברנו לגור בנתניה, אחי הגדול התחיל לשחק בטוברוק, ושוב אמרתי שגם אני רוצה. גם שם לא הייתה קבוצת בנות, ושוב שיחקתי במתנ"ס רק עם בנים".
היא בלטה גם בין הבנים, אך המאמנים שלה לא ידעו מה בדיוק לעשות עם הכישרון הזה. עד שהגיע טורניר סוף השנה, שהפגיש קבוצות מכל הגילים בנתניה. "הקבוצה שלי זכתה בטורניר ואני בלטתי", נזכרת סלימהוגיץ. "המאמן של קבוצת הבנים בגיל שלי ראה אותי ואמר: 'אני רוצה את הילדה הזאת!'"
לא מוזר לשחק עם בנים?
"אולי להם זה היה מוזר, לי ממש לא. הבנים התייחסו אליי כילדה קטנה שנכנסת ומשחקת איתם, אבל כשראו שאני טובה, הם קיבלו אותי ונוצר קשר טוב שנמשך עד היום".
חולמת בספרדית
הילדה הקטנה הזאת הפכה עם הזמן לכוכבת בכדורגל הנשי הישראלי, כקשרית שמנהלת את העניינים במרכז המגרש. בחופשת הפסח האחרונה היא יצאה לשני אימונים בצ'לסי (שרק לפני כשבוע ביקרה בארץ), ובסוף השבוע שעבר חזרה משבוע של מבחנים באתלטיקו מדריד – שם הייתה הזרה היחידה.
"הרמה באתלטיקו הייתה מקצועית לחלוטין. מגיעים 40 דקות לפני אימון כדי להתארגן ולהתכונן בחדר ההלבשה. לפני כל אימון עושים חצי שעה תרגילים לחיזוק השרירים", מספרת נועה בהתרגשות. "המאמנים חושבים שם על הפרטים הקטנים ביותר. אחרי אימון הכוח מראים לך באייפד את התרגיל הבא, ומסבירים מה המטרה שלו. בארץ, אפילו במסגרת הכי מקצועית של האקדמיה בווינגייט שם התאמנתי, זה הרבה הרבה פחות מקצועי".
היית היחידה במחנה שלא הגיעה מספרד. איך הסתדרת עם השפה?
"הבנות האחרות דיברו קצת אנגלית והצלחנו לתקשר. המאמנים לא כל כך דיברו אנגלית, אז היה מישהו צמוד אליי שהסביר לי והיה איתי לאורך כל התהליך".
איפה את מעדיפה לשחק, באתלטיקו או בצ'לסי?
"אתלטיקו, חד-משמעית. קיבלו אותי שם בצורה הרבה יותר חמה. אימנו אותי שם גם באופן אישי והרגשתי טוב".
איך מקבלים בבית הספר את העיסוק שלך?
"החברות ממש מפרגנות. לפעמים קצת מביך כשמציגים אותי כשחקנית כדורגל, אבל כיף לדעת שיש מי שמעריך מה שאני עושה. אמנם החברים העיקריים שלי זה מהכדורגל, כי איתם אני נפגשת יותר, אבל אני מנסה לשמור על קשר גם עם חברים מהלימודים".
הכי תומך, אחי
ההורים שלה, אלסנדרה ודמיר, מלווים ותומכים מאוד, אבל יש מישהו שאותו היא יכולה להגדיר כמנטור - האח עדי בן ה-18 וחצי, שליווה אותה גם בלונדון ובמדריד. "אני יכולה להגיד שהוא סוג של החבר הכי טוב שלי", היא אומרת. "איתו התחלתי לשחק כדורגל, והרבה דברים שאני יודעת הם בזכותו. הוא שומר עליי ונותן לי הכל. מדרבן אותי כשצריך, נותן לי 'כאפות' כשצריך. עזר לי אפילו לישון כמו שצריך. הוא עושה הכל כדי שאצליח".
בעונה החולפת שיחקה סלימהוגיץ בקבוצת האקדמיה של וינגייט, שהתחרתה גם בליגת הנשים, ובעונה הקרובה תשחק בשורות העולה החדשה עמק חפר, ובנבחרת ישראל. "אני מאמינה שניתן עונה טובה. בנבחרת זו הרמה הכי גבוהה ומנסים דרכה להרים את כדורגל הנשים, כדי שיתפוס תאוצה. הרמה עולה ולאט-לאט באים למשחקים יותר אנשים".
יש סיכוי שרמת העניין תגיע לזו של כדורגל הגברים בארץ?
"אני חושבת שיש סיכוי, אבל זה ייקח זמן".
איזו נבחרת תגיע קודם למונדיאל?
"נשים. אצל הגברים, גם כשהיו דורות טובים לא הצלחנו. כדורגל הנשים נמצא בעלייה ונותנים לנו מה שצריך כדי שנצליח. אמנם יש אנשים שלא מאמינים בנו, אבל כולנו רוצות להצליח ולעשות את זה".
איפה נראה אותך בעוד עשר שנים?
"אני מאמינה שאהיה בקבוצה מהטופ העולמי, כדי לייצג בכבוד את הנבחרת והמדינה ולהביא אותנו הכי גבוה שאפשר. אני מקווה גם שאצליח לגרום ליותר עניין בכדורגל הנשים בארץ".
לפנייה לכתב/ת 
